מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים על קבלת פרסומות למייל: בפני תביעתם של התובעים, כנגד הנתבעת, חברת לוטן תדמיות בע"מ, בגין עוולות שלטענתם ביצעה כנגדם הנתבעת, של שיגור דבר פרסומת באמצעות מתקן בזק, בניגוד לסע' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק התקשורת"). תמצית הטענות בכתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעת עוסקת ביחסי ציבור ומפיצה באמצעות רשת האינטרנט מגזינים מקוונים בשם "מגזין לוטן לכלכלה ועסקים" ו "מגזין לוטן לתרבות ואומנות". המגזינים, כך נטען בכתב התביעה, כוללים תכנים פרסומיים ושיווקיים, אשר מטרתם המובהקת הינה לקדם את מכירותיהם ופעולותיהם של המפרסמים במגזינים, והם משוגרים ע"י הנתבעת לכתובות דואר אלקטרוני של נמענים רבים, גם כאלו אשר לא נרשמו ולא ביקשו לקבלם- כחלק מאסטרטגיית שיווק אגרסיבית של הנתבעת. לטענת התובעים, בזמנים הרלוונטיים לתובענה, זו שיגרה הנתבעת לתובעים לא פחות מ־ 9 הודעות דואר אלקטרוני, למרות העובדה שהתובעים, לטענתם, לא אישרו מעולם לנתבעת, במפורש ומראש, להוסיף את כתובות הדואר האלקטרוני שלהם לרשימת התפוצה של המגזינים. על פי כתב התביעה, דברי הפרסומת ששיגרה הנתבעת לתובע מס' 1 נשלחו במועדים הבאים: 20/12/2011, 29/12/2011, 5/1/2012, 11/1/2012, 20/1/2012, 8/2/2012 ו- 20/2/2012; כמו כן, דברי הפרסומת ששיגרה הנתבעת לתובעת מס' 2 נשלחו במועדים הבאים: 12/2/2012 ו- 20/2/2012. לטענת התובעים, הם לא הזמינו מעולם את קבלת ההודעות האלקטרוניות האמורות, לא אישרו את קבלתן במפורש מראש ולא נרשמו כמנויים למגזינים אותם משווקת הנתבעת. עוד לטענתם, מטרתן של כל ההודעות האלקטרוניות האמורות הינה לעודד רכישת מוצרים ו/או שירות ו/או לעודד הוצאת כספים בדרכים אחרות. התובעים הביאו בכתב התביעה דוגמאות שונות מתוך המגזינים שנשלחו אליהם, וטענו כי שיטת השיווק והפרסום של הנתבעת היא "יצירתית", כלשונם, וזאת בכוונה תחילה ובצורה מתוחכמת - הכל בכדי לעקוף את הוראות החוק האוסרות שיגור מסרים שמטרתם לעודד רכישת מוצר או שירות, או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת. לטענת התובעים, הנתבעת משתדלת שלא לנקוב בסכומים עבור השירותים והמוצרים אותם היא מפרסמת ומתאמצת על מנת להציגם כמידע כללי ואינפורמטיבי בלבד. יחד עם זאת, לדידם של התובעים, עיון מדוקדק יותר, מעבר ל"מסך הערפול השיווקי של הנתבעת", כלשונם, מגלה כי מטרת הפרסום של הנתבעת אינה שונה ממטרתם של מפרסמים אחרים. התובעים הוסיפו כי חוק התקשורת אינו קובע חובה המוטלת על נמעני "דואר זבל" להסיר עצמם מרשימות תפוצה אין סופיות ואת האחריות לאי משלוח "דואר זבל" - מטיל הוא על המפרסמים בלבד. התובעים הוסיפו כי ביום 9.2.2012 ביקש התובע מס' 1, במפורש, מהנתבעת, לחדול מלשגר לו דברי פרסומת מטעמה, אך למרות זאת התקבלה הודעת דואר אלקטרוני נוספת ביום 20.2.2012. עוד טענו התובעים, כי גם לאחר הגשת כתב התביעה וקבלתו אצל הנתבעת, הרי שביום 8/3/2012 שיגרה הנתבעת לכל אחד מהתובעים הודעה אלקטרונית ובה דבר פרסומת מטעמה, וכך גם ביום 11/3/2012. לפיכך, ביקשו התובעים לפצותם בסך של 12,000 ₪ בגין 12 ההודעות ששלחה אליהם הנתבעת. תמצית הטענות בכתב ההגנה הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי הודעות המייל שנשלחו לתובעים אינן בגדר דבר פרסומת אסור. לטענתה, היא מקדמת אחריות חברתית ולכן המגזין שנשלח על ידה הינו בעל אופי אינפורמטיבי בלבד ואינו שיווקי והוא אינו בגדר פרסומת אסורה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי המידע אותו מפרטים התובעים בכתב התביעה, בדבר עלויות שונות של אירועים שונים, המתקיימים בחלק מן המוסדות אשר מופיעים במגזין המופץ על ידי הנתבעת, הינו פרי שיטוט של התובעים ו/או בא כוחם באתרי אינטרנט שונים, מתוך נסיין "לדוג לעצמם", כלשונה, עילת תביעה מופרכת נגד הנתבעת. מידע זה (אודות עלויות האירועים - י.