תביעה זו הוגשה ע"י התובעים בפני המפקחת על המקרקעין שהעבירה אותה לביהמ"ש השלום ועניינה צו עשה לנתבעת לבצע את ריצוף. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו ביצוע ריצוף: 1. התובעים הינם חוכרים לדורות של דירה בקומה ראשונה בבניין בן 4 דירות ברחוב עוזיאל 121 ברמת-גן הידוע כחלקה 551 בגוש 6145. הנתבעת מתגוררת בקומה שנייה באותו בניין הרשום כבית משותף. ביום 5.5.94 קיבלו התובעים היתר בנייה לבצע תוספת בנייה, ולאחר קבלתו, הגישה הנתבעת תביעה לבימ"ש השלום בת"א לצו מניעה שיאסור על הבנייה (ת.א. 34712/94). התובענה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.6.94. 2. הסכם הפשרה קבע, בין היתר, כדלקמן: "3. המעבר בחזית הבית. רוחב המעבר יוגדל ע"י משפחת שץ מ- 0.90 מטר ל- 1.00 מטר. גיזום הגדר חיה יעשה בתדירות גבוהה לפי הצורך על חשבון משפחת שץ ומשפחת אקהויז כאשר כל עוד יאיר שץ יוכל הוא יגזום ללא כל בעיה וללא כל דרישה לתשלום כפי שהיה בעבר. המעבר ירוצף ע"י שתי המשפחות. 4. המעבר בחלק האחורי של הבית. ינתן למשפחת אקהויז מעבר ברוחב 1.00 מטר מחלק החצר של משפחת אקהויז לאור הגדר החיצונית של הבית אל רחבת בלוני הגז ושעוני המים.... הכניסה למעבר תהיה דרך שער לא נעול. המעבר יהיה חופשי ללא צמחיה חוסמת או כל חסם אחר ובמקום שנמצא כיום כבל של העמוד החשמל יהיה המעבר ברוחב 1.00 מטר מנקודת חיבור הכבל לאדמה. המעבר ירוצף ע"י שתי המשפחות. הצמחיה שפורצת לגדר בחלקו הדרומי של הבית תיגזם לפי העיקרון בסעיף 3 לעיל ויושם בד יוטה לאורך קטע הגדר המקביל לצמחיה. עלות הבד תשלום ע"י שתי המשפחות. 5. חלוקת שטחים. לאחר גמר הבניה תעשה ע"י מודד מוסמך (או כל גורם אחר שהצדדים יסכימו עליו) מדידה של כל שטח החצר בחלק הבניין של משפחות שץ ואקהויז. משטח החצר יורדו שטחי המעברים והשטח שעליו תיבנה תוספת הבניה. השטח נטו לאחר מכן יתחלק בין משפחת שץ ומשפחת אקהויז 50:50 תוך שמירה על העיקרון הבסיסי שהחזית והעורף שייכים למשפחת שץ והצד הדרומי שייך למשפחת אקהויז ורק נלקחים מטרים להשלמת ה- 50% נטו לכל צד. למען הסר ספק לאחר חלוקה זו אם ולכשיבנו משפחת אקהויז או דייר אחר במקומה על התוספת של משפחת שץ תישאר בעינה חלוקת השטח האמור דלעיל". 3. תביעה זו הוגשה ע"י התובעים בפני המפקחת על המקרקעין שהעבירה אותה לביהמ"ש השלום ועניינה צו עשה לנתבעת לבצע את ריצוף המעברים כאמור בסעיפים 3 ו- 4 להסכם הפשרה. לטענת התובעים, לאחר גמר הבנייה בחודש ספטמבר 1995 חולקו שטחי החצר ונקבעו המעברים, כאשר בדיקת חלוקת השטח נעשתה ע"י התובע וע"י בנה של הנתבעת, אלי אקהויז, כאמור בשרטוט שהגישו התובעים (נספח שני לתצהיר התובע ת/1). בנוסף טענו התובעים כי המעברים חסומים על ידי צמחיה שאינה מטופלת ע"י הנתבעת וכי היא אינה מנקה את השטח אלא לאחר פניות שלהם לעריה. יחד עם זאת לא התבקש סעד כלשהו בעניין זה. 4. לטענת הנתבעת לא נעשתה חלוקת