מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קניית רכב גנוב מאדם פרטי: העובדות 1.              התובע רכש רכב מסוג ניסאן מאחד, אברהם בן יעקב, בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון (נספח ג' לתצהיר התובע). הרכב נרכש תמורת סך של 100,000 ₪, כמפורט בזכרון הדברים שנערך בין הצדדים בכתב יד (מוצג נ/3). 2.              עובר לרכישתו, נבדק הרכב במכון לבדיקת כלי רכב. לאחר הרכישה הועברה הבעלות ברכב על שמו של התובע בסניף הדואר. במועד זה ביטח התובע את הרכב אצל הנתבעת, בפוליסת ערבות להבטחת זכות בעלות ברכב פרטי, שתוקפה מיום 6.5.97 (נספח ו' לתצהיר התובע). 3.              כאשר ביקש התובע לחדש את רשיון הרכב הוברר לו, כי מדובר ברכב שזהותו זויפה והותאמה לפרטי רכב אחר, משנת יצור 1995, שנגנב מבעליו בתאריך 5.5.97 והיה מבוטח בביטוח מקיף בחברת הפניקס. לאחר שנתגלה דבר הזיוף, נתפס הרכב על ידי משטרת ישראל והוחזק ברשותה. 4.             מאחר שחברת הפניקס פיצתה את בעל הרכב בגין גניבתו, נדרש התובע למסור את הרכב לחזקתה, בהליך שננקט על ידה (ה"פ 176021/99). הרכב נמסר לחברת הפניקס בחודש פברואר 1999. ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי אין מחלוקת שזכותה של "הפניקס", אשר שילמה פיצוי בגין גניבת הרכב, גוברת על זכותו של התובע, אשר רכש את הרכב שלא בתנאי תקנת השוק (סעיף 7 לסיכומים).   טענות התובע 5.             טענתו העיקרית של התובע היא, כי על פי תנאי הפוליסה היה על הנתבעת לשפותו תוך 30 יום מיום שהבעלות או החזקה ברכב תישלל ממנו, וכן לשפותו בגין כל ההוצאות והאגרות בקשר עם כל הליך משפטי להבטחת זכות הבעלות לגבי הרכב. 6.             התובע העיד, כי רכש את פוליסת הביטוח בסניף בנק הדואר, שבו בוצעה העברת הבעלות ברכב על שמו, לאחר שהוצגה בפניו כפוליסה מיוחדת, שנועדה להבטיח את זכות הבעלות ברכב. 7.             לדבריו, אירע "מקרה ביטוח" במובן הפוליסה, כאשר נודע לו כי נפל קורבן לנוכל, שמכר לו רכב שזהותו זויפה, ולכן היה על הנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. התובע טוען, כי המועד לקיום חבותה של הנתבעת על פי הפוליסה חל מחודש אוקטובר 1997 ואילך, כאשר נודע לו לראשונה שזהות הרכב זויפה. לחילופין, המועד חל מחודש יוני 1998, כאשר נקט נגד הנתבעת בהליך של המרצת פתיחה, שהוסב לאחר מכן לתביעה רגילה, בנוגע להכרזה על חבותה של הנתבעת כלפיו.   טענות הנתבעת 8.             הנתבעת טוענת, כי התובע היה מעורב בזיוף מסמכי הרכב, ולחילופין ידע שמדובר ברכב גנוב שמסמכיו זויפו. לשיטתה, נטל הוכחת מקרה הביטוח מוטל על התובע, אך לא עלה בידו לסתור את הטענה בדבר מעורבותו בזיוף הרכב, מאחר שבעדותו נמצאו סתירות מרובות. 9.             הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי נסיבות רכישת הרכב על ידי התובע מעלות חשד שהתובע לא פעל בתום לב, ולכן אין הוא זכאי לפיצוי הנדרש על ידו. 10.         