מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שווי יהלומים - פסק דין: תובענה זו (והתביעה שכנגד) עניינה חוב שחב התובע לנתבע. הצדדים חלוקים הן על גובה החוב והן על תכולת מעטפה ובה יהלומים שמסר התובע לנתבע.   העובדות   התובע והנתבע שכנגד הנו יהלומן ובתקופה הרלוונטית לתביעה היה בעל משרד בבורסה וניהל עסק של יהלומים. הנתבע והתובע שכנגד עסק בזיפות גגות ובהלוואות ב"שוק האפור". הנתבע הנו בן אחותו של התובע. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע לווה מהנתבע כספים במספר הזדמנויות. בהזדמנות אחת לווה 110,000$ ובהזדמנויות נוספות לווה לשיעורין 15,000$. כמו"כ אין מחלוקת כי התובע העביר לנתבע בתאריך 17/6/92 (מועד בו התמוטט פיסית ונלקח ע"י הנתבע לבי"ח) מעטפה סגורה ובה יהלומים. המחלוקת בין הצדדים הנה בשאלת החזר ההלוואות, שיעור הריבית עליו הוסכם ושווי היהלומים שבתוך המעטפה.   גרסת התובע והנתבע שכנגד   לגרסת התובע המעטפה אותה מסר לנתבע הכילה חומר גלם וחומר מלוטש של יהלומים בשווי 236,314$. כמו"כ נתן לנתבע באותו מעמד 45,000$ במזומן. בתביעתו מבקש התובע כי המעטפה ובה היהלומים תוחזר לו תמורת תשלום יתרת חובו לנתבע המסתכמת לגרסתו ב- 80,000$.   גרסת הנתבע והתובע שכנגד   הנתבע מאשר כי הלווה לתובע 125,000$ במספר הזדמנויות כאמור לעיל, אך לטענתו, ההלוואות נושאות ריבית מצטברת בשיעור 1.5% לחודש ולגרסתו, מלבד החזר ריבית עבור מספר חודשים בודדים לא עמד התובע בהתחייבותו לשלם ריבית ולא החזיר את קרן החוב. כן מכחיש הנתבע שהתובע נתן לו באותו מועד 45,000$. באשר לגרסת התובע ביחס לתוכן המעטפה שנמסרה לו טוען הנתבע שלא פתח את המעטפה מעת שהופקדה בידיו ע"י התובע ועל כן התוכן שנמצא בעת פתיחת המעטפה ע"י הצדדים בהוראת ביהמ"ש במסגרת הליך זה הנו התוכן המקורי כפי שנמסר לו ע"י התובע. אשר על כן הגיש הנתבע תביעה שכנגד לתשלום הקרן והריבית על ההלוואה ולגרסתו יתרת החוב במועד הגשת התביעה שכנגד עומדת על 430,691$. כמו"כ טוען הנתבע שנגרמו לו נזקים כספיים בגין ההלוואה שנתן לתובע, ואולם לצורכי אגרה העמיד את התביעה על סך 431,000$ שערכם במועד הגשת התביעה היה 1,761,497 ₪. הנתבע מבקש לקזז שווי היהלומים מהחוב לאור מצבו הכלכלי של התובע.   דיון   על מנת להכריע בתובענות שלפני יש לדון בסוגיות כדלקמן:       האם החזיר התובע לנתבע 45,000$ אותם יש לקזז מקרן ההלוואה.       שיעור הריבית על ההלוואות.       תכולת מעטפת היהלומים שמסר התובע לנתבע.   1. ההלוואות שאינן מוטלות בספק מסעיף 8 לכתב התביעה עולה שהתובע אינו חולק על חובו לנתבע בסך 125,000$. בד בבד עם הודאתו זו הוא טוען כי החזיר לתובע 45,000$. אני סבורה כי כפי שטוען ב"כ הנתבע, מדובר למעשה בטענת "פרעתי" ויוצר מסגרת דיונית של "הודאה והדחה". מסגרת דיונית זו מעבירה למעשה את נטל השכנוע לכתפי התובע ועליו מוטל נטל הראייה. ראו לעניין זה דברי כבוד השופט מני בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז' (2) 1000:   "כלל ידוע כי בטענה ממין זה ("הודאה והדחה"-ש.