ב.) אינו מצוי במגזינים הנערכים על ידי הנתבעת, ואין במגזינים כל נסיון לשידול ו/או לפרסם אירועים בתשלום. לטענת הנתבעת, התובעים היו מנויים על המגזינים של הנתבעת במשך תקופה ארוכה לפני המועדים המפורטים בכתב התביעה, קיבלו את הדיוורים, קראו אותם, יותר מפעם אחת ולא הביעו כל מורת רוח על קבלתם במשך כל התקופה. עוד הוסיפה הנתבעת, כי אף אחד מהתובעים אף לא ביקש להסיר עצמו מרשימת הנמענים. לטענת הנתבעת, עצם קבלת המגזינים וקריאתם במשך תקופה שקדמה להודעות הדואר האלקטרוני שפורטו על ידי התובעים בכתב התביעה (לטענתה - התובע לפחות חצי שנה קודם, והתובעת לפחות שנה ורבע קודם להודעות הדואר האלקטרוני המפורטים בכתב התביעה) מלמדת על הסכמתם לקבל את הודעות הדואר האלקטרוני מן הנתבעת ועל כך שאין בכך כל הטרדה כל שהיא שלהם המצדיקה פיצוי כל שהוא. הנתבעת הוסיפה כי עיתוי מחיקת נמענים מרשימת דיוור, כמו זו שעימה עובדת הנתבעת, אינה מיידית. מדובר ברשימה הקיימת אצל הנתבעת ואצל חברת הפצות שעימה היא עובדת, ובהחלט יתכן מצב, לטענתה, שבו לאחר שכתובת מסויימת הוסרה מרשימה אחת, עדיין יתקבלו מספר הודעות נוספות, עד למחיקה הסופית. הנתבעת טענה עוד כי התובע מס' 1 היה רשום אצלה בשתי כתובות מייל שונות, וכי לאחר קבלת הפניה הראשונה של התובע הוסרה כתובת המייל של התובע מרשימת הדיוור של הנתבעת, וזאת ביום 9/2/12, ובכך סברה הנתבעת כי תמה הפרשה, אך לאחר שהסתבר, מפנייתו הנוספת של התובע מס' 1 כי הוא ממשיך לקבל הודעות הדואר האלקטרוני נוספים, נערכה בדיקה מקיפה, והתגלתה הכתובת הנוספת של התובע מס' 1 והוסרה ביום 11/3/2012. הנתבעת הוסיפה כי התובע קיבל, בתקופה המפורטת, 10 הודעות הדואר האלקטרוני מהנתבעת, אולם כל אחד מהם נפתח על ידיו יותר מפעם אחת וחלקם אף נפתחו ונקראו "36 פעמים, 15 פעמים ו-10 פעמים!!!" (סימני הקריאה מופיעים במקור בכתב ההגנה - י.ב.). לטענת הנתבעת, מי שמקבל מייל פרסומי שאינו מעניין אותו ונחשב מבחינתו למטריד, מוחק אותו מיד אף לפני שעיין בו. לדידה, קריאה של אותו מייל, פעמים רבות כל כך, במועדים שונים, בימים שונים ובשעות שונות, מלמדת על כך שלא מדובר במיילים "מטרידים" שאין עניין לקבלם, אלא במיילים שהענין בקבלתם, קריאתם והקריאה החוזרת ונשנית בהם הינה גדולה מהרגיל. הנתבעת הוסיפה כי אינה עוסקת בהפצת הודעות הדואר האלקטרוני או מגזינים, אלא משמשת כחברה ליחסי ציבור עבור לקוחות שונים. לטענתה, המגזינים אינם דבר פרסום, הם לא נעשים בתשלום כל שהוא, והם נשלחים לרשימות הודעות הדואר האלקטרוני הקיימות אצל הנתבעת. הנתבעת הוסיפה כי המגזינים אינם דבר פרסומת. כי אין בהם כל כוונה לעודד צריכת מוצרים כל שהם ו/או הוצאת כספים כל שהם. לטענת הנתבעת התובעים הם שבחרו לשוטט באינטרנט, כלשונה, ו"לדוג" את המידע בנוגע לעלויות האירועים והמופעים השונים הנזכרים במגזין, וזאת כאשר מידע זה אינו מופיע במגזינים עצמם. הנתבעת הוסיפה כי ב"הקלקה אחת על העכבר", כלשונה, יכלו התובעים להסיר עצמם מרשימת התפוצה של הנתבעת. לטענת הנתבעת יכלו התובעים להקטין את נזקיהם ולא עשו כן, ולמעשה המתינו ו"צברו" את הודעות הדואר האלקטרוני כדי לבסס תביעה כנגדה. תמצית הטענות בכתב התשובה בכתב תשובתם טענו התובעים כי עולה, מכתב הגנתה של הנתבעת, כי היא ריגלה אחר מעשיהם של התובעים וחדרה לפרטיותם בכך שקיבלה מידע, ושמרה אותו, גם בנוגע למספר הפעמים שקראו את הודעות הדואר האלקטרוני אותם שלחה. התובעים הפנו לתכנים שונים מתוך הודעות הדואר האלקטרוני ששלחה הנתבעת, על מנת להראות כי המדובר בפרסומים מסחריים גרידא ולא כאלה הנוגעים ל"אחריות חברתית" כטענת הנתבעת. מהלך הדיון בתביעה ביום 28/11/2012 נשמעו ההוכחות בפני, לאחר שהצדדים הודיעו כי אין בדעתם להגיש תצהירים נוספים על אלה אשר הוגשו. התובע מס' 1 נחקר על תצהירו, וכאשר נשאל האם פתח את המייל שנשלח אליו, למעלה מ- 15 פעמים, השיב: " זה לא נכון . אתה קיבלת מה שרשום אצלי ...