הנתבעת שלחה הודעה צד ג' כנגד מדינת ישראל (משרד הרישוי). בהודעה נטען, כי על המדינה לשפות את הנתבעת בגין כל סכום בו תחויב כלפי התובע, מאחר שהתרשלה בקביעת נהלי העברת הבעלות על כלי רכב, ולא הורתה על ביצוע בדיקת התאמה בין מספרי השלדה, המופיעים ברשיון הרכב, לבין המספרים המופיעים במאגר הנתונים של משרד הרישוי.   הערה לסדר 11.         בטרם אתייחס לטענות הצדדים לגופן אציין, כי ישיבת ההוכחות האחרונה בתיק התקיימה בתאריך 9.1.02 ונקצבו בה מועדים להגשת סיכומי הצדדים. במשך תקופה ארוכה לא הוגשו סיכומי ב"כ הצדדים, בשל מו"מ שלדבריהם נוהל ביניהם. בסופו של דבר דווח על ידי ב"כ התובע, כי המו"מ לא הניב פרי, בשל העובדה שהצדדים המתינו לקבלת עמדתו של ב"כ צד ג' לגבי אותה פשרה. 12.         משנקפו החודשים והודעה מטעם ב"כ צד ג' לא התקבלה, הוגשו סיכומי ב"כ התובע בתאריך 7.1.03 וסיכומי ב"כ הנתבעת בתאריך 13.2.03. ב"כ צד ג' לא הגיש סיכומיו עד למועד כתיבת פסק הדין, ואף לא הגיב למספר רב של בקשות למתן הוראות בענין זה, שהוגשו על ידי ב"כ התובע ונשלחו לתגובתו. 13.         התנהגות מקוממת ותמוהה זו של ב"כ צד ג' גרמה בסופו של דבר לכך, שב"כ התובע ביקש כי יקבע על ידי, שצד ג' איבד את זכותו להגיש סיכומים בתיק זה ויש ליתן את פסק הדין בהתעלם מטענותיו. 14.         אני מקבלת בקשה זו ומורה, כי עותקים מפרוטוקול הדיון האחרון ומהבקשות שהוגשו על ידי ב"כ התובע, בנוגע לאי הגשת סיכומים מטעם צד ג', ישלחו על ידי המזכירות לפרקליט מחוז ת"א (אזרחי), עו"ד יעקב כהן, על מנת שיתן דעתו להתנהגותו של הפרקליט שטיפל בתיק זה ולתוצאות הנובעות מכך.   נטל ההוכחה 15.         הלכה היא משכבר הימים, כי נטל הוכחת קרות "מקרה הביטוח" מוטל על המבוטח. מנגד, אם חברת הביטוח טוענת לפטור מאחריות על פי הפוליסה, עליה הנטל להוכיח, כי המקרה נושא תביעתו של המבוטח נכנס לגדרו של אחד הסייגים על פי הפוליסה (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר, פ"ד מג(4) 178). 16.         ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת קרות "מקרה הביטוח". לדבריו, התובע העיד על נסיבות רכישת הרכב, תוך שהוא מציין את מקורות המימון שעמדו לרשותו ומציג את מסמכי ההלוואה, שנטל מהבנק הבינלאומי לצורך מימון רכישה זו (נספח ז' לתצהיר התובע). 17.         התובע אף העיד על ההליכים השונים שנקט או היה מעורב בהם, בקשר למסירה החזקה ברכב וקביעת זכות הקנין בו, לאחר שנתגלתה לו עובדת הזיוף (סעיף 6 לתצהירו). בתמיכה לגרסתו של התובע צורף גם תצהירו של עו"ד כהן, שייצג את התובע ופירט את ההליכים המשפטיים שהתובע היה מעורב בהם. 18.         