נוסף על לשון הצוואה ועל ניתוח ההקשר הטקסטואלי, שניתן לראות בו כ"נסיבות פנימיות" המסייעות בפרשנות הצוואה, ניתן ללמוד גם מהנסיבות החיצוניות למסמך לצורך מתן הפרשנות הנכונה לאמור בצוואה (ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש נ' אבן טוב, פ"ד נד(5) 145 (2003)). הנסיבות שמתוכן ניתן ללמוד מהו אומד דעתו של המצווה עשויות להיות "עובר לעריכת הצוואה, בעת עריכת הצוואה ואף לאחר עריכת הצוואה, עד מותו של המצווה" (ברק, 231). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרשנות צוואה - נסיבות חיצוניות: מבוא זוהי תביעה למתן סעד הצהרתי שיצהיר כי התובעים הם בעלי מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 6413 חלקה 24 במגדיאל (להלן: "המקרקעין"). לחילופין עותרים התובעים להצהיר כי זכאים הם לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. לחילופי חילופין מבקשים התובעים להצהיר כי תנאי חוזה החכירה המקורי שנערך ביום 10.7.32 בין הנתבעת 1 (להלן: "קק"ל") לסב התובעים - עומדים בעינם. עיקר העובדות הצריכות לתביעה 2. התובעים, אח ואחות, רשומים בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה כבעלי זכות חכירה של מחצית המקרקעין. הנתבע 2 - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), מנהל את אדמות הקק"ל, לרבות את המקרקעין. 3. המקרקעין נרכשו על-ידי קק"ל מכספי עזבון המנוח לואיס רוזנבלום (להלן: "המנוח"), שהיה תעשיין יהודי תושב ברייטון באנגליה, ונפטר בשנת 1919. בצוואה מיום 7.11.1918, הוריש המנוח חלק עיקרי מעזבונו לבני משפחתו וסכום של 5,000 פאונד לקק"ל (להלן: "הצוואה הראשונה", נספח 1 לסיכומי הנתבעים). כשנה לאחר מכן תיקן המנוח את צוואתו בכך שהוסיף נספח לצוואה הראשונה (להלן: "הצוואה המתוקנת" או "הנספח" - נספח 1 לסיכומי הנתבעים). בנספח לצוואה ביטל המנוח את הפסקה בצוואה הראשונה שבה נכתב כי הוא מוריש סכום של 5,000 פאונד לקק"ל, ותחת זאת כתב כי נוכח רצונו שבני משפחתו יקימו את ביתם בפלסטינה ויעבדו את האדמה, הוא מוריש את כל יתרת עזבונו, שתיוותר לאחר חלוקת העזבון למשפחתו הקרובה - לקק"ל, לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לאלה מבני משפחתו שהם צאצאיו הישירים של אביו ושיהיו מעוניינים לשבת בפלסטינה - להתיישב בה. כל זאת בכפוף לתקנות ולתנאים שיהיו הכרחיים לטובת כלל הציבור. 4. סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה האם כוונת המנוח בצוואתו הייתה כי קק"ל תשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות עבור בני המשפחה האמורים על מנת שהם יהיו בעלי זכויות הבעלות על הקרקעות, כטענת התובעים, או שכוונתו הייתה כי קק"ל תהיה בעלת הקרקעות, כטענת הנתבעים. 5. המנוח נפטר ביום 13.10.1919. ביום 20.4.1920 אושרה צוואתו. 6. ביום 26.8.1924 נערך הסכם בין מנהל עזבונו של המנוח, ישראל רוזנבלום ז"ל, ובין קק"ל (להלן: "ההסכם" - נספח ד' לתצהיר התובעת, מוצג ת/2). התובעים מכנים הסכם זה כ"הסכם נאמנות", והם חלוקים עם קק"ל בדבר מעמדה של קק"ל בהסכם. אין מחלוקת כי ההסכם נערך במטרה להוציא לפועל את צוואתו של המנוח בעניין העברת יתרת עזבונו לקק"ל. ההסכם כולל התחייבויות הדדיות של שני הצדדים, ובמסגרתו נקבע כי תוקם ועדה מנהלת שתפקידה יהיה לבקר ולהכווין את אופן מימוש יתרת העזבון. ועדה זו עסקה, בין היתר, ברכישת קרקעות בכספים שהוריש המנוח לקק"ל, עבור בני משפחתו של המנוח שעמדו בתנאים הנדרשים בצוואתו. קק"ל התחיייבה במסגרת ההסכם לנהל את כספי העזבון בקרן כספית נפרדת. 