מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שבר באגן בהריון - זעזוע מוח בהריון: התובעת, ילידת 16.06.67 נשואה ואם לשני ילדים ובחודש השישי להריונה במועד התאונה, נפגעה בתאונת דרכים ביום 18.10.92. אין חולק על עצם אירוע התאונה וחבות הנתבעים לפצות התובעת בגין נזקיה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת גובה הנזק בלבד. כתוצאה מהתאונה אושפזה התובעת בבית חולים "איכילוב", שם אובחן זעזוע מוח, פציעה בקרקפת, שבר באגן הירכיים השמאלי וחבלה בברכיים. התובעת שוחררה לביתה כעבור שלושה ימים (נספח א' לת/3) וקבלה חופשת מחלה עד ללידה - 06.02.93 (נספח ב' לת/3). לאחר הלידה המשיכה התובעת להתלונן על כאבים באגן ובמותניים ופנתה לד"ר דאיזדה, אשר המליץ על חגורת גב ורשם לתובעת תרופות נגד כאבים (נספח ד', ה' לת/3). מאז התאונה אף החלה התובעת לסבול מכאבי ראש וסחרחורות והתלוננה על פחדים וחרדות התוקפים אותה בימים ובלילות. פרופסור מינץ, מומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע לתובעת נכות נפשית בשל תסמונת פוסטראומטית בשיעור 10%. פרופסור ברוך עמרמי, מומחה בתחום האורטופדי, העריך על סמך בדיקתו את התובעת והמסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו כי לתובעת נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% (במ/1) לפי תקנה 35 (1) ב לתקנות הביטוח הלאומי. הצדדים ביקשו לחקור המומחה על חוות דעתו. עובר לתאונה עבדה התובעת בקונדיטוריה של גיסה, והשתכרה 756 ₪. כשנה לאחר התאונה לא עבדה וחזרה לעבודתה בינואר 1994 שם עבדה עד 1997. לאחר מכן עבדה באולמי פנורמה עד שנת 2001. בחקירתו של ד"ר עמרמי על ידי באי כוח הצדדים הסביר כי העריך הנכות הצמיתה בשיעור 10% בשל השבר ממנו סובלת התובעת באזור עצם הבושת. המומחה נתן הסבר סביר מדוע השבר אובחן כחצי שנה לאחר התאונה ועמד על כך כי אחוזי הנכות לא נקבעו על סמך תלונותיה של התובעת בלבד, אלא על סמך שינוי אנטומי במפרק: "מה שגרם לי להחליט בסופו של דבר ל- 10% זאת העובדה שמדובר במפרק שהוא זז ממקומו בעקבות שבר ומה שמקובל במקצועי בחוות דעת מקבילות בין לביטוח לאומי ואחרות, מקובל לתת בשבר כזה 10%" (עמ' 6 ש' 4-2). אני מקבלת חוות הדעת והסבריו של המומחה וקובעת כי נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור 10%. על פי עדותו של ד"ר עמרמי יש להעניק לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% בגין שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה ו- 50% נכות זמנית בגין שלושת החודשים הנוספים. בהתחשב בנכויות הרפואיות אשר נקבעו בתחום הפסיכיאטרי ובתחום האורטופדי ולאור גילה של התובעת ועברה התעסוקתי, אני סבורה כי שיעור הנכות התפקודית הינו כשיעור הנכות הרפואית. חישוב הנזקים ייעשה לפיכך על בסיס נכות תפקודית בשיעור 19% לצמיתות. מכאן לשאלת הנזקים: א. כאב וסבל - בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובעת על ידי המומחים הרפואיים, לפי 19% נכות ו- 3 ימי אשפוז ובתוספת ריבית כדין ממועד התאונה ועד היום זכאית התובעת לפיצוי בפריט הנזק הלא ממוני בסך של 43,467 ₪. ב. הפסד שכר לעבר - 1. הפסד שכר בגין שלושת החודשים הראשונים ממועד התאונה - שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך 756 ₪ ובשערוך 1,520 ₪. הואיל ולתובעת נקבע אי כושר מלא בתקופה זו הינה זכאית לפיצוי מלא בגין הפסדי שכר בתקופה זו, קרי: שכרה 1,520 ש"ח X 3 חו' = 4,560 ש"ח ולמשך שלושה שבועות נוספים עד למועד הלידה, לפי שיכלול הנכות האורטופדית הזמנית- 50% והנכות הפסיכיאטרית הצמיתה ובסה"כ 55% לאמור: 1,520 ש"ח X 55% = 836 ₪ הפסד חודשי ולמשך כ- 3 שבועות = 585 ₪. 