מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שריפה ברכב בזמן נהיגה - האם תאונת דרכים: מבוא תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 17.1.69, טוען בכתב תביעתו, כי נפגע בתאונת דרכים ביום 16.8.98, והגיש את התובענה כנגד מבטחת השימוש ברכב - הנתבעת. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת טענה כי התאונה הנטענת על ידי התובע איננה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. על אף הכחשה זו, מינה בית המשפט, לבקשת התובע, מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית שקבע לתובע נכויות זמניות לתקופות שונות, אך קבע כי לא נותרה לו נכות צמיתה. נסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר לא צלחו, והצדדים הביאו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב. בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעת הועמדו שלוש מחלוקות עיקריות בין הצדדים: האם פגיעתו של התובע הינה "תאונת דרכים" על פי ההגדרה בחוק; מה שעור נזקו של התובע; האם התאונה הינה "תאונת עבודה". ברי, אם תתקבל הטענה הראשונה של הנתבעת, כי אז מתייתר הצורך בדיון בשתי הנקודות הנוספות ולפיכך נבחן תחילה האם פגיעתו של התובע הינה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק.    האם הפגיעה הינה "תאונת דרכים"? 7. כאמור, בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת חבותה בטוענה כי הפגיעה שאירעה לתובע אינה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. דא עקא, בישיבה שהתקיימה ביום 29.11.01 הודיע ב"כ הנתבעת כדלקמן: "לענין החבות אני מסכים שבכפוף להגשת רשיון נהיגה מתאים נכיר בקיום כיסוי ביטוחי. אני מסכים שהפוליסה שולמה במועד".   לאור הודעה זו, אין מקום לדון בטענת הנתבעת כי התובע לא נפגע כאמור.   8. למעלה מן הצורך נוסיף, כי לענין זה, מקובלת עליי גירסתו של התובע , כפי שמסרה בבית המשפט כדלקמן (פר' עמ' 13 ש' 8 - 12): "נסעתי ברכב ופתאום פרצה אש מלוח השעונים. הייתי בכביש לפני התמזגות לכביש הבין-עירוני. זה היה המזל שלי לדעתי. פתאום פרצה אש. תוך כדי נסיעה. לחצתי על הברקס, הרכב נעצר בתלולית עפר וקפצתי מהאוטו. הרכב עבר לנתיב הנגדי וירד מהכביש. נתקלתי בתלולית וקפצתי מהאוטו. אני ניסיתי להגן על הפנים כי האש היתה לכיוון הפנים. יד אחת היתה על ההגה ויד אחת ניסתה להגן על הפנים ולכן נשרפו לי הידיים".   גירסה דומה מסר התובע בהודעתו במשטרה לנסיבות התאונה, שניתנה שבוע ימים לאחר התאונה (נ/1). הטענה כי הארוע הינו בבחינת "פעולת איבה", כפי שהוזכר בכתב ההגנה, לא הועלתה שוב על ידי הנתבעת. סבורני, כי יש לראות בארוע כנמצא במסגרת החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק לאמור - "יראו תאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". בא כוח הנתבעת טען בסיכומיו כי התובע לא הוכיח את הסיפא להגדרה ועל כן אין לראות בפגיעתו תוצאה מ"תאונת דרכים", אך איני מקבל טענה זו, שכן התובע בעצמו אינו יודע כתוצאה ממה פרצה האש, ומכל מקום אם פרצה מכיוון לוח השעונים ניתן להניח, וסבורני, כי די בכך במאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי, כי ההתלקחות נגרמה "בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו". התוצאה היא, כי על פי הודאת הנתבעת, משהוצג רשיון נהיגה בר תוקף על ידי התוקף, הינה מכירה בחבותה, ולמעלה מן הצורך גם על פי העובדות שנטענו על ידי התובע ולא הוכחשו, יש לראות בפגיעתו כמי שנפגע בתאונת דרכים על פי החוק.   