7. סבם של התובעים, ישראל אאורבך ז"ל, היה אחיין של המנוח, עלה לישראל ובשנת 1928 התיישב עם משפחתו במקרקעין. תחילה החתימה קק"ל את מר אאורבך ז"ל על חוזה זמני ל-3 לשנים, ועם סיומו נערך בין הצדדים ביום 10.7.32 חוזה חכירה ל-49 שנה (להלן: "חוזה החכירה המקורי"). במסגרת חוזה החכירה המקורי נוסף למקרקעין שטח נוסף של 5,975 מ"ר, שהיוו יחד חלק מחלקה 35 בגוש 6412 (להלן: "השטח הנוסף"). בנוסף לישראל אאורבך ז"ל עלו לארץ ישראל באותה תקופה בני משפחה נוספים שהתיישבו גם הם בקרקעות שנקנו בכספי עזבון המנוח. גם בני המשפחה הנוספים הוחתמו על חוזי חכירה עם קק"ל. 8. ביום 11.4.48 נחתם שטר תיקון חוזה חכירה חקלאי בין קק"ל ליורשיו של מר אאורבך ז"ל: גב' בינה אאורבך-אמסטר, אמם של התובעים, ומר דוד אאורבך, דודם של התובעים, במסגרתו הועברו להם זכויות החכירה במקרקעין. מחצית הזכויות במקרקעין נרשמו על שם אמם של התובעים ומחציתם השנייה על שם דודם של התובעים. במסגרת שטר זה בוטלה בהסכמה זכות החכירה בשטח הנוסף. 9. ביום 10.4.91, לאחר מותה של אם התובעים, נרשמו התובעים כבעלי זכות החכירה במחצית הזכויות במקרקעין, במקום אמם. 10. בשלהי שנת 1995 הוגשה בקשה לפירוק השיתוף במקרקעין בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א. 80141/95), על ידי מנהל העזבון של דוד אורבך, בעל המחצית השנייה של זכויות החכירה במקרקעין, נגד התובעים. ביום 22.4.07 הורה בית המשפט על פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין ותשלומי איזון בין עזבון המנוח דוד אאורבך לבין התובעים. 11. לטענת התובעים, בעקבות דרישות המינהל לתשלומים כתנאי להסכמתו לחלוקת המקרקעין בעין, דרישות בלתי מוצדקות לדעתם, הגישו תובענה זו ביום 11.5.09, שבה הם עותרים לסעד הצהרתי שיורה כי בניגוד לרישום הזכויות במקרקעין כיום, לפיו התובעים הם החוכרים של מחצית הזכויות במקרקעין, התובעים הם הבעלים של מחצית זכויות אלה. לחילופין עותרים התובעים, להצהיר כי הם זכאים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. לחילופי חילופין מבקשים התובעים, להצהיר כי חוזה החכירה המקורי תקף על כל תנאיו וסעיפיו. עיקר טענות הצדדים טענות התובעים 12. לטענת התובעים, המנוח התכוון בצוואתו כי קק"ל תרכוש בכספו קרקעות עבור בני משפחתו בארץ, וכי בני המשפחה יהיו הבעלים של הקרקעות. לטענתם, קק"ל קיבלה את כספי המנוח כנאמנה עבור הנהנים, שביניהם ישראל אאורבך ז"ל - סב התובעים, ולפיכך הם למעשה הבעלים של המקרקעין. התובעים טוענים כי ניתן ללמוד זאת מלשון הצוואה, מההסכם שנערך בין מנהל עזבון המנוח ישראל רוזנבלום ז"ל ובין קק"ל, וכן ממכתבים ומסמכים של קק"ל שבהם הודתה, לטענתם, בקיומה של נאמנות לטובת בני המשפחה. 13. התובעים טוענים כי ההסכם שנערך בין מנהל עזבון המנוח ובין קק"ל הוא למעשה שטר נאמנות שנועד להוציא לפועל את תפקידה של הקק"ל כנאמנה ליתרת העזבון, וכנגזרת מכך - למקרקעין שתרכוש עבור בני המשפחה. 14. עוד טוענים התובעים כי בחינת מסמכים הנוגעים להתיישבות בני המשפחה בקרקעות שנרכשו על-ידי הקק"ל בכספי המנוח מלמדת כי לא זו בלבד שהמנוח התכוון שהקק"ל תהיה נאמנה לצורך רכישת הקרקעות, אלא אף קק"ל ראתה עצמה ככזו. 15. התובעים טוענים כי למרות שבהתאם לנספח לצוואה, קק"ל אמורה הייתה להעביר לישראל אאורבך ז"ל זכויות בעלות במקרקעין, החתימה אותו הקק"ל בשנת 1932 על חוזה חכירה רגיל. טעות זו, לטענתם, הובילה לשרשרת חוזי חכירה מוטעים עליהם הוחתמו בני המשפחה. 