מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה במפעל מתכת: לפניי תובענה סביב אירוע במקום עבודתו של התובע, במהלכו נגרמו לו נזקי גוף. רקע כללי - התובע, עבד כרתך במפעל של הנתבעת מס' 2, א.ח.מ מתכת ובניה 2003 בע"מ (להלן: "המעבידה"). אין חולק כי הנתבע מס' 1, (להלן: "הנתבע") היה הבעלים של המעבידה והמעסיק בפועל של התובע. עוד מוסכם כי ביום האירוע נכחו בשטח המפעל שני עובדים נוספים, מר מיכאל (להלן: "מיכאל") ומר אנטולי (להלן: "אנטולי"). עוד אין מחלוקת כי ביום 6.9.2008 נפגע התובע משמעותית עקב נפילה של מספר גדרות ברזל (להלן: "הגדרות") על רגלו השמאלית (להלן: "האירוע"). אין אף מחלוקת כי האירוע התרחש בחצר הקדמית של מפעל המעבידה. בכך מסתכמים הנתונים המוסכמים. מאחר ויתר הנתונים העובדתיים שנויים במחלוקת, אין מנוס אלא לתאר בפירוט את גרסתו העובדתית של התובע, לאחר מכן את גרסתו העובדתית של הנתבע - טרם ייקבעו הממצאים העובדתיים וכנגזר מכך ההכרעות המשפטיות. הערות מקדימות - תחילה הגיש התובע את התביעה מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כנגד הנתבע, המעבידה, וכלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של המעבידה בפוליסת חבות מעבידים (להלן: "כלל"). כלל בכתב הגנתה העלתה את הטענה שהאירוע מהווה תאונת דרכים, שכן הגדרות שונעו באמצעות מלגזה מסוג הייסטר (להלן: "המלגזה") בעת האירוע. לפיכך, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן ובו הפנה טענות חלופיות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), כלפי הנתבעות 4 עד 6, שהן (בהתאמה) - קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), י. אנטמן ובניו (להלן: "אנטמן"), הבעלים הרשום של המלגזה ומגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), המבטחת של המלגזה. כמו כן הוגשה מטעם קרנית הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבע והמעבידה. בדיון מיום 25.05.2011 הוריתי על פיצול הדיון באופן שתחילה תישמענה ראיות לעניין שאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים או לחילופין כתאונת עבודה. התשתית הראייתית - לפניי העידו מיכאל (לגבי תמלילי חקירה שלו ת/1 ו-ת/2); התובע (לגבי תצהירו ת/3); מר צביקה דוד (הבן של התובע, להלן: "הבן צביקה", לגבי תצהירו ת/4); הנתבע (לגבי תצהירו נ/4); אנטולי (לגבי תצהירו נ/5); המומחה, מר אשר אסבן (מומחה בטיחות אשר הגיש חוו"ד מטעם מגדל, להלן: "אסבן", לגבי חוות דעתו נ/7) ומר שמואל היימברג (חוקר פרטי מטעם התובע, להלן: "היימברג" לגבי ממצאיו ת/11). כמו כן, הוגשו על ידי הצדדים תעודות עובד ציבור, תשריטים, תמונות, תמלילים, תיעוד מהמל"ל ועוד מסמכים. גרסתם העובדתית של התובע והנתבע - בתצהירו של התובע ובעדותו לפניי הוצגה הגרסה העובדתית הבאה - עובר לאירוע נקרא התובע על ידי הנתבע לסייע לו להעמיס באמצעות המלגזה כמה מקטעים של גדרות (לעיל ולהלן: "הגדרות") אשר הוצאו קודם לכן מתוך המפעל, במטרה להובילן עם המלגזה לחצר האחורית של המפעל. הנתבע הוא שנהג במלגזה. הגדרות הוצאו על ידי התובע ועל ידי העובדים הנוספים קודם לכן והושענו על הקיר סמוך לדלת היציאה מהמפעל. הנתבע ביקש מהתובע לקשור את כל הגדרות יחדיו באמצעות רצועה, בקשר חביקה. מאחר והגדרות לא היו מסודרות בצורה ישרה האחת ביחס לשנייה, הוא התקשה בהשחלת הרצועה בין מוטות הגדרות. הנתבע ירד מהמלגזה והוא שהשחיל את הרצועה וביצע את הקשירה. לאחר הקשירה עלה הנתבע בחזרה על המלגזה והכניס את שיני המלגזה למרווח שבחלק העליון של הגדרות, בין מוטות הגדרות. אז ביקש הנתבע מהתובע "לתלות" את קצה הרצועה על אחת משיני המלגזה, על חלקה האנכי, על מנת שהגדרות לא יפלו בעת ההרמה. הנתבע החל לנסוע לאחור - והרצועה החליקה משן המלגזה. הנתבע ביקש מהתובע לתלות את קצה הרצועה על השן השנייה של המלגזה וכך עשה. הנתבע הרים פעם נוספת את הגדרות באמצעות שיני המלגזה אך הוריד אותן שוב, מאחר והרצועה שבה והחליקה. בשלב זה נוצר מצב בו הגדרות "עומדות" על הארץ במצב סטטי "לבד". שיני המלגזה לא תומכות בהן, הרצועה לא תומכת בהן והן בבחינת דבוקה של גדרות שמונחות על הקרקע (ככל הנראה על מנת להחליט כיצד להרימן מחדש, לאור כשלון נסיון ההרמה והקשירה עם הרצועה). בחקירתו העיד התובע בבירור כי באותו השלב הגדרות לא היו תלויות על השיניים, אלא היו "חופשיות" מהן והשיניים היו מושחלות בתוכן אך לא תמכו בהן כיון שהגדרות כבר "עמדו" על הקרקע (ראו סעיף 17 לתצהיר התובע ועמ' 22 שורות 3-4). עתה, כאשר דבוקת הגדרות עומדת על הקרקע, ניסה התובע לתמוך בהן כדי שלא ייפלו לכיוונו ואף מסר לנתבע כי הן כבדות מאוד וביקש מהנתבע לשנות את כיוון ההטיה של השיניים כך שהגדרות ייטו לכיוון המלגזה - אך הנתבע לא עשה כן. בשלב זה - אחרי פרק זמן לא ברור - החלה נטיה של הגדרות לכיוון התובע, הוא ניסה להימלט, אך הגדרות נפלו על רגלו השמאלית והסבו את הפגיעה. מסיים התובע את תיאורו ומוסר כי לאחר נפילת הגדרות המלגזה התדרדרה אחורנית ובתוך כך פגעה ברכבו של הנתבע אשר חנה במקום. לאחר קרות האירוע, הורמו הגדרות על ידי הנתבע והעובדים הנוספים (מיכאל ואנטולי), הוזמן אמבולנס והתובע פונה לבית החולים רמב"ם, שם אושפז ונותח. לטענת התובע סמוך לאחר הגיעו לבית החולים, הגיעו לשם גם הנתבע ביחד עם הבן צביקה וזוגתו של התובע. הנתבע מסר לו כי אין ביטוח למלגזה ולכן הורה