מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קרע קטן במיניסקוס - אחוזי נכות:   1. העובדות והמחלוקת התובע יליד 29.3.1971 ומכונאי רכב במקצועו (להלן:- "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 16.3.1995, בעת שרכב על אופנועו, מ.ר. 58-130-61, ונגרמו לו נזקי גוף (להלן:- "התאונה").   הנתבעות ביטחו את נהיגתו של התובע באופנוע הנ"ל ובישיבת יום 19.11.2001 הודו בחבותן לפצות את התובע עפ"י הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:- "חוק הפיצויים").   לפיכך, נותרה במחלוקת אך שאלת גובה נזקי הגוף שנגרמו לתובע, ולצורך הכרעה בשאלה זו, הגישו הצדדים סיכומים בכתב והסכימו, כי ינתן פסק דין של פשרה עפ"י סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים.   2. מהות הפגיעה בהסכמת הצדדים, מונה האורטופד ד"ר י. פישמן כמומחה רפואי מוסכם, וביום 31.1.1999 חיווה ד"ר פישמן דעתו, כי התובע סובל מקרע קטן בקרן האחורית של המניסקוס הלטרלי בברך ימין. בבדיקה הקלינית שערך ד"ר פישמן נמצא, כי בנסיון הזזת השוק הימנית קדימה ואחורה, מתקבלת תנועת מגירה קלה. על סמך הממצאים הרנטגניים והקליניים האמורים העריך ד"ר פישמן את נכותו של התובע בשיעור 10% עפ"י סעיף 48(2) ו'(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 וכן העריך, כי התובע יאלץ לעבור הערכה חדשה של הנכות, באם יעבור ניתוח בברך ימין.   למרבה הצער נפטר ד"ר פישמן, ועל כן נבצר מהנתבעות לזמן את המומחה לחקירה נגדית על חוות דעתו, כפי שחפצו.   ביום 9.7.2001 החליט כב' השופט גלדשטיין (בפניו נדון התיק בשלביו הראשונים) למנות את האורטופד ד"ר קובי לידור כמומחה רפואי בתיק זה וכן קבע, כי "יתעלם בית המשפט מחוות הדעת של ד"ר פישמן", אך התיר המצאת חוות-הדעת בשלב שאלות ההבהרה.   בחוות דעתו מיום 28.10.2001 (ת/1) קבע ד"ר לידור, כי התובע אובחן בשלוש השנים הראשונות שלאחר התאונה כלוקה בקרע של הרצועה הצולבת הקדמית, אך בעקבות בדיקת התהודה המגנטית (MRI) של ברכו הימנית, שבה לא נמצאה עדות לנזק לרצועה הצולבת הקדמית, הומלץ לו על ידי רופאים אחרים שלא לעבור ניתוח לשיחזור הרצועה.   בדיקתו הקלינית של התובע היתה תקינה, להוציא מנח של רגל ימין בסיבוב חיצוני, וד"ר לידור הסביר בחוות דעתו, כי הדבר נובע מכך שהתובע הולך בתנוחה זו, אשר מקלה על כאביו. לבסוף העריך ד"ר לידור את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 2% וזאת בשל הדלדול של שרירי הירך (עפ"י סעיף 35(1)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (בהתאמה).   בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר לידור, כי לא התעלם מבדיקות מיפוי אוביקטיביות שנערכו לתובע (וראה: ת/4 ות/6), כפי שמנסה ב"כ התובע לטעון:   "ש.: בבדיקת ה-MRI נמצא גם קרע של המיניסקוס הלטרלי. ת.: לא נמצא קרע. מה שנמצא זה תיעוד, מה שנראה להם כשינוי שפורש על ידם כקרע... (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 25-26)   "לו הייתי מוצא בבדיקה הגופנית עדות למצב של קרע, יכול להיות שהייתי מבקש אפילו MRI נוספת. אבל כיוון שלא היה שום ממצא בבדיקה למעט מה שציינתי קודם, לא מצאתי לנכון. מעבר לכך, התרשמתי מהתובע שהוא מקובע לאותה בעיה שהייתה לו בברך בתחילת הדרך. לפי תקנות המל"ל מגיעים לו 0 אחוזי נכות. מאחר ומצאתי דלדול של השרירים וחוסר שימוש בגב (צ"ל - בגף. א.