שטחים מוסכמת או באמצעות מודד מוסמך, אלא התובע הוא שערך את השרטוט, והוא עשה כן באופן שגוי, שלא עפ"י הסכם הפשרה. בין היתר שוגה התובע בכך שעפ"י השרטוט שייך כל אחד מהמעברים לאחד מן הצדדים ורק שטח בלוני הגז הינו שטח משותף, בעוד שעפ"י הסכם הפשרה כל המעברים הינם שטח משותף. בנוסף, עפ"י השרטוט, נטלו לעצמם התובעים שטח מעבר צמוד לבניין, על חשבון שטחה של הנתבעת, שלא בא זכרו בהסכם הפשרה (המסומן על גבי השרטוט שצורף לכתב ההגנה במס' 5), ואשר מעניק לתובעים זכות מעבר חופשית בחצרה של הנתבעת. בנוסף טוענת הנתבעת בקשר לריצוף כי עפ"י תוכניות התובעים יהיה צורך במספר מדרגות, והיא כאישה בת 80 אינה יכולה להסכים לכך, כי בחלק האחורי של הבניין נטעו 7 עצי ברוש שעתידים להתפשט ולחסום את המעבר ולכן אין טעם לרצפו, כי בחלק האחורי של הבניין קיימת בעיית ניקוז מי גשמים המגיעים מהשטח הקדמי לאחורי ועלולים למוטט את הריצוף. ולבסוף טענה הנתבעת כי התובעים הקטינו את רוחב המעבר לבלוני הגז מ- 1.00 מטר ל- 0.80 מטר, וכן עקרו עמודי ברזל של הנתבעת בחלק הדרומי של הבניין ובכך הגדילו את המעבר הפרטי שלהם. 5. לטענת התובעים יש צורך בהתקנת מספר מדרגות במעברים בשל כך שישנו שיפוע קרקע מהחזית לחלק האחורי של החצר, והדבר אינו מהווה בעיה לנתבעת שנאלצת להשתמש גם במדרגות שבין קומת הקרקע והקומה השניה ובין החצר למפלס הרחוב, כי התובעת יכלה לפנות למודד אם רצתה בכך וכי אין כל צורך במדידה השטח לפני ביצוע הריצוף, כי המעברים אינם משותפים אלא כל מעבר שייך למשפחה לפי בשטח בו נמצא המעבר למעט המעבר שליד בלוני הגז הוא שטח משותף. 6. אין מחלוקת כי לא בוצעה מדידה ע"י מודד מוסמך. התובע הגיש שרטוט עליו נרשם: "נבדק יחד עם אלי אקהויז הבן של לאה אקהויז יום שישי 1.9.95 והסכים" בתחתית הרישום חתם התובע. אין מחלוקת כי אלי אקהויז, בנה של הנתבעת לא חתם על השרטוט. התובע העיד כי בנה של הנתבעת לא התנגד לשרטוט. עפ"י עדותו הוא הציג בפניו את השרטוט, והבן הסתובב שעה ארוכה בחצר ובדק אותו, מבלי שהגיב עליו לשלילה או לחיוב. אין לראות בחוסר תגובתו של בנה של הנתבע משום הסכמה לשרטוט, ולא ניתן הסבר כיצד מצא התובע לנכון לחתום על השרטוט אך לא מצא לנכון להחתים עליו את הנתבעת או בנה, אלא אם היה ברור לו שהם לא יחתמו. יש לציין לעניין זה כי ב"כ התובעים בחר שלא לחקור את בנה של הנתבעת. 7. הסכם הפשרה קובע כי לאחר הבנייה, וזו כאמור הסתיימה בשנת 1995, תיערך מדידה ע"י מודד מוסמך. אמנם ההסכם מאפשר לצדדים להגיע להסכמה על מדידה בדרך אחרת, אולם משלא הסכימו הצדדים על דרך אחרת, עליהם לבצע את המדידה ע"י מודד מוסמך. 8. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם מדובר בחיובים שלובים כטענת הנתבעת ומשלא מילאו התובעים את חיוביהם, בין היתר בכך שלא פנו למודד מוסמך ולא ביצעו חלוקה של השימוש בחצר, אין הם זכאים לאכוף את חלקו של ההסכם לפי רצונם, היינו לדרוש את הריצוף, או שהחיובים אינם קשורים זה לזה כטענת התובעים, דהיינו שהם זכאים לדרוש ריצוף המעברים גם אם לא ביצעו את כל ההסכם. 