16. התובעים טוענים כנגד חוות דעתו ועדותו של פרופסור יוסי כץ, מומחה מטעם הנתבעים בעניין תפקידה ההיסטורי של קק"ל וטיב הזכויות של התובעים כנגזרת מכך, כי הוא מצוי בניגוד עניינים בשל קשריו עם הקק"ל וכי חוות דעתו מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין טוענים התובעים, כי אף אם ככלל קק"ל לא עסקה במכירת קרקעות לבעלים פרטיים ובנאמנויות, הרי שבמקרה ייחודי זה קיימות ראיות קונקרטיות שהדברים היו כנטען על ידם. 17. עוד טוענים התובעים שאי מציאת תיקו של ישראל אאורבך ז"ל במשרדי הקק"ל, בין שהדבר נעשה ברשלנות ובין במכוון, מעבירה את נטל ההוכחה על הנתבעים להוכיח כי אין מדובר בנאמנות וכי התובעים אינם רשאים להירשם כבעלים של המקרקעין. טענות הנתבעים 18. הנתבעים העלו בכתב הגנתם טענות של העדר עילה, התיישנות ושיהוי. טענות אלו לא הועלו עוד בסיכומים. 19. הנתבעים טוענים כי לשון הנספח לצוואה ברורה וחד משמעית, ולפיה הוריש המנוח את יתרת עזבונו לקק"ל, כאשר על קק"ל להשתמש בכספים אלה למטרה אחת, והיא - רכישת אדמות בארץ ישראל. המנוח ביקש שבני משפחתו מדרגת קרבה מסוימת יהנו מעזבונו באופן שקק"ל תאפשר להם להתיישב בקרקעות אלו, וזאת בלבד. לטענתם, כוונת המנוח הייתה שבני משפחתו יעלו ארצה, יתיישבו בארץ ויעבדו את האדמה, ועל מנת להקל עימם, ביקש שקק"ל תאפשר להם להתיישב באותן קרקעות שתרכשנה מכספו, ככל שקרוביו יהיו מעוניינים בכך. 20. הנתבעים מפנים לכך שגם בסיפא לנספח של צוואת המנוח סייג הלה את רצונו בהתיישבות בני משפחתו, בכך שהוסיף כי התיישבות בני משפחתו בארץ ישראל תהא בכפוף לתקנות ולתנאים שיהיו נחוצים למען טובת כלל הציבור. בהקשר זה נטען, כי קק"ל היא זו שניתנה לה הסמכות להחליט מה הם אותם צרכי טובת הכלל. 21. באשר להסכם שנערך בין ישראל רוזנבלום ובין קק"ל (אותו מכנים הנתבעים "כתב התחייבות") נטען, כי כפי שעולה מתוכן המסמך, אין מדובר בשטר נאמנות וקק"ל לא מונתה במסגרת הסכם זה כנאמנה. מי ששימש כמוציא לפועל ונאמן של הצוואה, לטענת הנתבעים, הוא ישראל רוזנבלום ולא הייתה לו הסמכות למנות את קק"ל כנאמן על יתרת העזבון, שכן האדם היחיד שהיה מוסמך לכך היה המנוח עצמו, במסגרת הצוואה שערך. 22. הנתבעים מתייחסים במסגרת טענותיהם למהות פועלה של קק"ל בכלל, ובשנים הרלוונטיות לתובענה זו, בפרט. לצורך כך תומכים הנתבעים את דבריהם בחוות דעתו של פרופ' כץ. קק"ל טוענת כי בבסיס הרעיון האידיאולוגי שלה ניצב העקרון לפיו הקרקעות יירכשו מכספי תרומות של העם היהודי כולו והן יישארו בבעלותה לצמיתות. לטענתה, קק"ל לא נהגה לשמש כנאמנה לצורך רכישת קרקעות לבעלות פרטית. לשם כך פעלו חברות אחרות כמו חברת הכשרת היישוב. 