2. מחודש מאי 2003 המועד בו הסתיימה חופשת הלידה ועד ינואר 1994 - לטענת התובעת לולא התאונה היתה חוזרת לעבודה. לא הוצגו אישורים רפואיים מהם ניתן ללמוד על אי כשירותה לעבודה ונראה כי אי חזרתה לעבודה נובעת לפחות בחלקה מן הלידה. מכל מקום, בהעדר הוכחה כדבעי באשר להפסדים בתקופה זו הפיצוי יבוסס על הנכות התפקודית ושכרה של התובעת עובר לתאונה, קרי: 1,520 ש"חX 19% X 8 חו' = 2,310 ₪. 3. מינואר 1994 ועד היום - על פי הנתונים הוכח כי התובעת עבדה באולמי פנורמה ובסוף שנת 2001 לטענתה הפסיקה עבודתה מפאת מגבלותיה הנובעות מהתאונה. בפועל התובעת אינה עוסקת כיום בכל עבודה. על פי נתוני השכר כפי שהוצגו בפני לא נפגע שכרה של התובעת לאחר התאונה ועד לפרישתה בסוף שנת 2001. יש להדגיש כי על פי טופסי 106 הנספחים לתצהיר התובעת, הן עובר לתאונה והן אחריה התובעת מחסירה בכל שנת עבודה מספר חודשים. מכל מקום התובעת השתלבה לאחר התאונה בעבודה פיזית ובמועדים בהם עבדה עשתה כן ללא מגבלה. אדגיש כי התובעת לא השכילה להביא לעדות מי ממעסיקיה, אשר יפרטו מגבלותיה התעסוקתיות, כפי טענותיה המפורטות בתצהיר. אין כל אינדיקציה להפסדי שכר בתקופה זו, לפיכך התביעה לפיצוי בגין הפסדי השכר מינואר 1994 ועד לסוף שנת 2001 נדחית. מאידך, ממועד פרישתה מהעבודה עד כה עברו 19 חו' ובתקופה זה יחושב הפיצוי לפי שכרה כמפורט לעיל ונכותה התפקודית הצמיתה, קרי: 1,520 ₪ X 19% X 19 חו' = 5,487 ₪. על הפסדי השכר בעבר יש להוסיף ריבית כדין. ג. הפסד השתכרות לעתיד - בענין זה טוענת התובעת כי יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק ולא בהתאם להשתכרותה בעבר. אינני מקבלת טענה זו. עיון בתלושי השכר של התובעת עובר לתאונה מלמד כי התובעת עבדה באופן חלקי בלבד והשתכרה פחות מן השכר הממוצע במשק. מדובר באשה אשר סיימה 11 שנות לימוד, אשר מאז התאונה ועד היום מטופלת ב- 5 ילדים. בנסיבות הענין למרות גילה הצעיר יחסית, לא מצאתי בסיס ראייתי לחישוב שכרה לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התובעת כי אלמלא התאונה היתה מתקדמת בעבודתה ובשכרה. אדגיש כי אין מקום לפיצוי התובעת בגין הפסד כושר השתכרות עד גיל 70, שכן לא הוכח כי התובעת אכן היתה עוסקת בעבודתה עד גיל זה. פסק הדין בענין אבני אשר צוטט בסיכומי התובעת אינו קובע הלכה חדשה, אלא מתייחס עניינית לראיות שהובאו שם באשר לעבודתו הצפויה של המנוח אלמלא התאונה עד גיל 70, ראיות כאלה לא הובאו בפני במקרה דנן. לפיכך, בהתחשב בשכרה הפוטנציאלי, גילה ונכותה אני פוסקת לתובעת בגין כושר השתכרות לעתיד סכום גלובלי בסך של 150,000 ₪. ד. עזרת זולת - בענין זה העידו התובעת, בעלה ואחותה באשר למצב הקשה בו היתה שרויה בסמוך ולאחר התאונה. התובעת