מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קליק בגב התחתון 20% נכות: תובענת נזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין, שהוגשה בגין תאונת עבודה שהיתה לתובעת ביום 20/9/05, עת עבדה כעובדת שכירה אצל הנתבעת מס' 1, המבוטחת, בביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ע"י הנתבעת מס' 2. התובענה וראיותיה: נטען בכתב התביעה כי התובעת, ילידת שנת 1977, עבדה אצל הנתבעת מס' 1 כקופאית וסדרנית, כאשר, בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי: "ביום 20/9/05 בשעה 13:30 או בסמוך לכך עבדה התובעת, כפי שביקשה הנתבעת מס' 1 ממנה, בהרמת ארגזים, קרטונים ואריזות גדולות, העמסתם על עגלה והכנסתם לתוך החנות כדי לסדר את תכולתם על המדפים. תוך כדי הרמת ארגז כבד הרגישה התובעת קליק בגב התחתון, הגב נתפס ולא יכלה ליישרו והרגישה כאבים עזים. התובעת ביקשה לנוח ולהפסיק את עבודתה אלא שהמנהל של הנתבעת מס' 1 הכריח אותה להמשיך. מחוסר ברירה היא המשיכה עד השעה 15:00 ואז הכאב הלך והחמיר והיא לא יכלה להניע את הגב". האירוע הנ"ל ייקרא להלן: "התאונה". התובעת המשיכה וטענה כי לאחר התאונה היא התקשרה לבעלה, אשר הגיע למקום העבודה והובילה לקבלת טיפול רפואי, בקופת חולים. רופא תורן נתן תרופות משככי כאבים והמליץ על מנוחה, בהמשך הכאבים גברו, כך שהתובעת הופנתה לרופא מומחה אורטופד, בוצעו אצלה צילומי CT והתגלו אצלה פריצות דיסק בחוליות 3/4 L, 4/5 L, כך שביום 20/11/05 אושפזה בביה"ח אלישע, עברה ניתוח ושוחררה ביום 24/11/05 להמשך מעקב וטיפול רפואי. התובעת המשיכה וטענה כי הניתוח לא גרם להסרת הכאבים. נהפוך הוא, הם התגברו והקרינו לרגל שמאל כך שהיא לא חזרה לעבודה ואף נעזרה בקביים ובכיסא גלגלים לשם תנועה וכי בהמשך היו לה מספר אשפוזים בביה"ח. התובעת טענה כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שולמו לה דמי פגיעה עפ"י חוק, גם נקבעו לה דרגות נכות זמניות, הוכרה כנכה נזקקת ולבסוף המוסד לביטוח לאומי קבע לה נכות צמיתה, בגין התאונה, בשיעור של 20% החל מיום 1/11/06. התובעת טענה כי האחריות הנזיקית לתאונה רובצת לפתח הנתבעים, בכך שהורו לה להרים ארגזים כבדים, לא סיפקו לה כלי עבודה נאותים, החסירו כוח אדם נדרש, לא דאגו לסידורי עבודה בטוחים וכו'. התובעת גם טענה להחלת הכלל הנזיקי של "הדבר מדבר בעדו". התובעת טענה כי התאונה השאירה אצלה נכות צמיתה גבוהה, כך שכושר העבודה והתפקוד שלה נפגעו רבות. התובעת טענה כי נזקקה ותזדקק לעזרת צד ג', גם בפעולות יומיום. התובעת טענה כי בעקבות התאונה איבדה מקום עבודתה וכי לא תוכל לבצע כל עבודה הכרוכה בהפעלת כוח פיזי או כל עבודה אחרת. במסגרת סיכומיה טענה התובעת לנזקים בהיקף של 2,855,600 ₪ כמפורט להלן: - 473,666 ₪ - הפסדי הכנסה לעבר. - 15,000 ₪ - הוצאות נסיעה לעבר. - 20,000 ₪ - עזרת צד ג' לעבר והוצאות רפואיות. - 108,000 ₪ - הפסד עזרת התובעת לבתה. - 1,505,586 ₪ - הפסדי השתכרות לעתיד. - 108,000 ₪ - הפסדי פנסיה. - 341,146 ₪ - הוצאות לעתיד. - 200,000 ₪ - פיצויים