הנזק הנכות הרפואית 9. מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית, דר' סרג'יו לוסטהאוז, עולה כי כתוצאה מהשריפה שפרצה במכוניתו של התובע הוא ניכווה בפנים ובכפות הידיים. בקבלתו בחדר המיון בבית החולים "שערי-צדק" נמצאה כוויה שטחית בפנים ובכפות הידיים בשטח של כ- 2% משטח הגוף. לא נמצאו ממצאים נוספים. טופל מקומית ושוחרר זמן קצר לאחר קבלתו. בבדיקתו מצא המומחה אצל התובע את המימצאים הבאים: "1. אודם קל עד מאד בגב כף יד ימין. איכות העור, עובי ומרקם תקינים. 2. בגב כף יד שמאל אין ממצא פתולוגי כלל. 3. בפנים אין ממצא פתולוגי הקשור למצב האמור לעיל. 4. בבדיקה לא נתגלו כאבים. המצב אשר נשאר לאחר הכוויה אינו מכער".   המומחה קבע לתובע נכויות זמניות לפרקי זמן שונים וכן קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה.   נזק בלתי ממוני 10. ב"כ התובע, עו"ד עדנה אוריון, ביקשה כי בית המשפט יפסוק לתובע את הסכום המקסימאלי אשר בסמכותו לפסוק בשעה שנקבעת לנפגע נכות צמיתה הפחותה מ - 10%, והעמידה זאת על סך של 15,125 ₪. ב"כ הנתבעת, עו"ד עוזי לוי, לעומתה, הציע בסיכומיו לפסוק לתובע סך של 1,500 ₪, כשהוא מוסיף בסיכומיו (סעיף 14) כדלקמן: "יש להדגיש כי סכום זה מתאים לפיצוי השווה לסוף שבוע במלון טוב מאד באילת, בארוח מלא, אשר בוודאי יש בו כדי לפצות את התובע על נזקיו בראש נזק זה".   11. מוצא אני לנכון להעיר, בלשון המעטה, על ניסוח זה של דבריו של ב"כ הנתבעת, כמייצג של חברת ביטוח. התובע נכווה בפניו ובידיו ודי לראות בתצלומים שצירף לתצהירו כי הפציעה לא היתה קלה ועברו עליו ימים ולילות קשים בכאבים. המומחה מטעם בית המשפט קצב לתובע נכויות זמניות שנמשכו על פני כמחצית שנה, ומתוך כך נכות זמנית של 100% למשך למעלה מחודשיים ימים. ואם כך, נשאלת השאלה על מה ולמה הציניות והזלזול הזה בכאבו של התובע? האם כיוון שהנייר סובל הכל ניתן לזלזל כך בנפגע, אשר שילם דמי ביטוח למבטחת? ייתכן, ומי שלידיעתו יגיעו דבריו אלו של ב"כ הנתבעת ישקול דרכיו, האם יש מקום לבטח את עצמו ורכושו בחברת ביטוח שבא כוחה נוקט בלשון זו. המעט שיוכל ב"כ הנתבעת לעשות הוא לשגר מכתב התנצלות לתובע על הדברים שכתב. 12. לאחר שנתתי דעתי לעמדותיהם של ב"כ הצדדים, לסוג הפציעה, לתקופת הנכות הזמנית הארוכה שבה סבל התובע מהכוויות והזמן שחלף מאז התאונה, ועל פי סמכותי בתקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, הנני פוסק לתובע בגין הנזק הלא ממוני , סך של 15,000 ₪, נכון להיום.   הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות 13. בתצהירו ובעדותו בבית המשפט העיד התובע כי קיבל טיפולים אצל מומחה לכוויות ברמת-גן ולתצהירו אף צירף אישור רפואי בגין הטיפולים שניתנו לו. בסיכומיה, טענה ב"כ הנתבעת, כי הוצאותיו של התובע לטיפולים הסתכמו בסך של 800 ₪ וכתבה כי היא מצרפת קבלה על סכום זה. דא עקא, קבלה שכזו לא צורפה לסיכומים. מן הראוי להעיר, כי התובע בתצהירו (סעיף 12) טען, כי לא נשתמרו בידיו קבלות. עבור הוצאותיו לנסיעות לצורך טיפולים אלו, ביקשה ב"כ התובע לפסוק לו סך של 1,000 ₪, ואף זאת ללא קבלות. ב"כ הנתבעת מתנגד כי ייפסק לתובע סכום כלשהו, בהעדר קבלות ולאור טענתו כי המדובר ב"תאונת עבודה" ועליו לפנות למוסד לביטוח לאומי ולדרוש הוצאותיו. 