מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה אזרחית על אלימות: מבוא עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שלטענת התובע נגרם לו בעקבות אירוע תקיפה מיום 20.6.08. תמצית טענות הצדדים מכתב התביעה עולה, כי התובע והנתבע מתגוררים באותו ישוב. התובע טוען, כי בנו של הנתבע שבר את האופניים של בתו. לטענתו, כחודשיים לאחר מכן ביום 20.6.08 הבחין, כי בתו ובנו של הנתבע משחקים והעיר לבנו של הנתבע, כי ישחק עמה יפה ושמקרה שבירת האופניים לא יחזור על עצמו. התובע טוען, כי לאחר מכן הלך לביתו ואז הגיע למקום הנתבע אשר דרש, כי התובע יצא החוצה. התובע טוען שהנתבע כעס וטען שהתובע קילל את בנו בביטויי גנאי. לטענת התובע, הנתבע נתן לו מכות בחזה ואגרופים, שבר לו ארבע שיניים ופגע בשיניים הסמוכות אשר ניזוקו חלקית. התובע טוען, כי לנתבע לא הייתה סיבה לתקוף אותו. לטענתו, הנתבע ביצע נגדו עוולות של תקיפה, רשלנות חמורה וזדון והפרת חובה חקוקה. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאותיו ובגין נזק לא ממוני. לטענת הנתבע, התובע היה שיכור ותקף אותו וכי מרבית הנזקים אינם קשורים לאירוע בו עסקינן. לטענתו, פיו של התובע היה טעון שיקום מסיבי טרם האירועים האמורים. הנתבע טוען, כי אין ממש בטענה לפיה בנו שבר את אופני בתו של התובע והוסיף, כי במועד הרלוונטי טענתו של התובע הייתה, כי בנו מציק לבתו בגן ואין בטענה זו ממש. לטענת הנתבע, התובע הגיע למקום כאשר בתו הייתה עמו ברכב ובאותה עת בנו שיחק עם אחייניו של התובע. הנתבע טוען, שהתובע יצא מהרכב והחל לקלל את בנו ולאיים עליו. לטענתו, הוא הגיע לביתו של התובע במטרה לשוחח עמו ולהוכיחו על כך שפנה לבנו ישירות ולא אליו ולאשתו. לטענתו, התובע תקף אותו וכי ככל שנגרם לתובע נזק הרי שהוא נגרם בשל הגנה עצמית, לאחר שהתובע תקף אותו בעזרת בול עץ. לטענת הנתבע, מספר שכנים ניסו לעצור את התובע מלתקוף את הנתבע. התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו הכחיש טענה לפיה היה שיכור בעת האירוע. כן טען, כי אין ממש בטענה, כי היו לו נזקים קודמים בפה ללא קשר לתקיפה נשוא התובענה. התובע הכחיש את טענות הנתבע באשר לנסיבות שקדמו לתקיפה והוסיף, כי אין בהן כדי להצדיק תקיפתו ואין ממש בטענת הנתבע לפיה מדובר בהגנה עצמית. התובע הוסיף, כי אין ממש בטענה לפיה שיניו העליונות נפגעו בשל תאונת עבודה בה היה מעורב. הראיות מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ושל הגב' ברייר (להלן: "ברייר")- אחותו של התובע וחוות דעת של ד"ר הלון מאג'ד. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של מר דרור מזרחי (להלן: "מזרחי") ושל מרים סיאר- אשתו של התובע וחוות דעת של פרופ' לאופר. בדיון שנערך ביום 5.9.12 הודיע בא כוח הנתבע, כי הגב' מרים סיאר חזרה להתגורר עם התובע ובנסיבות אלו משך את תצהירה. יתר המצהירים העידו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. לאור הפער בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים מונה, ביום 17.10.10, ד"ר צבי לסטר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום פה ולסת. המומחה קבע, כי התובע איבד 4 שיניים קדמיות והקנה לו 1% נכות לצמיתות. דיון ומסקנות בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות פגיעתו של התובע ובאשר לנזקיו. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר אשר הוצג לפני מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו. סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע, כי: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו". התובע טוען, כי ביום האירוע פגש את בנו של הנתבע ופנה אליו בבקשה, כי ישחק יפה עם בתו הזכיר לו מקרה אשר ארע חודשיים קודם לכן ואשר במסגרתו שבר הילד, לטענתו, את אופני ביתו (ת/1 סעיף 6). לטענתו, באותו יום בשעות אחר הצהרים הגיע הנתבע לביתו וקרא לו, בזעם, כי יצא החוצה (ת/1 סעיף 8). התובע העיד, כי האירוע התרחש מחוץ לבית. לטענתו, הנתבע דפק על הדלת ואמר לו לבוא החוצה וכי הוא רוצה לדבר איתו. התובע העיד, כי כאשר יצא מהבית, הנתבע תפס אותו ואמר שאלמלא אחיו ואמו הוא היה הורג אותו (עמ' 17 ש' 17-20). לטענתו, הנתבע זעם והטיח בפניו, כי קילל את בנו והחל להכותו באגרופים בפנים ובחזה (ת/1 סעיף 8). הנתבע טוען, כי בנו שיחק מחוץ לבית עם אחייניו של התובע וכי הם שבו הביתה וסיפרו לו שהתובע קילל את בנו ואיים עליו. לטענתו, הלך לביתו של התובע בכדי לשוחח עמו על כך ולבקש ממנו, כי לא ידבר עם ילדיו (נ/2 סעיפים 5 ו-11). בעדותו אישר הנתבע, כי כאשר האירוע החל הוא היה בחצר ביתו של התובע. לטענתו, התובע יצא אליו עם ידיים ריקות אולם הבין שהוא בא לברר מה קרה ושהוא עשה משהו