ד.) ובגוף מצאתי לנכון להעניק לו על סמך זה נכות... בבדיקה הפיזיקלית אין שום עדות לפגיעה במיניסקוסים. לא מדיאלי ולא לטרלי..." (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-24).   את הפער שבין קביעותיו לבין ממצאיו של ד"ר פישמן ז"ל הסביר ד"ר לידור במילותיו אלו:   "המומחה מצא שינויים בהיקף הירך אבל בבדיקה לא נמצא כלום שמעיד על קרע במיניסקוס. הוא קיבל את תוצאות ה-MRI כלשונן למרות שזו לא הגדרה נכונה עבור רופא מטפל... בדיקת ה-MRI לא התאימו לממצאי הבדיקה הגופנית שערך ד"ר פישמן... הממצא ב-MRI יכול להיות ללא כל משמעות... ה-MRI הוא רק בדיקת עזר. אם זה תואם את הבדיקה הקלינית אפשר להסתמך עליה. אבל אם רואים קרע ב-MRI ולא מוצאים קרע בבדיקה הקלינית לא ניתן להסתמך על ה-MRI..." (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 3 - עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 1)   בסופה של החקירה הבהיר ד"ר לידור, כי הוא עומד על חוות דעתו המקורית, וכן הבהיר, שאותו דלדול שרירים, ממנו סובל התובע, נובע מן הסיבות האפשריות הבאות: מבנה אנטומי פגוע; עצם החבלה; בעיה פסיכולוגית (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 3-5).   3. נזקיו של התובע   א. הפסדי השתכרות עובר לתאונה היה התובע בן 24 שנים ומסיכומי התובע למדנו, כי התובע השתתף במועד התאונה בקורס מכונאות רכב מטעם משרד העבודה. מה עשה והאם עבד התובע מאז שחרורו מצה"ל (בהנחה שאכן שירת בצה"ל) ועד לשנת התאונה? סתם התובע ולא פירש.   לטענת התובע חל עיכוב של מספר חודשים בהשלמת הקורס, ולפיכך עתר התובע לפיצוי בגין שכר, השקול להפסד של 2.5 חודשי שכר, לאחר ששהה התובע בחופשת מחלה במשך 79 ימים. דא עקא, התובע לא טרח לאשש תביעתו בראש נזק זה בכל אישור שהוא, ממנו אפשר יהיה ללמוד, כי התאונה אכן גרמה לעיכוב השלמת הקורס ע"י התובע.   לא זו אף זו. ד"ר לידור לא נשאל ולו חצי שאלה באשר לנכותו הזמנית של התובע.   זאת ועוד. אליבא דד"ר לידור, התובע עובד כיום כמכונאי רכב, למרות שמדובר בעבודה פיזית. בענין זה נאות מעבידו של התובע ליתן אישור, אשר צורף כנספח ט' לסיכומי התובע. באישור זה, הממוען לב"כ הנתבעת, אישר המעביד, כי התובע עובד במוסך בישיבה בלבד "ורק לזמן קצר מאוד הוא עובד גם בעמידה", וזאת מתוך התחשבות במצבו עקב תאונת הדרכים. אישור זה מעורר תמיהה, בהתחשב בכך שבבדיקה הקלינית לא מצא ד"ר לידור כל הגבלה בטווח התנועה וגם בכך שהמעביד מעסיק את התובע שנים לא מעט בעבודה במוסך בישיבה(?).   לא זו אף זו. גם אליבא דתובע בסיכומיו, זכה האחרון להעלאה בשכרו בחודש ינואר 2000, ואולם לטענת ב"כ התובע, היה זוכה לשכר גבוה יותר, לולא נפגע בתאונה. גם טענה זו לא זכתה לכל אישוש שהוא, ולו בהצגת תלוש שכר של עובד מוסך אחר, אשר לא נפגע בכל תאונה שהיא. הלכה מושרשת היא, כי יש להוכיח הן את עצם קיומו של הנזק המיוחד והן את גובהו (וראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 255).   