14. לאור מה שייקבע בהמשך דברינו, אכן יש לקבוע כי התאונה בה נפגע התובע אירעה לו במסגרת עבודתו, ועל פי תקנות הבטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968, רשאי התובע לפנות למל"ל ולבקש החזר ההוצאות שהיו לו בדבר הטיפולים הרפואיים והנסיעות לצורך קבלתם. ברם, הערכתי היא, כי מכיוון שהטיפולים ניתנו לו במסגרת פרטית ולא במסגרת קופת חולים, יסרב הביטוח הלאומי להחזיר לו הוצאותיו, ועל אף העדר קבלות, הנני פוסק לתובע בגין הוצאותיו לטיפולים בכוויותיו שניתנו לו ברמת-גן והוצאות הנסיעה שנגרמו לו בשל כך, סך של 1,800 ₪, נכון להיום.   סיעוד ועזרת הזולת 15. בסיכומיה ביקשה ב"כ התובע לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי אין מקום לפסוק לתובע מאומה בגין כך, שכן לא זימן לעדות את אשתו, אשר על פי טענתו סייעה בידו. 16. אף כאן יש מקום להעיר ולתמוה, הכיצד זה מבקשת ב"כ התובע לפסוק לו את הסכום שנקבה בו בסיכומיה, בשעה שבכתב התביעה, שהוגש כשנה לאחר התאונה נתבע סכום של 10,000 ₪ בלבד. אולם בית משפט זה כבר התרגל כי הצדדים נוהגים להפריז בדרישותיהם ללא כל סימוכין - זה בכה וזה בכה. 17. הלכה פסוקה היא, כי יכול בית המשפט להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך ואף יכול לערוך אומדנא ובלבד שישתכנע כי העזרה שהושטה ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה (ע"א 93/73 שושני נ. קראוז, פ"ד כח(1) 277 - 280; ע"א 370/99 פרפלוצ'יק נ. מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551 - 553; ע"א 92/83 שמש נ' בר דוד ואח', פ"ד מ (1) ע' 225; ע"א 142/89 גמליאל ואח' נ. אושיות חברה לביטוח בע"מ, תק-על 90 (3) 683, 685). עם זאת היו מקרים בהם היה סבור בית המשפט כי אם העזרה ניתנה כ" עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינה" לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין כך (ע"א 327/81 ברמלי נ. חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588; ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי ואח', פ"ד לט (1) 477, 493). 18. אין כל ספק כי משנחבשו שתי ידיו ופניו של התובע בעקבות הכוויות שהיו בהם נזקק הוא לעזרת הזולת, ויש לקבל דבריו, כי אשתו היא זו שסייעה בידו. על פי האישור של דר' ברייטמן, הרופא המטפל הפרטי, שצירף התובע לתצהירו (נספח ג') התרפאו הכוויות ביום 6.9.98, היינו, כשלושה שבועות לאחר האירוע, ונותרה אך צלקת בכף יד ימין. על דרך האומדן, אפסוק לתובע סך של 4,000 ₪ בגין עזרת הזולת , נכון להיום.   הפסד השתכרות ואובדן כושר השתכרות 19. על דרך האמרה "הנייר סובל הכל" ביקשה ב"כ התובע בסיכומיה לפסוק לתובע בגין שני ראשי נזק אלו למעלה מ- 225,000 ₪. ב"כ הנתבעת טוען כי התובע לא הוכיח הפסד השתכרות כלשהו עקב התאונה, ועל כן אין לפסוק לתובע מאומה, ואשר לעתיד, בהעדר נכות צמיתה אינו זכאי לפיצוי כלשהו. 20. בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית העיד התובע כי הינו הבעלים של חברת ארז בע"מ - חברה להנדסת קירור, חימום ומיזוג, ועקב התאונה נעדר מעבודתו כ- 6 חודשים ונגרם לו נזק כספי רב. אין כל תחשיב כספי ופירוט מהם ההפסדים שנגרמו לו, מלבד הטענה כי העריך את הכנסתו החודשית ב- 8,000 ₪. במסגרת הודעה לבית המשפט ביום 22.8.01 הגיש התובע דוחו"ת מס הכנסה לשנים 1998 ו - 1999 וכן המאזנים של חברתו. כמו-כן העיד את מנהל החשבונות של החברה, מר מלמד שמעיה. הדוחות העידו על ירידה בהכנסות החברה בשנים אלו והתובע ניסה להשליך זאת על התאונה. 21. אין בידי לקבל טיעוניו של התובע. התובע הוא הבעלים והמנהל של החברה, המעסיקה מספר פועלים בהתקנה של מזגנים. על פי דבריו ועל פי עדותו של מנהל החשבונות, שב התובע לעבודתו כיומיים לאחר התאונה (פר' עמ' 1, ש' 18 - 19; עמ' 3 ש' 12 - 30; עמ' 19 ש' 6 - 7). התובע נהג לקבל הזמנות מלקוחות ולתכנן את התקנת המזגנים והפועלים היו אלו שהתקינו אותם. לא שוכנעתי כי העבודה של התובע נפגעה עד כדי גרימת ירידה כלשהי בהכנסות החברה וכל נסיון לעשות זאת - לא יצלח. כאן המקום להזכיר, כי דבריו בתצהירו כי נעדר מהעבודה כ- 6 חודשים לא היו אמת ונגוזו בחקירתו הנגדית (פר' עמ' 18 ש' 4 - עמ' 19 ש' 8). המורם מכך הוא כי לגבי העבר, כאשר המדובר ב"נזק מיוחד", לא הרים התובע את נטל ההוכחה להוכיח כי נגרם לו הפסד כלשהו. 22. אשר לעתיד. מלבד העובדה כי המומחה מטעם בית המשפט לא קבע לו נכות צמיתה, ניתן להתרשם מסימני הפגיעה שנותרו בגופו, כמופיע בחוות דעתו של המומחה, כי בגב כף יד ימין שלו נותר "אודם קל עד קל מאד", ולא נותרו סימנים או כאבים כלשהם, אשר יש בהם בצורה כלשהי להשפיע על עבודתו, ולפיכך אין מקום לפסוק מאומה גם לא בקשר לאובדן כושר השתכרות לעתיד.   האם התאונה הינה "תאונת עבודה" 23. גם בנושא זה נחלקו הצדדים. בעוד שהתובע טוען כי נפגע בעת ששב מביקור בשעת לפני הצהריים אצל חברו ביישוב קרית ספר בלא כל קשר לעבודתו, עמדה הנתבעת על כך, כי למעשה עבד התובע באותו יום באותו יישוב אף כי לא הכחישה כי ביקר את חברו. לצורך הוכחת עמדתה הגישה התובעת קלטת בה הוקלט התובע וכן את התמליל (נ/5). וכך נרשם שם (נ/5): "ח. - ......מה הלכת להתקנה בקרית ספר? נ. - הלכתי להוריד סחורה ח. מה זה להוריד סחורה. להתקנה של עבודה כאילו? נ. הנפגע מהנהן בראשו לחיוב (לא מוציא הגה מפיו). ח. כן, מה אתה עושה לי ככה (תגובה של החוקר לכך שהנפגע מהנהן בראשו). נ. הייתי באמצע העבודה" (ההדגשות שלי - א.פ.).     בהמשך דבריו נסוג התובע מדברים אלו ואף מוסיף כי היה עם אשתו בקרית ספר והוריד אותה שם. ברם, אשתו של התובע לא זומנה להעיד ולתמוך בגירסתו ובעדותו בבית המשפט אף העיד כי היה שם לבד (פר' עמ' 24 ש' 17), וקנה מחברו תליון אותו רצה למסור לאשתו בחזרתו הביתה ישירות (שם, שם, ש' 27 - 28). 24. זאת ועוד. בחקירתו הנגדית בבית המשפט משנשאל מדוע לא פנה למל"ל השיב - "לא זוכר. אולי לא היה לי זמן. לא פניתי. הייתי טרוד מאד ובראש נראה לי שצריך לשרוף שם כמה ימים ולא נכנסתי לשם" (פר' עמ' 3 ש' 8 - 9), ובהמשך בחקירה חוזרת השיב על אותה שאלה - "אין לי הכנסה. אני לא עבדתי בתקופה הזאת . לא יכולתי לזוז. הידיים שלי היו קשורות" (שם, שם ש' 22). היינו, לפי דבריו, לא הגיש תביעתו מהנימוקים שפירט ולא כיוון שאין המדובר ב"תאונת עבודה". 