לא בסדר (עמ' 28 ש' 15-21). הנתבע טען, כי כאשר התובע יצא מהבית הוא החל לקלל אותו ולצעוק עליו. לטענתו, הוא הבין שאין לו עם מי לדבר ועל כן ביקש לעזוב את המקום, אלא שאז התובע לקח בול עץ מערימת עצים להסקה והחל לרוץ לעברו. לטענתו, שכנים שהגיעו למקום ניסו לעצור את התובע ללא הצלחה והתובע הגיע אליו עם בול העץ בידו. הנתבע טען, כי הגן על עצמו והדף את בול העץ אשר התובע ניסה להנחית עליו וכי בול העץ פגע בפיו של התובע (נ/2 סעיפים 12-15). הנה כי כן, לנתבע ולתובע גרסאות שונות באשר לאירועים שהביאו לפגיעת התובע. אין מחלוקת, כי אם תתקבל גרסת התובע, לפיה הנתבע חבט בו באגרופיו, הרי שעסקינן בתקיפה בהתאם להוראות סעיף 23 לפקודת הנזיקין. ככל שתתקבל גרסת הנתבע, הרי שאף ממנה עולה, כי התובע נפגע בשל שימוש הנתבע בכוח ועסקינן בתקיפה בהתאם להגדרת המונח בפקודת הנזיקין. בהתאם לשתי הגרסאות התובע נפגע בעקבות שימוש הנתבע בכח נגד גופו של התובע. הן מגרסת התובע והן מגרסת הנתבע עולה, כי הנתבע פגע פיזית בתובע לאחר שהגיע לביתו ולאחר שהיה בין הצדדים דין ודברים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות בגינן הגיע הנתבע לביתו של התובע ובאשר לאירועים אשר התרחשו עת הגיע הנתבע לביתו של התובע ועד פגיעת התובע וכן נסובה בין הצדדים מחלוקת, האם פעולות הנתבע נבעו מהגנה עצמית. מהוראות סעיף 23 עולה, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. קרי, בכדי להטיל אחריות על התוקף יש לבחון האם צפה, כי מעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף והאם חפץ בתוצאה זו. לאור האמור לעיל מצאתי, כי הרכיב האמור מתקיים בענייננו. בנסיבות האמורות, יש לבחון האם עומדת לנתבע אחת ההגנות המפורטות בפקודה. בענייננו טוען הנתבע, כי הגיע לביתו של התובע וביקש לשוחח עמו בצורה רגועה אולם התובע צעק עליו וקילל אותו. הנתבע טען, כי הבין שאין לו עם מי לדבר ועל כן ביקש לעזוב את המקום. הנתבע העיד, כי הייתה בחצר ערימה של גזעים והתובע תפס אחד מהם ורדף אחריו עם בול העץ (עמ' 29 ש' 7-10). נטען בפני הנתבע, כי התובע לא פגע בו בגופו והשיב, כי התובע התקרב אליו פעמיים והוא הגן על עצמו והדף אותו. הנתבע הוסיף, כי כל אדם אחר היה עושה את זה (עמ' 29 ש' 11-13). הנתבע אישר שהתובע נפגע בפה (עמ' 31 ש' 10-11). הנתבע העיד שהתובע התקרב אליו עם בול עץ והוא סובב את הראש והדף אותו. לטענתו, בתצהירו ובמשטרה הוא אמר שהתובע קיבל מכה אבל זו הייתה הגנה עצמית (עמ' 31 ש' 10-14). סעיף 24(1) לפקודה קובע, כי בתובענה על תקיפה תהיה לנתבע הגנה אם הוא "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר". על כתפי הנתבע מוטל הנטל להוכיח טענתו לפיה פעולתו אשר בעקבותיה נפגע התובע נעשתה מתוך הגנה עצמית. מצאתי, כי לא עלה בידו להוכיח טענה זו. כאמור, גרסת הנתבע הינה שהתובע רדף אחריו עם בול עץ במטרה להכותו וכי הוא הדף את התובע וכתוצאה מכך נפגע התובע מבול העץ. בעת עדותו נטען בפני הנתבע, כי הוא העיד שהתובע ניסה להרביץ לו פעמיים ובפעם השלישית הוא כאילו הצליח ואז הוא הדף אותו. הנתבע נשאל מדוע התיאור האמור אינו מופיע בתצהירו ובתגובה הפנה לסעיף 14 לתצהירו. הנתבע טען, כי בפעם הראשונה אשתו של התובע תפסה אותו בגופיה ובפעם השנייה הוא נפל, כי היה בגילופין. הנתבע הוסיף, כי בפעם השלישית התובע תפס אותו (עמ' 29 ש' 23-27). יש לציין, כי גרסה זו אינה מופיעה בתצהירו של הנתבע ותחת זאת טען בתצהירו, כי שכנים שהגיעו למקום ניסו לעצור את התובע אולם הוא הצליח לחמוק מידם והתקרב אליו, כאשר היה ליד דלת הרכב שלו. גרסת הנתבע לפיה ביקש לשוחח עם התובע בצורה רגועה וכי התובע החל לצעוק, לקלל ולאיים עליו עם גזע עץ לא הותירה עליי רושם אמין. הנתבע נשאל באשר להחלטתו ללכת לבית התובע והשיב, כי מעולם לא היה לו סכסוך קודם עם התובע. לטענתו, עשה מה שכל אב אחר היה עושה אם בנו היה בא אליו מבוהל. הנתבע העיד, כי לא הייתה לו שום כוונה לריב עם התובע. לטענתו, הוא בא לדבר עם התובע בכדי שהלה לא ידבר עם בנו (עמ' 28 ש' 22-27). הנתבע שלל טענה לפיה בא עצבני לבית התובע ורצה לתת לו מכות. הוא טען, כי לא היה לו שום סכסוך עם התובע (עמ' 29 ש' 16-17). הנתבע העיד, כי לא בא לביתו של התובע במטרה לריב וכי הוא לא אדם של מריבות. לטענתו, הוא עשה מה שכל אב אחר היה עושה. הנתבע הוסיף, כי הוא יכול היה להתלונן במשטרה אולם ידע שיש לתובע הרבה בעיות ולא רצה לסבך אותו (עמ' 29 ש' 19-22). הנתבע טוען, כי הגיע לביתו של התובע לאחר שבנו חזר הביתה נסער ומבוהל וסיפר לו שהתובע איים עליו וקילל אותו. השתכנעתי, כי יש ממש בטענת התובע לפיה הנתבע הגיע לביתו כשהוא זועם, בשל מה שסיפר לו בנו. טענה זו סבירה בעיניי יותר מטענת הנתבע לפיה שמע מבנו