בא כוח המשיב ציין שככלל ייטה בית משפט ליתן פירוש מצמצם להוראות חוק ההתיישנות ויעדיף את בירור האמת על פני חסימת התביעה בטענת התיישנות דיונית, כשהוא מעגן את הדבר במספר אסמכתאות (ראה ע.א. 169/65 רשות הפיתוח נ' שלום ירקוני; ע.א. 611/77 שיוביץ נ' אמארה עבדול רחמן; ע.א. 3319/94 יואב פפר נ' הועדה המקומית ואח'). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פירוש מצמצם להוראות חוק ההתיישנות: השופט אביגדור משאלי :   ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ר. ניב) בת.א. 95172/98 לאחר קבלת רשות שבה נדחתה טענת המערערים בדבר התיישנות התביעה נגדם.   העובדות : המערערים קיבלו מן המשיב הלוואה בסך 440,000 שקלים ישנים לרכישת 2 יחידות נופש מחברת טבריה קלאב הוטל בע"מ על-פי חוזה הלוואה מיום 21/11/83.   המבקשים לא פרעו את תשלומי ההלוואה כהתחייבותם בהסכם ומחודש מרץ 1985 חדלו לשלם כל תשלום לפירעון החוב.   ביום 22/9/86 הוגשה נגד המערערים תביעה בגין פיגורים בתשלומי ההלוואה למשך התקופה מרץ 1985 - יוני 1986, המשיב זכה בתביעה ונטל פסק דין כנגד המערערים.       ביום 25/4/91 הגיש המשיב תביעה נוספת כנגד המבקשים לתשלום יתרת חוב פיגורים בגין ההלוואה הנ"ל. תביעה זו נמחקה מחוסר מעש ביום 2/6/92.   מסתבר כי המערער 1 עזב את הארץ ביום 13/3/91, עת הוגשה נגדו התביעה השניה ושפרט לביקורים קצרים נעדר מן הארץ עד ליום 28/11/95.   חרף התחייבותו בחוזה ההלוואה (סעיף 16) לא הודיע המערער 1 למשיב על שינוי כתובתו.   המערערת 2 הצטרפה לבעלה, המערער 1 ביום 8/7/92 ושבה עמו ארצה ב-1995 ואף היא, כבעלה, לא הודיעה למשיב על שינוי בכתובתה.   בניסיונותיו לאתר את המערערים גילה המשיב שקיימת אפשרות שהם נמצאים בפולין אך הוא לא איתר את כתובתם המדויקת. ביום 17/9/98, סמוך לאחר שנודע למשיב שהמערערים נמצאים בארץ, הגיש נגדם תביעה נוספת לתשלום יתרת סכום חובם בסך 139,907 ₪ (זו התביעה נושא הדיון בתיקנו). המערערים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להתגונן. הטענות שהעלו נדחו למעט נושא ההתיישנות, טענה שהועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה. הצדדים לא חלקו על כך שחלפה תקופת ההתיישנות שתחילתה בחודש יולי 1986 שכן התשלומים שלא נפרעו קודם למועד זה נתבעו בתביעה הראשונה שהגיש המשיב. כמו כן הסכימו הצדדים שהתקופה בה התנהלה התביעה השניה כנגד המשיבים (כשלושה עשר חודשים), שנמחקה מחוסר מעש, איננה נכללת אף היא במירוץ ההתיישנות. ברם גם אם ניקח בחשבון דברים אלה, חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן - החוק), כפי שטענו המערערים בפתח הדיון. כנגד טענה זו העלה המשיב שתי טענות, האחת כי על-פי סעיף 14 לחוק, לא יבוא בחישוב תקופת ההתיישנות מנין הזמן שזו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או שמחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל, לא יכול היה הוא או בעל דינו לקיים את הדיון המשפטי. לטענת המשיב זה היה המצב בתיקנו ולא כפי שניסו המערערים לטעון שהכוונה היתה לשהייה בארץ אויב, מה גם שאפילו מדובר במדינה שאינה מדינת אויב, לא נקט המשיב, לטענת המערערים, בכל האמצעים העומדים לרשותו למסירת התביעה נגדם, לרבות תחליף המצאה. הטענה השניה היתה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שנטענה על ידי המערערים בחוסר תום לב. בית משפט קמא לא קיבל את עמדת המשיב בענין סעיף 14 לחוק, אולם החליט לקבל את הטענה השניה בדבר חוסר תום לב מצד המערערים בהסיקו, בין היתר, מדברי כב' השופט ח. כהן בע.