ביום 18.9.02 מסרו ב"כ הצדדים הודעה משותפת על דבר הסדר דיוני לפיו ישמשו התצהירים שהוגשו לצורך הכרעה, ללא צורך בחקירות המצהירים ולאחר הגשת סיכומים בכתב שהוגשו. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיכומים בכתב ללא חקירת עדים: גדר המחלוקת 1. המדובר בתיק זה בתביעת שיבוב אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעים להשבת כספים ששילמה למר זאב רוטמן, להלן: "הנפגע" והחזר הוצאות שהוציאה בקשר לתאונת דרכים מיום 26.11.95 בו נפגע הנפגע מרכבו של נתבע 2, להלן: "הנתבע" בו נהג נתבע מס' 1.   בדיון מתאריך 9.1.02 הודיעה ב"כ הנתבע כי איננה כופרת בפיצוי הכספי ששלמה התובעת לנפגע (15,500 ₪) אך כופרת ביתר פריטי הנזק.   לאור הכפירה הגישה התובעת את תצהירה של גב' סהאם אבו קאעוד, פקידת תביעות ראשית במחלקת התביעות של התובעת כי פרטה את ההוצאות שהוציאה התובעת בקשר לתביעתו של הנפגע (סך של 4,608 ₪) שעיקרן חקירת התאונה ומצבו הרפואי של הנפגע, בדיקת האחריות של התובעת והוצאות צילומים. לתצהיר צורפו העתקי חשבוניות וקבלות.   בהודעה מיום 12.9.02 מסר ב"כ הנתבע "אין צורך בחקירתה של המצהירה על תצהירה". מתוכן ההודעה עולה כי אין לנתבע מחלוקת בשאלת גובה הנזק ואכן בסיכומו של ב"כ הנתבע אין בהתייחסות לשאלה זו ומכאן שויתר על כל טענה לגבי גובה סכום התביעה, ככל שבעבר הייתה כפירה בגובה הנזק.   בנוסף, ולמעלה מן הצורך, יצוין כי ההוצאות על פניהן סבירות בסכומן ונדרשות במהותן, בהתייחס לתביעתו של הנפגע.   2. המחלוקת האחת והיחידה מתמקדת בשאלת חבותו של הנתבע לשפות את התובעת, בנסיבות המקרה. הנתבע היה הבעלים של אוטובוס זעיר שהיווה חלק מצי כלי הרכב של חברת מסיעי שאשא בע"מ ובמהלך חודש אוקטובר 1995 התקבל לעבודה בחברה הנתבע מס' 1. עפ"י נהלי העבודה בחברה, וטרם תחילת העבודה, הציג נתבע 1 בפני הנתבע ובפני קצין הבטיחות של החברה רשיון נהיגה תקף ומשכך פעל כמתחייב ממנו עפ"י החוק לא מוטלת עליו חובות נוספות להמשיך ולחקור בדבר מהימנות הרשיון.   בנסיבות אלו כשמתברר בדיעבד כי הרשיון שהוצג היה מזויף, הנתבע אף מפנה לחקירתו של נתבע 1 במשטרה בה הציג רשיון מזויף ומשהצליח להטעות את המשטרה, אין פלא שעלה בידיו לשטות גם בנתבע.   3. הנתבע טוען כי התובעת לא עשתה כל שלאל ידה על מנת לאתר את נתבע 1 שנהג ברכב והציג רשיון מזויף ולהפרע ממנו וגם בשל כך אין להטיל על הנתבע חיובים למחדליה של התובעת.   טענה זו אין בה ממש הן בפן המשפטי והן בפן העובדתי. משפטית, במידה ועומדת לתובעת עילת תביעה כנגד 2 הנתבעים הרי שזכותה להיפרע מכל אחד מהם.   עובדתית, כל הניסיונות הן של התובעת והן של הנתבע לאתר את נתבע 1 כשל והטענה כי התובעת לא עשתה כל שניתן בנדון איננה ממין העניין.   