23. הנתבעים מתייחסים גם לפועלו של המנוח במהלך חייו, כדי להתחקות אחר אומד דעתו בצוואתו. לטענתם, המנוח עסק בפעילות ציונית באופן אינטנסיבי ואף היה מעורה באופי פעילותה של קק"ל. גם מכך, לטענת הנתבעים, יש להסיק כי המנוח בחר לייעד את יתרת עזבונו לגוף זה. 24. לבסוף טוענים הנתבעים כי קק"ל קיימה את רצון המנוח בכך שרכשה מכספי יתרת העזבון שלו קרקעות, ואפשרה לבני משפחתו להתיישב בהן, כאשר ניתנו לבני משפחתו זכויות חכירה לתקופה של 49 עם אופציה להארכה. בנוסף נטען, כי קק"ל הקלה את השתלבות בני המשפחה באמצעות הקצאת תקציבים, מתן הלוואות, ליווי בהקמת משקים וחינוך חקלאי למתיישבים. דיון והכרעה 25. הסוגיה העיקרית הדורשת הכרעה בתובענה זו עוסקת בפרשנות צוואה; האם אמנם התכוון המנוח בצוואתו המתוקנת כי קק"ל תשמש נאמנה בלבד של יתרת כספי עזבונו, על מנת לרכוש בכספים אלו קרקעות לבני משפחתו, או שמא התכוון כי קק"ל תרכוש את הקרקעות עבורה והיא זו שתהיה הבעלים של הקרקעות, ותאפשר לבני משפחתו להתיישב בהן. 26. בתחילת הדברים יצויין, כי התובעים לא העלו נימוק משכנע לפיו יש להפוך את נטל ההוכחה בענייננו. לא התרשמתי כי הנתבעים פעלו ברשלנות, ודאי לא בזדון, במאמציהם לאתר מסמכים שנערכו בתחילת המאה הקודמת. התובעים הם המבקשים להוציא מהנתבעים, ועול השכנוע ונטל הבאת הראיות חלים עליהם. פרשנות הצוואה 27. סעיף 54(א) בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות." 28. בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, (1999), (להלן: "פרשת טלמצ'יו") התייחס הנשיא (דאז) ברק לפרשנות צוואה, ואמר: "...בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-verba) לבין ה"נשמה" (ה-voluntas) (השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (להלן - פרשת אפרופים [1]), בעמ' 296). יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת..." (ראו בעניין זה גם: אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות צוואה, כרך חמישי, 131, (2001), להלן: "ברק"). 29. במסגרת פירוש הצוואה יש לבחון, אפוא, את אומד דעתו של המצווה כפי שהוא נלמד מלשון הצוואה ומנסיבות העניין. לצורך בחינה זו יובא להלן החלק הרלוונטי מתוך הנספח לצוואה שערך המנוח ביום 22.9.1919: "I REVOKE the gift of five thousand pounds contained in my will in favour of the Jewish National fund on the terms and for the purposes therein set forth and in lieu thereof I GIVE AND DECLARE as follows, namely: WHEREAS it is my desire that members of my family shall make their home in palestine working and living on the Land I GIVE DECISE AND BEQUEATH all the residue of my estate (subject as aforesaid) to the Jewish National Fund (wich is one of the instruments of the Zionist Organisation and which is registered in England as a Limited Company) for the purpose of purchasing land in Palestine as aforesaid and enabling such members of my family as are in a direct line of descent from my father and desire to settle in Palestine to settle therein as desired subject otherwise generally to the regulations and conditions that may be necessary for the common weal."(ההדגשות במקור - א.מ) לטענת התובעים, ניתן ללמוד מלשון הנספח, כמו גם ממסמכים נוספים שצורפו לתביעה ולסיכומים כפי שיפורט בהמשך, כי כוונתו של המנוח הייתה שבני המשפחה שיעלו לארץ יהיו הבעלים של הקרקעות. כבר עתה ייאמר כי לא השתכנעתי שזו הייתה אמנם כוונתו של המנוח. לשון הנספח לצוואה כאמור, נקודת המוצא הפרשנית היא לשון הנספח עצמו. בענייננו, המשפטים המרכזיים הדורשים פרשנות הם: "I GIVE DECISE AND BEQUEATH all the residue of my estate to the Jewish National Fund… for the purpose of purchasing land in Palestine