א. 242/66 כי חוסר תום לב מצד הטוען להתיישנות הינו אחד משני השיקולים המרכזיים לדחיית טענת התיישנות. ועוד, בית משפט קמא קובע גם כי המשיב לא יכול היה לבצע תחליף המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, שכן לא ידע בוודאות היכן נמצאים המבקשים שכן כל שידע היה שהם כנראה בפולין. יצויין, ועל כך עומד בית משפט קמא בהחלטתו, שהמערערים לא שלא הודיעו למשיב על השינוי בכתובתם אלא שלא כפי שטענו לא הודיעו למשיב שקיימת מיופת כוח שלהם בארץ, לה ניתן היה למסור את כתבי בי-דין. בהסתמכו על פסיקה קובע בית משפט, כי יש לשקול זה מול זה את מאמציו הסבירים של המשיב לגלות את כתובת המערערים, שלא צלחו, מול חסר תום ליבם של המערערים שהתנערו מחובם ומההסכם שנחתם בינם לבין המשיב המטיל עליהם (סעיף 16) את חובת ההודעה על שינוי בכתובתם. המסקנה המתבקשת, כך קובע בית משפט קמא, היא שהמערערים מנועים מלטעון טענת התיישנות (ראה ד.נ. 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז(4) 673; בר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי פ"ד לה(3) 464; ת.א. (ירושלים) 673/90 טוייל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים תקדין מחוזי כרך 91(3) תשנ"א-תשנ"ב, דברי השופטת דורנר בעמ' 576). לאחר שבית המשפט קבע כי המערערים התחמקו במשך תקופה ארוכה מתשלום חובם למשיב, לא הודיעו למשיב על השינוי בכתובתם ולא על מועד שובם ארצה, ובקבלו את טענת המשיב כי יש להפחית ממניין השנים שחלפו את השנים בהם שהו המערערים בחו"ל, דחה את טענת ההתיישנות. בהסכמת הצדדים החליט בית משפט זה (כב' השופטת גרסטל) כי תינתן למערערים רשות ערעור וההכרעה בערעור תהיה על סמך סיכומים בכתב שיגישו הצדדים. טענת המערערים : טענות המערערים כפי שהועלו בסיכומיהם בכתב מתמקדות בשתי שאלות: האחת האם פעל המשיב כנגד המערערים בתקופה שבה לא שהו בארץ, כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, תוך שהם מצביעים על כך שהמשיב ידע שהמערערים שוהים בפולין ולא פעל להמצאת כתבי בי-דין, אם על-ידי תחליף המצאה מחוץ לשטח השיפוט ואם על-ידי מסירה למיופה כוחם בארץ והטענה השניה בה הם מתייחסים לענין חוסר תום ליבם של המערערים - כפי שקבע בית המשפט - בכל שלא הודיעו למשיב על השינוי בכתובתם, כהתחייבותם בסעיף 16 להסכם ההלוואה. בלא שהמערערים אומרים דבר וחצי דבר על תום ליבם (או יותר נכון חוסר תום ליבם) הם טוענים כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות במסקנתו העולה מהעובדה שהמערערים לא הודיעו על שינוי כתובתם, כהוראות סעיף להסכם ההלוואה.  לטענתם, הפרת הוראות סעיף זה אינה דוחה ו/או מפסיקה את מירוץ ההתיישנות שהרי יכול היה המשיב לנסות ולבצע את מסירת ההזמנה לכתובתם האחרונה הידועה (בחולון). בטרם אתייחס לטענות המשיב, אומר כי העלאת טענה זו מצד המערערים לפיה היה על המשיב לנסות לבצע מסירה לכתובת, בארץ, שבה לא היו המערערים - והרי אין חולקין שמשך כמה שנים שהו המערערים בחו"ל - אינה במקומה, וזאת בלשון המעטה.  