הבוכה, כי התובע איים עליו וקילל אותו והחליט ללכת לביתו של הנתבע, באופן מיידי, כאשר הוא רגוע ושליו וכל מטרתו הייתה לדבר עם התובע בצורה רגועה. כאמור לעיל, מעדויות הנתבע והתובע עולה, כי הנתבע הגיע לבית התובע וביקש ממנו, כי יצא החוצה והאירוע התרחש בחצר ביתו של התובע. מצאתי, כי אף דרישת הנתבע, כי התובע יצא מביתו החוצה יש בה ללמד על המצב הנפשי בו היה שרוי הנתבע עת הגיע לבית התובע ולתמוך בטענת התובע לפיה הנתבע זעם כאשר הגיע לביתו. סביר בעיניי, כי ככל שהנתבע היה מבקש לשוחח עם התובע באופן רגוע הרי שהיה בידו לעשות זאת בביתו של התובע והוא לא היה דורש, כי התובע יצא מביתו. העובדה שהנתבע הגיע לביתו מיד לאחר שבנו סיפר לו על המקרה וכי צעק לתובע שיצא מביתו יש בה כדי לתמוך בגרסת התובע, כי הנתבע זעם ויש בכך לשלול טענת הנתבע לפיה ביקש לשוחח עם התובע באופן רגוע. לא שוכנעתי, כי יש ממש בגרסת הנתבע לפיה ביקש לשוחח עם התובע ברוגע ומשראה שאין בידו לשוחח עם התובע ביקש לעזוב את המקום ואז התובע ניסה לתקוף אותו והוא התגונן מפני ניסיונותיו האמורים של התובע וכפועל יוצא מכך פגע בתובע. התרשמתי, כי יש ממש בטענה לפיה הנתבע הגיע לביתו של התובע כאשר הוא זועם על הדברים אשר הנתבע אמר לבנו. לא השתכנעתי, כי הנתבע התכוון לשוחח עם התובע בצורה רגועה ותחת זאת התרשמתי, כי הוא כעס מאוד ופעל בעקבות הכעס האמור. הנתבע נשאל, האם אף אחד לא ראה את האירוע עצמו והשיב, כי אשתו של התובע ראתה הכל. הוא נשאל, האם היה עוד מישהו והשיב, כי אריה מזרחי הגיע במהלך ניסיון התקיפה של התובע ואחר כך הגיע גם גיא מזרחי. הנתבע העיד, כי ערן מרקוס הגיע בסוף וכי הוא לא זוכר שראה אותו. לטענתו, הוא ראה את אריה וגיא (עמ' 30 ש' 23-28). במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי שכנים שהגיעו למקום תפסו את התובע וניסו להרחיק אותו ממנו אולם התובע נאבק בהם, נחלץ מאחיזתם ורץ לעברו (נ/2 סעיף 8). הנתבע העיד, כי האירוע נמשך כמה דקות (עמ' 30 ש' 31-32, עמ' 31 ש' 1). הנתבע נשאל, האם יכול להיות שאנשים הגיעו אחרי שראו שיש מכות והשיב, כי אריה וגיא הגיעו במהלך האירוע. הנתבע נשאל מדוע לא זימנם לעדות והשיב שזה מושב קטן ואנשים לא רוצים להכניס עצמם לעימותים מיותרים ורוב האנשים במושב הם בני משפחה. הנתבע נשאל, האם לא התייעץ עם עורך דינו באשר לזימון עדים שראו את המקרה ובתגובה טען, כי שני הנוכחים באירוע הם שכנים של התובע וגם הוא מכיר אותם אישית והוא לא רצה שתהיה אי נעימות ולכן לא רצה להזמינם מיוזמתו משום שידע שתהיה בעיה (עמ' 31 ש' 2-9). הנה כי כן, הנתבע טען, כי היו עדים אשר ראו את האירוע עצמו. מעדותו עולה, כי אריה נכח בעת שהתובע ניסה לתקוף אותו וכי אחר כך הגיע גם גיא. כאמור, הנתבע אף טען, כי שכנים שהגיעו למקום ניסו לעצור את התובע ולאחר שהתובע השתחרר מאחיזתם הוא רץ לעברו במטרה לתקוף אותו. מהאמור עולה, כי היו עדים למקרה אשר יכלו, לכאורה, לתמוך בגרסת הנתבע לפיה התובע ניסה לתקוף אותו וכי הוא ניסה להתגונן ובשל כך נפגע התובע. הנתבע לא זימן לעדות את אריה, אשר לטענתו, היה עד לניסיון התובע לפגוע בו ולא זימן לעדות את גיא שהגיע למקום לפני דרור וייתכן שהיה עד להתרחשויות שקדמו לפגיעת התובע. העובדה שהנתבע לא זימן עדים אלו לעדות, אל אף שהיה בידם, לכאורה, לתמוך בגרסתו לפיה פגע בתובע שעה שניסה להתגונן מפניו, פועלת לרעתו. טענת הנתבע באשר לנסיבות בגינן לא זימן את העדים האמורים לעדות לא הותירה עליי רושם אמין. הנתבע זימן לעדות את דרור אשר העיד, כי לא נכח במקום בשעת האירוע וכי בא אחרי זה (עמ' 33 ש' 25-26). הנתבע העיד, כי דרור הגיע מאוחר יותר וכי הוא לא ראה אותו באירוע. הנתבע הוסיף שהוא לא היה נוכח כשדרור הגיע (עמ' 30 ש' 29-30). דרור העיד, כי כאשר הגיע הנתבע כבר לא נכח במקום. מעדות דרור עולה, כי הפרטים הידועים לו באשר למאורע בו עסקינן הינם בהתאם למה שסיפר לו הנתבע, אשר הינו גיסו (עמ' 33 ש' 27-30). מכאן, שאין בידו של דרור להעיד מידיעה אישית באשר לנסיבות בהן נפגע התובע והאם הפגיעה נגרמה בשל ניסיונו של הנתבע להתגונן מפני ניסיון התובע לפגוע בו. לא סבירה בעיניי גרסת הנתבע לפיה לאחר שניסה לשוחח עם התובע, בצורה רגועה, ללא הצלחה הוא ביקש לעזוב את המקום והתובע תקף אותו. גרסתו זו של הנתבע, באשר למהלך אירועים קצר מאוד, אינה מתיישבת עם טענתו לפיה הספיקו להגיע למקום שכנים שניסו למנוע מהתובע לתקוף אותו. יש לציין, כי בעוד שבתצהירו טען הנתבע, כי שכנים שהגיעו למקום ניסו לעצור את התובע שניסה לתקוף אותו הרי שבעדותו העיד, כי בפעם הראשונה אשתו של התובע ניסתה לתפוס אותו, בפעם השנייה הוא מעד ובפעם השלישית התובע הגיע אליו. לא עלה בידי הנתבע להסביר את הסתירה האמורה בין גרסאותיו. לכך