עבור כאב וסבל. ראיות התובעת: מטעם התובעת העידו העדים הבאים: התובעת אשר מסרה תצהיר עדות ראשית ועליו היא נחקרה נגדית. התובעת העידה כי נתקבלה לעבודה אצל הנתבעת מס' 1 בתפקיד של קופאית ביום 27/6/05, כאשר בחודש 8/05 היא עברה לתפקיד של סדרנית וזאת לרגל שריפה אשר היתה בעסק הנתבעת. התובעת סיפרה כי עבודתה לאחר אירוע השריפה היתה פיזית וקשה, כאשר היה צורך לקבל סחורה ולסדרה על המדפים. כן סיפרה התובעת כי לאחר אירוע השריפה היה צורך לעשות תיקונים ושיפוצים, כאשר הסחורה שעל המדפים הוכנסה לתוך ארגזים וקרטונים שהושמו על משטחים מחוץ לחנות, כאשר משקל כל אריזה היה בין 30-40 ק"ג, כאשר תפקידה היה להוריד האריזות מהמשטחים, לנקות את הסחורה, להעמיס את הארגזים על עגלה ולהכניסם שוב לחנות לשם סידור על המדפים. התובעת העידה כי עבודתה כנ"ל נמשכה כ- 20 יום, וכי היא התלוננה בפני המנהל שמדובר בעבודה קשה וכי נגרמים לה כאבי גב, אך המנהל הודיע לה שזה מה שיש וכי עליה להמשך לעבוד. התובעת הוסיפה, בסעיף 10 לתצהירה, כי : "ביום 20/9/05 בשעה 13:30 או בסמוך לכך ובהמשך לעבודתי הנ"ל, עבדתי אצל הנתבעת בהרמת ארגזים, קרטונים ואריזות גדולות מהמשטים, העמסתם על עגלה והכנסתם לתוך החנות כדי לסדר את תכולתם על המדפים. באותו יום ביצעתי את העבודה לבד, לאחר כארבע שעות עבודה קשות ומייגעות ותוך כדי הרמת ארגז כבד לצורך העמסתו על העגלה הרגשתי "קליק" בגב התחתון, הגב נתפס ולא יכולתי ליישרו והרגשתי כאבים עזים ביקשתי לנוח ולהפסיק את עבודתי, אלא שהמנהל של הנתבעת הכריח אותי להמשיך והביא את הקופאית העובדת בץ ורה לעזור לי. היא באה ועזרה לי משך כחצי שעה. מחוסר ברירה אני המשכתי בעבודה עד השעה 15:00 ואז הכאב הלך והחמיר ולא יכולתי להניע את הגב". בהמשך סיפרה התובעת כי בעלה הוזעק למקום העבודה, הובילה לטיפול רפואי וכי לאחר התגברות הכאבים וטיפולים רפואיים ממושכים נתגלה אצלה פריצת דיסק וכי ביום 20/11/05 אושפזה בביה"ח לשם ניתוח, בחוליות 5, 4 L ושוחררה מאשפוז ביום 24/11/05. בהמשך סיפרה התובעת על טיפולים רפואיים רבים וכן על אשפוזים נוספים שהיו לה, כך שהיא נותרה נכה ומוגבלת וכי מאז איבדה את מלוא כושר עבודתה וכי נכותה התפקודית היא בשיעור של 50% לפחות. עד נוסף מטעם התובעת הוא מר פבל רימון - עובד נוסף שעבד אצל הנתבעת מס' 1. עד זה סיפר על אירוע השריפה שהיה, שבעקבותיו הוצאה הסחורה מהחנות והושמה בארגזים במשקל של כ- 30-40 ק"ג, כאשר תפקידה של התובעת היה להוריד ארגזים מהמשטח, לנקות את הסחורה ולאחר מכן לשים אותה על עגלה והכנסתה לחנות לשם סידור על המדפים. העד גם העיד כי התובעת התלוננה על העבודה הקשה ועל הכאבים אצלה, אך המנהל לא אבה לשמוע לה. כן העד אמר בסעיף 7 לתצהירו: "7. באות יום 20/9/05 בשעה 13:30 או בסמוך לכך אגב עבודתה של יקטרינה הנ"ל היא הרגישה "קליק" בגב תחתון, הגב נתפס ולא יכלה ליישרו והרגישה כאבים עזים ולא יכלה לזוז. ראיתי אותה יושבת ובוכה, היא ביקשה לנוח ולהפסיק את עבודתה אלא שהמנהל לא הסכים והכריח אותה להמשיך. מחוסר ברירה היא המשיכה עד השעה 