כבר בדיון מיום 9.1.02 מסרו ב"כ שני הצדדים על הקושי באיתורו של נתבע 1 ולבקשתו של ב"כ התובעת אף נתתי צו למשטרת הגבולות לבירור הימצאותו של נתבע 1 בארץ.   הנתבע עצמו בסעיף 7 לתצהירו העיד "חרף נסיונות ובירורים שערכתי לא עלה בידי לאתר כיום את מר בן לולו...".   דיון והכרעה 4. ביום 18.9.02 מסרו ב"כ הצדדים הודעה משותפת על דבר הסדר דיוני לפיו ישמשו התצהירים שהוגשו לצורך הכרעה, ללא צורך בחקירות המצהירים ולאחר הגשת סיכומים בכתב שהוגשו.   בהתאם להסדר הדיוני התשתית העובדתית לצורך הסקת מסקנות משפטיות היא זו שבתצהירים מבלי שהובאה גרסתו של נתבע מס' 1, אשר כאמור לא אותר ע"י מי מבין הצדדים.   מסיכומיהם של הצדדים עולה כי אין מחלוקת על כי ביום התאונה, לא היה לנתבע 1 רשיון נהיגה בר תוקף ובשל כך לא היה גם כסוי ביטוחי מטעם המבטחת של הנתבע, חברת דולב.   לגרסת ב"כ הנתבע בסיכומיו רק בדיעבד התברר כי הנתבע 1 הונה את הנתבע וכי לא היה ברשותו רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה.   עפ"י תעודת עובד ציבור מיום 3.1.98 שהוגשה במסגרת ראיות התביעה "ביום 26.22.95 לא היה מר בן לולו טוביה רשאי לנהוג כי תוקף רשיונו פג ב- 15.9.92 יותר מ- 3 שנים קודם לכן".   5. קרנית, התובעת הנה גוף סטאטוטורי שהוקם על מנת לפצות נפגעים בתאונות דרכים במקרים בהם אין בידי הנפגע לתבוע פיצוי מאת חברת בטוח, כגון במקרה בו פוליסה הבטוח איננה מכסה את האירוע הביטוחי (סעיף 12 לחוק).   זכותה של קרנית, המפצה את הנפגע, לחזור לנהג, לבעלים של הרכב או למחזיק בו נקבעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 להלן: "החוק" ולגבי הנתבע רלוונטית ההוראה בסעיף 9 (3) הקובע זכות לחזור אל בעל הרכב.   על קרנית כפופה להוראות החוק לרבות הוראת סעיף 2 (ג) לפיו "האחריות היא מוחלטת ומלאה ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים".   על מעמדה של קרנית ראה גם בספרו של ד"ר פנחס גולדשטיין "בטוח נפגעי תאונות דרכים" בעמ' 190 ואילך.   בע"א 483/84 114/85 פד"י מ"א (4) עמ' 754 דן ביהמ"ש בשאלה האם האחריות המוטלת על המשתמש או על הבעלים או המחזיק המתיר את השימוש ברכב היא אחריות מוחלטת או שתלויה באשם עפ"י פקודת הנזיקין (סעיף 9 (ב) לחוק).   ביהמ"ש קבע, כהלכה מחייבת, כי נקודת המוצא של החוק המטיל אחריות היא האחריו המוחלטת שאינה תלויה באשם עפ"י פקודת הנזיקין ובהמשך קובע ביהמ"ש כי קרנית חייבת לפי סעיף 12 לשלם לנפגע את מלוא הפיצויים עפ"י עקרון האחריות המוחלטת ועפ"י עקרון זה היא זכאית לגבות ממי שקבע החוק.   6. סעיף 2 (ב) לחוק קובע כי אם השימוש ברכב הפוגע היה עפ"י היתר מבעל הרכב או המחזיק בו אזי תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש.   סעיף 9 (א) (3) המאפשר לחזור אל בעל הרכב או המחזיק בו איננו מנותק מסעיף 2 (ב) הנ"ל דהיינו בעל רכב שלא התיר את השמוש לא תחול עליו אחריות.   