מתווספת העובדה שהנתבע נמנע מלזמן את העדים האמורים לעדות, על אף שעל כתפיו מוטל הנטל להוכיח טענתו לפיה התובע נפגע בעת שניסה להתגונן מפניו. יתרה מזאת, אם התובע ניסה פעמיים לתקוף אותו ללא הצלחה ובפעם השנייה אף מעד, לא ברור מדוע פרק זמן זה לא הספיק לנתבע על מנת לעזוב את המקום בשים לב שראה באיזה מצב שרוי התובע לשיטתו. כאמור, הנתבע טען, כי הדף את התובע שניסה לפגוע בו וכתוצאה מכך נפגע התובע בפיו. בעדותו אישר הנתבע, כי התובע נפגע בפה (עמ' 31 ש' 10-11). הנתבע נשאל, האם התובע נפגע בעוד מקומות והשיב שהתובע התקרב אליו עם בול עץ והוא סובב את הראש והדף אותו. הנתבע טען, כי בתצהירו ובמשטרה אמר שהתובע קיבל מכה אבל זו הייתה הגנה עצמית. הנתבע העיד, כי התובע לא קיבל ממנו מכה במקומות אחרים. נטען בפניו, כי בבית החולים ראו המטומות בפנים ובבית החזה והוא הופנה לנספח ה' לתצהיר התובע בו צוין, יומיים אחרי האירוע, כי ישנן המטומות ונטען בפניו, כי סביר להניח שההמטומות הם מהאירוע עצמו. לכך השיב, כי אמר שהתובע קיבל מכה בפנים. לטענתו, התובע לא קיבל ממנו מכות באזור אחר של הגוף. הנתבע טען, כי אינו יודע מהיכן הסימנים האמורים אולם אינם ממנו (עמ' 31 ש' 10-20). במסמך רפואי מיום התאונה צוין, כי התובע הגיע לבית חולים בשל חבלה בפנים. במסמך רפואי מיומיים לאחר האירוע צוין, כי בבדיקת התובע נמצאו המטומות בפנים, המטומות רבות בבית החזה ואיבוד שיניים. לאור סמיכות הזמנים בין האירוע נשוא התובענה והמועד בו נערכה הבדיקה האמורה וכן לאור אופי הפגיעה, אמינה בעיניי טענת התובע לפיה הפגיעות האמורות נגרמו אף הן בשל האירוע בו עסקינן. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע לפיה פגע בפיו של התובע שעה שניסה למנוע מהתובע לפגוע בו עם גזע עץ. ברי, כי הדיפת גזע העץ אשר הביאה לפגיעה בפיו של התובע לא יכולה הייתה גם לגרום להמטומות רבות בגופו ובפניו. פגיעות התובע מתאימות יותר לגרסתו לפיה הנתבע הכה אותו והלם בו באגרופיו. אף בכך יש בכדי לשלול טענת הנתבע לפיה עסקינן בהגנה עצמית. אי לכך מצאתי, כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח טענתו, כי פעל מתוך הגנה עצמית. כאמור לעיל, אין מחלוקת, כי התובע שוחח עם בנו של הנתבע וכי בעקבות השיחה האמורה הגיע הנתבע לביתו של התובע ופרץ בין הצדדים ריב אלים. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לאופי שיחתו של התובע עם בנו של הנתבע. בתצהירו טען התובע, כי ביום המקרה ראה את בנו של הנתבע, וביקש ממנו שישחק עם בתו בצורה יפה ולא ירביץ לה והזכיר לו, כי חודשיים לפני כן הוא גרם לנזק לאופניים של בתו. התובע טוען, כי דיבר עימו בצורה יפה ורגילה ולא איים עליו (ת/1 סעיף 6). בעדותו נשאל התובע מדוע שוחח עם בנו של הנתבע ולא עם הנתבע ואשתו והשיב, כי דיבר עם הילד כמו שהוא מדבר עם ילדי הגן שהגננות מביאות כשהוא על הטרקטור שלו. לטענתו, אמר לילד לשחק יפה עם ביתו. הוא נשאל מדוע היה עליו לומר לילד את הדברים והאם באותה עת הילד לא שיחק עמה יפה והשיב, כי אמר לו לשחק עמה יפה, לא לשבור לה את האופניים ולא להרביץ לה. התובע העיד, כי הילד שבר את האופניים של בתו חודשיים לפני האירוע בו עסקינן ולאופניים נגרם נזק של שני פנצ'רים ורגלית שבורה. התובע העיד, כי תיקן את הנזק האמור (עמ' 19 ש' 22-32). התובע נשאל מדוע לא הלך להורי הילד והשיב, כי התבייש וכי אינו מסתובב בבתים בישוב והוסיף, כי בסך הכל אמר לילד לשחק יפה עם בתו ולא לשבור לה את האופניים (עמ' 20 ש' 1-3). בהמשך נשאל התובע מדוע המתין חודשיים ככל שהילד שבר את האופניים והשיב, כי לא פגש אותו קודם לכן. הוא נשאל מדוע לא פנה להורי הילד והשיב, כי אינו הולך להורים בשביל דבר כזה. התובע נשאל, האם לילד הוא כן הולך והשיב, כי לא הלך אליו אלא פגש אותו בשכונה ואמר לו לשחק כמו ילדים (עמ' 20 ש' 4-9). כמו כן, התובע נשאל מדוע הילד בכה והשיב, כי לא ראה שהוא בכה. התובע הוסיף, כי לידו הילד לא בכה (עמ' 20 ש' 10-11). מנגד טוען הנתבע, כי בנו חזר הביתה מבוהל ורועד וסיפר לו שהתובע איים עליו וקילל אותו. מבין שתי גרסאות אלו מצאתי לאור הנימוקים שיפורטו להלן להעדיף את גרסת הנתבע. אין מחלוקת, כי הנתבע לא נכח בעת שיחתו של התובע עם בנו אולם בידו להעיד באשר למצב בו היה בנו בעת שהגיע הביתה לאחר השיחה האמורה. אזכיר, כי באותה עת מלאו לבנו של הנתבע 6 שנים והוא היה עדיין בגן ילדים (ס' 4 לת/1). סבורני, כי יש בגרסה זו כדי להסביר מדוע הנתבע ראה לנכון להגיע לביתו של התובע ביום המקרה ומדוע התעמת עימו. גרסה זו אף מסבירה מדוע הנתבע כעס וזעם עת הגיע לביתו של התובע, בהתאם לגרסת התובע עצמו. גרסת התובע לפיה דיבר עם בנו של הנתבע בצורה יפה לא הותירה עליי רושם אמין. לא עלה בידו