ד), הנתבע נתפס על הדברים שהודה בהם ואילו לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה הוא עליו ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פסק דין."   לאור הודאת התובע אין מחלוקת כי יתרת חובו לנתבע אינה פחותה מ- 80,000$ ויש לבחון האם הרים את נטל הראיה והוכיח תשלום בסך- 45,000$.   טוען התובע שבתאריך 17/6/92 במהלך נסיעה לבי"ח לאחר שעבר אירוע של התמוטטות עקב התחייבויותיו העסקיות, מסר לנתבע מעטפה ובה יהלומים וכן 45,000$ במזומן. טענה זו מפורטת בסעיף 12 לתצהירו ונתמכת באמור בעמ' 21-22 לתימלול הקלטת ת/9, שהנה הקלטה מתאריך 2/11/1993 שיזם התובע המתעדת שיחה בינו לבין הנתבע (שלא היה מודע לביצוע ההקלטה). עיון בדפי התימלול מעלה כי הנתבע הודה למעשה בקבלת הכסף:   "ניסן: אסף. אסף זה היה אחרי זה, מה קרה לך? אחרי זה. היו לי מזומנים. אני, בזמן שאני גמרתי עם כל העניינים, נתתי לך 45,000$-נכון? . . ניסן: עובדה שאני הבאתי לך כסף באותו זמן, 45,000$. אבי: נכון."   אומנם אין באמור משום הוכחה מלאה לגרסת התובע לפיה נתן את הכסף לנתבע במהלך הנסיעה לביה"ח, אך הדבר מהווה ראשית ראיה ממנה ניתן להסיק מסירת 45,000$ מהתובע לנתבע. לאחר שנודע לנתבע על קיום הקלטת, הגיש תצהירי עדות ראשית בהם אישר, כי אכן קיבל מהתובע סכום של 45,000$, אך ציין שהכספים נתקבלו עוד בשנת 1991 במסגרת עסקה בה היו מעורבים גם אנשים אחרים (נ/5 סעיף 11 ג') וללא כל קשר להלוואה אותה נתן לתובע. ביחס לאותה עסקה טען, כי התובע ואחיו, אברהם איזדי ז"ל רכשו בשנת 1991 זיכיונות ברשת "נרגילה" והוא קישר בינם ובין אדם בשם רוני אגסי על מנת שיכנסו לשותפות. לטענתו, רוני אגסי היה שותף סמוי והתחייב להעביר לתובע ואחיו 50,000$, תמורת רכישת 25% מסניף נרגילה ובר סמוך ברח' קרליבך. הנתבע הוא זה אשר תיווך והעביר כספים בין הצדדים. לטענתו, מספר חודשים לאחר מכן ולאחר שרוני אגסי לא קיבל רווחים כפי שצפה, הוחלט על פירוק השותפות והתובע החזיר לרוני אגסי באמצעות הנתבע 45,000$ על חשבון ההשקעה הראשונית (נ/5 סעיף 11 ג'). רוני אגסי בתצהירו ועדותו (נ/4) מחזק את גרסת הנתבע ומציין כי העברת סכום הכסף כאמור לעיל נעשתה עוד בשנת 1991.   התובע מכחיש מכל וכל גרסה זו של הנתבע וטוען כי מעולם לא היו שותפים בניהול קפה- מסעדה כנטען. לגרסתו (ת/10א') נכנס יחד עם אחיו לשותפות עם אדם בשם אסף רובין בקפה- מסעדה ברח' קרליבך ב-4/6/1992 ועל כן הגרסה לפיה כבר בשנת 1991 החזיר כספים בקשר לאותה עסקה אינה אפשרית. אסף רובין (ת/12) העיד בתצהירו שאכן היה שותף עם התובע ואחיו בניהול קפה- מסעדה כאמור אך לטענתו, לא ידוע לו על כך שגם רוני אגסי או הנתבע היו מעורבים באותה עסקה. הוצג חוזה השותפות (ת/12א') ממנו עולה כי אכן התובע ואחיו נכנסו לשותפות עם אסף רובין זכיין נרגילה, בתאריך 4/6/92, כלומר, לאחר התאריך בו טוען הנתבע שקיבל את החזר השקעתו של רוני אגסי.   