25. וגם זאת. בתחילת עדותו בבית המשפט טען התובע כי אך נסע לבקר את חברו המתגורר בקרית ספר והכחיש שהיה ביישוב לצרכי עבודה, אך בהמשך חקירתו הנגדית נאלץ להודות כי היה ביישוב והוריד שם סחורה, בבית כנסת או בדירה, שם או במודיעין (פר' עמ' 24 ש' 8 - 11) ואינו זוכר מתי ביקר אצל חברו האם לפני שהוריד את הסחורה או לאחר מכן (שם, שם). 26. אומר, כי לא התרשמתי לטובה מהתובע, וזאת בלשון המעטה. דומה כי נטה לומר דברים, כפי שחשב שהינם מתאימים לאינטרס האישי שלו באותה עת. וכך אמר דברים מסוימים ולאחר מכן חזר בו, סתר אותם, או ניסה להסביר מדוע נקט בקו מסוים ולא אחר. כן הודה, כי בתצהירו אמר דברים לא נכונים, והדברים אף עולים לגבי אשתו שלא היתה עימו בקרית ספר, וזאת בשעה שלחוקר מטעם הנתבעת אמר כי אינו נשוי כלל ושמא החוקר ימצא לו מישהי להתחתן עימה (עמ' 2 לתמליל המלא שהוגש לבית המשפט ביום 15.1.02). 27. ועוד. על פי עדות התובע והעד חממי מטעמו, נראה כי ביקורו של התובע אצל העד היה בשעה 09:00 - 09:30 לערך, כאשר על פי רשומי המשטרה ועל פי דברי התובע בהודעתו אירעה התאונה בשעה 11:00 (נ/3; נ/1), וזאת בשעה שהטיפול בבית החולים ניתן לו בסמוך לקבלתו בשעה 13:48 (מכתב שחרור מבית החולים - צורף לתצהיר התובע כנספח א'). מסקנתי היא, כי התובע לא העיד אמת ונראה כי לאחר שהתובע ביקר את חברו ניגש למקום העבודה בקרית ספר ושם פרק את הסחורה, או שמא ייתכן, כי בשעת בוקר הגיע לבית הכנסת או לדירה ביישוב, פרק את עובדיו ואת הסחורה, או רק את הסחורה, הלך לבקר את חברו, שב לפקח על ביצוע העבודה וסמוך לשעת הצהריים עזב את המקום ואז נפגע בתאונה. דברים אלו יכולים להיות גם מוסקים מתשובתו של התובע לשאלה האם לפני שהגיע לחברו הלך למקום אחר או לאחר שהיה אצלו כי "יכול להיות שזה היה באמצע" (פר' עמ' 24 ש' 15 - 16). 28. המורם מדברינו הוא, כי יש לקבוע כי התאונה בה נפגע התובע אירעה במהלך עבודתו, או ליתר דיוק, בסיום עבודתו ביישוב קרית ספר וחזרתו לירושלים.   סיכום 29. התובע זכאי לפיצויים מאת הנתבעת, בגין התאונה בה נפגע ביום 16.8.98, לסכומים הבאים: א. נזק לא ממוני - 15,000 ₪. ב. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 1,800 ₪. ג. עזרת הזולת - 4,000 ₪ סה"כ: 20,800 ש"ח. 30. כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק למן יום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, לרבות התשלום בו נשא התובע עבור חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. בנוסף תשא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד תאונות דרכים בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק. 31. בשלב זה יוקפא הסכום הפסוק והתובע יגיש תביעה למוסד לבטוח לאומי בגין נזקיו מהתאונה. לאחר קביעת המל"ל ינוכה מהסכום הפסוק כל סכום שישולם על ידי המל"ל, והיתרה, אם תיוותר שכזו, תועבר לידי ב"כ התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כחוק. שריפהמשפט תעבורהרכבתאונת דרכיםשאלות משפטיות