לו שלא להזכיר את מעורבותה באירוע. לטענת התובע הנתבע איים עליו שלא "לערב" את המלגזה בעניין, גם בשלב מאוחר יותר, עת הגיע למפעל המעסיקה במטרה לקחת את משכורתו. התובע טוען שבאותה פגישה אמר לו הנתבע שאם יטען שהמלגזה הייתה מעורבת, הוא (הנתבע) מצידו יטען שהתובע היה זה שנהג או שהאירוע התרחש שלא במסגרת יום עבודה (שכן אין חולק שמדובר היה ביום שבת והעבודה התבצעה ביום הספציפי באופן חריג). עד כאן גרסתו המפורטת של התובע. מנגד, בתצהירו של הנתבע ובעדותו לפניי הוצגה הגרסה העובדתית הבאה - הנתבע הגיע למפעל בבוקר, מספר דקות לפני האירוע ואז ראה את הגדרות תלויות על שיני המלגזה באמצעות רצועה, כאשר התורן מורם. הגדרות הוצאו לחצר על ידי התובע עצמו קודם לכן. הנתבע החנה את רכבו והלך לחלק אחר של המפעל ולא היה נוכח בחצר הקדמית בעת קרות האירוע. הנתבע שב ל"זירת האירוע" רק לאחר ששמע את צעקות התובע וחש לעזרתו. יתר התיאורים של הנתבע כפי שמופיעים בתצהירו לגבי אופן התרחשות האירוע הינם על בסיס השערות שלו וניחושים שלו (וראו את עדותו בעמ' 30 שורות 8-12; שם הוא מאשר שהוא לא ראה את הדברים, אלא מתבסס על הנחות שלו ועל דברים שהוא שמע או הבין מהתובע). עוד יש לשים לב כי הנתבע, בסעיף 5 לתצהיר, נזהר בהצהרותיו וטוען כי האמור בתצהיר לגבי האירוע הינו "למיטב ידיעתו" בלבד, וראו כי אף המשך תיאור האירוע שבתצהיר מבוסס על עדות שמועה, והנתבע מציין בפתח סעיף 7 לתצהיר כי "בדיעבד התברר לי ש ...", ואת סעיף 8 הוא פותח במילים הבאות: "לפי מה שהבנתי מהתובע ...". כבר בשלב הזה ניתן לומר שקשה לקבל את הגרסה שבתצהיר זה, שכן אם הנתבע היה בצד השני של המפעל ולטענתו הגיע למפעל כמה דקות לפני האירוע, הוא לא יכול לדעת מידיעה אישית אם התובע הוציא את הגדרות ואם כן, איך ומתי הוציא אותן ולא יכול לדעת מה גרם לפגיעה. בכל אופן, הגרסה העובדתית שהנתבע מבקש להציע לגבי אופן קרות האירוע היא שהגדרות היו תלויות על שיני המלגזה באמצעות רצועה כאשר התורן שלה מורם, ולאט לאט החלה "זחילה" של השיניים כלפי מטה, דהיינו, ירידה איטית לא מכוונת של השיניים כלפי הרצפה בשל פגם כלשהו במנגנון ההידראולי של המלגזה. לטענתו, כאשר הגדרות הגיעו לרצפה, הן כבר לא היו תלויות על שיני המלגזה, אלא "עמדו בעצמן" (כפי שהתובע טוען), לא היה דבר שיחזיק אותן או יתמוך בהן - ולכן נפלו על התובע ופגעו בו. אף הנתבע מאשר כי לאחר הנפילה המלגזה נסעה אחורה ופגעה ברכבו שעמד במקום. הנתבע מכחיש שהוא נהג על המלגזה או שהיה קרוב למלגזה כאשר הגדרות היו תלויות עליה או כאשר נפלו. באשר להשתלשלות העניינים לאחר האירוע - מתאר הנתבע כי למשמע צעקותיו של התובע הגיע למקום, סייע להרים את הגדרות והזמין אמבולנס. הנתבע מאשר כי הוא נסע עם הבן צביקה לבית החולים וכי ביקר את התובע בבית החולים לבדו מספר פעמים. באשר לטענות התובע לגבי הדברים שהוחלפו בינו לבין הנתבע - טוען הנתבע כי אכן שוחח עם התובע אך מכחיש כי ביקש מהתובע להימנע מלהזכיר את מעורבות המלגזה באירוע. עוד טוען הנתבע כי בעת שהגיע התובע למפעל לקחת את משכורתו, התובע אמר לו שעל פי ייעוץ משפטי שקיבל הבין שמוטב לו לטעון שמדובר בתאונת דרכים כי כך הפיצוי יהיה גדול ומהיר יותר, אך היות ולתובע לא היה רשיון למלגזה - ביקש התובע מהנתבע לומר שהוא זה שנהג. הנתבע טוען כי הוא מסר לתובע באותה הפגישה כי אינו מסכים לשקר ואינו מוכן "לקחת על עצמו" את הנהיגה במלגזה. כפי שניתן להיווכח כבר בשלב זה, הפערים בין הגרסאות העובדתיות שהוצגו משמעותיים. טענותיהם המשפטיות של הצדדים - בהתייחס לגרסאות העובדתיות הסותרות הנ"ל - התובע, מן הסתם, גורס כי תיאוריו הם הנכונים. במחלוקת הנוגעת לסיווג האירוע, משאיר התובע את שיקול הדעת לבית המשפט. הנתבע והמעבידה טוענים כי הייתה אמנם מעורבות של מלגזה באירוע אך הנתבע לא נהג במלגזה. לשיטתם האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, ואם ייקבע כי המדובר בתאונת דרכים, אזי שהאחריות לפיצוי חלה על מגדל, מבטחת המלגזה. כלל טוענת כי הן על פי גרסת התובע והן על פי גרסת הנתבע - עסקינן בתאונת דרכים ולאור עקרון יחוד העילה - אין להשית עליה חבות מכח פוליסת ביטוח המעבידה. מגדל, טוענת שהאירוע איננו בבחינת תאונת דרכים, ולחילופין - כי היא אינה חייבת בפיצוי מכוח הפוליסה, שכן לנתבע לא היה רישיון נהיגה על מלגזה כנדרש ולכן הפוליסה אינה בתוקף. קרנית, טוענת אף היא כי אין המדובר בתאונת דרכים, ואם כן - אזי שלנתבע היה רישיון נהיגה כדין ולכן על מגדל לשאת בפיצוי. לטענת קרנית, על מנת לנהוג במלגזה די לו לנתבע שיקיים בידיו רישיון נהיגה מסוג B (ואין חולק כי היה לו רישיון שכזה בעת הרלבנטית) וכי הוא לא נדרש לתנאים נוספים על מנת שייחשב כמי שמחזיק ברישיון כדין לגבי המלגזה. טענה חלופית היא שככל והאירוע מהווה תאונת דרכים, אזי שהתרחשותו אינה קשורה לפעולה שדורשת קיום של רישיון נהיגה, כלומר, שאף אם יש לראות בנתבע כמשתמש בכלי רכב - אזי שהשימוש אינו כזה שמחייב קיום של רישיון נהיגה. לכן, לשיטתה, אף אם לא היה לנתבע רישיון לנהוג על מלגזה אין לדבר משמעות ועדיין השימוש שבעטיו נפגע התובע, מכוסה על ידי מגדל. קרנית מוסיפה שככל שתחויב בפיצוי - קמה לה זכות חזרה כלפי הנתבע והמעבידה. אנטמן לא הביעה את עמדתה בתיק זה. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד הנתבעות 4 עד 6 להידחות, מאחר ולשיטתי אין עסקינן באירוע המהווה תאונת דרכים, כמשמעות מונח זה בחוק. אבהיר את הנימוקים לעמדתי זו להלן. בחינת גרסאות הצדדים אל מול הראיות הנוספות שהוצגו בתיק - טרם ניתוח עדויות התובע והנתבע אעיר כי אין בעדותם של מיכאל ואנטולי כדי לשפוך אור על נסיבותיו המדויקות של האירוע, שעה שאין חולק כי שניים אלו לא ראו במו עיניהם את ההתרחשות, אלא הגיעו למקום האירוע לאחר נפילת הגדרות. גם לגופן של העדויות, מצאתי שיש קושי להסתמך עליהן. עדותו של מיכאל, אשר זומן על ידי התובע, נשמעה ללא שהוגש תצהיר מטעמו, כאשר לא הובהר מדוע לא הוגש תצהיר ואף לא נטען כי נעשתה פנייה לגבי הכנת תצהיר אשר סורבה. יתרה מכך. בשל קשיי שפה ניכרים, עדותו של מיכאל הייתה קשה להבנה והתובע לא דאג לזימון מתורגמן מטעמו. באשר לעדותו של אנטולי, הרי שמצאתי אותה כלא מהימנה ואינני רואה לייחס לה משקל רב. ראשית, היה קושי להבין גם אותה בשל קשיי השפה, והדברים עולים מהפרוטוקול (ראו למשל בעמ' 42, שורות 23-27). שנית, התגלו בתוכה סתירות עובדתיות (כגון שאנטולי מסר בעדותו, בניגוד למשתמע מתצהירו, שהוא זה שהגיע ראשון לתובע לאחר האירוע ואילו בהמשך עדותו מסר כי הנתבע הוא שהגיע ראשון אל התובע - עמ' 41 שורות 15-23). לא נתתי אמון גם בהכחשה "הנמרצת" של אנטולי באשר לקיומה של מלגזה במקום האירוע (עובדה שאף הנתבע אישר). שלישית, אין להתעלם מכך שאנטולי עובד של הנתבע מזה שנים רבות, תלוי בנתבע לפרנסתו והוא אף מתגורר במפעל מזה כ-10 שנים, עובדה המחזקת את התרשמותי באשר לתלות שלו בנתבע. מכאן, שלא ניתן ללמוד מעדותם של עדים אלו באשר לנסיבות קרות האירוע, והתייחסות לנתונים שהם מסרו תהא בהמשך רק לגבי נקודות בודדות. על כן, למעשה עלינו להכריע בין שתי גרסאות סותרות - התובע אל מול הנתבע. נבחן את הקשיים שמעלה כל אחת מהגרסאות טרם ההכרעה. הקשיים שמעלה גרסת התובע - הקושי הראשון בגרסת התובע נוגע לטענה כי המדובר לכאורה בעדות כבושה, היות ובמסמכים הרפואיים הראשונים (דו"ח מד"א והמסמכים מבית החולים רמב"ם) אין אזכור למלגזה. לטענת התובע הוא נמנע מלהזכיר את המלגזה בשלבים הראשוניים בשל בקשת הנתבע. בתמיכה לטענה זו העיד גם הבן, שטען כי הנתבע ביקש "שלא לערב את המלגזה". אינני בטוחה שיש ראיות מספיקות לצורך הוכחת טענת התובע לגבי הניסיון של הנתבע לגרום לו למסור גרסה שקרית והואיל והמדובר בטענה חמורה - אמנע מלקבוע חד משמעית ממצאים לגביה. בכל אופן, מאחר ואין מחלוקת בין הנתבע לבין התובע באשר למעורבותה של המלגזה, אינני מוצאת משמעות רבה לעובדה שהיא לא אוזכרה במסמכים הרפואיים הראשונים. לו עמדת ההגנה היתה שהמלגזה אינה קשורה לאירוע - היה מקום לבחון מתי היתה הפעם הראשונה שהיא אוזכרה ומהי משמעות הדברים. יתרה מכך. אינני בטוחה שניתן לראות בגרסה כ"כבושה", שכן התובע ציין את מעורבות המלגזה בבקשתו לקבלת דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, שהוגשו כשבועיים לאחר האירוע (ביום 20.9.2008), שם מוסר התובע את הדברים הבאים: "נקראתי בשבת לעזור במפעל ועובד העביר במלגזה מעקות ברזל שנפלו על ברך וירך שמאל". לכן, קושי לכאורי זה, אינו קושי אמיתי. הקושי השני בגרסת התובע מצוי בכך שיש קושי לגבי שני נושאים בתיאורו. הנושא הראשון הינו הסבריו של התובע לגבי התרחשות שלב הביניים של סידור הגדרות באמצעות הרמתן הרגעית - בשלב שבו נעשה נסיון לקשור את הגדרות באמצעות הרצועה, היות ותיאור שלב ביניים זה עלה לראשונה בחקירת התובע (עמ' 20, שורה 33, עמ' 21 שורות 1-4). בדומה, לא היה ברור מתי בדיוק התובע אמר לנתבע שעליו לנסות להטות את הגדרות לכיוונו. עם זאת, לא מצאתי כי המדובר בסתירה או חוסר ממשיים. לגבי שלב הביניים, ניתן לקרוא את הסבריו של התובע בתצהירו בבאלו שכוללים התייחסות גם לשלב הביניים אשר לא "הופרד" מהשלבים האחרים באופן ברור מספיק. לגבי הפניה לנתבע, התובע העיד כי אמר את הדברים לנתבע פעמיים (עמ' 16 שורה 30), ואני מקבלת את גרסתו לפיה אמר את הדברים לנתבע ממש לפני קרות האירוע. בכל אופן אין המדובר בנושא בעל נפקות לגבי השאלות שבמחלוקת ואף אם היו אי בהירויות - אין כאן השמטה מכוונת שיש לזקוף אותה לחובת גרסתו והיא אינה פוגעת במהימנותו. הנושא השני הינו טענת התובע לפיה בעת נסיונות הרמת הגדרות שיני המלגזה הוכנסו ברווחים שבין מוטות הגדרות. הקושי טמון בכך שלשיטת ההגנה - הרווח בין המוטות הינו 10 ס"מ ורוחב כל שן של מלגזה הינו 14 ס"מ, ולכן - השן לא יכולה להכנס באותו מרווח. קושי זה הינו לכאורי אף הוא בשל שלא הוכחו במידה הנדרשת הנתונים הנוגעים למרווח בין עמודי הגדרות או רוחבן של שיני המלגזה. התובע צירף לתצהירו מפרט של גדר מסוג "צבר" של חברת "יהודה רשתות", משנת 1996, אשר נטען כי היא הגדר בה עסקינן. מאותו מפרט עולה כי המרווח בין מרכזי עמודי הגדר הוא 12 ס"מ. אלא, שלא ברור מה המרווח בין העמודים שאליו יכולה "להכנס" שן של מלגזה ושכלל לא הוכח הקשר בין המפרט שצורף לבין הגדרות שנפלו בפועל על התובע, לא הוכח שהגדרות בהן עסקינן נוצרו בהתאם למפרט זה ולכן לא הוכח רוחב המרווח בין עמודי הגדרות. בדומה - לא הוכח רוחב כל שן. על פי טענתו של המומחה אסבן בעדותו, רוחב השיניים של המלגזה הוא 14 ס"מ - אך נתון זה לא מופיע בחוות דעתו והוא מסר את הנתון בעל-פה במהלך עדותו ללא שהראה מדידה מסוימת שביצע אשר מאפשרת לו לזכור נתון כגון זה. עוד יש לראות כי חוות דעתו של המומחה אסבן כלל לא נגעה לשאלת