בהסתמך על מכלול העדויות אשר חלקן נתמכות בראיות אובייקטיביות אני סבורה שעלה בידי התובע להרים את נטל הראיה ולהוכיח כי נתן לנתבע 45,000$, ולמרות קיומן של שתי גרסאות שונות ביחס למועד מסירת הכסף, אני סבורה שהכף נוטה לכיוון התובע וזאת לאור תאריך חתימתו על החוזה ת/12א' במהלך חודש יוני 1992 ומכאן אני מסיקה כי לא יתכן שכבר בשנת 1991 קיבל הנתבע עבור רוני אגסי החזר של ההשקעה לכאורה. אי לכך, מוטל על הנתבע להוכיח כי יש לייחס את התשלום של 45,000$ להחזר עבור עסקת המסעדה דווקא ולא לפירעון חובו של התובע ובנטל זה לא עמד הנתבע. על כן יש לקזז מקרן החוב סכום זה.   גובה הריבית על ההלוואה   לטענת הנתבע הריבית על ההלוואה לתובע נקבעה ל- 1.5% לחודש. עוד טוען הנתבע כי יש לחשב את שיעור הריבית כריבית המצטברת מחודש לחודש (ריבית דריבית). גרסת התובע לעומת זאת אינה אחידה ביחס לסוגייה זו. ראשית, טען כי בשל העובדה שהנתבע החזיק בחבילת היהלומים במשך כל התקופה ובכך מנע ממנו את אפשרות להחזיר את החוב, אין הוא זכאי ליהנות מהריבית שהצטברה במשך אותה תקופה. לחילופין הוא טוען, שאם לא תתקבל גרסתו לעיל, הרי שעליו לשלם 1.25% ריבית שאינה מצטברת מידי חודש, מכיוון שהנתבע לא הוכיח כי הוסכם על תשלום של ריבית מצטברת וגם משום שאינו נוקב בשיעור ריבית מדויק אלא טוען כי הוא זכאי לריבית ששיעורה 1% ל-1.5%. שני הצדדים מסתמכים בשאלת שיעור הריבית המוסכמת על עדותו של מיכאל גיא, קרוב משפחתם, שהעיד על אחוזי הריבית המקובלים בהלוואות בין בני משפחתם. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה שסבירה יותר האפשרות שההלוואה ניתנה בריבית רגילה, שאינה מצטברת. לעניין טענתו הראשונית של התובע, לפיה לאור העובדה שהנתבע עיכב אצלו את היהלומים ובכך מנע את אפשרות תשלום החוב, הרי שגם אם אקדים את המאוחר אציין כבר כאן שאין לטענה זו תימוכין ועל כן יש לדחותה. התובע לא הוכיח שרצה והיה מסוגל לשלם את החוב לנתבע וגם אם ביקש במשך השנים לראות את היהלומים שהפקיד בידיו והנתבע סרב לכך מסיבותיו הוא, עדיין אין בכך ראיה לטענה לפיה הנתבע לא הסכים לפירעון החוב והעדיף למשוך את עסקת ההלוואה על מנת ליהנות מתשלומי הריבית המצטברים כל העת. באשר לקביעת הריבית על ההלוואה, ניתן להגיע למסקנה בהסתמך על מספר עובדות וטענות שהועלו בפני. ראשית, סבורה אני כי התובע לא יוכל להתחמק מתשלום ריבית כלשהי לאור הודאותיו בכתבי הטענות שההלוואה נושאת ריבית. כך למשל בכתב התביעה הוא מציין שהנתבע הנו מלווה בשוק האפור ובחזקת ידיעה שיפוטית שהלוואה ממנו נושאת ריבית. גם בכתב ההגנה לתביעה שכנגד (סעיף 3) הוא מציין ששילם לנתבע ריבית קצוצה על ההלוואות שקיבל ממנו, וכן בסעיף 6 הוא מציין במפורש שההלוואות היו בריבית של 1%-1.5% לחודש ובהמשך (סעיף 7) הוא אף מציין ששילם עד להתמוטטותו את הריבית ללא כל פיגור.   לאור האמור מצטמצמת המחלוקת בין הצדדים לשאלת השיעור המדויק של הריבית והאם המדובר בריבית מצטברת.   