להסביר, באופן מניח את הדעת, מדוע ראה לנכון לפנות לבנו של הנתבע שכאמור הינו בן 6 שנים בלבד ולא לנתבע או אשתו. עצם פניית התובע לבנו של הנתבע במקום להוריו וכן מצבו של הילד לאחר מכן יש בהם בכדי ללמד על אופי השיחה אשר התנהלה בין התובע לבין בנו של הנתבע. לפיכך מצאתי בעניין זה להעדיף את גרסת הנתבע. הבדל נוסף בין גרסאות הצדדים הינו בשאלה מה אירע עת הגיע הנתבע לבית התובע. התובע טען, כי הנתבע זעם והחל לתקוף אותו באגרופים. הנתבע מאידך העיד שהתובע יצא אליו בידיים ריקות ושאל מה הוא רוצה ולמה בא. לטענתו, הוא אמר לתובע שהוא מבקש שהוא לא יפנה אל הילד שלו ישירות. הנתבע העיד, כי שאל את התובע מדוע קילל ואיים על הילד. הנתבע נשאל מה השיב לו התובע והשיב, כי התובע קילל ואמר לו להסתלק. לטענתו, הוא שב על בקשתו שהתובע לא יפנה לבנו. הנתבע העיד, כי בעת שצעד לרכבו התובע המשיך לקלל אותו (עמ' 29 ש' 1-6). לטענתו, התובע רץ אחריו עם גזע עץ וניסה לפגוע בו. לא השתכנעתי, כי אף אחת מהגרסאות האמורות משקפת נאמנה את שאירע. השתכנעתי, כי הנתבע הגיע לביתו של התובע כאשר הוא כועס על הדברים אשר התובע אמר לבנו. כמו כן, סביר בעיניי, כי שני הצדדים תרמו להתלהטות האווירה ולהסלמה. ברי, כי ישנו הבדל בין תקיפה ללא כל התגרות מקדימה לבין תקיפה כדוגמת התקיפה בה עסקינן אשר קדמו לה מעשים של התובע אשר תרמו להתרחשות המקרה. במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי התובע הינו אדם אלים ובעיקר כאשר הוא נמצא תחת השפעת משקאות אלכוהוליים. הוא ציין, כי למיטב ידיעתו התובע הורחק בצו מביתו עקב אלימות במשפחה, שעה שאיים לשרוף את ביתו (נ/2 סעיף 10). בעת עדותו, הנתבע נשאל, האם לטענתו יש לתובע עניינים במשטרה והשיב, כי נכח באירועים שהמשטרה באה לקחת את התובע. הוא הוסיף, כי זה מושב קטן ויודעים הכול (עמ' 30 ש' 4-6). הנתבע נשאל מדוע לא ציין זאת בתצהיר או בעדותו במשטרה והשיב, כי לא רצה. הוא טען, כי אף כשנתן הודעה במשטרה הוא לא רצה לסבך את התובע (עמ' 30 ש' 4-8). נטען בפניו שהוא מציג מצג שקרי וכוזב כאילו לתובע יש עסק עם המשטרה ונטען, כי הוא מנסה לתפור לתובע תיק. הנתבע נשאל, האם יש לו מידע אישי לפיו יש לתובע אישום פלילי בגין אלימות והשיב, כי אין לו מידע כאמור מאחר ואינו עובד במשטרה. נטען בפניו, כי אין לו תמיכה לעניין והשיב, כי הוא יודע על אירועים של תקיפה עם אשתו של התובע, אולם אינו יודע על אירוע עם מישהו אחר (עמ' 30 ש' 9-16). לטענת הנתבע, הוא לא רצה לסבך את התובע משום שהיה עד למספר אירועים שהמשטרה באה ולקחה אותו והוא מכיר את אחיו ומשפחתו של התובע לא רצה להיות זה שיסבך אותו (עמ' 30 ש' 18-20). הנתבע נשאל מדוע לא ציין בתצהירו דבר בנוגע לאירועים קודמים שהמשטרה באה ולקחה את התובע והשיב, כי רשם באופן כללי שהתובע היה מעורב במשטרה (עמ' 30 ש' 21-22) והוסיף, כי לא ראה את התובע נוהג באלימות פיזית אולם כן באלימות מילולית (עמ' 33 ש' 5-6). הנתבע נשאל, האם ראה את התובע מכה מישהו והשיב, כי ראה אותו בריבים, במריבות עם אחיו ובמקרים אלימים אבל לא ראה אותו מכה. הנתבע נשאל, האם ראה את התובע רב והשיב, כי ראה אותו רב עם אנשים ובאירועים אלימים מילולית והוסיף, כי כאשר הוא שותה הוא אלים (עמ' 31 ש' 21-28). הנתבע נשאל מדוע לא התייחס לאירועים האמורים בתצהירו ולא נתן דוגמאות ובתגובה טען, כי הייתה אלימות של התובע כלפי אשתו וכי ראה אותו רב עם אחיו. בהמשך טען, כי ראה סיטואציות שלא הגיעו לאלימות פיזית. הנתבע נשאל האם לא הייתה אלימות פיזית והשיב, כי לא כאשר הוא נכח (עמ' 31 ש' 29-32, עמ' 32 ש' 1). נטען בפניו, כי אמר שהתובע אדם אלים והוא השיב, כי גם מילולית זו אלימות (עמ' 32 ש' 2-3). הנתבע העיד, כי בסעיף 10 לתצהירו התכוון לאלימות מילולית (עמ' 32 ש' 4-5). הנתבע נשאל, האם כאשר אמר שהתובע רב עם אחיו האם זה היה ברמה של ויכוחים והשיב, כי זה כמעט גלש לאלימות (עמ' 32 ש' 6-7). הוא נשאל, האם אפשר להגדיר את זה כוויכוח בין אחים והשיב בשלילה והוסיף, כי תמיד באו אנשים והפרידו. הנתבע נשאל מדוע לא סיפר זאת בתצהיר והשיב, כי יש תצהיר שזה רשום (עמ' 32 ש' 10-13). במסגרת תצהירו טען דרור, כי התובע אדם מהיר חמה הידוע בכפר כשתיין וכאשר התובע שתוי הוא הופך להיות אלים. במרבית המקרים התובע רק מקלל ומדבר לא יפה והיו מקרים בהם התובע הרים ידיים ובמקרים כאלה הוא היה זה שמרגיע אותו. דרור טען, כי פעמים רבות ראה את התובע בהתקף אלימות בגלל שתייה (נ/3 סעיפים 7 ו-8). בעדותו נשאל דרור האם ראה את התובע מרים ידיים. בתגובה טען, כי בבית הייתה הרבה אלימות והוסיף, כי התובע היה אדם אלים. בהמשך העיד, כי לא ראה את התובע מרים ידיים. נטען בפניו, כי הוא טען שהיו מקרים שהתובע הרים ידיים והוא השיב, כי