רוחב השיניים והאפשרות להשחילן בין עמודי הגדרות. כל שנדרש המומחה אסבן לבחון היא את השאלה האם הרמת הגדרות בוצעה תוך כדי ששונה ייעודה של המלגזה אם לאו. לכן, עם כל הכבוד, לא אוכל ללמוד מעדותו של אסבן דבר לעניין רוחבן של שיני המלגזה. גם המפרטים הטכניים של מלגזות שונות מסוג הייסטר אשר הוגשו, אין בהן כדי להוות הוכחה מספקת לשאלת רוחב שיני המלגזה, ואציין כי קשה לדלות מהמסמך שהוגש, איזה נתון מתייחס לאיזה דגם של מלגזה. לכן, לא הוכח שתיאורו של התובע אינו אפשרי מבחינה פיזיקלית, ושוב - עסקינן בקושי לכאורי בלבד. מעבר לאמור, אף אם התובע לא דייק לגבי שלבי נסיונות ההרמה לפני האירוע ואף אם לא דייק לגבי השחלת השיניים בין עמודי הגדרות - אזי שאין לכך חשיבות בכל הנוגע לשאלת סיווג האירוע ואין בכך כדי להשליך על אמינות עיקרי עדותו של התובע. הלכה ידועה היא כי לבית המשפט האפשרות לאמץ חלקים מתוך עדות בד בבד עם אי קבלת חלקים אחרים ממנה, ואפנה לדבריו של כבוד השופט עמית, בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל (14.3.2012), כדלקמן: "כל שופט בערכאה דיונית, מכיר את התופעה של עדים טועים, ואפילו עדים המשקרים במידה זו או אחרת, מבלי שיש בכך כדי לאיין את גרסתם בליבה העיקרית של הדברים. מה מביא עד לשקר או לומר דברים לא נכונים? הנושא ראוי למחקר בפני עצמו והסיבות לכך רבות ומגוונות ולא אתיימר למצותן: יש שהעד אינו זוכר וטועה בתשובתו; יש שהעד מבקש לרצות את השואל או להוכיח כי הוא יודע את כל התשובות, ולכן הוא מספר גם על דברים שלא ראה במו עיניו; לעיתים מתערבבים הדברים שראה העד עם דברים ששמע מאחרים במועד מאוחר יותר; לעיתים העד משקר כדי להרחיק ממנו חשד שהוא משקר בדברים אחרים, או כדי להרחיק ממנו חשד שתיאם את עדותו עם אחרים או שמקור ידיעתו הוא מאחרים; לעיתים העד משיב באופן לקוני, מבלי לטרוח להבהיר דבריו אם כדי להסתיר דברים שאינם קשורים לנושא המשפט, אם מתוך חשדנות בסיסית ואם מתוך מגמה של "לחסוך במידע"; יש והעד סר פנים וזועף, בשל החקירה המכבידה עליו או שמכעיסה אותו מאחר שמפקפקים ביושרו. קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של "פלגינן דיבורא". בדומה - ראו את ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.3.2011), סע' 14-15, לאמור: "מן המפורסמות הוא, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת של אמת. במקרים כגון אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מירבית, ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה את אשר נראה כבלתי מהימן ... מובן כי פיצול עדות אסור שייעשה באופן שרירותי ונדרש יסוד סביר לאבחנה בין החלקים השונים של העדות. קביעה כי חלק מעדות מסוימת ראוי לאמון, בעוד שחלק אחר יש לדחות, היא מקרה פרטי של קביעת מהימנות לפי סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 וככזו היא תעשה על ידי היעזרות בראיות אחרות, ועל פי מבחני ההיגיון והשכל הישר." בשקלול הראיות ובהחלת מבחן ההיגיון והשכל הישר, אין בכבישה הלכאורית של גרסת התובע ואין בקושי לגבי סוגית שלב הביניים של ההרמה או סוגית השחלת השיניים בין מוטות הגדרות כדי להשליך על האמון שיש לתת לעיקרי גרסתו העובדתית של התובע. במהלך החקירה, התובע חזר שוב ושוב על תיאור האירוע, הדגים בידיו את ההתרחשות, השיב לשאלות רבות ביותר של כארבעה עורכי דין שונים שחקרו אותו לגבי אותם נושאים, לא סטה מהאמור בתצהירו, לא ענה תשובות "מתחמקות" - ובאופן כללי, מצאתי את עדותו כאמינה וקוהרנטית. לכן, על אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין ועל אף שנטל ההוכחה רובץ על שכמו - מצאתי כי הוא עמד בנטל במסגרת מאזן ההסתברויות האזרחי. עוד יש לזכור כי במקרה זה התובע הותיר את שאלת סיווג האירוע לשיקול זעת בהמ"ש - שכן המחלוקת העיקרית הינה בין המבטחות השונות וקרנית, כאשר התובע כמעט "אדיש" לקביעה באשר לסיווג האירוע. אעיר עוד בהקשר זה כי טענת הנתבע, לפיה התובע היה מעוניין "לערב" את המלגזה באירוע מפני שעורך דינו מסר לו כי כך יוכל לקבל פיצוי גבוה יותר - הינה טענה שלא הוכחה ואף אין בה ממש. הקשיים שמעלה גרסת הנתבע - הקושי הראשון נעוץ בעובדה כי הנתבע מסר גרסאות שונות ורבות לגבי אופן התרחשות האירוע לגורמים שונים. ואפרט - בתצהירו ובחקירתו הנתבע מסר שהמידע שיש לו מבוסס על השערות ועל דברים שמסר לו התובע שכן הוא לא ראה את התרחשות התאונה והיה בצד השני של המפעל באותה העת. כפי שציינתי, בסעיף 8 לתצהירו טוען הנתבע שהוא "הבין מהתובע" שהמלגזה עמדה כאשר הגדרות תלויות עליה באמצעות רצועה ושהוא הבין מהתובע שהייתה "זחילה" ושעקב כך הגדרות ירדו עד שעמדו על הרצפה ונפלו. לעמת זאת, בעדותו בפני החוקר היימברג (ת/10) מסר הנתבע גרסה שונה לפיה הגיע בבוקר למפעל, עמד עם רכבו מחוץ למפעל וראה במו עיניו את המלגזה אשר עליה תלויות הגדרות, תוך כדי האירוע. כלומר - ראה בעצמו את תהליך ה"זחילה" ואת הנפילה של הגדרות על התובע. ברי כי שתי גרסאות אלו סותרות האחת את השנייה, שכן, או שהנתבע ראה את המאורע או שהוא לא ראה אותו. במהלך החקירה הנגדית, כאשר עומת הנתבע עם הסתירה הנ"ל מסר תשובה מתחמקת ולא ברורה (עמ' 31 שורות 15-20). בנוסף, נדמה שקצת קשה לקבל את ההנחה שהנתבע עמד ליד הרכב וראה כיצד הגדרות יורדות אט אט לרצפה ונופלות על התובע, ולא קרא לעברו של התובע, לא ניסה לחוש לעזרתו ולא ניסה למנוע את התאונה. אם לא די בכך, אזי שאותה טענה לגבי ה"זחילה" של השיניים, לא נתמכה בראייה חיצונית. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו האם פעל לתקן את אותה תקלה הידראולית נטענת טען כי התיקון בוצע על ידי אחד מעובדיו בתוך המפעל וכי לא היה לו צורך לקנות את החלק שהוחלף כי הוא היה "אצלו" ולכן אין לו קבלות על חלקים (עמ' 28 שורות 19-23). אותו עובד לא העיד ואני דוחה את טענת "התקלה ההידראולית" שהביאה לירידת השיניים. הקושי השני מצוי בכך שהנתבע מסר גרסאות שונות למבטחת של המעבידה, כלל. למעשה, הוכח כי לכלל נמסרו שלושה טפסי הודעה שונים ביחס לאירוע. בטופס הראשון, הנושא תאריך 17.9.2008 (מוצג 9 למוצגי התובע, להלן: "הטופס הראשון"), מסר הנתבע כי הוא היה עד לאירוע הפגיעה ונמסרו לגבי הנסיבות הדברים הבאים: "כאשר העמדנו מספר מסגרות פלדה לגדר בגובה של 2 מ. שיפוע לא היה נכון והחבילה קרסה על העובד". יאמר כי ניתן אף לקרוא את המילה "העמדנו" כ-"העמדו", שכן הכתב אינו ברור ולא הוצג המקור של אותו. תיאור זה תומך הן בטענה כי הנתבע היה עד לאירוע והן בטענה של התובע כי הנתבע והתובע עסקו יחדיו בפעולה שהביאה לתאונה. עוד תומך התיאור הנ"ל בגרסת התובע כי טרם הנפילה, הגדרות למעשה עמדו על הרצפה ואז קרסו. למותר לציין כי גרסה זו סותרת חד משמעית את עדותו של הנתבע בבהמ"ש לפיה הוא לא היה מעורב בנסיון העמסת הגדרות וכי הוא לא ראה את שהתרחש. די בכך כדי להסביר את עמדתי לגבי חוסר מהימנותו של הנתבע, ונמשיך לתיאור שאר טופסי ההודעה. מהראיות עולה כי לאחר הגשת הטופס הראשון, התנהל דין ודברים בין הנתבע לבין כלל, לבין סוכן הביטוח של הנתבע בשאלת הכיסוי הביטוחי מטעם כלל. ביום 26.5.2010 או סמוך לכך (לאחר הגשת התביעה דנן) נשלח מכתב מסוכן הביטוח (מלמוד שירותי ביטוח) אל כלל, בזו הלשון: "מצ"ב טופס הודעה מתוקן, לאחר ישיבה משותפת עם המבוטח. כמו כן מצ"ב פרטי המלגזה ממנה נשמטו קשירות המסגרות בעת שהמלגזה היתה דוממת בעמידה כמובן" (מוצג 11 למוצגי התובע). אוכל להניח, כי טופס ההודעה שצורף למכתב זה היה טופס ההודעה השני (מוצג 10 למוצגי התובע, ולהלן: "הטופס השני"), אך משום שהטופס השני עצמו אינו נושא תאריך, אין באפשרותי לקבוע קביעה נחרצת בעניין. עיון בטופס השני מעלה כי הוא מעין "שעטנז" בין נוסח הטופס הראשון, לתיאור העובדות "המעודכן" המופיע בטופס השני - כל חלקי הטופס השני זהים הם באופן מוחלט במראם לטופס הראשון, למעט החלקים של ש"שמות עדי ראייה למקרה" ו-"נסיבות התאונה", אשר כתובים בכתב יד שונה וניכר כי "הודבקו" או צולמו על גבי הטופס השני (וראו כי גם בא כוח הנתבע אישר את האמור במהלך שמיעת הראיות, עמ' 3 שורות 23-24). לעניין תוכנו של הטופס השני, אישר הנתבע בחקירתו כי הוא חתם על הטופס (עמ' 30 שורה 3). עוד אישר הנתבע בחקירתו שאת הפרטים המופיעים בטופס בחלקים ב', ג', ו-ד' הוא כתב בכתב ידו, ואת תיאור הנסיבות בחלק ותוספת הפירוט לגבי העדים הנוספים, כתב סוכן הביטוח מלמוד בכתב ידו (ראו עדותו בעמ' 36). בטופס השני נותר שמו של הנתבע כעד לאירוע, אך בשורה מתחת צוינו גם מיכאל ואנטולי כמי שאמנם לא ראו את התאונה, אך הגיעו לשמע הצעקות של התובע. בחלק של "נסיבות התאונה" צוינה גרסה שונה מגרסת הטופס הראשון, שעיקריה יובאו להלן. אציין כי איכות הצילום שהוגשה לבית המשפט לא הייתה גבוהה, ובנוסף כתב היד היה מורכב לפענוח, ועל כן ייתכנו אי דיוקים קלים כלשהם, בדברים שיצוטטו, כדלקמן: "התובע עסק בפינוי מסגרות גדר ונעזר במלגזה. בעת שהמלגזה עמדה דוממת וניסה לרתום גדר ללולאה נוצרה "זחילה" והזרוע ירדה טיפין טיפין, קשירת המסגרות השתחררה ואלו נפלו ורגלו של התובע נתפסה. נתבע 1, יצחק לובטון רץ להגיש עזרה. כנ"ל שני עובדים שהיו [-] והגיעו לשמע צעקות התובע". אזכיר כי טופס זו הוגש לאחר שהתביעה הוגשה ולכן הנתבע מכונה "הנתבע 1". עוד עולה מהראיות כי ביום 1.8.2010 נשלח אל הנתבע מכתב מבאת כוחה של כלל, עו"ד ינקו-פינקלשטיין (מוצג 7 למוצגי התובע), שם היא מציינת כי הטופס השני שנשלח אינו קריא וכי גרסתו ע"פ הטופס השני "אינה עולה בקנה אחד" עם הגרסה שמופיעה בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי ואושר בחתימת הנתבע והמעבידה, וכי הדברים דורשים מבחינתה הבהרה. בנוסף ביקשה באת כוח כלל מהנתבע ליצור קשר עם משרדה, לצורך תיאום פגישה לבירור שאלת ייצוגו (ייצוג שבסופו של דבר כלל לא לקחה על עצמה). ביום 27.8.2010 הוכן ונחתם טופס הודעה שלישי (מוצג 8 למוצגי התובע, להלן: "הטופס השלישי"), בכתב יד ברור וקריא, הכולל תיאור נסיבות דומה לתיאור הנסיבות שבטופס השני. ניתן להניח שהטופס השלישי הוכן עקב הערת כלל לגבי חוסר בהירות כתב היד של הטופס השני. מהאמור עולה, כי אף בפני כלל הציג הנתבע שתי גרסאות עובדתיות שונות. הגרסה שבטופס הראשון, תואמת בעיקרה את גרסתו של התובע כפי שהוצגה בפניי ואילו הגרסה שבטופס השני והשלישי תואמת את גרסת הנתבע כפי שהופיעה בתצהירו ובחקירתו בפניי. מעבר להשלכות שיש לדבר על מהימנותו של הנתבע, אעיר כי אני מוצאת להעדיף את גרסתו הראשונית של הנתבע, בטופס הראשון, שהיא האותנטית יותר, על פני גרסתו המאוחרת שהוצגה לאחר הגשת התביעה ולאחר שהוסברו לנתבע המשמעויות המשפטיות של כל גרסה. בכך לא תמה סקירתנו, שכן מהראיות עולה שהנתבע הציג אף גרסה נוספת, היא גרסתו בפני המוסד לביטוח לאומי. במסמכים של התביעה לדמי