שיק אשר נאחז בידי התובע, כשלעצמו, אינו מעמיד עילת תביעה. האוחז בשיק יוכל לתבוע רק אם תחילה הציגו לפירעון לבנק הנמשך והוא לא כובד. חילול השיק הוא המקים את זכות התביעה על פיו. כך נקבע בסעיף 44 לפקודת השטרות [נוסח חדש] "בכפוף להוראות הפקודה, צריך להציג שטר לפירעון כראוי, לא הציגוהו כראוי, המושך והמסב מופטרים". עמד על כך המלומד י' זוסמן בספרו "דיני שטרות", מהדורה שישית; "סעיף 44 (א) לפקודה מחייב את האוחז 'להציג שטר לפירעון כראוי', ואם לא הציגו, המושך והמסיבים מופטרים. סעיף 44 אף מגדיר הצגה כראוי מהי; הצגה לא נעשתה כראוי אלא אם נעשתה במקום הנכון, בזמן הנכון ובצורה הנכונה. שטר שלא נפרע, לאחר הצגה שלא נעשתה כראוי, אינו מחולל באי פרעון, וזכות החזרה על המושך והמסיבים לא קמה לאוחז עקב הצגה שכזאת (סעיף 46 (א) (1) לפקודה). מאחר שאין המושך והמסיבים חבים אלא לאחר הצגה כראוי, ההצגה היא חלק עיקרי מעילת התביעה נגדם, ואוחז שלא פירש בכתב התביעה שלו שהשטר הוצג, לא הראה עילת תביעה נגד המושך או מסב השטר" (עמ' 227). [בנוסף ראו ע"א 776/80 Israel British Bank (London) (in liquidation) נ' עיזבון ולטר נתן וילאמס, פ"ד לח (3) 645,661 (1984)] כבר נפסק "...שהצגת השיק בפני הבנק הנמשך, או העובדות הפוטרות מחובת ההצגה, ונקיטת האמצעים בהם מדובר בסעיף 55 (א) (1) הנ"ל נמנות עם העובדות המעמידות עילת תביעה נגד מושך השיק, ובלעדיהן לוקה כתב- התביעה בחסר" [ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1) 512, 516 (1974)]. בנקשיקיםשטר