זה ששלח אותך הציף אותי בדואר זבל כבר מספטמבר ולא ידוע על הודעות הדואר האלקטרוני , יתכן והמזכירה שלי חשבה שזה ספאם ומחקה את זה. אתה מדבר על פברואר וזה אומר לאחר הגשת התביעה, 9.2. ביקשו ממכם להסיר אותי מהרשימה בפניה של עורך הדין שלי שהוא בני, ביום 14.2. העו"ד שלכם הבטיח שהוסרתי וביום 20.2 קיבלתי אימייל מכם וביום 23.2. ומי שפתח זה עו"ד לצורך התביעה נגדכם. איך אתה יודע את הנתונים האלה? האם חדרת למחשב שלי? לחומר הפרטי שלי, אולי שתלתם דברים ? הנתונים האלה לא יכולים להיות אצלי .מה שאתה אומר עכשיו זה שקר, זה מבוסס על מעשה פלילי". התובע מס' 1 טען כי מזכירתו פותחת חלק מן הודעות הדואר האלקטרוני, ולפיכך ייתכן כי מחקה חלק מהם. עוד העיד התובע מס' 1 כי אינו זוכר אם עיין בתוכנם של הודעות הדואר האלקטרוני. התובע מס' 1 הוסיף כי גם לאחר שפנה לעו"ד, לשם הסרת שמו מרשימת התפוצה, הדבר לא נעשה על ידי הנתבעת. כאן המקום לציין כי תצהירה של התובעת מס' 2 לא נמצא בתיק בית המשפט ולפיכך, לא נשמעה עדותה. לאחר חקירתו של התובע מס' 1, נחקרה הגב' יעל לוטן, בעלים ומנכ"לית הנתבעת, על תצהירה. הגב' לוטן אישרה כי הנתבעת עוסקת ביחסי ציבור, וכי במגזינים שהיא מפיצה נמסר מידע אודות פעילות לקוחותיה, וזאת בתשלום על ידי הלקוחות. הגב' לוטן לא ידעה לומר האם ניתן לנתבעת אישור למשלוח מייל על ידי התובעים, או מניין קיבלה הנתבעת את כתובת המייל של התובעים. לטענתה: "כל הכתובות הודעות הדואר האלקטרוני מגיעות או מאנשים שנרשמים או אנשים אחרים רושמים או מעבירים אותם לאנשים אחרים .". (ההדגשה שלי - י.ב.). כאשר נשאלה הגב' לוטן על ידי ב"כ התובעים: "אני ביום 9.2.2012 ביקשתי מלוטן תדמיות להסיר את כתובת התובע מרשימות הדוור וביום 14.2. הודיע בא כוחה של הנתבעת בשמה שהכתובת הוסרה - לאחר מכן נשלחו הודעות הדואר האלקטרוני לתובע ?", השיבה: "הכתובת הוסרה מיידית, אולם היתה טעות בכתובת והכתובת שהוסרה התברר אחר כך שלא היתה כתובת האמיתית". לאחר חקירתה של הגב' לוטן נחקרה הגב' הילה חלפון-בללי, שמשמשת כמנהל המשרד אצל הנתבעת ועוזרת אישית של הגב' לוטן. הגב' חלפון-בללי טענה בעדותה כי הודעות הדואר האלקטרוני נשלחים על ידי הנתבעת באמצעות חברת דיוור. לעניין אופן הרישום למגזינים העידה הגב' חלפון-בללי כך: "או שאנשים מבקשים להצטרף למגזין או ממלאים טופס באתר של לוטן להצטרף למגזין או שאנשים ירשמו את החברים שלהם למגזינים ועל כך אין לי שליטה, אני רק אחראית על פניה של אנשים שרוצים להסיר את עצמם מהתפוצה ". (ההדגשה שלי - י.ב.). הגב' חלפון-בללי לא ידעה להשיב כיצד הגיעו כתובת הדואר האלקטרוני של התובע והתובעת לידי הנתבעת. הגב' חלפון-בללי העידה כי היא מזינה את הבקשות להסרת נמענים אל מערכת הדיוור, ואין לה שליטה לגבי מועד ההסרה בפועל, שעלול להיות גם מספר ימים לאחר מכן. לשאלת ביהמ"ש, השיבה הגב' חלפון-בללי כי היתה פעולת הסרה ב-9.2, וכן פעולת הסרה נוספת ב-11.3, עם אותה כתובת מייל, רק סיומת שונה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. תמצית סיכומי התובעים התובעים חזרו בסיכומיהם על טענותיהם העובדתיות מכתב התביעה, והוסיפו כי גם לאחר הגשת כתב התביעה המשיכה הנתבעת לעשות בכתובותיהם כבתוך שלה, כלשונם. התובעים הפנו להוראות חוק התקשורת, וטענו כי דברי-הדואר-האלקטרוני ששלחה אליהם הנתבעת מהווים דבר פרסומת אסור על פי החוק. התובעים שוב הפנו בסיכומיהם לדוגמאות שונות מתוך המגזינים של הנתבעת, המצביעות, לשיטתם, כי המדובר בדברי פרסומת. התובעים טענו כי לא עלה בידי הנתבעת להראות כיצד "צדה" את כתובות הדואר האלקטרוני שלהם, וכי אף ריגלה אחריהם לאחר שליחת הדואר, במעקב אחר מספר הקריאות. לטענת התובעים, ייתכן שמספר הקריאות נובע ממספר המכשירים אליהם מתקבלים דברי הדואר, וכי, מכל מקום, הדבר אינו מעיד על