as aforesaid and enabling such members of my family… to settle therein as desired…"(ההדגשות לא במקור) . בחינת לשון הנספח מעלה כי המנוח לא כתב שירכשו קרקעות לבני המשפחה. הוא גם לא התייחס לקק"ל כאל נאמנה לצורך רכישה שכזו. המנוח כתב כי הוא נותן ("give") את יתרת העזבון לקק"ל, למטרת רכישת קרקעות ועל מנת לאפשר ("enabling") לבני משפחתו מקרבה משפחתית מסוימת אותה פירט, שירצו לעלות לארץ, להתיישב בקרקעות אלו, והכל בכפוף לתקנות ולתנאים הנדרשים לטובת הכלל. פרשנות המילים העיקריות בצוואה, כפשוטה וכפי האמור בה, מתיישבת הרבה יותר עם הפרשנות שהנתבעים טוענים לה מאשר עם הפרשנות שמבקשים התובעים לייחס לה, הן לאור לשון הנתינה וההענקה לקק"ל שנקט המנוח, הן אי הגדרת קק"ל כנאמנה, והן הלשון שנקט בה המנוח לפיה קק"ל "תאפשר" לאותם בני משפחה שיעלו לארץ להתיישב בקרקעות שתקנה. קשה להעלות על הדעת מדוע נקט המנוח בלשון "לאפשר לבני המשפחה להתיישב בקרקעות", אם כוונתו היתה שימסרו את הקרקעות לבעלותם, כטענת התובעים. לא הייתה כל מניעה לכתוב הדברים בצורה הפשוטה ביותר, אם כך הייתה כוונת המנוח, היינו, שקק"ל תרכוש קרקעות עבור בני המשפחה ותעביר את הקרקעות לידי אלה שירצו להתיישב בארץ. ואולם לא כך כתב המנוח, שהיה אדם משכיל ופעיל בפעילות ציונית רבה, ואם לא כך כתב, הרי שלא זה היה רצונו. ההיבט הטקסטואלי 32. מעבר ללשון שבה נכתבו הדברים, יש להידרש גם להקשר הטסקטואלי ולנסיבות החיצוניות, כדי ללמוד על אומד דעתו של המנוח והפרשנות הראויה לצוואתו. אכן, ניתן לעתים ללמוד על אומד דעת המצווה גם "מהמירקם הכללי של הוראות הצוואה" (ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן, פ"ד נ(3) 384, 391 (1996); ברק, 125). התייחסות למכלול הטקסטואלי מלמדת כי בעוד שבעניין הקרקעות בארץ מדבר המנוח רק על הקירבה המשפחתית של בני המשפחה שירצו להתיישב, כשנראה שבמועד עריכת הצוואה לא ידע המנוח אם ומי מבני משפחה יבחר לעלות לארץ, הרי שבחלקיה האחרים של הצוואה התייחס המנוח במפורש לבני משפחה שלהם הוא ביקש להוריש מרכושו. כך למשל הוריש המנוח כספים לאשתו (עמ' 1, שו' 2 - עמ' 2, שו' 1 בצוואה), לאחיו מאיר רוזנבלום (עמ' 2, שו' 10-2 בצוואה) ולאחיותיו (עמ' 2, שו' 19-10 בצוואה). דומה כי עובדה זו, לצד העובדה כי העברת יתרת העזבון לקק"ל לא הותנתה בכך שבני המשפחה יעלו לארץ, דהיינו הכסף ניתן לקק"ל גם אם איש מבני המשפחה לא יעלה לארץ, מחזקת אף היא את טענת הנתבעים כי המנוח לא ראה בקק"ל בתור נאמנה בלבד לקניית קרקע לאנשים עלומים בזהותם ובמספרם, אלא זאת שהיא תדאג להם, ו"תאפשר" להם להתיישב, אם וככל שיהיו כאלה. הנסיבות החיצוניות 33. נוסף על לשון הצוואה ועל ניתוח ההקשר הטקסטואלי, שניתן לראות בו כ"נסיבות פנימיות" המסייעות בפרשנות הצוואה, ניתן ללמוד גם מהנסיבות החיצוניות למסמך לצורך מתן הפרשנות הנכונה לאמור בצוואה (ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם על ידי נאמני ההקדש נ' אבן טוב, פ"ד נד(5) 145 (2003)). הנסיבות שמתוכן ניתן ללמוד מהו אומד דעתו של המצווה עשויות להיות "עובר לעריכת הצוואה, בעת עריכת הצוואה ואף לאחר עריכת הצוואה, עד מותו של המצווה" (ברק, 231). נסיבה חיצונית מרכזית בענייננו הינה עיסוקו הרב של המנוח בפעילות ציונית במהלך חייו, שכללה גיוס תרומות מתורמים באנגליה, תרומה לטובת האוניברסיטה העברית, שימוש כנציג קהילתו באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים, נטילת חלק בוועידה השנתית שנערכה על ידי קק"ל בבריטניה ביום 4.8.1918 ועוד (ראו מסמך שפורסם על ידי קק"ל וצורף כנספח 4 לסיכומי הנתבעים). פעילותו הציונית רבת ההיקף של המנוח יש בה כדי לתמוך בפרשנות הנתבעים לפיה המנוח רצה מטעמים ציוניים להוריש כספו לקק"ל, אותה הכיר והעריך כגואלת קרקעות. 