נראה כי עניין זה ברור כך למשל בעל רכב שרכבו נגנב והנוהג גרם לתאונה לא תוכל קרנית לחזור לבעלים. כך גם בחן ביהמ"ש בפסק הדין הנ"ל האם ניתן לייחס אחריות לאביו של הנהג בטענה כי התיר לבנו להשתמש בטרקטור.   כזכור גרסתו של הנהג, נתבע מס' 1, לא נשמעה שכן לא אותר ובהודעותיו במשטרה אין התייחסות ליחסיו עם הבעלים, הנתבע.   כל שיש לנו היא גרסתו של הנתבע, שלא הועמדה במבחן החקירה הנגדית, בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית.   לתמיכה בגרסתו מפנה הנתבע לחקירת המשטרה לפיה עולה כי הנתבע 1 הצליח לשטות גם בה כאשר הציג רשיון מזויף ואם המשטרה לא גילתה את הזיוף מה לתובעת כי תבוא בטענות לנתבע בנדון.   7. הנתבע מודה כי התיר לנתבע 1 להשתמש ברכב ומכאן שעליו הנטל להראות כי למרות ההיתר שנתן אין להטיל עליו אחריות בשל העובדה שנתבע 1 הציג לו רשיון מזוייף והוא לא ידע ולא יכל לדעת כל כך .   בהעדר חקירה נגדית יש בפני אך הנטען בתצהיר הנתבע על מנת לקבוע אם יש באמור כדי להרים את הנטל.   אני סבור כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע ושלושה נימוקים לכך: א. סעיף 4 לתצהיר נטען, לטעמי, באופן כללי וסתמי וניתן היה לצפות ליתר פירוט והרחבה.   ב. ניתן היה לצפות כי יביא הנתבע ראיות בדבר הנוהג ונהלי החברה לבדוק את תוקף רשיון הנהיגה של הנהג, טרם תחילת עבודתו וראיה כזו לא הובאה.   בנוסף לא הובאה עדותו של קצין הבטיחות של החברה, אשר עפ"י הנטען הוצג לו רשיון נהיגה תקף. אף לא ניתן הסבר מדוע לא הובאה העדות.   הלכה פסוקה היא כי המנעות מהבאת עדות ואין לכך הסבר סביר תפעל לחובת מי שנמנע מלהביא את הראיה או העדות האמורה.   ראה בעניין זה בספרו של יעקב קדמי בעמ' 1392 וכן למשל בע"א 531/80 פד"י לו (3) עמ' 589.   ג. ולבסוף, הרישום בטופס גביית העדות של נתבע 1 איננו תומך בגרסתו של הנתבע.   באותו מסמך נרשם כי נתבע 1 הציג רשיון נהיגה שתוקפו עד 20.12.95 ואולם מתעודת עובד הציבור עולה כי ביום 3.12.95 הוצא לנתבע 1 רשיון נהיגה זמני שתוקפו עד ליום 20.12.95, וזהו הרשיון שהציג נתבע 1 בפני חוקר המשטרה.   סיכום 8. נראה כי נתבע 1 פעל בתחכום ואין כל ספק כי לתובעת עילת תביעה כנגדו, אך אין בכך כדי לשחרר את הנתבע מאחריותו לשפוי התובעת.   מכל הנימוקים שפרטתי לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע, ארביב ניסים שמעון, לשלם לתובעת את סכום התביעה 21,875 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 11.7.00 ועד לתשלום המלא בפועל.   כמו כן ישא הנתבע בהוצאות המשפט ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.   ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל ושכ"ט עו"ד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. דיון הוכחותללא דיוןדיוןמסמכים