עניין שיש לתובעים בדברי הפרסומת. התובעים טענו כי לא התקיים אף אחד מן החריגים בחוק התקשורת העוסק במשלוח דואר-אלקטרוני ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב. התובעים חזרו על בקשתם לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 12,000 ₪ בגין 12 הודעות הדואר האלקטרוני שנטען כי שלחה אליהם. תמצית סיכומי הנתבעת הנתבעת טענה בסיכומיה כי לא צורף לכתב התביעה תצהיר של התובעת מס' 2, ולפיכך, ומאחר שהיא מתגוררת בתל-אביב ולא עם התובע מס' 1 בעומר, ויש לה כתובת דואר אלקטרוני פרטית משלה, לא יכול תצהירו של התובע מס' 1 לשמש כתמיכה בתביעתה. הנתבעת הוסיפה כי התובעת מעולם לא פנתה אל הנתבעת בבקשה להסירה מרשימת התפוצה, ולא הודיעה כי אין היא מעוניינת לקבל ממנה דברי דואר אלקטרוני. עוד טענה הנתבעת, כי כעולה מכתב הגנתה, הרי שעת התברר מכתב התביעה שהתובעת אינה מעוניינת לקבל דברי דואר אלקטרוני מהנתבעת, הוסר שמה מרשימת התפוצה, וזאת לאחר שכתובתה הייתה רשומה כבר מיום 21/8/2010 אצל הנתבעת. הנתבעת חזרה על טענותיה כי דברי הדואר האלקטרוני ששלחה אינם דבר פרסומת, שכן המדובר במגזין תוכני המביא בפני קהלו תכנים ואירועי תרבות. הנתבעת חזרה על טענתה כי התובעים או בא-כוחם שוטטו באינטרנט אחר המידע אודות עלותם של כרטיסי כניסה או מחירי מוצרים שונים ולא קיבלו את המידע מהמגזינים של הנתבעת. הנתבעת טענה בסיכומיה כי עולה מחקירת התובע כי כלל לא עיין בדברי הדואר האלקטרוני בעצמו, והדבר לא הטריד אותו - אלא את בא-כוחו בלבד. לטענת הנתבעת, חוק התקשורת לא נועד להגן על עורך-דין המעיין בדברי הדואר האלקטרוני בעצמו ומנסה "לדוג" ראיות, כלשונה. עוד הוסיפה הנתבעת כי מיד לאחר קבלת פנייה מאת התובע, הוסרה כתובתו מרשימת התפוצה, וכי רק בשל העובדה שהסתבר כי לתובע כתובת מייל נוספת, נעשתה הסרה נוספת של כתובת זו, מאוחר יותר. הנתבעת הפנתה לפסיקה ממנה עולה, לדידה, כי מי שמקבל דברי דואר אלקטרוני תקופה ממושכת ולא מוחה על כך, זכאי לפיצוי נמוך יותר מאשר בגין הודעות שנשלחו אליו לאחר בקשת ההסרה. הנתבעת טענה כי אין לאפשר לתובעים "לאגור מיילים", כלשונה, כדי לבסס עילת תביעה בסכום ניכר. עוד הוסיפה הנתבעת, כי טענותיהם של התובעים בדבר "ריגול" דינן להידחות, שכן המדובר בפעולה שיגרתית המבוצעת ברשת האינטרנט כל אימת שמי מהתובעים פותח את דבר הדואר, ולכן יכולה הנתבעת לדעת מי פתח את ההודעות הנשלחות על ידה, מתי נפתחה וכמה זמן עיין בה. דיון והכרעה יפים לעניינו הדברים הבאים מתוך פסק דינה של כב' הש' מ' אגמון-גונן בת.א. 1586/09 (מחוזי ת"א) איילת חיות ואח' נ' טלרן מסרים מיידיים ואח' (פורסם בפדאו"ר-גוגל), בנוגע לתכליתו של סע' 30א לחוק התקשורת: " עם התקדמות הטכנולוגיה, החל להיעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו מכשירי פקסימיליה, הדואר האלקטרוני והטלפון הסלולרי, לצורך הפצת פרסומות בתפוצה רחבה לנמענים אשר לא נתנו לכך את אישורם. פרסומים אלו ידועים בשם "ספאם". מדינות רבות בעולם נלחמות בתופעה באמצעות חקיקה ואכיפה. במדינות רבות מסירת הודעות ספאם מהווה עבירה פלילית. קיימים בעולם שני מודלים עיקריים להסדרה רגולטיבית של התופעה: הראשון, מודל ה- opt-in, הקיים באיחוד האירופי, ולפיו חל איסור על משלוח הודעות פרסומת בשיווק ישיר, אלא אם התקבלה מראש הסכמת הנמען. לכלל זה נקבע חריג לפיו במקרה של תקשורת קודמת בין ספק לצרכן, רשאי הספק לעשות שימוש בפרטי ההתקשרות של הצרכן לשם משלוח הצעה לעניין מוצר או שירות דומה. בכל מקרה, ניתנת לנמען האפשרות להודיע לשולח, בכל שלב, כי הוא מסרב לקבל הודעות כאמור; והמודל השני, מודל opt-out, שאומץ בארה"ב, ולפיו השולח רשאי לשלוח הודעות פרסומת בשיווק ישיר, אלא אם הודיע הנמען כי הוא מסרב לקבל הודעות כאמור. בישראל התופעה נאסרה בסעיף 30א' לחוק התקשורת, אשר הוסף בתיקון מס' 40 לחוק התקשורת מיום 27.5.08, ואימץ את מודל ה- opt-in של האיחוד האירופי. הסעיף אוסר על מפרסם לשלוח דבר פרסומת, אשר הוגדר בחוק כ "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", באמצעות, פקס', דואר אלקטרוני, מערכת חיוג אוטומטי או מסרון (SMS), ללא הסכמה מראש ובכתב של הנמען. הסעיף גם מחייב את המפרסם לציין את פרטיו בדבר הפרסום, ואת העובדה שמדובר בדבר פרסום, באופן גלוי וברור המונע הטעיה. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 182 (תיקון מס' 33), התשמ"ה- 2005) נאמר: "תופעת ההפצה ההמונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות באמצעות רשתות תקשורת (לרבות באמצעות דואר אלקטרוני, הודעות SMS ופקסימיליה), המכונה ”spam”, הפכה בשנים האחרונות למטרד ציבורי כלל-עולמי, והיקפה מצוי במגמת עליה חדה. יודגש כי התופעה והיקפה מצויים במגמת עליה חדה (לפי נתונים שפרסמה נציבות האיחוד האירופי, בשנת 2003 עלה נפח הודעות ה- spam המופצות באמצעות דואר אלקטרוני על 50% מכלל התעבורה העולמית של הודעות דואר אלקטרוני). תופעת ה spam מעוררת בעיות במישורים שונים, ובהן- בעיות של אבטחת מידע, חדירה למחשבים ללא היתר והפצת וירוסים, פגיעה בפרטיותו של המשתמש ברשת והטרדתו, פגיעה בהתפתחותו של המסחר האלקטרוני, פגיעה בעסקים בשל אובדן זמן והשקעת משאבים. תופעה זו מעמיסה עלויות מיותרות על הציבור, ובכלל כך על מפעילי תקשורת (בעלי התשתיות, ספקי האינטרנט וכו'), עסקים, משתמשי אינטרנט פרטיים ורשויות העוסקות באכיפה". סעיף 30א' לחוק התקשורת מטיל על המפרסם בניגוד להוראות הסעיף, אחריות פלילית ואזרחית, בהסמיכו את בית המשפט לפסוק לנמען עד 1,000 ₪ פיצוי לדוגמה ללא הוכחת נזק בגין כל דבר פרסומת, וזאת בנוסף לפיצוי נזיקי, וכן להטיל על התאגיד המפרסם או התאגיד שבאמצעותו נעשה הפרסום, ובמקרים מסוימים גם על מנהלי התאגיד ועל נושאי המשרה בתאגיד האחראים על השיווק, קנס." (ההדגשות שלי - י.ב.). ניתן לתמצת את השאלות שבמחלוקת בין הצדדים לשאלות הבאות: א. האם הוכח כי נשלחו דברי דואר אלקטרוני לתובעת מס' 2; ב. האם דברי הדואר האלקטרוני שנשלחו לתובעים הם דבר פרסומת האסור על פי החוק; ג. האם יש לנתבעת הגנה בכך שלתובעים נשלחו דברי דואר עוד קודם לתקופה שבכתב התביעה - ללא מחאה מצידם - האם יש להתחשב בכך בשאלת גובה הפיצוי; ד. האם יש לנתבעת הגנה בכך שהתובע מס' 1 כלל לא עיין בדברי הדואר או עיין באופן ספוראדי בלבד; ה. לחילופין, האם יש לנתבעת הגנה בכך שהתובעים קראו את דברי הדואר "עשרות פעמים" כטענת הנתבעת; ו. האם היה על התובעים "להקטין את נזקם" ולא ל"אגור מיילים" לצורך תביעה, כטענת הנתבעת. אדון בשאלות אלה לפי סדרן: האם הוכח כי נשלחו דברי דואר אלקטרוני לתובעת מס' 2 כידוע, גדר המחלוקת העובדתית בין הצדדים למשפט נקבעת על פי כתבי טענותיהם. בסע' 20 לכתב ההגנה נכתב: "הנתבעת מודה כי הודעות המייל המצויינות בסע' ב' 2 לכתב התביעה נשלחו על ידיה אל התובעת". (ההדגשה שלי - י.ב.). בסע' ב 2 לכתב התביעה נזכרו המיילים שנשלחו לתובעת מס' 2 במועדים 12/2/2012 ו- 20/2/2012. הודאת בעל דין ברורה עוד יותר מצוייה בנספח ה' לכתב ההגנה. לפיכך, ממילא אין אנו נזקקים לתצהירה של התובעת מס' 2 בעניין זה, בהינתן הודאת בעל דין ברורה מטעם הנתבעת. האם דברי הדואר האלקטרוני שנשלחו לתובעים הם דבר פרסומת האסור על פי החוק עיינתי בדברי הדואר האלקטרוני שצורפו לכתבי הטענות של הצדדים, והגעתי למסקנה כי הם אכן מכילים "דברי פרסומת" כהגדרת מונח זה בסע' 30א לחוק התקשורת. על פי סע' 30א "דבר פרסומת" הינו: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת;" (ההדגשה שלי - י.