34. נסיבה חיצונית נוספת היא תפקידה ההיסטורי של קק"ל בכל הנוגע לרכישת קרקעות באותה תקופה, כפי שהובא בחוות דעתו (נ/7) של פרופ' יוסי כץ מטעם הנתבעות, מומחה לחקר תולדות הקרן הקיימת לישראל ומפעליה, שכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא זה, ביניהם: מדינה בדרך: התכניות הציוניות לחלוקת ארץ-ישראל ולהקמת מדינה יהודית; והקרקע לא תימכר לצמיתות: מורשת הקרן הקיימת לישראל והחלת עקרונותיה בחקיקה בישראל, ועוד. פרופ' כץ כותב בחוות דעתו: "...קק"ל לא עסקה ברכישת קרקעות עבור גורמים שמחוץ לקק"ל, ומעולם לא עסקה ברכישת קרקעות לשם אחזקתן בנאמנות במשך תקופה מסוימת וכדי להעבירן בשלב מסוים לאחרים. פעולות מסוג זה אסורות היו על הקק"ל מתוקף תקנותיה כמעט מיום היווסדה בראשית המאה ה-20.") נ/7,סעיף 17; פרוטוקול , עמ' 32, ש' 3-1). פרופ' כץ עמד על הטעמים השונים שבגינם מנועה לטענתו קק"ל מלהעביר את הבעלות על בקרקעות לאחרים, וביניהם תפיסתה האידיאולוגית שלה היבטים דתיים יהודים וחברתיים כלכליים, לפיה הקרקע בארץ תהיה בבעלות המדינה שעתידה לקום. חוות דעתו של פרופ' כץ חשובה בהקשר זה להבנת התנהלות קק"ל מול גורמים חיצוניים. יצויין כי התובעים לא הביאו חוו"ד נגדית של מומחה מטעמם על מנת לסתור את חווה"ד של פרופ' כץ. בנסיבות אלו, בחינת תוכן הצוואה על רקע פועלה של קק"ל מקשה מאוד על טענת התובעים כי קק"ל שימשה כנאמנה בלבד לצורך רכישת הקרקעות עבור בני משפחת המנוח, לבעלותם בקרקע. התובעים טענו אמנם כי אף אם ככלל לא פעלה קק"ל כנאמנה, הרי שהמקרה שלהם מהווה חריג לכלל זה, אולם התובעים לא הצליחו להרים הנטל להוכחת טענהתם זו, העומדת בניגוד לאמור לעיל. ניתן להניח במידה רבה מאד של סבירות, כי לאור מעורבותו הציונית הגדולה של המנוח, שאינה נתונה במחלוקת, הכיר הלה את אופי פעולתה של קק"ל ולכן גם נתן לה את הכסף לשם רכישת הקרקעות ביודעו שהקרקעות יהיו וישארו בבעלותה של קק"ל. סביר גם להניח שאם רצה שקק"ל תפעל בניגוד לאופי פועלה, ואף בניגוד לתקנותיה, ותשמש כנאמנה בלבד לצורך רכישת קרקעות לבני משפחתו, היה מנסח את רצונו זה באופן מפורש, ולא בדרך שבה בחר לכתוב את הנספח לצוואתו. 35. עוד בהקשר זה יצויין, כי איני מקבל את טענות התובעים לפיהן פרופ' כץ מצוי בניגוד עניינים או כי ההתייחסות לטיב הזכויות הקנייניות של התובעים מהווה הרחבת חזית. עצם העובדה שפרופ' כץ הודה באחד מספריו לנציג קק"ל על מימון הפקת הספרים שכתב אינה מהווה עילה מספקת לטענה של ניגוד עניינים. באשר לטענת הרחבת החזית, הרי שהסקירה ההיסטורית וניתוח תפקידיה של קק"ל בתקופה הרלוונטית שהובאו בחוות הדעת תומכות בטענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבעות בכתב ההגנה ואינן מהוות הרחבת חזית. טענת התובעים לפיה המקרקעין נרכשו מידי יהודים ועל כן לא מדובר במעשה של גאולת קרקע ציונית - אין בה כדי לסייע להם. אין האחד מוציא מהשני. קק"ל שימשה כגוף הרוכש קרקעות מכל מקור אפשרי, לרבות יהודים, על שמה, כחלק