ב"כ הנתבעת טוען, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו, עקב הסתירות הרבות שנתגלו בה. לדבריו, בעקבות חקירה שנערכה על ידי חוקר מטעם הנתבעת, מר רון ברנטווין, שתצהירו הוגש לבית המשפט, עלה, כי עובר לרכישת הרכב היו בבעלותו של התובע כעשרה כלי רכב, שהוחלפו על ידו בתדירות גבוהה במסגרת עיסוקו כסוחר רכב. ב"כ הנתבעת מציין עוד, כי התובע ביטח עצמו בפוליסת "סחר רכב", המשמשת בעיקר סוחרי רכב, ונראה כי עסק בקניה ומכירת כלי רכב לפרנסתו. בנסיבות אלה טוען ב"כ הנתבעת, כי אין להתייחס אל התובע כאל קונה מזדמן ותם לב, אלא כאל סוחר רכב הבקיא במכירה ובקניה של כלי רכב. 19.         ב"כ הנתבעת מוסיף וטוען, כי התובע התבקש על ידי החוקר להציג את פלט שיחות הטלפון שלו, להוכחת טענתו כי פנה טלפונית אל המוכר (הזייפן), בעקבות מודעה שפורסמה על ידו בעיתון, אך נמנע לאורך כל המשפט מהצגתו. 20.         עוד טוען ב"כ הנתבעת, כי התובע סתר עצמו מספר פעמים, כאשר נשאל אם זכרון הדברים נחתם בינו לבין מוכר הרכב בטרם נלקח הרכב לבדיקה במכון או לאחריה (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 1.3.01). בנוסף, התובע מסר גרסאות שונות בנוגע למחיר ששולם על ידו עבור הרכב. בתצהירו ובבית המשפט העיד, כי שילם עבורו 100,000 ₪, בעוד שבמשטרה מסר כי שילם עבורו סך של 117,000 ₪, כפי שאישר במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 9). בנסיבות אלה טוען ב"כ הנתבעת, כי זכרון הדברים שהוצג על ידי התובע הוא פיקטיבי, ואין בו כדי להצביע על עסקת רכישה שנעשתה עם מוכר הרכב.   חוסר תום לבו של התובע 21.         ב"כ הנתבעת הצביע על הסתירות רבות שנתגלו בגרסתו של התובע, כמפורט לעיל. ב"כ התובע לא הגיש סיכומי תשובה מטעמו, למרות שמדובר בסתירות מהותיות, שיש בהן כדי לעורר ספק ממשי לגבי אמיתות גרסתו של התובע. אני סבורה, כי די בסתירות שפורטו על ידי ב"כ הנתבעת כדי להצביע על חוסר תום לבו של התובע, אך מצאתי לנכון לפרט עובדות תמוהות נוספות, שהתגלו במהלך שמיעת העדויות. 22.         התובע ועו"ד כהן העידו, כי לא מצאו לנכון לתבוע את מוכר הרכב, אברהם בן יעקב, למרות שהרכב נלקח מהתובע זמן לא רב לאחר רכישתו. מסתבר גם, שהתובע לא מצא לנכון לתבוע את חברת הביטוח, שבה בוטח הרכב בביטוח מקיף. עו"ד כהן טען, אמנם, כי לא ידוע לו אם התובע מצא לנכון לבטח את הרכב בביטוח מקיף (פרוטוקול מיום 1.3.01 עמ' 4), אך התובע העיד, כי היה לו ביטוח מקיף לרכב, בחברה שאת שמה אינו זוכר. לדבריו, למרות שהיה מיוצג על ידי עו"ד כהן באותה עת, לא הוגשה תביעה נגד חברת הביטוח, כי "אני לא מבין בזה" (עמ' 14). 23.         התובע אישר, כי הבחין בכך שרשיון הרכב שהוצג בפניו היה כפל רשיון (מוצג נ/1). כאשר נשאל מדוע לא התעורר חשד בלבו, כאשר הבחין שאין על גבי הרשיון חותמת, המעידה כי האגרה שולמה, השיב "כאשר מוציאים כפל רישיון והאגרה כבר שלמה אין צורך בחותמת בנק" (עמ' 6). אין בתשובה זו אבק של אמת, שכן התובע לא הוכיח, כי האגרה שולמה על ידי בעליו הקודם של הרכב. 24.         