ב.). עינינו הרואות כי המחוקק בחר בהגדרה מרחיבה עד מאוד ("לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת"), שנועדה לרבות את הפרשנות הטבעית של המונח "דבר פרסומת" הקשורה בדרך כלל לעידוד רכישתו של מוצר או שירות. יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' גיא הימן בתיק תק (תל-אביב) 20453-03-11 עו"ד אסף לוטן נ' לוג טק תקשורת בע"מ (פורסם בפדאו"ר-גוגל): "הידרשות לתכליתו של סעיף 30א לחוק, כמו גם להיסטוריה החקיקתית שלו, איננה תומכת בפירוש שמבקשת הנתבעת לצקת בו. בדברי ההסבר להצעת החוק משנת 2005 הטעימו מנסחיה שני יסודות למונח "דבר פרסומת": מידע המופץ לקבוצה גדולה של נמענים; ומטרתו "לעודד הוצאת כספים בכל דרך" (הצעות חוק הממשלה 182, 20.6.05, בעמ' 886. ראו גם דבריו של ח"כ משה כחלון, יושב ראש הוועדה המשותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ה-17, בדיון בקריאה השנייה והשלישית בתיקון לחוק (דברי הכנסת מיום 27.5.08, בעמ' 27)). במרכיב אחרון זה נמנע המחוקק במתכוון מהצרת גבולותיה של ההגדרה. אדרבה, הוא הרחיבה כך שתקיף סוגים שונים של ביטויים, שהמשותף להם הוא כי בעקבותיהם ידורבן הנמען, בכל דרך שהיא, לשלם. אין כל דרישה כי התשלום הזה יועבר ישירות מן הנמען לידי השולח; אף לא כי האינטראקציה בין השניים תהא, בכל שלביה, התקשרות בתמורה. עיקר הוא בתכליתו של סעיף 30א: למנוע ממפרסמים לגרום לאדם, במישרין או בדרך עקיפה, להוציא כספים בעקבות הודעה שנשלחה אליו. עיון בהודעות שקיבל התובע מעלה, באורח שאין ברור ממנו, כי גם אם מוצעת בהן הטבת חינם, הרי שבהטבה זו אין ההצעה מתמצית. תכליתה היא לפתוח בפניו של הנמען נתיב לקשר עמוק יותר עם מספק השירות, כך שמייד לאחר ההרצאה החינמית, מפגש המבוא המרתק או ההדגמה ללא תשלום, תבוא התקשרות עסקית שמהותה קבלת שירותים בידי הנמען תמורת תשלום כספי. אמת, איש אינו מצמיד לרקתו של הנמען אקדח, הכופה עליו את ההתקשרות, אלא שלא בכך הענין. הענין הוא בזה, שאלה הם "דברי פרסומת" לכל דבר. "מידע לציבור", לשון הנתבעת בהודעתה לעיל, איננו מונח שבו עושה החוק שימוש. גם דבר פרסומת הוא "מידע לציבור". מידע כזה בדיוק ביקש המחוקק למנוע מציבור נמעניו של "דואר זבל" כמו זה ששלחה הנתבעת לתובע.". (ההדגשה שלי - י.ב.). העובדה כי הנתבעת נזהרה, במודע, מלנקוב במחירים מלאים של השירותים והמוצרים ש"מגזיניה" מפרסמים אינה מעלה ואינה מורידה. עיון בדברי הדואר האלקטרוני מעלה כי הם נועדו "לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", כמובן באמצעות עסקיהם של לקוחות הנתבעת. כך, למשל, לאחר קטע אינפורמטיבי אודות "מרפסות פלדה" נכתב כך על ידי הנתבעת: "חברת הושיאר הינה חברה קבלנית המספקת מגוון רחב של שירותים ,היא הראשונה בארץ שיישמה את החוק החדש לבניית מרפסות חופפות (אחת מעל השניה לפי התקן החדש )ומאז ביצעה מס' דגמים שונים של מרפסות ותוספות בנייה. החברה נמצאת בחזית החברות המבצעות שימור ושיפוץ למבנים וכמו כן מחזקת מבנים קיימים בפני רעידות אדמה בישראל, ומיישמת את החוק תמ"א 38. המקצועיות של הושיאר מתבטאת בביצוע עבודה ברמה הגבוהה ביותר - משלב התכנון המוקדם, דרך עבודת התיאום, הבקרה ועד לפרטים הקטנים ביותר. כחלק מהצלחתה, חברת הושיאר מספקת בין היתר שירותי תיווך מקצועיים בסטנדרט חדש המהווה שירות משלים ללקוחותיה. הושיאר הינה קבלן מבצע של חברת עזרה ובצרון מזה שנים ומומלצת ע"י האגודה לתרבות הדיור.". המדובר בדבר פרסומת לכל דבר ועניין, שיש בו משום עידוד רכישתו של שירותי הבנייה של חברת "הושיאר". כך הם פני הדברים גם בנוגע לפסקאות שכותרתן: "מוצר החודש של "איב מייק אפ" איי ליינר טוש"; "ציור טיול בדרום טוקסנה" - הכוללת את המשפט: "לנרשמים עד 28 בדצמבר תינתן הנחה של 130 אירו."; "כדורי זהב" - הכוללת את המשפט: "איה עזריאלנט מציגת את פרי עיצובה החדש בחנות אוספי האמנות שפתחה בקניון צמרת ת"א - כדורי זהב גדולים בהשראת המותג וליין התכשיטים. הכדורים מגיעים בשלושה גדלים ומיועדים לחובבי האמנות והעיצוב". ועוד כהנה וכהנה הצעות שנועדו לעודד רכישת שירותים, מוצרים או הוצאת כספים בדרך אחרת (כולל פרסום הצגות