מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שימוש במידע של אגודת הסטודנטים ללא רשות: 1. בפני תביעה כספית שמהותה עוולות על חוק העוולות המסחריות, התשנ"ט1999- (להלן:"חוק העוולות המסחריות") וכן עילה לפי עשיית עושר ולא במשפט ועילה חוזית. התובעת הינה עמותה המייצגת את כלל הסטודנטים הלומדים באוניברסיטת ת"א העוסקת בין היתר בניהול משרד המספק מידע בדבר דירות העומדות להשכרה - "מאגר דירות סטודנטיאלי" (מד"ס) שהמידע שבו מרוכז, מודפס ונמכר לסטודנטים במחיר סמלי. הנתבעת הינה בעלת עסק בשם ד.ש.א מאגרי מידע (להלן:"דשא") המוכר מאגרי מידע בדבר דירות העומדות להשכרה. אין מחלוקת שבתאריך 07/12/1995 הוגשה, במסגרת ת.א 79299/95, תביעה ע"י התובעת כנגד הנתבעת עקב עשיית שימוש ללא היתר ובאופן בלתי חוקי בפרסומים ובמידע של התובעת שהועתקו ע"י הנתבעת ונמכרו ללקוחותיה. בעקבות הסכמת הצדדים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה שילמה הנתבעת לתובעת סך של 12,000.- ש"ח וכן התחייבה שלא לעשות בעתיד כל שימוש במידע של שירותי מד"ס מטעם התובעת ובמידה ותעשה כן והדבר יוכח בביהמ"ש תשלם פיצוי מוסכם בסך של 10,000.- ש"ח. בנוסף הוסכם שהתובעת זכאית לתבוע את הנתבעת על כל נזק שייגרם לתובעת בגין השימוש שתעשה הנתבעת במידע הנ"ל, כשהסכמות אלו קיבלו תוקף של פס"ד ע"י כב' השופט גולדין ביום 08/03/1998 (נספחים א-ג לתביעה). לטענת התובעת הנתבעת ביצעה עוולת "גניבת עין" כנגד התובעת בניגוד לסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות וזאת ע"י מסירת פרטים של ד.ש.א במענה הקולי של המד"ס, שעקב כך יצרו סטודנטים קשר עם ד.ש.א ועם הנתבעת והיא זכאית לפיצויים ללא הוכחת נזק. לטענת התובעת היא זכאית גם לפיצוי המוסכם שנקבע בפסה"ד בת.א 79299/95 בסך 10,000.- ש"ח. הנתבעת מכחישה כל קשר ומעורבות לעניין ולטענתה אין לה מושג כיצד הגיעה ההודעה שישנה במזכירה האלקטרונית של ד.ש.א למזכירה האלקטרונית של המד"ס ואין לה כל חבות, שכן לא עברה כל עוולה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובמסמכים החלטתי לקבל את התביעה בחלקה (לגבי הסכום הנתבע) וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. שאלת האחריות אני קובע כי התובעת הוכיחה הן את זכאותה לפיצוי המוסכם שנפסק בת.א 79299/95 בסך של 10,000.- ש"ח והן את ביצוע עוולת גניבת עין ע"י הנתבעת לפי חוק עוולות מסחריות. יש לציין שהנתבעת ויתרה על חקירתם של העדים מטעם התובעת והאמור בתצהיריהם מתקבל כראיה לאמיתות תוכנם. לפי תצהירים אלו עולה שמדובר בקו טלפון של המד"ס שלא היה בשימוש והושארה בו הודעה קולית שהקו אינו בשימוש תוך הפניה לקו הטלפון הרב-קווי של אגודת הסטודנטים, כשנעשה שימוש בקוד הסטנדרטי לעניין התקנת ההודעה הקולית (ראה תצהירו של מר יום טוב - ת1/ וכן תשובתו לשאלת ביהמ"ש בעמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22-20). עובדי התובעת, מר מסיקה ומר להב, השאירו הודעה במענה הקולי של האוניברסיטה וקיבלו חזרה שיחות מהנתבעת, שהזדהתה כעובדת של ד.ש.