מגאולת הארץ. גם מהנסיבות החיצוניות שהובאו לעיל ניתן להגיע למסקנה שהתובעים לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח שכוונת המנוח בצוואתו הייתה שקק"ל תרכוש עבורם מקרקעין ושהם יהיו הבעלים של הקרקעות שיירכשו. הראיות הנוספות האם יש בראיות הנוספות שהציגו הנתבעים לתמוך בטענותיהם לפיהן הקק"ל הכיר בכך שלבני המשפחה זכויות בעלות בקרקעות. בעניין זה יש לציין כי מדובר בראיות מאוחרות לפטירתו של המנוח, ויש לבחון בזהירות עד כמה הן יכולות ללמד על אומד דעתו של המנוח בעת כתיבת צוואתו. הראיות הנוספות מתייחסות הן להסכם שנערך בין ישראל רוזנבלום ובין נציגי הקק"ל לצורך הוצאתה לפועל של הצוואה (מוצג ת/2), הן למסמכים בהם קק"ל התייחסה, בין היתר, לזכויות יורשי המנוח. יצויין בהקשר זה כי חלק מן הראיות הנוספות נתקבלו לרשות התובעים לאחר סיום שלב הבאת הראיות, לאחר שבית המשפט אפשר להם לעיין ולהביא מסמכים מארכיב הקק"ל. הראייה המרכזית אליה מפנים התובעים, מלבד הצוואה עצמה, הינה ההסכם שנערך בין ישראל רוזבלום לבין נציגי הקק"ל לצורך הוצאתה לפועל של הצוואה, כאמור לעיל. לטענת התובעים, יש בהסכם כדי ללמד כי קק"ל הייתה נאמנה בלבד של המקרקעין שרכשה, על פי צוואת המנוח. זאת, בין היתר, על יסוד כותרת ההסכם, שהיא: ""THE INDENTURE (שטר נאמנות/חוזה התקשרות), והתייחסותו להקמת קרן נפרדת לטיפול בעזבון המנוח. ואולם הקמת קרן נפרדת אינה מעידה על כוונה להעביר את הקרקעות לבעלות בני משפחת המנוח. ככל שלתובעים זכות בעלות במקרקעין, כטענתם, מקורה צריך להיות בצוואת המנוח ולא בהסכם מאוחר שנעשה בין מנהל העזבון לקק"ל. זכות כזו, לא הוכחה. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס גם לתוכן ההסכם. ההסכם מאזכר את הנספח לצוואה וכן פסק דין משנת 1924, לפיו קק"ל היא המוטב הזכאי ליתרת הירושה, בכפוף להתחייבותה לרכישת קרקעות בארץ ישראל ומתן אפשרות לבני המשפחה להתיישב בארץ. ההסכם קובע, בסעיף 5 שבו, כי כל קרקע שלא תוקצה לשימוש של מי מצאצאיו הישירים של המנוח, רשאית קק"ל לעשות בה שימוש למטרות הכלליות שלה. ההסכם אינו קובע - לא במפורש ולא במשתמע - כי לאותם בני משפחה שיעלו לארץ, ושהוועדה המנהלת תמצא כי הם זכאים להתיישב בקרקעות שתרכשנה מכספי העזבון - תועבר הבעלות על הקרקע. בהסכם אמנם נקבע כי תוקם קרן נפרדת לטיפול בעזבון המנוח, אולם אין בעצם הקמתה, כמו גם בכך שנקבע בהסכם כי ניהול הקרקעות יהא בידי קק"ל, ראייה לטענות התובעים בדבר בעלותם בקרקע. וכבר אמרנו, כי אין הסכם זה עומד על רגליו שלו, לעניין זכות הבעלות, ומשנקבע כי זכות כזו לא הוכחה מכח צוואת המנוח, לא ניתן ללמוד על קיומה מהסכם זה. 40. איני מקבל גם את טענת התובעים כאילו קק"ל עצמה הודתה בקיומה של נאמנות בקשר עם רכישת הקרקעות. לצורך הוכחת טענה זו צירפו התובעים מסמכים וביניהם מכתבים ששלחה קק"ל, בעיקר מסוף שנות ה-20 למאה הקודמת, שבהם היא מציינת כי היא נאמנה על קרן המנוח, וכן מסמכים שכתב בא כוחה של קק"ל דאז, עו"ד אוסישקין (נספח "א" לתצהירה המשלים של התובעת). כך גם מכתבו של עו"ד אוסישקין (צורף כנספח 14 לסיכומי התובעים), שבו נכתב: "כפי שבארתי כבר בעל פה בקשו אותי לסדר חוזה רגיל ולא את התנאים המיוחדים של צואת רוזנבלום שלא היתה בידי. בכך או למעשה [כך במקור - א.