ילדים (כולל מחירים), תערוכות אמנות וכיוצא בזה). למעלה מן הצריך אציין כי איני רואה כל נפקות לשאלה האם פורסם מחיר מלא ומדוייק בנוגע לעלות השירות או המוצר, אם לאו. במסגרת "הפסקת הפרסומות" בערוצי הטלוויזיה המסחריים השונים משודרים, ללא הרף, פרסומות המעודדות רכישת מוצרים שונים, מבלי לפרסם את מחירם המלא. האם יעלה על הדעת לטעון כי אין המדובר בפרסומת בשל כך בלבד? האם יש לנתבעת הגנה בכך שלתובעים נשלחו דברי דואר עוד קודם לתקופה שבכתב התביעה - ללא מחאה מצידם - האם יש להתחשב בכך בשאלת גובה הפיצוי על פי סע' 30א(י)(5) לחוק התקשורת: "חזקה על מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד להוראות סעיף זה, שעשה כך ביודעין כאמור בפסקה (1), אלא אם כן הוכיח אחרת; לעניין זה, לא תהיה למפרסם הגנה במקרים המפורטים להלן: (א) שיגור דבר הפרסומת נעשה לאחר שניתנה למפרסם הודעת סירוב מאת הנמען כאמור בסעיף קטן (ד); (ב) המפרסם שיגר בעבר דבר פרסומת לנמען בניגוד להוראות סעיף זה, אף אם לא ביודעין; (ג) דבר הפרסומת שוגר לנמען לפי רשימה של מענים או מספרי טלפון, לפי העניין, שהורכבו בהתאם לרצף אקראי של אותיות, ספרות או סימנים אחרים, או שילוב שלהם, כולם או חלקם.". (ההדגשות שלי - י.ב.). רוצה לומר, המחוקק ביקש למנוע שימוש מצד המפרסמים בטענה כי שיגור בעבר של דברי פרסומת אסורים, אף אם לא ביודעין, מהווים הגנה בפני תביעה בגין דבר פרסומת מאוחר. לפיכך, איני רואה לייחס כל חשיבות לטענת הנתבעת לפיה שלחה לתובעים דברי דואר אלקטרוני עוד קודם לתקופה שבכתב התביעה. האם יש לנתבעת הגנה בכך שהתובע מס' 1 כלל לא עיין בדברי הדואר או עיין באופן ספוראדי בלבד לטענת הנתבעת, התובע מס' 1 כלל לא עיין בדברי הדואר האלקטרוני שנשלחו אליו, או שעיין באופן חטוף וספוראדי בלבד, והדבר לא הטרידו. לטענתה, מי שעיין בהודעות באופן חוזר ונשנה היה בא-כוחו של התובע, במטרה לייצר, יש מאין, עילת תביעה. טענה זו, טוב היה שלא הייתה נטענת כלל. בסע' 30א(י) לחוק התקשורת, מוגדרת העוולה האזרחית כך: "שוגר דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראות סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה - פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פרסומת שקיבל הנמען בניגוד להוראות סעיף זה. (2) בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, רשאי בית המשפט להתחשב בכך שאותו מפרסם הורשע, בשל אותו מעשה, בעבירה לפי סעיף קטן (ו). (3) בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה". רוצה לומר, עצם השיגור של דבר הפרסומת היא העוולה, ואין כל דרישה בחוק התקשורת כי הנמען יקרא את דבר הדואר או יעיין בו. כמו כן, המחוקק הורה במפורש כי בית המשפט לא יתחשב בנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה, ולפיכך, ממילא, לא ניתן להיעתר לטענה מתחכמת מעין זו כאילו לא נגרם נזק. האם יש לנתבעת הגנה בכך שהתובעים קראו את דברי הדואר "עשרות פעמים" כטענת הנתבעת מלבד העובדה שהנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל משתי קצותיו ולהעלות טענות עובדתיות סותרות (גם שהתובע לא קרא את הודעות הדואר האלקטרוני וגם שקראם עשרות פעמים), הרי שכאמור לעיל, עצם שיגורן של ההודעות היא העוולה, ואין כל משמעות או חשיבות לשאלת מספר הפעמים שההודעות נפתחו או נקראו על ידי הנמענים. המחוקק, אשר בחר במודל האירופאי של Opt-in דרש כי המפרסם יקבל הסכמה מפורשת מראש למשלוח דברי הדואר, ולפיכך, אין כל משמעות לטענה הנרמזת בסיכומי הנתבעת למעין "הסכמה משתמעת בדיעבד" מעצם קריאתן של ההודעות, או מספר הפעמים שנקראו. האם היה על התובעים "להקטין את נזקם" בפתח הדברים יש לומר כי הטענה על חובת "הקטנת הנזק" קשה עלי לאור קביעתו המפורשת של המחוקק כי בית המשפט "לא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה". ואולם, מקובלת עלי הגישה כי