התובע הרים יד על אשתו. לאחר שנשאל האם ראה את זה השיב, כי ראה אותה, לא פעם, בוכה ובורחת מהבית. הוא נשאל האם היו מקרים שהוא ראה את התובע מרביץ, לא לאשתו, והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 35 ש' 4-12). דרור העיד, כי לא ראה שהתובע הרים יד על אשתו אולם ראה שהיא אמרה שהוא הרביץ לה (עמ' 35 ש' 13-15). התובע אישר, כי טען שהוא אדם רגוע ולא אלים וכי לא היו לו בעברו מקרי אלימות. לטענתו, הוא לא ניסה לשרוף את הבית. התובע הופנה למוצג 4 בתיק המוצגים ונשאל האם מדובר במסמך שהוא כתב. בתגובה טען, כי אינו מבין בזה. התובע נשאל האם החתימה על המסמך הינה חתימתו ובמקום להשיב שאל מה זה. בהמשך נשאל שוב האם זו חתימתו והשיב בחיוב (עמ' 23 ש' 10-18, עמ' 24 ש' 8). נטען בפניו, כי במכתב כתב לעו"ד סנא ח'יר, כי לא יחזור על המעשים נשוא התביעה וטען שהלחץ הנפשי שהיה שרוי בו, עקב הפינוי, גרם לו לעשות מעשים אשר הוא סבור, כי אין לעשות. התובע נשאל על אילו מעשים מדובר והשיב, כי לא כתב את הדברים. הוא נשאל כיצד חתימתו הגיעה למסמך והשיב, כי אינו יודע (עמ' 24 ש' 9-14). התובע נשאל, האם עמד בחקירה פלילית והאם ניסה לשרוף את הבית והשיב בשלילה. בהמשך טען, כי הכל נסגר. לטענתו, אמרו לו לכתוב מכתב והוא עשה כן. התובע אישר, כי המכתב שהוצג לו זה המכתב אשר רשם. הוא הוסיף, כי מגיל 16 הוא עובד על הבית, כי לא ישרוף אותו וכי לא לקח בנזין. בנסיבות אלו נשאל לאילו מעשים התייחס במכתבו והשיב, כי הוא ואשתו היו בהליכי גירושין והיא העלילה עליו. התובע טען, כי אינו מכחיש אולם לא עשה כלום ולא הדליק את הבית. הוא נשאל האם הוא יודע על מה רצו להעמיד אותו לדין והשיב, כי נסגר, כי לא היו ראיות וכי האישה סתם סיפרה עליו סיפור. התובע העיד, כי נחקר על זה שרצה להדליק את הבית אולם זו הייתה עלילה והתיק נסגר (עמ' 24 ש' 15-26). התובע נשאל, האם האמור במכתבו, לפיו הוא עשה מעשים שאסור לעשות, אינו אמת והשיב, כי אמר אמת וכי לא הדליק את הבית ולא כלום (עמ' 24 ש' 27-29). אחותו של התובע העידה, כי התובע לא נתן אף פעם מכות לאף אחד וכי הוא עובד במושב (עמ' 27 ש' 13). היא נשאלה, האם ידוע לה שהאשימו אותו וחקרו אותו לקראת העמדה לדין בגין פעולה אלימה מאוד ובתגובה שאלה מה זה פעולה אלימה. נטען בפניה, כי הוא ניסה לשרוף את הבית והיא השיבה כי ידוע לה. לטענתה, התובע ואשתו היו מסוכסכים והוא יצא זכאי במשפט (עמ' 27 ש' 16-19). הנה כי כן, קיימת סתירה בין גרסאותיו של דרור באשר לשאלה, האם ראה את התובע נוקט באלימות פיזית בעבר. כאמור, דרור הינו גיסו של הנתבע ובעל עניין אישי בתוצאות התובענה ויש ליתן לעדותו משקל בהתאם. כמו כן, מעדויותיהם של הנתבע ודרור עולה, כי אין בידם להעיד מידיעה אישית באשר לאלימות פיזית בה נקט התובע, לטענתם. מאידך, התרשמתי, כי התובע ביקש להתחמק מלהעיד בנושאים אלו אשר יש בהם בכדי ללמד על אופיו ועל השאלה האם הינו אדם רגוע או אלים. כך בין היתר השיב תשובות מתחמקות וסותרות באשר למכתב אשר כתב כאמור לעיל. יש לציין, כי במהלך עדותה של אחותו, שעה שנשאלה באשר לניסיונו לשרוף את הבית, סימן לה התובע לא עם אצבעו. דרור טען, כי לעיתים קרובות התובע היה בגילופין (עמ' 34 ש' 4). עוד העיד, כי ראה את התובע ושוחח עמו לאחר המקרה. לטענתו, הוא ניגש לתובע וראה קצת דם בשפה. דרור העיד, כי שאל את התובע מה קרה והבין שהוא בגילופין לפי הקול המעוות שיצא ממנו (עמ' 34 ש' 25-32). בשאלון אשר נשלח לו נשאל התובע האם שתה משקה אלכוהולי לפני המקרה והשיב בשלילה. התובע העיד, כי שתה בירה וכי זה היה יום שישי (עמ' 17 ש' 11-12). נטען בפני התובע, כי בשאלון נשאל, האם שתה אלכוהול לפני האירוע והשיב, כי אינו שותה אלכוהול ולא שתה. התובע נשאל האם בבירה יש אלכוהול והשיב, כי כתוב על הבקבוק 4, 4.5 אחוז אלכוהול וטען שבירה זה לא אלכוהול. לטענתו, שתה בקבוק בירה (עמ' 17 ש' 29-32, עמ' 18 ש' 1-3). בהמשך עדותו נשאל מה זה אלכוהול בעיניו והשיב כי וויסקי, ערק, וודקה שהם יותר חזקים וכי מדובר ב- 50% אלכוהול (עמ' 25 ש' 11-12). למקום הוזמן אמבולנס של נט"ן ובדו"ח שלו צוין, כי "נמצא מהלך ליד ביתו, משתולל, תוקפני, מדיף ריח חריף של אלכוהול". עוד צוין, כי במצב כזה אין בידם לקחת סימנים חיוניים וכי התובע הועבר לפינוי באמבולנס רגיל. התובע נשאל כמה אמבולנסים הגיעו והשיב אחד. הוא נשאל, האם לא היה גם נט"ן והשיב, כי אולי היה. בהמשך אישר, כי היה גם אמבולנס וגם נט"ן וטען שהוא לא יודע מדוע שניהם הגיעו. התובע נשאל האם נט"ן לא הסכימו לקחת אותו והשיב, כי אינו יודע ואינו מבין באמבולנס. הוא נשאל מי הגיע קודם האמבולנס או הנט"ן והשיב, כי אינו זוכר (עמ' 18 ש' 15-24). הוצג לתובע דו"ח נט"ן (נ/1) ונטען בפניו, כי בדו"ח כתוב שהוא מדיף ריח של אלכוהול. בתגובה טען התובע, כי לא היה לו ריח (עמ' 18 ש' 27-29). הנה כי כן, קיימות סתירות בעדות התובע באשר למספר האמבולנסים שהוזמנו למקום. התרשמתי, כי התובע ביקש להסתיר את העובדה, כי הגיעו למקום שני אמבולנסים. האמור בנ/1 תומך בטענה, כי התובע שתה שתייה חריפה טרם המקרה וכי התובע היה תוקפני והשתולל. סבורני, כי בנסיבות אלו ביקש התובע להעיד, כי הגיע למקום רק אמבולנס אחד. אינני מקבלת את טענת התובע לפיה נ/1 אינו אמין מאחר והמסמך הינו מסמך מודפס ולא מסמך שנכתב במקום בכתב יד. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה לפיה המסמך "בושל". התובע נשאל אלו בדיקות עשו לו בדרך לבית החולים והשיב, כי לא עשו לו שום בדיקה וכי בדקו אותו בבית חולים. הוא טען, כי הסכים לכל בדיקה אשר רצו לבצע. נטען בפניו, כי אין ממש בטענה זו וכי סירב לעשות בדיקה אחת. התובע אישר זאת והעיד, כי סירב לעשות בדיקת דם מאחר והוא אלרגי למזרק ומתנפח לו וטען, כי הוא אלרגי 10-15 שנים ומאז אינו שם מזרק (עמ' 18 ש' 32, עמ' 19 ש' 1-11). התובע נשאל, האם סירובו לא נבע מכך שהיה שיכור והשיב, כי לא היה שיכור (עמ' 19 ש' 12-13). עדות התובע באשר לנסיבות בהן סירב לעבור בדיקת דם לא הותירה עליי רושם אמין. בעניין זה יש לציין, כי במסגרת תצהיר תשובות לשאלון טען התובע, כי לפני ארבע שנים הוא ננשך על ידי כלב וכי בעקבות המקרה טופל, בין היתר על ידי זריקות. ברי, כי טענת התובע לפיה ארבע שנים לפני מועד מתן התצהיר, קרי בשנת 2005, טופל, בין היתר בזריקות, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו לפיה הוא אלרגי 10-15 שנים ומאז אינו מקבל זריקות. הסתירות בעדות התובע באשר לשאלה האם שתה אלכוהול טרם המקרה אם לאו וכן העובדה שסירב לעבור בדיקת דם בבית החולים מעוררות ספק באשר לאמינותו בעניין זה. סבורני, כי הסתירות האמורות יחד עם האמור בנ/1 יש בהם בכדי ללמד על מצבו של התובע בעת המקרה. יש באמור בכדי לתמוך בעמדתי באשר להתנהלות התובע ותרומתו להסלמה אשר הסתיימה בתקיפה בה עסקינן. הנה כי כן, לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובע באשר לאופי שיחתו עם בנו של הנתבע. אמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה בנו חזר הביתה נסער לאחר שהתובע פנה אליו וכי בנסיבות אלו הוא הלך לביתו של התובע. עם זאת, לא אמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה ביקש לשוחח עם התובע בצורה רגועה ואילו התובע תקף אותו והוא רק התגונן. התרשמתי, כי הנתבע הגיע לביתו של התובע כשהוא כועס וכי בין הצדדים היה דין ודברים אשר המשיך לתקיפה בה עסקינן. יחד עם זאת אין עסקינן בתקיפה פתאומית ללא כל התגרות מוקדמת אלא לתקיפה אשר באה בעקבות פנייתו של התובע לבנו של הנתבע, מצבו הנפשי של הילד בעקבות הפנייה האמורה ודין ודברים בין התובע לנתבע. בנסיבות האמורות מצאתי, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 25%. נטען בפני הנתבע, כי הוא טען שאחרי האירוע הייתה לתובע תאונת עבודה ונשאל, האם ראה את זה והשיב, כי לא ראה. בהמשך טען, כי ראה אותו פצוע וחבוש בשפה עליונה והוסיף, כי זה מושב קטן וכולם יודעים הכול. הנתבע נשאל ממי הוא יודע והשיב, כי משמועות. לטענתו, הוא יודע שהתובע נפל מטרקטור בקיבוץ דליה (עמ' 33 ש' 7-11). הנה כי כן, אין בידי הנתבע להעיד בעניין זה מידיעה אישית. לא שוכנעתי, כי ארבע השיניים בהן עסקינן נפלו בעקבות תאונה מאוחרת ולא במסגרת התקיפה בה עסקינן. כאמור, מהמסמך הרפואי מיום האירוע עולה, כי בעקבות התקיפה איבד התובע שיניים. יש בכך בכדי לתמוך בגרסת התובע לפיה איבד את השיניים במהלך האירוע בו עסקינן ולא בעקבות מעורבות בתאונה מאוחרת יותר. התובע צירף לתצהירו הצעת מחיר לטיפול שיניים בלסת העליונה והתחתונה. כמו כן, הגיש חוות דעת של המומחה ד"ר הלון מאג'ד בה נטען, כי קיימות בפיו שיניים נוספות חסרות אולם ביקש התייחסות לארבע השיניים הרלוונטיות. המומחה טען, כי באזור השיניים האמורות נמצאו סימנים של נפילה של השיניים ושאריות דימום. המומחה מטעם התובע ציין, כי עלות הטיפול בגין נפילת השיניים האמורות עומדת על סך של 52,000 ₪. התובע טען, כי במועד התקיפה היו לו שיניים בפה, לרבות ארבע השיניים הקדמיות אשר נפגעו ונפלו עקב התקיפה. לטענתו, אין שחר לטענה לפיה במועד הרלוונטי היו חסרות לו שיניים (ת/1 סעיף 20). בתצהיר תשובות לשאלון טען, כי טרם האירוע היו חסרות לו ארבע שיניים תחתונות. בעת עדותו נשאל התובע האם ביום של האירוע לא היו חסרות לו שיניים והשיב, כי היו חסרות לו שיניים למטה. הוא טען, כי הוא לא רשם שלא היו חסרות לו שיניים (עמ' 22 ש' 27-30). התובע נשאל מתי נפלו לו שיניים קדמיות למטה והשיב, כי מזמן וכי אינו זוכר. הוא העיד, כי