העידה כי אחותה זיוה טיפלה בה כ- 5 שעות ביום והשתכרה 1,200 ₪ והובטח לה כי יתרת שכרה ישולם לפי שכר מקובל של עובדת במשק בית. בתמיכה לעדות זו העידה גם האחות: "אני לא יודעת כמה הם חייבים לי, מגיע לי על כל חודש עוד 1,300 ₪... הייתי מנקה אצלה את הבית שוטפת, כביסה, מכינה אוכל, היא לא יכלה לקום מהמיטה... אבי עזר להם מדי פעם. אני יודעת שאבי הלווה להם כסף כדי שהם ישלמו לי וכדי שיתפרנסו" (עמ' 11 ש' 15). גם בעלה של התובעת העיד: "בתחילה שילמנו לאחות 1,200 ₪, שילמנו לה במזומן, היא הזניחה את חייה על מנת לעזור לנו... אני המשכתי לעבוד מהבוקר עד הערב כמעט 10 שעות, אני המשכתי לעבוד כרגיל... לשאלתך איך משכר משותף שלי ושל אישתי אנו שילמנו את הסכום על ידי לקיחת הלוואות מבני משפחות מאחים שלה, ומהאבא שלה הייתי לוקח מהמשפחה ונותן לאחות" (עמ' 10 ש' 7-3, 15-13). אני מקבלת טענת התובעת כי מיד ובסמוך לאחר התאונה עקב מצבה נזקקה לעזרה מבני משפחתה וזו ניתנה לה על ידי אחותה. יחד עם זאת, לא סביר בעיני כי שולם לה מדי חודש סך של 1,200 ₪ וכי סכום זה שולם באמצעות הלוואות שקיבלה התובעת ובעלה מאביה, שכן מדוע ייתן האב הלוואה לתובעת על מנת שתשלם לאחות ולא ישלם הוא ישירות לבתו? למותר לציין כי לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית באשר לתשלום שכר בגין מתן שירותים אלה. בהתחשב בכל האמור לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בגין עזרה וסיעוד בעבר בסכום גלובלי של 5,000 ₪. באשר לעזרה בעתיד התרשמתי מעדות התובעת באשר למגבלות ולקשיים הניצבים בפניה כיום, באשר לניהול משק ביתה והטענה כי כיום בשל מצבה הינה נזקקת לעזרה, מקובלת עלי. אציין כי העובדה שהתובעת נצפתה בקלטת מנקה תריסים, אין בה דבר וחצי דבר, שכן בכנותה הודתה כי כאשר היא מרגישה טוב יש ביכולתה לנקות וכי אינה סובלת מכאבים 24 שעות. בהתחשב בגילה של התובעת ובנכותה הרפואית זכאית היא לפיצוי בגין עזרה בבית בסכום של 75,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות - ד"ר עמרמי קבע בחוות דעתו ואף בחקירתו בפני כי כתוצאה מהשבר סובלת התובעת מכאבים. יש להניח שהתובעת תזדקק בעתיד לתרופות משככי כאבים לסוגיהן לרבות חגורת גב. לא הובאה כל ראיה בפני כי לא ניתן לקבל את התרופות במסגרת סל הבריאות, ועל כן אני דוחה דרישת התובעת בפריט נזק זה. באשר לטיפולים נפשיים אומנם ד"ר מוניץ במסגרת תשובות לשאלות הבהרה קובע כי יתכן והתובעת תזדקק בעתיד לטיפולים פסיכולוגיים. המומחה לא נשאל מה עלותם. עוד אוסיף כי ממועד התאונה ועד היום עברו למעלה מ- 10 שנים ולא הובאה בפני ראיה כלשהי כי התובעת פנתה לטיפול, ההפך התובעת העידה כי לא פנתה לטיפול בשל חשש שילדיה יילקחו ממנה. הסבר זה קלוש לטעמי ומצביע כי התובעת אינה זקוקה לטיפולים פסיכולוגיים. יחד עם זאת, הואיל ואין ביכולתנו לצפות באופן מלא פני העתיד אעריך הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 7,000 ₪. ו. לסיכום: על הסכומים כמפורט לעיל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הוצאות משפט ולנכות התשלום התכוף בסך 8,800 ₪ שהוא צמוד ונושא ריבית כדין ממועד התשלום ועד למועד פסק הדין. אגןזעזוע מוחתאונת דרכיםהריוןשבר