הנתבע מבקש להוכיח כי גרסתו היא הנכונה בהסתמך על עדותו של מיכאל גיא, אחיינו, שהלווה אף הוא כסף לתובע. אשר העיד בתצהירו (סעיף 3):   "הוסכם בינינו, כי מדובר בהלוואה דולרית צמודה לשער הדולר האמריקאי ונושאת ריבית מוסכמת של 1.5% לחודש (כלומר, בתום כל חודש מצטברת הריבית על סכום הקרן והריבית של החודש הקודם)."   ואולם בחקירתו הנגדית של העד הוכח שהכוונה בפועל הייתה לריבית שאינה מצטברת, אלא לתשלום 1.5% מידי חודש מתוך החוב עצמו (עמ' 107). גם מעדותו של הנתבע עצמו מצטיירת תמונה לפיה הריבית הייתה ריבית שאינה מצטברת ואף כי ניסה לשכנעני שהריבית הייתה ריבית דריבית, איני מקבלת את גרסתו בנקודה זו (עמ' 93). לכך יש להוסיף את חוסר הוודאות והעדר טיעון ביחס לסכומים ששולמו לטענת שני הצדדים עובר להתמוטטותו של התובע והאירועים בתאריך 17/6/92 שלאחריהם ככל הנראה לא שילם התובע לנתבע סכומים נוספים. אשר על כן הגעתי למסקנה שיש לאמץ את המסקנה שהצדדים הסכימו על תשלום ריבית שאינה מצטברת בשיעור 1.5% לחודש. לעניין המועדים לחישוב הריבית מאחר שהצדדים לא טענו דבר בעניין זה אני מוצאת שיש לחייב התובע בריבית על הסכומים שקיבל לפני התמוטטותו (17/6/1992)- בסך 65,000$ ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל, שכן אין מחלוקת שממועד זה לא שילם התובע מאומה. לגבי הסכום הנוסף, בסך 15,000$ שהלווה הנתבע לתובע לשיעורין, במספר הזדמנויות, יש לחייב בריבית מתאריך 15/2/93 (אמצע התקופה שמתאריך 17/6/92 ועד לתאריך 11/93- מועד ההלוואה האחרונה) ועד למועד התשלום בפועל.   תכולת המעטפה ובה היהלומים שמסר התובע לנתבע   המעטפה ובה היהלומים שמסר התובע לנתבע בתאריך 17/6/1992 נבדקה ע"י מומחי הבורסה ליהלומים בתאריך4/2/2001 ונמצא כי הכילה יהלומים בשווי 36,000$. לאור ממצאי הבדיקה והערכת תכולת המעטפה טען התובע שהנתבע החליף את תכולת המעטפה במהלך השנים בהן החזיק בה וגרם לכך ששווי היהלומים שנמצאו בה נמוך משמעותית מערך היהלומים אותם הפקיד בידיו. התובע הציג טיעונים רבים על מנת לשכנע שהנתבע שיקר בעדותו ופתח את המעטפה עובר לבדיקתה ע"י המומחים ובכך ביקש להוכיח, כי החליף את היהלומים המקוריים שהיו במעטפה. הנתבע מצדו לא סטה מגרסתו לפיה לא פתח את המעטפה לאורך כל השנים ורק חלוף השנים והדבקת שולי המעטפה ברוק הוא שגרם לפתיחת שולייה, אף כי הוא מעולם לא בדק את תוכנה. אני סבורה, כי הכרעה עובדתית בסוגיית פתיחתה של המעטפה אינה רלוונטית לאור העובדה שלא עלה בידי התובע להוכיח את שווים של היהלומים במעטפה המקורית שנמסרה לנתבע. הלה מסר מספר גרסאות בנקודה זו ובכל גרסאותיו נמצאו סדקים וסתירות המצביעים על כך שאין בידו רישום מדויק המעיד על תוכן המעטפה המקורית ועל כן אין בראיות שהציג כדי לשכנע שהנתבע פתח את המעטפה והחליף את היהלומים שהיו בה.   