9. מסעיף 5 להסכם הפשרה עולה ראשית כי המדידה, המוסכמת או באמצעות מודד מוסמך, אמורה הייתה להיעשות מייד עם תום הבנייה. דבר זה לא נעשה ולפיכך אינני מקבלת את טענת התובעים כי הם מילאו את חלקם בהסכם. יתרה מזו, עפ"י סעיף 5 להסכם הפשרה, מדידת השטח וקביעת המעברים תלויות זו בזו שכן המעברים אינם מקיפים את כל החצר אלא המעבר החזיתי מגיע מהכניסה ועד לשטח של הנתבעת והמעבר האחורי מתחיל בצד השני של שטחה של הנתבעת ועד לבלוני הגז. מאחר והשטח של הצדדים נטו נקבע עפ"י הסכם הפשרה לאחר הורדת שטחי המעברים והשטח של תוספת הבנייה, לא ניתן לקבוע את גדרם של שטחי הצדדים וגדרם של המעברים עד לחישוב שיעשה ע"י מודד, שיקבע את נקודת התחלת המעברים וסיומם בהתאם לגודל השטחים. גם בהסכם הפשרה היתה התייחסות לצורך לבצע התאמה של השטחים שייוחדו לכל אחד מהצדדים בניכוי שטח המעברים ותוספת הבנייה כאשר נאמר בסעיף 5: "השטח נטו ... יתחלק.. 50:50 תוך שמירה על העיקרון הבסיסי....ורק נלקחים מטרים להשלמת ה- 50% נטו לכל צד". 10. לפיכך אני סבורה כי כל עוד לא נעשתה מדידה ע"י מודד מוסמך, או מדידה המוסכמת על שני הצדדים, לא קמה החובה לרצף את המעברים שכן כל ביצוע של המעברים קודם למדידה יצריך לאחר המדידה תיקון של מיקום המעברים. 11. למרות שדי בהחלטתי כי משלא ביצע מי מהצדדים מדידה ע"י מודד מוסמך טרם הגיעה השעה לרצף את המעברים כדי להכריע בתובענה, הרי שלאור טענות הצדדים והראיות שהביאו אתייחס להלן למספר טענות נוספות שהועלו: א. אינני מקבלת את טענת התובעים כי על כל אחד מהצדדים לרצף את המעברים הצמודים לחלק שבשימושו. הסכם הפשרה קובע במפורש כי שני הצדדים ירצפו את כל המעברים. לפיכך אין מקום לטענת התובעים כי רצפו חלק מהמעברים (לטענת הנתבעת - חלק קטן), וכי על הנתבעת לרצף על חשבונה את כל יתר המעברים. ב. אשר לשאלה אם המעברים מהווים חלק משטחו של כל אחד מהצדדים או שטח משותף - נוסח הסכם הפשרה וההסדרים שקבע תומכים בגרסת הנתבעת כי המעברים מהווים, כולם, ולא רק שטח בלוני הגז - שטח משותף. ג. אף אני לא מצאתי בהסכם הפשרה תמיכה כלשהי לגרסת התובעים לפיה הם זכאים לשטח מעבר בין השטח שבשימושם שבחזית הבניין לשטח שבשימושם בחלק האחורי של הבניין. טוענת הנתבעת, ולכך לא התייחסו התובעים, כי קיימת מדירתם יציאה לחצר האחורית. מכל מקום, כאמור, אין זכר לחובה ליצור מעבר כזה, הצמוד לבניין, בהסכם הפשרה. ד. כל אחד מהצדדים טען כי רעהו מפר את הסכם הפשרה בכל הנוגע לגיזום השטחים שירוצפו. עפ"י הסכם הפשרה החובה לבצע גיזום מוטלת על שני הצדדים. גם בכך ישנה תמיכה לכך שהמעברים הינם שטח משותף ולא שטח שהשימוש (והטיפול) בו יוחד לאחד מן הצדדים. עוד קבע הסכם הפשרה כי כל עוד יוכל התובע, הוא יבצע את הגיזום בעצמו ולא יחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו. לטענת התובע מאז עבר ניתוח אין ביכולתו לבצע את הגיזום. לטענת הנתבעת לא הוכיח התובע כי עקב מצבו הרפואי אין ביכולתו לעשות כן, בין היתר, משום שלא הגיש חוו"ד רפואית. אני סבורה כי עקרון היסוד כפי שנקבע בהסכם הפשרה הוא כי האחריות לגיזום מוטלת על שני הצדדים, ואילו ההסכמה כי התובע יבצע את הגיזום כל עוד יוכל ולא יחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו, עיקרה כי כל עוד הוא יבצע את הגיזום לא יהיה זכאי לדרוש מהנתבעת תשלום בגין שווי עבודתו. ואולם אינני סבורה כי התובע התחייב לבצע עבודה זו, שאין ספק כי היא מוטלת עפ"י דין על שני הצדדים (ובאין הסכם, אפשר שגם ע"י יתר הדיירים בבניין) אלא אם יוכיח כי מצבו הרפואי אינו מאפשר זאת. לפיכך, לאחר שהתובע הצהיר כי אין ביכולתו לבצע עוד את הגיזום, על שני הצדדים לדאוג לגיזום הצמחיה בתכיפות ראויה, ולשאת בתשלום המתחייב בחלקים שווים ביניהם. 12. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. בשל התנהגות הנתבעת (להבדיל מזו של בא-כוחה שניהל את ההליכים באופן מקצועי והגון) לא מצאתי לנכון לפסוק לזכותה הוצאות. תחילה התחמקה התובעת מהגשת כתב הגנה במועד בטענות שונות ומשונות, ובין היתר הסתמכה על חוסר ידיעתה והיותה חסרת ישע, כאשר מהבקשות ניכר כי או שנעזרה בעו"ד או שהיא מצויה היטב באופן ניהול הליכי משפט. בתצהירים מטעמה הוגשו באיחור רב, ונמסרו לב"כ התובעים רק בבקר הדיון. דבר זה לא הפריע לנתבעת להגיש בעצמה, שלא באמצעות בא-כוחה, בקשה למחיקת התביעה בשל כך שב"כ התובעים הגיש את סיכומיו באיחור של יום אחד מהמועד שנקבע עפ"י בקשה מוסכמת של הצדדים. גם בהליכים עצמם נהגה הנתבעת באופן שמקומו לא יכירנו לרבות התפרצות בוטה כלפי ביהמ"ש וקללות שכוונו לתובע. התרשמתי שהנתבעת, למרות גילה, היא אישה נמרצת, אסרטיבית ומבינה היטב את הדיון, השאלות ומשמעותן, ועומדת היטב על זכויותיה. לניסיונותיה להציג את עצמה כחסרת ישע לא היה כל בסיס. במהלך עדותה התברר כי היא מחזיקה בפניה מסמך כתוב ע"י ביתה שנועד לסייע לה בחקירה הנגדית. כן התרשמתי שהנתבעת ידעה היטב כי הדבר אסור שכן משנחשפה, טענה תחילה שהמסמך כתוב בכתב ידה ולאחר מכן הודתה שאין הדבר כך. יתר על כן התרשמתי שעדותה לא הייתה אמת וזאת במטרה לתמוך במצג כאילו היא חסרת ישע. כך העידה: "ש: את קראת את התצהיר לפני שחתמת עליו. ת: לא. חצי כן, חצי לא. אני לא מבינה את זה... ש: אני מציג לך את כתב ההגנה זו חתימתך עליו. ת: זו חתימתי. ש: האם קראת את כתב ההגנה. ת: בכתב ההגנה אני לא מבינה מה שכתוב, אני לא עורכת דין" (עמ' 15 לפרוטוקול). וכן: "ש: זו חתימתך על הסכם הפשרה. ת: כן. ש: את הסכם הפשרה את קראת. ת: אני לא מבינה את זה, אני קראתי את זה". כאמור עפ"י התרשמותי מהנתבעת היא הבינה היטב את ההליכים והמסמכים שהוגשו במסגרתם. צוויםריצוף / פרקט / חימום תת רצפתי (תביעות)ריצוף