הוא אינו זוכר כמה שיניים היו חסרות לו בפה לפני האירוע. התובע נשאל, האם יכול להיות שהיו חסרות לו 16 שיניים ושב וטען, כי אינו זוכר (עמ' 22 ש' 31, עמ' 23 ש' 1-5). התובע נשאל מדוע תבע פיצוי גם בגין שיקום שיניים תחתונות והשיב, כי היו לו שיניים למטה ומהמכה כולן זזו והוסיף, כי אינו מומחה שיניים (עמ' 23 ש' 6-7). ברייר העידה, כי היה לתובע פה מלא שיניים. היא נשאלה האם לא יכול להיות שהיו חסרות לו שיניים והשיבה, כי לא ידוע לה שהיו חסרות לו שיניים. בהמשך טענה, כי היו לו למטה (עמ' 27 ש' 4-7). היא נשאלה אילו שיניים נפלו לתובע והשיבה, כי אינה יודעת (עמ' 27 ש' 23-24). נטען בפניה, כי בבית חולים נכתב שחסרות שיניים למטה וגם למעלה והיא השיבה, כי היא יודעת שהשיניים הקדמיות. ברייר הוסיפה, כי לא פתחה לו את הפה ואינה יודעת אם מדובר בשיניים תחתונות או עליונות. ברייר העידה, כי נפלו ארבע שיניים וכי היא יודעת מאחר והתובע אמר לה (עמ' 27 ש' 23-29). במסגרת חוות דעתו ציין המומחה מטעם בית המשפט, כי בבדיקתו הוא מצא פה מחוסר שיניים עם זוג תותבות שלמות, עליונה ותחתונה. לטענתו, לאור האמור במסמכים הרפואיים ניתן לקבוע, כי התובע איבד את ארבע השיניים הקדמיות. הוא קבע, כי בהתאם מגיע לתובע 1% נכות צמיתה. קיימת סתירה בין גרסאות התובע באשר למצב שיניו טרם המקרה. כמו כן, עדותה של ברייר לפיה היה לתובע פה מלא שיניים טרם המקרה אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע לפיה היו חסרות לו שיניים והעובדה שלא היה בידו לומר, האם יתכן שהיו חסרות לו 16 שיניים. אין בידי ברייר להעיד מידיעה אישית באשר למספר השיניים אשר נפלו לתובע בעקבות המקרה ובאשר לשאלה באילו שיניים עסקינן. עם זאת, האמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט תומך בטענת התובע לפיה בעקבות המקרה איבד את ארבע השיניים הקדמיות. כאמור, במסגרת חוות דעתו המומחה מטעם בית המשפט ציין, כי ניתן לקבוע שהתובע איבד את ארבע השיניים הקדמיות אולם לא ציין באילו נסיבות איבד התובע את השיניים. המומחה לא התייחס לשאלה האם סביר, כי התובע איבד את השיניים בנסיבות הנטענות על ידו. עם זאת, מצאתי, כי אין בכך בכדי להועיל לנתבע. כאמור לעיל, מהמסמכים הרפואיים עולה, כי התובע הגיע לבית החולים לאחר המקרה וכי אובחן שהוא איבד שיניים. המומחה הסתמך על המסמכים הרפואיים וציין, כי ניתן לקבוע, כי התובע איבד ארבע שיניים קדמיות. מהאמור ניתן ללמוד, כי התובע איבד את ארבע השיניים האמורות בעקבות התקיפה נשוא התובענה. המומחה מטעם הנתבע, ד"ר לאופר, מצא, כי אין קשר בין פציעתו של התובע במקרה בו עסקינן לבין טיפול השיניים לו הוא נזקק. המומחה מטעם בית המשפט ציין, כי מצב השיניים של התובע לא היה טוב והן לא היו מטופלות. לטענתו, לפי צילום הרנטגן נראה שבכל מקרה אם התובע היה ניגש לטיפול שיניים הרי שהטיפול המתבקש היה עקירת שיניים והרכבת תותבות. הנה כי כן, מצאתי, כי הנתבע תקף את התובע וכי בשל כך נפלו לתובע ארבע שיניים קדמיות. לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו לפיה עומדת לו ההגנה הקבועה בחוק ולפיה מדובר היה בהגנה עצמית, אשר בגינה אין להטיל עליו אחריות למעשה התקיפה. השתכנעתי, כי לתובע היה חלק באירועים וכי אין עסקינן בתקיפה פתאומית אשר לא קדמה לה התגרות כלשהי מצידו של התובע. מצאתי, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 25%. בנסיבות האמורות, ובהתחשב בנזק שנגרם לתובע, ובאמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט באשר למצב השיניים של התובע ללא קשר למקרה ולכך שממילא על פי חוות הדעת נראה, כי הטיפול המתבקש היה עקירת שיניים והרכבת תותבות גם ללא אירוע התקיפה, מצאתי לפסוק לתובע, על דרך האומדנא, פיצוי בסך 16,000 ₪ בגין טיפולי השיניים אשר על התובע לעבור בעקבות התקיפה. סכום זה כולל הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפול. כמו כן, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 30,000 בגין כאב וסבל בעקבות התקיפה בה עסקינן. לא עלה בידי התובע להוכיח את יתר נזקיו הנטענים. לא מצאתי בנסיבות לקבוע פיצוי עונשי לאור התרומה שמצאתי שיש לתובע לאירוע בנסיבות המקרה. סך הפיצוי הינו 46,000 ₪. מתוך הסכום האמור יש לנכות 25% בגין אשם תורם. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבע לפצות את התובע בסך של 34,500₪ בגין נזקיו בעקבות התקיפה נשוא התובענה. בנוסף, מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכר טירחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרת משפט ששולמה משוערכת להיום והחזר הוצאות משפט בגין חוות דעת בסך 3,500 ₪. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. משפט פליליאלימותתקיפהתביעה אזרחית