לחיזוק גרסתו באשר לתוכן המעטפה מפנה התובע ל- ת/4 שהנה רשימה המשקפת לטענתו את הרכב היהלומים במעטפה שמסר לתובע. ואולם התובע לא העיד מתי ערך את הרשימה ובעמוד 26 בפרוטוקול הודה, כי אינו יכול לומר במדויק ממי רכש כל אבן ואבן. לאחר שנחקר חקירה נגדית העלה גרסה לפיה ת/4 הנו עותק של מסמך אחר אותו הציג ואולם הוברר כי גם ה"מקור" הנו מסמך שנרשם על גבי תדפיס בנקאי מתאריך 17/1/93, כלומר, לפחות חצי שנה לאחר מועד מסירת המעטפה לנתבע ועל כן מסמך זה אינו אותנטי דיו על מנת לשמש הוכחה חלוטה לתוכן המעטפה (וזאת בלשון המעטה אם מתעלמים מניסיון ההטעיה שבהגשת המסמך תוך הצגתו כמסמך שנרשם סמוך למסירת המעטפה). אומנם התובע ניסה להיתלות (בעזרת בא כוחו - עמ' 17 שורה 1) בפתק נוסף שנכתב במועד קרוב יותר לתאריך מסירת המעטפה, אך טענה זו נותרה טענה בעלמא והתרשמתי שאין מאחוריה ממש (עמ' 18 שורה 18 ואילך). גם מעדויותיהם של ספקי חומרי הגלם לתובע לא ניתן ללמוד על תוכן המעטפה, שהרי גם אימוץ העדויות באופן מלא עדיין אינו יכול להעיד על תוכן המעטפה שמסר לנתבע, ולכל היותר יכול להעיד על עסקיו של התובע עם אותם ספקים (וראוי לציין שגם בנקודה זו שינה התובע את גרסתו בהתאם להתקדמות ההוכחות ובניגוד לגרסתו הראשונית לפיה היהלומים היו בבעלותו הוסיף מאוחר יותר כי חלק מהיהלומים ניתנו לו ע"י גורמים שונים). מכל מקום גם בין עדויות הספקים לגבי הסחורה שהעבירו לתובע לבין תוכן המעטפה ישנו פער (עמ' 68, 72-78) ועל כן לא ניתן להסתמך על עדויות אלה כראיה לתוכן המעטפה שנמסרה לנתבע. התובע עצמו הודה בפער זה וטען בחקירתו (עמ' 12):   "אלה היו הרבה חבילות שחלק ערבבתי. אני מערבב חבילות, אני לא משאיר אותו דבר שאני קונה ומנסה למכור."   כלומר, לא ניתן אפילו לשיטתו ללמוד מעדויות הספקים ביחס לסחורה שמכרו לו על תוכן המעטפה שמסר לנתבע.   אשר על כן אני סבורה כי יש לדחות את הערכות המחיר המופלגות שהציג התובע ללא ביסוס להערכת שווי היהלומים שמסר לנתבע ויש לאמץ את הגרסה לפיה היהלומים שנבדקו ע"י מומחי הבורסה הם אלה אשר הופקדו ע"י התובע בחודש יוני 1992 אצל הנתבע.   לסיכום: על בסיס האמור לעיל החלטתי לחייב את התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבע (התובע שכנגד) סך של 80,000$ כשוויים בשקלים על פי השער היציג ביום הגשת התביעה.   65,000$ מהסכום לעיל יישאו ריבית דולרית חודשית בשיעור 1.5% (שאינה מצטברת) מתאריך 17/6/1992 ועד למועד התשלום הפועל.   15,000$ מהסכום לעיל יישאו ריבית דולרית חודשית בשיעור 1.5% (שאינה מצטברת) מתאריך 15/2/93 ועד למועד התשלום הפועל.   סכומי הריבית יצטרפו לקרן וישוערכו לשקלים על פי שער יציג ביום הגשת התביעה. ממועד זה ישא הסכום כולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   באשר למעטפת היהלומים- אם לא ישולם החוב עד לתאריך 1/2/2002 יהיה הנתבע רשאי למכור את תכולת המעטפה ולקזז את התמורה מיתרת החוב. המכירה תבוצע בתיאום עם ב"כ התובע. במידה וסכום החוב ישלום במלואו כפי שנקבע תוחזר המעטפה לידי התובע. המעטפה תוחזק בידיו הנאמנות של ב"כ הנתבע עד שתימכר או תוחזר לתובע.   כן ישלם התובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכומים שנפסקו. סכום זה יהיה צמוד ונושא ריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. יהלומים