מאידך גיסא - התובע מתמיד בעבודתו כמכונאי מוסך מזה כשבע שנים, והדבר אומר דרשני. לכך יש להוסיף את העובדה, שלתחשיב הנזק שהגישו הנתבעות לתיק צורף תלוש שכר של התובע מחודש מרץ 1996 במוסך "יוסי סימנטוב", ממנו למדנו, כי התובע החל לעבוד באותו מקום כבר בחודש ספטמבר 1995, קרי כ-10 חודשים מוקדם מהמועד, בו נקב התובע בסיכומיו.   בנסיבות אלו לא עלה בידי התובע לשכנעני, כי יש לפצותו עפ"י חישוב מתמטי, ועל כן ראיתי לנכון לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום גלובלי של 25,000 ₪, המחושב לפי 1.5% מהשכר הממוצע במשק נטו עד גיל 65 (במעוגל כלפי מעלה).   למעלה מן הצורך יצוין, כי התובע לא טרח להמציא אישורים מתאימים על השתכרותו למין חודש ינואר 2000 ועד היום, ועל כך אין לו לתובע להלין אלא על עצמו.   ב. הוצאות נסיעה וניידות והוצאות רפואיות בעבר בסעיף 6 לסיכומיו עותר התובע לפיצוי בסך 45,000 ₪, בגין הפסדים שנגרמו לו בשל אי השלמת קורס לבגרות אליו נרשם, ואשר אותו לא השלים, לטענתו, בשל התאונה, ובגין הוצאות שהוציא בעבור תרופות ונסיעות עקב הפגיעה ברגלו. כן טוען התובע, כי יזדקק גם בעתיד למעקב רפואי, לטיפולים רפואיים וכיוצ"ב. דא עקא, חרף חובתו, בחר התובע שלא לתמוך את תביעתו בראש נזק זה בכל ראיה שהיא (ולרבות - קבלות ו/או אישורים).   לא זו אף זו. התובע לא טרח לציין, באילו טיפולים רפואיים מדובר ולנקוב במספרם ולא צירף אף ההפניות שניתנו, כביכול, לאותם טיפולים.   למותר לציין, כי לא בא זכרה של תביעה בגין אי השלמת הקורס לבגרות בכתב התביעה.   ג. הוצאות רפואיות וניידות בעבר לאור העובדה, כי בעדותו מיום 1.7.2002 קבע ד"ר לידור, כי עם טיפולים מתאימים בעתיד יוכל התובע לחזור לחיים רגילים, פוסקת אני לתובע סך גלובלי של 2,000 ₪ וזאת על דרך האומדנא ובהתחשב בכך שהוא סובל כאבים, עובדה שנתאשרה בדלדול שרירי הירך, שנמצא בבדיקתו של המומחה.   ד. נזק שאינו נזק ממון (כאב וסבל) לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק לנפגע עד 10% מן הסכום המכסימלי עפ"י תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1970, ואולם פסיקת פיצוי בשיעור זה מהווה חריג, וככל חריג, יש לפרשו על דרך הצמצום (ע"א 284/88 גבאי נ' פוגל, פ"ד מו(4) 837, 842; ע"א 583/89 כראדי נ' דן, פ"ד מה(3) 133, 135).   בנסיבות הענין ובהתחשב בנכותו המזערית של התובע - מחד גיסא, ובכך שלמעט תקופת אי כושר קצרה יחסית שב התובע לעבודה פיזית במוסך, בה הוא מתמיד במשך שנים ארוכות - מאידך גיסא, לפיכך ראיתי להורות על פיצויו של התובע בראש נזק זה בסכום של 8,000 ₪ לפי 4% מהסכום המכסימלי (במעוגל).   4. סיכום סופו של יום, אני מחייבת את הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו הנובעים מן התאונה כדלקמן:-   א. בגין הפסדי השתכרות - 25,000 ₪ ב. בגין הוצאות רפואיות וניידות לעתיד - 2,000 ₪ ג. בגין נזק שאינו נזק ממון - 8,000 ₪ סה"כ - 35,000 ₪   על הסכומים האמורים יוסיפו הנתבעות וישאו בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור 13% + מע"מ וכן ישאו באגרת המשפט.   לא ראיתי לנכון לבצע ניכוי רעיוני של תשלומי המל"ל, משלא הובהר די הצורך, כי אכן בתאונת עבודה עסקינן, ובעיקר - משלא הכרתי בהפסדי שכר בעבר, וממילא בנכותו של התובע לא משתלמת גמלת נכות. קרענכותמיניסקוסאחוזי נכות