טיעוני המשיב : בטיעוניו מעלה המשיב על נס את התנהגותם הנלוזה של המערערים אשר מודים מפורשות כי נטלו הלוואה והחל ממרץ 1988 לא פרעו את התשלומים שהגיעו מהם וניסו בטענות שווא שהעלו כנגד התביעה הראשונה להתחמק מחובתם לתשלום חוב ההלוואה, עזבו את הארץ לתקופה ארוכה בלא להודיע למשיב על שינוי כתובת, כפי שהיו חייבים על-פי סעיף 16 להסכם ההלוואה. בא כוח המשיב מציין שככלל ייטה בית משפט ליתן פירוש מצמצם להוראות חוק ההתיישנות ויעדיף את בירור האמת על פני חסימת התביעה בטענת התיישנות דיונית, כשהוא מעגן את הדבר במספר אסמכתאות (ראה ע.א. 169/65 רשות הפיתוח נ' שלום ירקוני; ע.א. 611/77 שיוביץ נ' אמארה עבדול רחמן; ע.א. 3319/94 יואב פפר נ' הועדה המקומית ואח'). טענת התיישנות דיונית נטענה על ידי המערערים, כך טוען ב"כ המשיב, בחוסר תום לב משווע ועל כן בדין קבע בית המשפט כי אין בה כדי לשמש מחסום כנגד התביעה.  ב"כ המשיב, בטיעוניו בכתב, מפרט את העובדות שמהן עולה בבירור כי לא ניתן היה לאתר את המערערים בשהותם מחוץ לישראל ואף שהוא בא חשבון עם בית משפט קמא שלא דחה את טענת ההתיישנות בהסתמך על הוראות סעיף 14 לחוק, הוא מסתפק בנימוק שהתקבל על-ידי בית משפט קמא בדבר חוסר תום ליבם של המערערים, כנימוק המצדיק את דחיית הטענה.  בא כוח המשיב עומד גם על המשמעות שבהפרת הוראות סעיף 16 להסכם ועל חוסר הכנות שבטענת המערערים כי המשיב יכול היה להמציא את כתבי התביעה לב"כ, שהרי לא רק שהמערערים לא הודיעו כלל למשיב אודות ב"כ המצוי בארץ אלא שיפוי הכח לא כלל סמכות לקבלת כתבי בי-דין, שכן מיופת הכח לא נתמנתה עלידי המערערים כמורשה לקבלת כתבי בי-דין אלא שהוא לא נמסר כלל למשיב. בצדק קבע בית המשפט, עובדתית: "כיצד יכול היה למסור כתבי בי-דין למורשה מטעמם אם לא הודיעו לו על דבר קיומו של אותו מורשה?".  לפיכך מבקש המשיב לדחות את טענת ההתיישנות.  בית משפט קמא דן בטענותיהם של הצדדים ובהחלטה מנומקת היטב פירט את נימוקיו המקובלים עלי שלא להיעתר לטענת ההתיישנות כשהנימוק העיקרי למעשה לדחיית הטענה הינו שטענת ההתיישנות נטענה בחוסר תום לב שאפיין את התנהגותם של המערערים והתחמקותם במשך תקופה ארוכה מלשלם את חובם.  גם נימוקי בית משפט קמא באשר לחוסר האפשרות לבצע מסירת כתבי בי-דין למערערים בשהותם בחו"ל או, לחילופין, על-ידי מסירתם למורשה מטעמם בארץ, שאיש מלבדם לא ידע על קיומו, נכונים.  כפי שצויין בסיכום טענות המשיב, יש לפרש את חוק ההתיישנות בצמצום, כפי שהובא באסמכתאות שצויינו לעיל לבל יהא חוטא נשכר ומן הראוי לאפשר את בירור התביעה שהוגשה נגד המערערים לגופה בלא לשעות לטענות ההתיישנות שהעלו בחוסר תום לב.   התוצאה היא שיש לדחות את הערעור. אביגדור משאלי, שופט השופט יהושע גרוס, סגן נשיא - אב"ד :   אני מסכים.   יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא   השופטת מיכל רובינשטיין :   אני מסכימה.   מיכל רובינשטיין, שופטת   לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.   המערערים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   הערבון שהפקידו המערערים יועבר לב"כ המשיב. התיישנות