מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסלות שופט עקב התבטאויות בדיון:  ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ח' יינון) מיום 27.5.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 220666/02.   1. המשיב 1, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), הגיש לבית משפט השלום בתל-אביב תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים ונתבעים נוספים. הדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו המערערים נקבע ליום 1.5.03. בשל השביתה הכללית במשק והעדר שירותי קלדניות, החליט בית המשפט בישיבה מיום 1.5.03 לדחות את הדיון בבקשת הרשות להתגונן ליום 19.5.03. בפתח הדיון מיום 19.5.03, הובהר לבית המשפט, כי במהלך השביתה הגישו המערערים בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק, ובית המשפט התבקש ליתן החלטה בבקשה זו.   2. בבקשת הפסילה טענו המערערים, כי בישיבה מיום 1.5.03 אמר בית המשפט, עוד בטרם שמע את טענות ההגנה של המערערים, כי אם מסמכי הבנק תקינים ואמינים, סופו של התיק ברור לפי שמבין בטענות ותיקים בנקאיים, וכי בסופו של דבר יש לשלם את החוב לבנק. כן הבהיר בית המשפט - לטענת המערערים - כי דרישת המסמכים על ידי המערערים מהבנק מאוחרת, ואינה אלא כלי לניגוח הבנק. בית המשפט אף דחה את בקשת ב"כ המערערים לקיים דיון וליתן החלטה בבקשת המערערים לדרישת המסמכים מהבנק, והביע פליאה על כי הוגשה בקשה למחיקת כותרת בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש בנק. המערערים טענו כי דבריו של בית המשפט בדיון מלמדים כי עמדתו הוכרעה מראש, וזאת ללא קשר לתיק וטרם שמיעתו. הבנק התנגד לבקשת הפסילה וטען כי אמירותיו של בית המשפט בדיון נגעו אך ורק לאמינות מסמכי הבנק וכי טרם התקיים דיון בבקשת המערערים למתן רשות להתגונן. משכך, טען הבנק, לא ניתן בשלב זה לקבוע כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה בתביעה או באשר לסיכויי בקשת הרשות להתגונן.   3. בית המשפט, בהחלטתו מיום 27.5.03, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי בישיבה מיום 1.5.03 הציע, נוכח מסמכי הבנק התומכים בתובענה ומהווים "רשימה מוסדית" על-פי פקודת הראיות, ונוכח קיומן של ערבויות אישיות לחובותיהם של המערערים שהינם חברות בנייה, כי מן הראוי כי הצדדים ינסו לגבש עד לישיבה הבאה הסדר פשרה כספי עם הבנק. בית המשפט ציין כי הצעה לניסיון גיבוש פשרה הינו דבר תדיר ומקובל בדיונים בסדר דין מקוצר מסוג זה, ולפיכך תמוהה בקשת הפסילה שהוגשה. כן קבע בית המשפט, כי הבקשה היא מוקדמת, הואיל והדיון בבקשת הרשות להתגונן לא התקיים, והוסיף כי אוזנו של בית המשפט תהיה כרויה לכל טענה עובדתית או משפטית במסגרת בקשת המערערים למתן רשות להתגונן.   4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסילה ומדגישים כי בישיבה מיום 1.5.03, עזב בית המשפט את האולם במהלך השמעת הטיעונים על ידי ב"כ המערערים. הבנק מתנגד לערעור. הבנק חוזר על הטענות אותן העלה בהתנגדותו לבקשת הפסילה ומוסיף כי המערערים לא הוכיחו כי אמירותיו של בית המשפט חרגו מהניסיון להשיג הסדר פשרה בין הצדדים.   5. ביום 9.7.03 ביקשתי, מכוח סמכותי על-פי תקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי תתקבלנה הערות השופטת לטענת המערערים כי עזבה את האולם במהלך השמעת טיעוניהם. בתגובתה ציינה השופטת, כי אין כל אמת בטענת המערערים לפיה עזבה את האולם במהלך הדיון, זאת נוכח העובדה שלבקשת המשיב נדחה הדיון עד לאחר סיום השביתה. השופטת הוסיפה כי אמרה מפורשות לצדדים כי במועד הנדחה תידון בקשת המערערים למתן רשות להתגונן וכל בקשה נוספת שהוגשה. 6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כלל הוא כי על מנת להקים עילת פסלות יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות (ראו, למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם). בענייננו, ההתבטאויות המיוחסות לבית המשפט בישיבה מיום 1.5.03 - ואין צורך שאכריע אם אכן נאמרו אם לאו - אינם אלא דברים לכאורה שנאמרו לשם ייעול הדיון במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט לסייע לצדדים להגיע לידי הסכמה וסיום המחלוקת בדרך של פשרה, ואין בהם כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת בין הצדדים (ראו והשוו: ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף (לא פורסם); ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם)) . יתר על כן, דברים אלה, ככל שנאמרו, נאמרו בשלב מוקדם ביותר של ההליך, עוד בטרם דן בית המשפט בבקשת הרשות להתגונן שהגישו המערערים ובטרם נשמעו טענות הצדדים. בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי אוזנו תהיה כרויה לכל טענה שתועלה על ידי המערערים בבקשתם למתן רשות להתגונן. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי אין באמירות המיוחסות לבית המשפט כדי להעיד על כי לבו של בית המשפט "ננעל" בפני טענות המערערים או להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. 7. אשר לטענת המערערים בדבר עזיבת השופטת את האולם במהלך השמעת טיעוניהם, הרי שבית המשפט הכחיש בתגובתו לערעור טענה זו וקבע כי אין בה שמץ של אמת. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסילה, באשר לעובדות העומדות בבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599). המערערים, במקרה שבפני, לא עמדו בנטל זה. הערעור נדחה, אפוא. המערערים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסכום כולל של 7,500 ש"ח.   שופטיםדיוןפסלות שופט