פגיעה אשר הגיש התובע כשבועיים לאחר האירוע, ביום 20.9.2008 (להלן: "טופס דמי הפגיעה"), ואשר הנתבע אישר בחתימתו בשם המעבידה, נמסר התיאור העובדתי הבא: "נקראתי בשבת לעזור במפעל ועובד העביר במלגזה מעקות ברזל שנפלו על ברך וירך שמאל". בפניי מסר התובע כי העובד אותו ציין בטופס הנ"ל הוא הנתבע (וראו עמ' 19), והאמור אף מתיישב עם יתר הנתונים שהוצגו, שכן אין מחלוקת כי בעת האירוע נכחו במפעל התובע, הנתבע, מיכאל ואנטולי בלבד, ואין מחלוקת כי מיכאל ואנטולי לא נכחו במקום האירוע. יש בכך תימוכין נוסף למעורבותו הפעילה של הנתבע העברת הגדרות - ולשיטתי יש באמור ראיה נוספת לכך שהוא היה זה שנהג במלגזה ושיש לאמץ את גרסת התובע. יש עוד לזכור כי הנתבע, כמעבידו של התובע, אישר בחתימתו את הפרטים העובדתיים שציין התובע בטופס, ללא כל הסתייגות. אמנם, הנתבע טען בהקשר זה כי כאשר התובע ביקש ממנו לחתום על טופס דמי הפגיעה הוצג בפניו העמוד האחרון בלבד, בו נמצא החלק של אישור המעביד ולא הוצגו בפניו העמודים הראשונים של הטופס, בהם מופיעים פרטי האירוע ופרטי הנפגע - כך שלמעשה הוא חתם "בלנקו" על הטפסים ואין לראות את האמור בהם כמחייב מבחינו. אלא שאין בידי לקבל טענה זו. אינני מוצאת לתת אמון בטענתו של הנתבע לפיה הוא חתם רק על חלק מהטופס ולא ראה מה שכתוב בחלק האחר או שהחלק האחר היה ריק. מעבר לכך, הנתבע אישר בחתימתו הצהרה בפני המוסד לביטוח לאומי לפיה "הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו..." כלשון הטופס, ולכן יש לראותו כ"אחראי" למשמעות חתימתו על הטופס. כבר נקבע בעבר שחתימת נציג המעביד על טופס התביעה לדמי הפגיעה, שם מופיעים פרטי התאונה, ובמיוחד שעה שקיימת חתימה לא מסויגת לגבי נסיבות האירוע - מהווה הודאת בעל דין לגבי נסיבות התאונה (וראו ת"א (מחוזי-חיפה) 508/05 אבו מוך נ' א.א. בטונית מוצרי תשתיות (2001) בע"מ (8.3.2009), סעיפים כט'-ל' לפסק הדין; ע"א (מחוזי-חיפה) 49506-05-11 שחאדה נ' אשרף תעשיות מתכת ומסחר בע"מ (2.2.2012), סעיף ל"ב לפסק הדין ; ת"א (שלום- נצרת) נוג'ידאת נ' ש. ח. פארק פיתוח וגינון 1986 בע"מ (1.2.2011), סעיף 7 לפסק הדין). קושי שני יש בשל הסתירה בין גרסאות הנתבע לגבי שעת האירוע. הנתבע טען בחקירתו (עמ' 24 שורות 33-35 ועמ' 25 שורות 1-2) כי הגיע לעבודה באותו היום דקות ספורות לפני האירוע, בסביבות השעה 08:00 או 09:00 בבוקר, כאשר ויתר העובדים הגיעו בסביבות השעה 07:00. עדות זאת סותרת את דו"ח האירוע ממד"א, לפיו הקריאה בנוגע לאירוע התקבלה בסביבות השעה 11:30 בבוקר, כלומר זמן ניכר לאחר שהנתבע טוען שהגיע למקום ולא מיד לאחר הגעתו. עוד סותרת עדות זאת את גרסתו של הנתבע עצמו כפי שנמסרה לכלל בטופסי ההודעה על פגיעה בעבודה (הראשון, השני והשלישי). קושי שלישי קיים לגבי אמירתו של הנתבע לפיה התובע היה זה אשר נהג במלגזה והרים באמצעותה את הגדרות. טענה זו, הופיעה רק בעדותו בבהמ"ש באופן ברור, וממילא אין היא יכולה להתקבל שעה שהנתבע מסביר שהוא לא ראה את אותה הובלה וכי הוא ראה לראשונה את המלגזה כאשר הגיע בבוקר למפעל, כאשר הגדרות תלויים על המלגזה והתובע לא נמצא בתא הנהג. לא למותר לציין כי גרסתו של הנתבע היתה שהתובע רצה להוריד את הגדרות אך השוח שעליו הוא אמור היה להניח אותן לא היה "נקי", לכן הוא השאיר אותן תלויות באויר, ירד לנקות את השטח ואז ארעה אותה "זחילה" נטענת. גרסת "הצורך בניקוי השטח", לא הופיעה במסמכים או בטפסים או בגרסאות המוקדמות, היא ממילא בבחינת עדות שמועה ואינני מקבלת אותה. בנוסף, מצאתי כי לנתבע יש אינטרס ממשי לטעון כי הוא לא נהג במלגזה, מאחר וישנה מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הרישיון שהחזיק בידיו תקף לנהיגה במלגזה אם לאו. הנתבע יודע שבמידה ויקבע שהוא נהג במלגזה ובמידה וייקבע כי מדובר בתאונת דרכים, תיתכן תוצאה בה קרנית תהא זכאית "לחזור" אליו. הדברים הובהרו לו ולדעתי זו הסיבה לריבוי ושינוי הגרסאות. סיכום הממצאים העובדתיים - הינה כי כן, ראינו כי גרסתו של התובע מהימנה יותר מגרסתו של הנתבע. לחובת התובע יש לזקוף (אם בכלל) רק את העובדה שמעורבותה של המלגזה לא אוזכר במסמכים הרפואיים הראשונים אלא רק במסמכי המל"ל, שבועיים אחרי כן, אך קושי זה אינו רלבנטי כיון שגם הנתבע מסכים שהיתה מלגזה "בסיפור". קושי מסוים קיים גם לגבי תיאור שלבי נסיונות ההעמסה והשחלת השיניים במרווחים של הגדר - אך הסברתי לעיל מדוע המדובר בנושאים שוליים שאינם מהותיים לעיקרי הגרסה. לעומת זאת, לחובת הנתבע סתירות מהותית, רבות, ממשיות, היורדות לשורשם של דברים, סתירות בין מסמכים שונים עליהם חתם בזמן אמת ובינם לבין הגרסה שמסר בבהמ"ש - ויש לזכור כי אף הוא בעל דין, בכל הנוגע לסעיף 54 לפקודת הראיות. הפועל יוצא מכל האמור לעיל הוא שאני מוצאת להעדיף את גרסתו של התובע באשר לאופן קרות האירועים על פני גרסאותיו של הנתבע. על כן אני מוצאת לקבוע את הממצאים העובדתיים כדלקמן: האירוע התרחש בעת ניסיון להטעין את הגדרות על המלגזה לצורך שינוען במפעל. הנתבע הוא שנהג במלגזה. בשלב מסוים, לאחר שהגדרות הורמו, התברר שלא ניתן לשנע אותן במצבן כיון שהן עלולות ליפול ושהרצועה שנועדה לאבטח אותן (או להרים אותן) מחליקה. הגדרות הורדו לקרקע לצורך קשירתן המחודשת או בחינת אופן ההרמה. לאחר הורדת הגדרות לקרקע, דבוקת הגדרות עמדה באופן עצמאי וסטטי על הרצפה - כאשר הגדרות לא נתמכו על ידי