15:00 ואז הכאב הלך והחמיר והיא התקשרה לבעלה שבא ולקח אותה לטיפול רפואי". למעשה העד פבל רימון אישר את כל תנאי עבודתה של התובעת וכן גם את נסיבות אירוע התאונה, אם כי סיפר בחקירה שכנגד, בעמ' 34 לפרוטוקול, כי: "ברגע הקריטי שנטען שהתובעת נפגעה מהרמת אותו ארגז לא הייתי במקום". העד אישר כי ראה את התובעת מרימה ארגזים במשקל שבין 30 עד 40 ק"ג (עמ' 34 לפרו'). כן העיד מטעם התובעת בעלה - קושניר גריגורי. עד זה סיפר כי ביום התאונה התקשרה אליו אשתו התובעת וסיפרה לו כי נחבלה בגבה כתוצאה מהרמת ארגזים כבדים, כך שהוא הגיע למקום העבודה והסיעה לשם קבלת טיפול רפואי בקופ"ח. העד סיפר כי אשתו זקוקה לעזרה צמודה ועזרה בעבודות הבית, כך שהוא ובתו טטיאנה עוזרים לה. כן הוגשו מטעם התובעת עוד שני תצהירי עדות ראשית: של העובדים רוזנברג ויקטוריה ובץ ורה, אך הם לא הובאו למתן עדות בביהמ"ש, כך שיש להתעלם מתוכן תצהיריהם. ההגנה, ראיותיה וטיעוניה: הנתבעים הגישו כתב הגנה, אשר בו הכחישו את כל פרטי החיוב המיוחסים להם, לרבות עצם אירוע התאונה ונסיבותיה. הנתבעים הכחיש את אחריותם לאירוע התאונה, טענו שתנאי הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינם מתקיימים, כך שהתובעת היא הנושאת בנטל השכנוע לאור הכלל של המוציא מחברו עליו הראייה. הנתבעים טענו כי לא ביצעו כל עוולה אזרחית ולא הפרו כל חובה חקוקה כלפי התובעת או בכלל. הנתבעים טענו כי נהגו כשם שכל מעביד סביר היה נוהג וכי נקטו בכל אמצעי הבטיחות והזהירות הנדרשים. הנתבעים טענו כי בכל מקרה יש לייחס לתובעת רשלנות בלעדית או מכרעת בשיעור של 100%, בכך שפעלה בניגוד להנחיות ולהוראות הממונים עליה. הנתבעים הכחישו את הנזקים הנטענים וטענו כי טענותיה של התובעת בנידון הינן מופרזות ומשוללות כל יסוד וכי למעשה התובעת החלימה לגמרי ולא נגרמה לה כל נכות צמיתה. הנתבעים לא הביאו כל עדים כלשהם מטעמם, אך הגישו, בהסכמה, את תיק התובעת אצל המל"ל. כן יש לציין כי הנתבעת ביקשה להזמין את העד פבל סופיאנק, כנראה מנהל העבודה מטעם הנתבעת מס' 1, אך לאחר שלושה ניסיונות בהם העד לא אותר, ב"כ הנתבעים וויתר על העדתו, תוך ציון שאין לזקוף אי העדת העד הרלוונטי לחובת הנתבעים. טענות הנתבעים: הנתבעים טענו כי נטל השיכנוע מוטל על שכם התובעת, טענו כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין וטענו כי התובעת לא הצליחה להרים נטל השיכנוע המוטל על שכמה, כך שדין התביעה להידחות. הנתבעים טענו כי למעשה קיימת אך עדותה של התובעת לגבי עצם אירוע התאונה, כאשר שאר עדי התובעת לא ראו את התאונה בעת התרחשותה ובזמן הקריטי, כך שעדותה של התובעת נשארה לבדה ובודדת ואין מקום לתת אימון בה או לפסוק עפי"ה לטובתה. הנתבעים טענו כי התובעת לא הביאה כל ראייה כי מדובר בארגזים במשקל של כ- 30 ק"ג. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אף אם גירסת התובעת היא נכונה, עדיין דין התביעה להידחות: הנתבעים הפנו לכך כי עיקר טיעוניה של התובעת, לעניין האחריות, הוא הרמת משא במשקל של כ- 30 ק"ג, כאשר עפ"י הראיות והחקירה הנגדית של העדים ברור כי בעת אירוע התאונה החנות כבר חזרה לעבוד כהלכה, לאחר אירוע השריפה וסידור הסחורה מחדש על המדפים, כך שלא היה כל לחץ עבודה וכי הסחורה שניזוקה או הושחרה הוחזרה "לאט לאט" לתוך החנות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעת לא הוכיחה שמדובר ב"משקל כבד" וכי בכל מקרה הרמת משאות במשקל שבין 25 עד 30 ק"ג ע"י בחור או בחורה צעירים אינו מקים חבות בנזיקין. במיוחד הדברים אמורים כאשר עיקר עיסוקה של התובעת הוא בהרמת וסידור סחורה. הנתבעים טענו כי בנסיבות העניין לא היה הכרח במתן הדרכה מיוחדת וכי בכל מקרה היה מחובת התובעת להיעזר בעובדים נוספים שהיו זמינים במקום, כמו העד פבל רימון. בכל מקרה ביקשו הנתבעים לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 80% לפחות, לאור כך שעבדה בצורה לא נכונה ולאור כך שמדובר בעבודה פשוטה שאינה מצריכה כל הדרכה והיא נעשתה שלא בתנאים של לחץ ודחיפות. לעניין הנזקים: הנתבעים היפנו לכך כי מומחה ביהמ"ש, פרופ' צינמן, העניק לתובעת נכות בשיעור של 20%, כאשר לנכות זו אין כל השלכה תיפקודית על התובעת ועל עיסוקה. הנתבעים טענו כי התובעת לא הביאה כל ראיות בעניין הוצאות רפואיות או אחרות, המכוסות בלאו הכי ע"י המל"ל, כך גם לגבי עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, כך שאין לפסוק לה מאומה בנדון או לחילופין יש לפסוק לה על דרך האומדנה סך של 2,000 ₪. ב"כ הנתבעים הציע לפסוק לתובעת פיצויים עבור כאב וסבל, בסך של 40,000 ₪. הנתבעים ציינו כי השכר הרבע שנתי של התובעת עובר לתאונה, עפ"י מסמכי המל"ל, הוא סך של 8,172 ₪, היינו סך של 2,724 ₪ לחודש ובתוספת הצמדה סך של 3,000 ₪ לחודש. הנתבעים טענו כי אושרה לתובעת תקופת אי כושר מלאה לתקופה של שלושה חודשים, נקבעו לה לאחר מכן נכויות זמניות בשיעורים זמניים, כך שיש לפסוק לה עבור אובדן כושר מלא לתקופה של שנה - 36,000 ₪ = 12 X 3,000 ₪. כן הציעו הנתבעים לפסוק לתובעת כחלוף שנה ועד היום סכום גלובלי של 15,000 ₪ עבור הפסדי הכנסה וכן סכום נוסף עבור תקופת העתיד, על דרך האומדנה, של 30,000 ₪, כך שסה"כ הנזקים שנגרמו לתובעת, עפ"י עמדת הנתבעים הם 113,000 ₪. הנתבעים טענו שיש לנכות מהסכום הנ"ל עבור רשלנות תורמת וכן תגמולי מל"ל, שהינם עפ"י חוו"ד אקטוארית, סך של 269,398 ₪, כך שהתביעה "נבלעת" ואין לפסוק לתובעת מאומה. דיון ומסקנות: רקע כללי: התובעת הינה ילידת שנת 1977, עלתה לישראל מחבר העמים בסוף שנת 2004, כך ולאחר הסתגלות קצרה ולימודי אולפן החלה לעבוד אצל הנתבעת מס' 1 ביום 27/6/05, תחילה כקופאית ובהמשך כסדרנית, נתבעת המנהלת רשת מזון ידועה. בחודש 7/05 אירעה שריפה בסניף בו עבדה התובעת, כך שסחורה רבה ניזוקה, החנות נסגרה למספר ימים וקם הצורך להוציא את הסחורה אל מחוץ לחנות לשם מיון וניקוי אותה סחורה שנפגעה מהעשן. אותה מלאכה של הוצאת הסחורה, השמתה על משטחים, מיונה, ניקויה והחזרתה למדפים אשר בחנות הוטל על שכמה של התובעת, כמו גם על עובדים אחרים. ביום 20/9/05 בשעות הצהריים, אירעה התאונה לה טוענת התובעת. בעת