אין להביא את הדברים לידי אבסורד ולאפשר לתובע לצבור, לדוגמא, אלפי מיילים, במשך 7 השנים עד למועד ההתיישנות, ובסופו של יום להגיש תביעה על סכום מופרז עד מאוד. לא זהו מצב הדברים שלפנינו. התובעים הגישו תביעתם בגין דברי דואר אלקטרוני שנשלחו אליהם בחודשים דצמבר 2011 עד פברואר 2012 בלבד. אין המדובר בצבירה של מאות וגם לא עשרות דברי דואר, ואין המדובר בתקופה ארוכה במיוחד עד להגשת התביעה. פרשנות אחרת, לפיה חובה על תובע "להזדרז ולפעול" תעקר את מודל ה- Opt-in שבחר המחוקק מכל משמעות, ותהפכו, בפועל, למודל Opt-out, כלומר - תחייב את הנמענים לבקש את הסרתם לשם "הקטנת הנזק" (וזאת למרות שהפיצוי הוא, כאמור, ללא הוכחת נזק) גם כאשר מעולם לא ביקשו להימנות על שירותיו של המפרסם. ודוק, הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה את הסכמתם המפורשת של מי מהתובעים, מראש, למשלוח הודעות הדואר האלקטרוני ששלחה אליהם - והעדות מטעמה לא ידעו לומר כיצד הגיעו לידי הנתבעת כתובותיהם של התובעים. למעשה, העדה מטעם הנתבעת, הגב' חלפון-בללי העידה כי אלה הם הנוהלים הנהוגים אצל הנתבעת בנוגע לצירוף כתובות דואר אלקטרוני לרשימת התפוצה: "או שאנשים מבקשים להצטרף למגזין או ממלאים טופס באתר של לוטן להצטרף למגזין או שאנשים ירשמו את החברים שלהם למגזינים ועל כך אין לי שליטה, אני רק אחראית על פניה של אנשים שרוצים להסיר את עצמם מהתפוצה ". (ההדגשה שלי - י.ב.). נהלים אלה, של הוספת כתובות דואר אלקטרוני לרשימות התפוצה שלא באמצעות בעליהן, מנוגדים באופן ברור להוראות סע' 30א (ב) ו-(ג) הדורשות הסכמה מפורשת של הנמען או מסירת פרטים על ידי הנמען. לסיכום - עלה בידי התובעים להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הנתבעת ביצעה כלפיהם עוולות של שיגור דברי פרסומת ביודעין, בניגוד להוראות סע' 30א לחוק התקשורת, וזאת ב- 12 מועדים שונים כמפורט בכתב התביעה. שאלת גובה הפיצוי בסע' 30א(י)(3) לחוק התקשורת נקבע כהאי לישנא: "(3) בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה: (א) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (ב) עידוד הנמען למימוש זכויותיו; (ג) היקף ההפרה.". סבורני כי עידוד הנמענים למימוש זכויותיהם מצדיק פסיקת פיצוי ממשי, שאחרת, יימנעו תובעים שונים מניסיון לממש את זכותם לפיצוי כתוצאה מעלויות ההתדיינות. עוד אני סבור כי שיקול ההרתעה מפני הפרה מצדיק אבחנה, מסויימת, בין הפיצוי בגין ההודעות שנשלחו לפני שהתבקשה מחיקת התובע מס' 1 מרשימת התפוצה, להודעות שנשלחו לאחר מכן, וזאת כדי לעודד את המפרסמים להפסיק את ההפצה מוקדם ככל האפשר. לעניין היקף ההפרה, אמנם אין המדובר בהפרה בהיקף נרחב ומרובה (ההודעות נשלחו בפער של כ- 9-10 ימים האחת מרעותה), אך כל הודעה כללה מספר רב של פרסומים וגם בכך יש להתחשב. התחשבתי, במידה מסויימת, בטענתה של הנתבעת כי אי-הסרתו המיידית של התובע מרשימת התפוצה נבעה מטעות אנוש הנוגעת למספר תיבות הדואר שהיו רשומות אצל הנתבעת ולפיכך לא אפסוק את הפיצוי המקסימלי האפשרי על פי הוראות החוק. ודוק, אינני סבור כי הטענה מאיינת את עילת התביעה או את העובדה כי בסופו של יום המדובר בהתרשלות מצידה של הנתבעת באיתור כתובתו של התובע ברישומיה, אך, יש בהפחתה המסויימת ביטוי לצורך לעודד מפרסמים לפעול על פי החוק ובקשות ההסרה המופנות אליהם. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובע 400 ₪ בגין 6 ההודעות שנשלחו אליו עד ליום 14/2/2012, ו- 800 ₪ בגין ההודעות שנשלחו לאחר מועד זה. עוד אני פוסק, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 400 ₪ בגין כל אחת מההודעות שנשלחו אליה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע מס' 1 סך של 4,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת מס' 2 סך של 1,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. פיצוייםפרסומת