שיני המלגזה ולא על ידי הרצועה שהושחלה בינות לשלבי הגדרות. בשלב זה תמך התובע בגדרות בידיו וביקש מהנתבע להרים או להזיז את שיני המלגזה כך שהגדרות יטו לעבר המלגזה. הנתבע לא עשה כן. לאחר פרק זמן לא ברור - הגדרות החלו ליפול לעבר התובע, הוא ניסה להימלט אך הגדרות נפלו על רגלו השמאלית. בהינתן הממצאים העובדתיים האמורים, נעבור לבחון את המשמעות המשפטית של הדברים. האם האירוע מהווה תאונת דרכים? כפי שפתח כב' השופט עמית את פסה"ד בת"א (מחוזי-חיפה) 599/05 בכריה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (6.11.2006): "שוב חוזר הניגון, ושוב נדרשים אנו לשאלה הנצחית תאונת דרכים או לא תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975". מהלך בחינת השאלה הוא כידוע דו שלבי, כאשר ראשית יש לבחון האם נכנס האירוע בגדריה של ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים", ולאחר מכן יש לבחון האם חלה בנסיבות המקרה אחת מהחזקות המרבות שקבע המחוקק. מאחר ואין בענייננו טענה של תחולת החזקה החלוטה הממעטת, הרי שאין צורך להידרש לשלב השלישי בהליך הפרשני. זה יהיה סדר הדיון גם להלן. תחולת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" - ההגדרה הבסיסית הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". דומני שאין מחלוקת כי התביעה דנן עוסקת ב"מאורע" וכי נגרם לתובע "נזק גוף". לעניין הגדרת המלגזה כ"רכב מנועי" - הרי שמסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהמלגזה דכאן הינה אכן רכב מנועי לצורך ריכב זה שבהגדרה (ואפנה לרע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ''ד נא(4) 659 (1997)). באשר לקיומן של "מטרות תחבורה" ובאשר לקשר הסיבתי הנדרש לאור הדיבר "עקב", לא אדרש בהכרעה זו היות ולשיטתי אין עסקינן ב"שימוש" (והמדובר ברכיבים מצטברים). בסעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדר המונח "שימוש ברכב מנועי" כך: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" כפי שקבעתי לעיל, האירוע התרחש בעת נסיון להטעין את הגדרות על המלגזה. לאחר נסיון ראשון כושל של הרמת הגדרות הן הונחו על הקרקע (על מנת לנסות להרימן שוב או על מנת לקשור אותן טוב יותר או על מנת לבחון שנית את דרך ההרמה או את הקשירה), ובשלב הזה - היות ולא היתה לגדרות כל תמיכה - הן נטו לכיוון התובע ונפלו. מכאן, שהמטען לא "התנתק או נפל מהרכב". הגדרות לא נפלו או התנתקו מהמלגזה או משיני המלגזה. הן עמדו על הקרקע, ללא שהן נתמכות על ידי השיניים או הרצועה - ונפלו. חשוב להדגיש שוב כי על פי עדותו של התובע, עליה חזר כמה פעמים, הגדרות עמדו על הקרקע טרם נטו לכיוונו (בעודו מנסה לתמוך בהם ובעודו מדבר עם הנתבע ומבקש ממנו לנסות ולהטות את הכיוון באמצעות הרמה חוזרת או הטיה של השיניים). לא עלתה באף שלב, באף גרסה, האפשרות שהגדרות נפלו מגובה מסוים. מעבר לכך, אף אם ניתן היה לומר כי עסקינן ב"הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה" וכי המדובר באחת מהחלופות המרבות של "שימוש" - אזי שמאחר והיה זה במהלך ניסיון הטעינה של הגדרות, חלה גם החזקה הממעטת שעניינה "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". המדובר אם כן ב"התנגשות פנימית" בין חלקי הגדרת ה"שימוש" - ועל פי ההלכה החרגת "הטעינה והפריקה" גוברת על החלופה המרבה של "התנתקות או נפילה של מטען מרכב עומד" (רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי פ"ד נז(2) 614 (2003); רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004), בפסקה 12 לפסק הדין; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה רביעית 2011), להלן: "ריבלין", עמ' 240- 241); וראו אף את ע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (29.6.2010) שם אישר שוב בית המשפט העליון הלכה זו, ונקבע כך (בסעיף 11): "נראה לי כי ראוי להותיר בעינה מסקנה זו המקנה עדיפות להחרגת הפריקה והטעינה על פני "השימוש" המוכר של הינתקות או נפילה, זאת - לא רק בשל המבנה הלשוני של ההגדרה. חשוב בעניין זה יותר הפן המהותי: נפילתו של מטען, כשהרכב חונה או עומד, הוא האירוע המזיק הרגיל, הממשי, והשגרתי, שעשוי להתרחש במהלך טעינה או פריקה. להחריג את הטעינה או הפריקה מן החוק, ובה בעת לכלול בגדר הזכאות את נפילתו של אותו מטען, הוא בבחינת תרתי-דסתרי." מכאן, שהחזקה הממעטת של "הטעינה והפריקה" תגבר, אף אם חל שימוש מהסוג של "הינתקות או נפילה". לכן, לא הוכח "שימוש" ברכב מנועי. אין אף צורך לבחון את שאר יסודות ההגדרה - והמסקנה היא שאין תחולה להגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים. תחולת החזקה המרבה של ניצול הכוח המכני - נותר אם כן לבחון את השאלה האם חלה בנסיבות העניין אחת מהחזקות המרבות בהגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק הפיצויים, כאשר החזקה הרלבנטית לענייננו היא "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בראשית הדברים ראוי להעיר שמאחר ועסקינן בפעולות שבוצעו באמצעות שיני המלגזה, אין אנו עוסקים בניצול כוח במובן של ניצול כוחו של מנוע המלגזה, אלא דווקא בניצול כוח באמצעות המערכת ההידראולית של המלגזה. ואולם כבר נקבע בעבר, כי ניצול הכוח המכני אינו דווקא ניצול כוח המנוע של הרכב המנועי, וייתכן גם ניצול מכני הידראולי (וראו ע"א 9474/02 אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ''ד