א, שהציעה להם שירותים (ראה בעניין זה גם התמליל שצורף כנספח ד' לתביעה). הנתבעת לא נתנה כל הסבר הגיוני לתופעה זו, לא הביאה כל עדים מטעמה והסתפקה בהכחשה כללית וסתמית. בנוסף, בניגוד לאמור בכתב ההגנה של הנתבעת בסעיף 9 שאין לה מושג מיהי העובדת מד.ש.א שפנתה לנציג התובעת וביקשה לוודא שהדירה אכן מוצעת להשכרה, הודתה הנתבעת בביהמ"ש שהיא זו שפנתה ודיברה עם נציגי התובעת והיא אותה דיטי שדיברה עם גב' להב (ראה עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8-4). לא ניתן להתעלם גם מכך שהנתבעת כבר הודתה בעבר בשימוש במידע של התובעת ואף הסכימה לשלם פיצוי ולהתחייב בפיצוי מוסכם לעתיד במסגרת התביעה האזרחית בת.א 79299/95 והסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד ביום 08/03/1998. אני קובע שהתובעת עמדה בנטל השכנוע ונטל הראיה המוטל עליה להוכיח את תביעתה האזרחית ושמדובר בעוולה של גניבת עין לפי סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות שלשונו: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות בנכס או בשירות של עוסק אחר או בנכס או בשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". אני קובע כי הנתבעת חזרה לסורה והמשיכה במעשיה למרות פסה"ד הקודם, הצליחה לחדור למענה הקולי של התובעת (דבר שאינו מסובך לאור השימוש שנעשה בקוד הסטנדרטי של המענה הקולי וניתן להיעשות מכל טלפון בקלות) "לשתול" את המענה הקולי של ד.ש.א במענה הקולי של התובעת וגרמה לכך שהעסק של התובעת-שירות המד"ס נחשב בטעות כעסק או כשירות של ד.ש.א ובכך ביצעה עוולה של גניבת עין. על ביהמ"ש להגן על זכותו של בעל עסק או מתן שירות לשמור ולהגן על האינטרס הקנייני שלו ובמקרה דנן קיים יותר מחשש סביר שמעשי הנתבעת יגרמו למקבל השרות לחשוב בטעות שמדובר בשירות שמספקת הנתבעת וישנה יותר מסכנת הטעייה בלבד [ראה ע"א 7980/98 שרון (צ'ופי) פרוינדליך נ' אורן חליבה, פ"ד נד(2) 856, ע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, פ"ד נב(1) 521 וע"א 3471/98 סאלם נ' ענתר, דינים עליון נח 32]. ב. שאלת הנזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות ניתן לפסוק לתובע עפ"י חוק זה פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000.- ש"ח, כששקו"ד בעניין זה הוא רחב ובא לאפשר לביהמ"ש מרחב תמרון. עפ"י החוק הנ"ל עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים ייראו כעוולה אחת, כשכאמור הגדרת "המסכת" תהיה תלויה בנסיבות ההפרה ולכן יש שקו"ד נרחב לביהמ"ש (ראה הצ"ח לאיסור תחרות לא הוגנת, התשנ"ו1996-, הצ"ח 2471 יא בטבת התשנ"ו 3.1.96). במקרה דנן ולאחר שקבעתי שהנתבעת עשתה שימוש שלא כדין במידע של שירותי המד"ס של התובעת, זכאית התובעת לפיצוי המוסכם שנקבע בת.א 79299/95 10,000.- ש"ח וכן היא זכאית לפיצוי עפ"י חוק עוולות מסחריות ללא הוכחת נזק. לאחר ששקלתי את נסיבות ההפרה והעובדה שמדובר במסכת של הפרות בודדות (מהראיות שבידי התובעת), שגם לפי גרסתה הייתה תלונה של סטודנט אחד ומטעמה של התובעת היו שתי פניות נוספות, אני פוסק לתובעת סך של 20,000.- ש"ח. 3. התוצאה הינה שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה 29/03/2000 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. השכלה גבוההאגודת סטודנטיםגניבת עיןסטודנטים