התאונה היתה התובעת בת עשרים ושמונה שנים והספיקה לעבוד אצל הנתבעת פחות משלושה חודשים. עצם אירוע התאונה ונסיבותיה: אינני סבור כי עצם התרחשות התאונה יכול להיות שנוי במחלוקת. בנידון העידה התובעת לגבי ה"קליק" שהרגישה בגבה בעת שהרימה אריזה - משא כבד, כאשר היא הודיעה על כך למנהל העבודה, שהורה לה להמשיך לעבוד. עדותה זו של התובעת נתמכת על ידי העד פבל רימון, אשר מצא אותה לאחר מכן בוכייה וסיפרה לו על הבעיה בגב. עצם העובדה כי העד רימון לא ראה ממש את הרמת המשא וכי הבחין בתובעת בוכייה רק לאחר מכן, אינה יכולה לגרוע ממשקל התמיכה שיש באותה עדות לגירסת התובעת. נהפוך הוא הדבר, יש בדבר כדי להעיד על מהימנות אותו עד. כן העדויות הנ"ל נתמכות ע"י עדות בעלה של התובעת - העד מר גריגורי קושניר, אשר מסר כי הוזעק ע"י אשתו בשעות אחר הצהריים , היא סיפרה על התאונה והכאבים והוא זה שלקחה לטיפול רפואי בקופ"ח. כן הטיפול בקופ"ח יש בו כדי להוות נדבך תומך נוסף בעצם התרחשות התאונה. אוסיף כי המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה. מעבר לנדרש אציין כי הנתבעים לא הביאו כל עדות או ראייה כדי להזים את עצם התרחשות התאונה. עדי התובעת הנ"ל נחקרו ארוכות בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעים ותוצאות אותה חקירה לא יכלו לפגום במהימנות העדים - כך שיש לתת אימון בעדותם. הדברים שציינתי כדלעיל טובים גם לגבי נסיבות אירוע התאונה. אין חולקין כי עובר לאירוע התאונה במספר שבועות אירעה שריפה במרכול של הנתבעת מס' 1, כאשר סחורה רבה ניזוקה, השחירה או שדבק בה ריח של עשן, כך שהיה צורך להוציא אותה סחורה מהחנות, לסדרה בארגזים ובאריזות על משטחים מחוץ לחנות, לנקות ולשפץ את הסחורה ולאחר מכן להחזירה לחנות באמצעות עגלה. התאונה נשוא התובענה אירעה עת הרימה התובעת אריזה מאותם משטחים לשם ניקוי כנ"ל. אינני יכול לקבל טענת הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה, לפי הנטל הנדרש בהליך אזרחי, כי מדובר באריזות כבדות במשקל שבין 30-40 ק"ג לכל אריזה או משקל. משקל האריזות כנ"ל צויין הן בעדות הראשית של התובעת והן בעדות העד פבל רימון. כמובן לא ניתן לצפות או לדרוש מהתובעת או מעדה לציין משקל מדוייק של האריזות, הואיל ומדובר בהערכה כאשר שני העדים עמדו איתן בחקירה הנגדית בעניין הערכתם למשקל האריזות. אוסיף כי לא הובאה כל ראייה מטעם הנתבעים שיש בה כדי להפריך או לפגום במהימנות התובעת ועדה ולעניין משקל האריזות ואופן ביצוע העבודה. בנידון אני נותן אמון בגירסת התובעת לפיה אכן עסקה בהורדת אריזות מהמשטחים, לשם ניקוי תכולתם, כאשר משקל האריזות היה, בין היתר, במשקל שבין 30-40 ק"ג, כי התובעת התלוננה בפני מנהל העבודה על הקושי בדבר, כי מנהל העבודה אמר לה זה מה שיש וכי צריך להמשיך בעבודה וכי אכן נגרם לתובעת אירוע רפואי בחוליות הגב, כי הרגישה בכאבים חזקים, אף ישבה ובכתה וביקשה ממנהל העבודה להפסיק את העבודה, אך הוא האיץ בה, כך שהמשיכה לעבוד עד אשר הגיע בעלה והובילה לקופ"ח. מהראיות שהובאו בפני ביהמ"ש לא עולה כי הנתבעים