מ.] אין הדבר גורע מתקיפותו של החוזה." (סעיף 9 במכתב). אין במסמכים אלה לבסס את טענת התובעים כי מעמדה של קק"ל היה מעמד של "נאמנה" כמשמעותו המשפטית כיום, שמתפקידה היה להעביר את הבעלות במקרקעין ליורשי העזבון על פי צוואת המנוח. התובעים אף לא הראו ולא הוכיחו שמשמעות המונח "נאמנות" שבו השתמשה קק"ל באותם מסמכים מתחילת המאה הקודמת, זהה למשמעות הניתנת למונח זה כיום. נושא הבעלות על המקרקעין כלל לא עלה במסמכים שהציגו התובעים, וגם האמור בצוואה אינו מלמד על כך. דווקא מסמך אחד, מכתב ששלח נציג הקק"ל - מר וייץ, ביום 30.4.1928, למחלקה להתיישבות חקלאית של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, ובו נכתב בדפוס כי נחתם הסכם שלפיו "יוכלו המתישבים מבני משפחת רוזנבלום לעלות ולהתישב על שטח-האדמה הנ"ל", ובכתב יד נכתב בהמשך כי: "מכיוון שמעתה נחשבת האדמה לקנינה של הקהק"ל" (נספח א' לסיכומי התשובה של התובעים), מחזק ביותר את טענת הנתבעים כי קק"ל לא שימשה כנאמנה על המקרקעין. להפך, נאמר בו במפורש שהקרקע היא קניין הקק"ל. מדובר במסמכים ישנים מאד, והעובדה שההערה נכתבה בכתב יד אינה ממעטת מכח האמור בה. 41. עיקרם של המסמכים אותם צירפו הצדדים עוסק בסוגיות כספיות שעלו בין בני המשפחה ובין קק"ל בנוגע לקרן שהוקמה. כפי שעולה מהמסמכים, נראה שטענות בני המשפחה באשר לכספי הקרן הביאו את קק"ל להחתים לפחות חלק מיורשי העזבון על מסמכי ויתור על דרישות נוספות מכח כספי העזבון. כך ניתן ללמוד, בין היתר, מנספחים ט - יא, יד, שצורפו לתצהיר המשלים של הגב' נטלי סולמן מטעם המינהל, וכן מנספח 9 שצורף לסיכומי הנתבעים. יש לציין בהקשר זה, כי העובדה שלאורך השנים ביקשו בני המשפחה לקבל כספים מקרן העיזבון ולא העלו אף פעם דרישה לקבלת זכויות בעלות בקרקעות, מחלישה אף היא את טענת התובעים. באשר לאמירות אליהן הפנו התובעים שבהן קק"ל הגדירה עצמה כנאמנה (נספחים 5,4 לסיכומי התובעים), כבר אמרנו כי שאלת הגדרת המושג "נאמנות" באותה תקופה לא נבחנה. בכל מקרה הדברים נכתבו ביחס לקרן העיזבון שממנה הועברו כספים לטובת יורשי העזבון לצורך מתן סיוע להם בהתיישבות, כפי שביקש המנוח בצוואתו, ולא באשר לעצם הבעלות במקרקעין. ודאי לא זכויות בעלות. 42. תוצאת כל האמור היא, שהתובעים לא הצליחו להוכיח טענתם כי כוונת המנוח בצוואתו הייתה לרכוש קרקעות לבעלותם של בני משפחתו, ולמנות את קק"ל כנאמנה לצורך כך. כוונה זו אינה עולה מנוסח הצוואה, אינה עולה מהנסיבות הפנימיות, ואינה עולה מהנסיבות החיצוניות לה, ככל שניתן ללמוד עליהן היום. גם יתר המסמכים אליהם מפנים התובעים אין בהם כדי לשנות מסקנה זו. דין תביעתם, על כן, להידחות. לנוכח האמור, איני מוצא לפסוק לתובעים גם את הסעד החלופי המבוקש בתובענה, לפיו רשאים התובעים לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. אין לתובעים זכות כזו. 43. גם הסעד השלישי המבוקש על ידי התובעים - כי חוזה החכירה המקורי יחול עליהם, דינו להידחות. התובעים לא הוכיחו זכות קנויה לכך שהמינהל יחתום איתם על חוזה חכירה באותם תנאים של חוזה החכירה המקורי שנחתם בשנת 1932, עם אדם אחר - ישראל אאורבך ז"ל, ושהם יכולים לחייב את המינהל לחתום איתם היום על חוזה חכירה בתנאים שלפני 80 שנה. סוף דבר 44. התביעה נדחית. 45. התובעים ישלמו לנתבעים החזר הוצאות משפט וכן שכ"ט, בהתחשב בנסיבות, בסכום של 20,000 ₪ (כולל מע"מ). לאחר 30 יום מהיום ישאו עליהם הסכומים הנ"ל ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. צוואהירושה