נח(1) 337 (2003), להלן: "פס"ד אבנר"), ועל כן לא ארחיב בסוגיה זו. בהתייחס לשאלת שינוי הייעוד, הדעת נותנת כי ייעודיה של מלגזה הם הרמת מטענים ושינועם, וזאת הייתה פעולת המלגזה (לפחות המתוכננת) גם במקרה דנן. על כן אני קובעת כי בעת השימוש שנעשה במלגזה בנסיבות המקרה הנדון לא שינתה המלגזה את ייעודה המקורי, ובהקשר זה מקובלת עלי חוות דעתו של המומחה אסבן. עתה עלינו לבחון האם האירוע בו נפגע התובע נגרם עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה, ולצורך כך נקבע בפסיקה מבחן משולב. בפס"ד אבנר צוין כי: "המילה "עקב", המופיעה בחזקה המרבה שבה עסקינן, מבטאת דרישה סיבתית. המבחן הסיבתי הינו מבחן משולב - סיבתיות עובדתית ("סיבה בלעדיה אין") וכן סיבתיות משפטית, שביסודה עומד מבחן הסיכון...". וראו גם את ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קוואסמה נ' רג'בי פ"ד נ(3) 661 (1996), וכן ריבלין, בעמ' 325. כלומר, עלינו לבחון האם מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ניצול כוחה המכני (או ההידראולי) של המלגזה לבין נפילת הגדרות, והאם מתקיים קשר סיבתי משפטי - כלומר, האם הפגיעה בתובע היא במסגרת מתחם הסיכון שיוצר ניצול הכוח של המלגזה. אני סבורה שהתשובה היא שלילית - לגבי שתי השאלות. אבהיר הנימוקים לעמדתי זו. ברע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת פ"ד נו(1)721, 727 (1998) ציין כבוד הנשיא השופט ברק בהתייחס לחזקה ניצול הכוח המכני את הדברים הבאים: "ראשית, אין החזקה החלוטה חלה במקרים שבהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר; שנית, החזקה החלוטה אינה חלה מקום שבו הכוח המכני שנוצל אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב; שלישית, החזקה החלוטה אינה חלה אם בעת השימוש וניצול הכוח המכני לייעוד המקורי הלא תעבורתי, איבד הרכב את ייעודו המקורי התעבורתי (ראה פרשת עוזר הנ"ל [1], בעמ' 568). לא זו אף זו, גם בהתקיים תנאים אלה עדיין נדרש - והפעם במישור הקשר הסיבתי-המשפטי - כי הנזק יהא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב (ראה ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' ר'גבי (להלן - פרשת ר'גבי [3]), בעמ' 673)." (ההדגשות אינן במקור). בנסיבות המקרה דנן נפילת הגדרות ארעה בשל "הליך גרימה" אחר, במנותק מפעולת הורדת הגדרות לקרקע על ידי המלגזה, פעולה שארעה לפני הנפילה והסתיימה עובר לנפילת הגדרות. לשיטתי - הגדרות לא נפלו עקב ניצול הכח המכני לצורך ההורדה אלא דווקא בשל העדר כח מכני והעדר כל כח אחר שיכול היה לתמוך בהן. לצורך הבהרת עמדתי אשוב ואפנה לגרסתו העובדתית של התובע, באשר אין מנוס אלא להידרש לדקויות ולבחון כל פרט בגרסת התובע - אשר מתאתי כמהימנה (כמפורט בפרק הקודם), וראו את סעיפים 17 עד 19 לתצהיר התובע, לאמור: "הנתבע 1 הרים את הגדרות באמצעות המלגזה אך מיד הוריד אותם ארצה כי שוב החגורה המקשרת החליקה, ואז נוצר מצב שהגדרות היו מונחים על הארץ במצב סטטי ושיני המלגזה מושחלות בתוכן. בזמן הזה, ובהתאם להוראות הנתבע 1, נאלצתי להחזיק ולתמוך בגדרות הכבדות כדי שלא יפלו, ותוך כדי התרעתי בפני הנתבע 1 כי הגדרות כבדות מאוד וביקשתי ממנו שישנה את כיוון השיניים של המלגזה לכיוונו ע"מ שהגדרות לא ייפלו עליי, זכור לי כי אמרתי לו "קח את זה בום אליך". הנתבע 1 לא עשה כן ומשכך נפלו הגדרות שבאופן שמשקלן הכריע אותי עקב העומס וכובד הגדרות. ניסיתי לברוח לאחור אך לא הצלחתי לחמוק מהגדרות שלכדו אותי, פגעו בי ומחצו אותי, ונאנקתי מכאבים." כלומר, והדברים כבר נכתבו - הוכח כי דבוקת הגדרות הורדה לארץ באמצעות הכוח של המלגזה, אך השימוש בכח הסתיים והן עמדו כדבוקה על הקרקע, בצורה סטטית, ללא תזוזה. התובע תמך בגדרות בידיו ואף ניהל דין ודברים עם הנתבע במטרה למנוע את נטיית הגדרות לכיוונו. התובע חש שהגדרות עומדות ליפול עליו וניסה לברוח לאחור. התובע טען בשלב מסוים כי כל האירוע לקח שניה או שתיים, אך פרק זמן זה כנראה קצת קצר מפרק הזמן הריאלי שבמהלכו התרחשו האירועים. כך או כך - אין למשך הזמן המדויק חשיבות שכן את השאלה אם היה ניצול של הכח המיכני יש לשאול לגבי הרגע הנקודתי המסוים שבו ארע הנזק. כאן, תחילת הנזק הינה בעת נטית הגדרות - וזה היה לאחר שהפסיק ניצול הכח ולא עקב הניצול הקודם. עוד יובהר כי התובע לא טען, וממילא לא הוכח, כי הנפילה התרחשה מייד לאחר שהורדו הגדרות לקרקע, במובן שנפילתן נגרמה מכוח "התנועה", ה"דינמיקה" או ה"תנע" שיצרו הורדת המטען לקרקע. לא נטען שהמטען "נחבט" על הקרקע - כך שמהירות ההורדה או עוצמת האימפקט עם הרצפה גרמו להטיה ולנפילה. נהפוך הוא - התובע הדגיש כי דבוקת הגדרות ירדה באופן מבוקר לקרקע ועמדה באופן סטטי על הקרקע - לפני תחילת הנטיה - בעודו תומך בגדרות ומדבר עם הנתבע, עד שכשל. במצב דברים עובדתי זה, התנתק הקשר הסיבתי העובדתי, בין ניצול הכוח המכני בעת הורדת הגדרות לקרקע לבין נפילתן - וממילא לא מתקיים גם קשר סיבתי במובן המשפטי. התוצאה - משכך - אין עסקינן בתאונת דרכים ודין התביעה כנגד הנתבעות 4 עד 6 להידחות. בנסיבות העניין, לאור השאלות המהותיות שהיו במחלוקת - לא אעשה צו להוצאות לחובת התובע לטובת נתבעות אלו. ההליכים יימשכו כנגד הנתבעים 1 עד 3. לצורך קביעת המתווה להמשך ההליכים יתקיים דיון קדם משפט ביום 7/3/2013 בשעה 10:30. מתכתמפעלתאונת עבודה