סיפקו לתובעת ולשאר העובדים כלי עבודה נאותים כדי למנוע תאונות או ליקויים גופניים כתוצאה מהן, כגון מלגזה וכן לא קבעו סטנדרט עפי"ו רק שני עובדים יורידו את האריזות הכבדות. כן תנאי העבודה כנ"ל, לרבות כמות העבודה והלחץ להספיק ניקוי והכנסת סחורה כמה שיותר לא איפשרו בפועל הורדת אריזות ע"י שני עובדים ביחד. בעניינו יש לקבוע כי התובעת, שהיתה אך כשלושה חודשים בעבודתה אצל הנתבעת, לא קיבלה כל הדרכה מאת הנתבעת מס' 1 לגבי הסיכונים הכרוכים בהרמת משאות כבדים. נהפוך הוא הדבר, נראה כי הנתבעת, באמצעות מנהלה, האיצו בתובעת ובעובדים האחרים להוריד משאות כבדים, כמה שיותר מבלי שלקחו בחשבון כי הורדת משא כבד במשקל של כ- 35 ק"ג יש בו כדי לגרום נזק לעובד כפי שקרה בעניין התובעת. אחריות הנתבעת מס' 1 לאירוע התאונה: חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה שתמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. כמובן אותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. ראה בנדון: ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225. ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן . אותה חובת זהירות כוללת בחובה מתן הדרכה נאותה לעובד לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם נזק לו וגם אספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים. השאלה הנשאלת היא האם הנתבעת מס' 1 הפרה אותן חובות זהירות המוטלות על שכמה? התשובה לשאלה הנ"ל הינה חיובית. נזכור כי למעשה מדובר בעולה חדשה שטרם שלטה היטב או בכלל בשפה העברית, נתקבלה לעבודה אצל הנתבעת מס' 1 כקופאית, בהמשך עיסוקה הומר לסדרנית סחורה, כאשר לרגל שריפה שארעה במקום העבודה נוצר הצורך בהרמת משאות כבדים במשקל שבין 30-40 ק"ג. התובעת לא קיבלה כל הדרכה נאותה או בכלל לגבי אופן הרמת אותן משאות כבדים, כן לא סופקו לה כלי עבודה נאותים, שהינם בהישג יד, כגון מלגזה, שיכולים להוות תחליף להפעלת כוח פיזי רב שיש בו כדי לגרום נזק גופני וכן הנתבעת לא חייבה את העובדים להרים את המשאות הכבדים בזוגות או בשיטת עבודה אחרת שתימנע סיכונים מיותרים. בעניין חובת ההדרכה, אין לי אלא להפנות לדבריו של כב' השופט ברנזון שנאמרו בע"א 284/84 הנ"ל: "מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו בדרכי עבודה נאותים בייחוד כשהוא חדש ובלתי מנוסה..." ובעניין של הרמת משאות כבדים נאמר בע"א (מחוזי חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל, כי: "כאשר מדובר בתאונה שאירעה עקב הרמת משקל יתר, קיימת היתה צפיות ברורה של המזיק שיכול היה לצפות את התוצאה מהפעילות הרשלנית שהיתה במקום העבודה, בין אם היו תקנות ובין אם לאו, יכול היה לצפות כי עקב פעילות רשלנית כזו ייגרמו לפחות אותם נזקים שאירעו בפועל. אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים". לפיכך הינני קובע כי הנתבעים הפרו את חובות הזהירות שלהן כלפי התובעת בכך שלא הדריכו את התובעת, לא סיפקו כלי עבודה או אמצעי עזר ובכך שאיפשרו לה, למעשה אף חייבוה, להרים משאות במשקל