בעניין הטענה באשר לקיומו של תנאי בעסקת היסוד שבבסיס השטר, מבהיר פרופ' לרנר בספרו ש.לרנר דיני שטרות, מהדורה שניה, התשס"ז-2007, עמ' 310. "כאשר המושך נתבע לפרוע את השטר, הוא רשאי להתגונן בטענה כי חיובו תלוי במילוי תנאי שלא קוים או שטרם קוים. הנתבע רשאי להוכיח בראיות בעל פה כי התלווה תנאי כלשהו לחיוב השטרי. לעניין זה, השטר הוא ככל חוזה, שם נתבע עשוי לטעון כי התחייבות מסוימת שלו מותנית בקרות אירוע כלשהו, ואם זה לא התקיים - הוא משוחרר מקיום ההתחייבות...". ועוד: "לא הלשון שננקטה היא השיקול המכריע בדבר מטרת המסירה, אלא כוונת הצדדים המסתתרת מאחוריה... ההחלטה אם שטר מסוים הוא שטר לביטחון או שטר למשמרת, אינה תלויה בלעדית בכינויו בפי הצדדים, אלא במהותו של ההסכם." (לרנר, 312-313). לתובע השטרי עומדת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], שלפיה: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". לפיכך, הטוען להעדר תמורה או לכשלונה - עליו מוטל נטל ההוכחה. ראו בעניין זה דברי לרנר: "לזכות נפרע האוחז בשטר עומדת חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לפקודה. על פי הפרשנות המקובלת, חזקה זו מניחה הנחה כפולה: כי הוסכם מלכתחילה על מתן תמורה כנגד השטר, וכי תמורה זו ניתנה בפועל, ומקבל השטר קיים את חלקו בהסכם. משום כך, רובץ הנטל על המושך להוכיח כי התמורה נכשלה... אם הרים המושך את נטל ההוכחה כאמור, תעמוד לו ההגנה ותביעתו של האוחז תידחה" (לרנר, עמ' 291-292). (כן ראו: בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית ( 3.9.09); ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר, פ"ד מה(1) 647). שטר