התובע העיד, כי התקין וו גרירה ברכב לאחר רכישתו. כאשר נשאל מדוע נרשם על גבי הקבלה (נ/7), כי וו הגרירה הותקן על ידי אברהם בן יעקב השיב "יכול להיות שהצגתי את הרשיונות של אברהם בן יעקב ועל הרשיונות היה רשום השם הזה" (עמ' 10). אין אמת באמירה זו, מאחר שוו הגרירה הותקן (אם הותקן) בתאריך 8.5.97, יומיים לאחר שהבעלות ברכב נרשמה על שם התובע, כפי שמעיד האישור על שינוי הבעלות שהוצג על ידו (נ/4). 25.         זאת ועוד. מסתבר כי התקנת וו הגרירה נרשמה ברשיון הרכב כבר בשנת 1995, "לכן לא הגיונית טענת התובע שהוא הוסיף את וו הגרירה לאחר מכן", כפי שהעידה גב' דפנה מהלל, מנהלת מרכז בקרה ועדכון של משרד הרישוי (פרוטוקול מיום 9.1.02 עמ' 7). 26.         את חוסר תום לבו של התובע ניתן להסיק בעיקר מהנסיבות בהן נודע לו, לטענתו, כי נפל קורבן למעשה הונאה. התובע העיד, כי בתאריך 12.10.97 פנה למשרד הרישוי כדי לברר מדוע לא קיבל הודעה על חידוש רשיון הרכב. לדבריו, הפקידה נתנה לו את הפלט "וראיתי שיש טעות בין דיזל לבנזין. זה הדליק לי נורה אדומה לגבי אותה טעות" (עמ' 12). התובע לא ציין בעדותו, כי נאמר לו במשרד הרישוי, כי שנת היצור הרשומה של הרכב היא 1995, בעוד שברשיון "המזויף" נרשם כרכב משנת 1996, ולא העיד כי הדבר הדליק אצלו נורה אדומה. 27.         התובע טען, כי כאשר התגלה לו שמדובר ברכב מזויף ניגש מיוזמתו להתלונן במשטרה (עמ' 13). מעבר להגשת התלונה, לא הוכח כי נערכה חקירה כלשהי על ידי המשטרה לגילוי הזייפן, שמכר לתובע את הרכב לטענתו. בנסיבות אלה, ולאור העובדה שגרסתו של התובע נשענת על עדותו היחידה, הוצע על ידי לתובע להיבדק בפוליגרף. התובע סירב להצעה זו וציין כי הדבר הוצע לו גם על ידי החוקר מטעם חברת הביטוח. לדבריו, מעולם לא נבדק בפוליגרף ועל פי יעוץ שקיבל מעורך דינו אין הוא מוכן להיבדק לצורך הוכחת תביעתו (עמ' 12). 28.         זכותו של תובע לסרב לבדיקת פוליגרף, אך אז הוא נחשף לאפשרות שבית המשפט לא יהיה מוכן לבסס את פסק הדין על עדותו היחידה, שלא נמצא כל סיוע, כאמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות.   אי הוכחת קרות מקרה הביטוח 29.         נסיבות המקרה והפרכות שנמצאו בגרסתו של התובע, כפי שפורטו לעיל, הביאוני למסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שניים אלה: ראשית, כי בוצעה על ידו עסקה של רכישת רכב בתום לב; שנית, כי התגלה לו לאחר חלוף זמן כי מדובר ברכב שזהותו זויפה. 30.         אני מקבלת את טענתו של ב"כ הנתבעת, כי התובע ידע או היה עליו לדעת, שמדובר ברכב גנוב, בטרם הועברה הבעלות בו על שמו. בנסיבות אלה, כאשר התובע התרשל או נהג בחוסר תום לב בעת קניית הרכב, חלים עליו סעיפי ההחרגה, הפוטרים את הנתבעת מכל חבות על פי הפוליסה, כפי שנקבע במספר פס"ד שצורפו כנספחים לסיכומיו של ב"כ הנתבעת (ת.א. 6857/97, ת.א. 106538/97, ע.א. 2904/00).   סוף דבר אני דוחה את התביעה.   התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.   אני דוחה את ההודעה לצד שלישי ללא צו להוצאות, בשל העדר סיכומים מטעם ב"כ המדינה.   רכבגניבת רכברכב גנובקניית רכב