שבין 30-40 ק"ג. ברור כי כתוצאה מאותה הפרת חובת זהירות נגרמו לתובעת נזקים גופניים כפי שיפורטו בהמשך כך שמתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות. האם יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת: עולה מהעובדות, כפי שקבעתי לפני כן, כי התובעת התריעה בפני מנהל העבודה על הקשיים אשר בעבודה ובהרמת המשאות. המנהל לא שעה לדבריה של התובעת, האיץ בה להמשיך ואף לאחר אירוע התאונה לא אבה להפסיק את העבודה, חרף תחנוניה של התובעת, עד אשר הגיע בעלה למקום העבודה ולקחה לטיפול רפואי. לאור הנ"ל, במיוחד לאור כך כי מדובר בעולה חדשה, כשנה בארץ, אינה שולטת בשפה העברית וכן הימצאותה בעבודה אך כשלושה חודשים, אין מקום לייחס לתובעת רשלנות תורמת כלשהי. הנכות הרפואית של התובעת: כאמור התאונה היא תאונת עבודה, שהוכרה על ידי המל"ל, כך שהמל"ל נזקק לקביעת נכות התובעת בגין תאונה וקבע שיעור קבוע של 20% וזאת בגין הגבלת תנועות בעמוד השידרה המותני בצורה בינונית. כן המל"ל הורה על הפעלת תקנה 15% בשיעור של 25% (חצי מהמקסימום האפשרי = 50%), כך שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת בגין התאונה היא, אליבא עמדת המל"ל, 25%. לפני כן קבע המל"ל לתובעת נכויות זמניות לתקופה של שנה והכיר בה כנכה נזקקת. התובעת הגישה חוו"ד מטעמה, של ד"ר אמין אליאס פאר, לפיה נכותה בגין התאונה היא בשיעור של 37%. מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר גליקמן, בדק את התובעת והעניק לה נכות צמיתה בשיעור של 10%. לאור הפער בין חוות הדעת של הצדדים, מינה ביהמ"ש, בהסכמת ב"כ הצדדים, מומחה רפואי מטעמו, פרופ' צינמן, אשר בדק את התובעת והעניק לה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בטווח התנועות של עמוד השידרה. לאור הנסקר כדלעיל, יש לקבוע לתובעת נכות רפואית בשיעור של 20% בגין הגבלות בתנועות עמוד שידרה, כקביעת המל"ל ומומחה ביהמ"ש וכן לקבוע כי הנכות התפקודית של התובעת- הפגיעה בכושר ההשתכרות שלה, לאור מצבה, השכלתה ותעסוקתה, היא בשיעור של 25%, כקביעת המל"ל. מנכות תיפקודית זו יש לגזור את הפסדיה הכספיים של התובעת. התובעת, כאמור, ילידת שנת 1977, עולה חדשה מחבר העמים, נשואה ואימא לילדה אחת. בארץ מוצאה עסקה התובעת בעבודות גינון ובגן ילדים. התאונה "תפסה" אותה כשהיא היתה עוד בתחילת חייה החדשים בישראל והיא טרם גיבשה וייצבה את עיסוקה באופן קבוע. למעשה העבודה שלה אצל הנתבעת מס' 1 היתה מעין גישוש ואיתור דרכה התעסוקתית. עפ"י גירסתה מאז התאונה היא הפסיקה כל עבודה והיא לא עובדת עד היום. עפ"י מסמכי המל"ל שכרה החודשי הממוצע עובר לתאונה הוא בסך של 2,800 ₪, יש לשערך אותו שכר להיום, לכמעט שכר המינימום במשק - והנני קובע בזאת ל- 4,000 ₪. כן יש לקבוע כי שכרה של התובעת היה עולה בעתיד בהדרגה, כך שסביר שהיה מתקרב לשכר שבין שכר מינימום לשכר הממוצע במשק והינני קובעו בזאת לשכר חודשי של 6,000 ₪. ההפסדים הכספיים שנגרמו לתובעת: הפסדי הכנסה לתקופת העבר: המל"ל קבע לתובעת תקופת אי כושר מלאה לשלושה חודשים ולאחר מכן קבע שהיא "נכה נזקקת" עד ליום 30/9/06. מכאן יש לפסוק לתובעת פיצויים מלאים עבור שנת השתכרות והם : 48,000 ₪ = 4,000 ₪ X 12 חודשים. כן יש לפסוק לתובעת פיצויים עבור הפסדי הכנסה לעבר החל מחלוף שנה מיום התאונה ועד היום, לאור שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, בשיעור של 25% שהם: 69,000 ₪ = 69 (חודש) X 25% X 4,000 ₪. הפסדי הכנסה לעתיד: התובעת הינה ילידת 1977, כיום בת 35 שנים ונותרו לה, עד לגיל הפרישה, הממוצע לנשים, (62 שנים)27 שנים. המשכורת הקובעת לעניין חישוב הפסדי לעתיד היא 8,000 ₪ ולפי מקדם היוון המתאים מגיע לתובעת פיצויים של: 332,815 ₪ = 221.8768 X 25% X 6,000 ₪. הפסדי פנסיה: התובעת ביקשה לפסוק לה פיצויים עבור הפסדי פנסיה בשיעור של 192,000 ₪ וזאת לפי בסיס שכר של 8,477 ₪ ולפי הפסד השתכרות של 75%. אין מקום לפסוק פיצויים עבור הפסדי פנסיה לפי הנתונים הנ"ל, כי אם לפי נתוני ההשתכרות כפי שקבעתי כדלעיל, כך שהפיצויים המגיעים לתובעת, עפ"י האומדנא, הם סך של 60,000 ₪ נכון להיום. פיצויים עבור כאב וסבל: שיעור הנכות הרפואית של התובעת הוא 20%, התובעת היתה צעירה בעת אירוע התאונה, עברה מספר אישפוזים, כך שהינני מעריך הפיצויים הלא ממוניים בסך של 75,000 ₪ נכון להיום. פיצויים עבור הוצאות, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג' בעבר ובהווה: התובעת לא הניחה תשתית עובדתית סדורה לגבי הוצאות שנגרמו לה, לרבות הוצאות רפואיות שבעיקרון מכוסות על ידי המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה. כן מתברר כי עזרת צד ג', לה נזקקה התובעת ניתנה על ידי בעלה ובתה. מאידך אקח בחשבון כי מדובר בפגיעה קשה, לרבות מספר אישפוזים, ומן הסתם נזקקה התובעת, במיוחד בעת האשפוזים לעזרת צד ג' וסבור שגם תזדקק להם בעתיד. אציין כי בעת הופעתה של התובעת בביהמ"ש היא נעזרה בקב או קביים. בנסיבות העניין הינני אומד את ההוצאות כדלקמן: 50,000 ₪ - עבור עזרת צד ג' בעבר ובעתיד. 10,000 ₪ - עובר הוצאות נסיעה ואחרות. סיכום ההפסדים (נכון להיום): - 117,000 ₪ - הפסדי הכנסה לעבר. - 332,815 ₪ - הפסדי הכנסה לעתיד. - 60,000 ₪ - הפסדי פנסיה. - 75,000 ₪ - פיצויים עבור כאב וסבל. - 60,000 ₪ - עבור הוצאות ועזרת צד ג'. - 644,815 ₪ - סה"כ נזקים. ניכויי מל"ל: לפי חוות דעת אקטוארית של שי ספיר, מיום 26/7/11, שהוגשה ע"י הנתבעים סה"כ התגמולים שקיבלה התובעת או שתקבל מאת המל"ל בגין התאונה הוא סך של 269,398 ₪, סכום שיש לנכות מהפיצויים המגיעים לתובעת כנ"ל, כך שהיתרה המגיעה לתובעת היא בסך של 375,417 ₪ נכון להיום. התוצאה: הינני מקבל את התובענה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכום של 375,417 ₪. כן הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט בסך מוערך של 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הנפסק כדלעיל. סכום זה ישולם לידי התובעת באמצעות בא כוחה, תוך 45 יום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד התשלום בפועל. עמוד השדרהנכותכאבי גב / בעיות גב