מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בבית משפט חוב על סחורה: 1. התובעת, חברה לייצור ושיווק סיטונאי של ביגוד, אביזרי לבוש ואופנה, סיפקה מוצרים בקונסיגנציה לנתבע שעסק בשיווק בגדים תחת השם המסחרי "שבח". הנתבע היה מקבל מהתובעת מוצרים (בקונסיגנציה), עפ"י תעודות משלוח שהוציאה התובעת ושנחתמו על ידו. התובע היה מדווח לתובעת באופן תקופתי, בערך אחת לחודש, על מכירת הסחורה שנרכשה על-ידו, ומחזיר את הסחורה שלא מכר ושהחליט להחזיר לתובעת. בעקבות זאת היתה התובעת מוציאה לנתבע חשבוניות לתשלום. עפ"י המוסכם בין הצדדים, לאחר הוצאת החשבונית, מפעם לפעם, ולא מאוחר מחודשיים מהוצאת החשבונית, היה הנתבע משלם לתובעת כספים בשיעורים שונים עד כדי פירעונה של החשבונית הרלוונטית במלואה, והתובעת היתה מוציאה קבלות. 2. במהלך החודשים 7/98 - 3/99 קיבל הנתבע מהתובעת, עפ"י תעודות משלוח, מוצרים בסך של כ- 237,000 ₪ (236,661 ₪ כולל מע"מ, 202,274.50 ₪ ללא מע"מ) (סעיף 5.3 לתצהירה של התובעת). בעקבות דיווחיו של הנתבע על מכירת סחורה על-ידו, עד (כולל) גמר חשבון שעשו הצדדים כפי שיפורט בהמשך, הוציאה התובעת לנתבע חשבוניות בסך של 186,227.73 ₪ כולל מע"מ (159,169 ₪ ללא מע"מ) (ת/5 וסעיף 7.1 לתצהירה של התובעת). לטענת התובעת, לאחר שבעבר משך התובע סחורה ושילם תמורתה כסדרה כאמור לעיל, בתחילת 1999, התברר לתובעת, לטענתה, שהנתבע החל לפגר בתשלום עבור הסחורה שמכר (ושבגינה הוצאו לו חשבוניות), וחובו הלך ותפח. לבסוף הוסכם בין הצדדים לערוך חשבון סופי שישולם ע"י הנתבע. לטענת התובעת, נפגשו הצדדים ביום 9.5.99, ולאחר שהנתבע החזיר את כל הסחורה שלא מכר ושנותרה בידו, ובדיקה יסודית של החשבונות, הגיעו הצדדים להסכמה על החשבון הסופי שעל הנתבע לשלם, התובעת הוציאה לנתבע חשבונית מס' 0126 על סך 44,177 ₪ ללא מע"מ (51,687 ₪ - כולל מע"מ) (להלן: "חשבונית גמר חשבון"), ומסרה אותה לנתבע. כך העידה התובעת על גמר החשבון שערכו הצדדים: "הנתבע בא בסוף בסוף החזיר, ואמרתי לו שיחזיר הכל, מה שנשאר לו עושים חשבונית שיחזיר את הכל, עשינו חשבון חצי יום הוא נשאר אצלי..." (עמ' 7 שורות 13 - 14 לפרוטוקול). "ב- 9.5.99 הוא ישב איתי, ביום האחרון,....- ובסוף עשינו חשבון" (עמ' 8 שורות 26 - 29 לפרוטוקול). וכן : "אח"כ ישבנו ועשינו את החשבון חצי יום, אני והוא עד לשעה 13 בצהריים, חצי יום סיכם מה שהוא החזיר, וכתבנו את החשבונית הזו ע"ס 51 אלף ₪" (עמ' 10 שורות 26 - 27 לפרוטוקול). עוד טוענת התובעת, כי גם לאחר שהוצאה חשבונית גמר החשבון, שילם הנתבע רק שני תשלומים שלא היה בהם כדי לכסות את החוב: האחד על סך 4,365 ₪, ביום 28.6.99, כאמור בקבלה מס' 1203, והשני על סך 1,442 ₪, ביום 5.10.99, עפ"י קבלה מס' 1220. אין מחלוקת שהנתבע שילם לתובעת סה"כ סכום של 142,438.16 ₪. לפיכך טוענת התובעת שהנתבע נותר חייב לה סכום של 43,789.54 ₪ (סעיף 6.1 לכתב התביעה), הוא ההפרש בין שווי הסחורה שבגינה הוציאה לנתבע חשבוניות עפ"י דיווחיו שאותה סחורה נמכרה, לבין הסכום הכולל ששילם (ובנוסף סך של 3,510 ₪ בגין 120 שמלות). (יש להעיר כי הסכום הנכון צריך היה להיות 45,880 ₪, אולם התובעת מוגבלת בסכום שתבעה כאמור לעיל). 3. בנוסף לחוב האמור לעיל, טוענת התובעת שהנתבע נותר חייב סכום נוסף של 3,510 ₪ עפ"י תעודת משלוח מס' 2249 מיום 7.9.98 עבור 120 שמלות, כ"א בסך 29.25 ₪ (כולל מע"מ) שהן חלק מהסחורה שבאותה תעודת משלוח. 4. טענתו של הנתבע היא כי התובעת בכתב התביעה, לא לקחה בחשבון את הסחורה שהוחזרה על ידו. לטענתו, קיבל בתקופה הנטענת בכתב התביעה, סחורה בסכום של 237,597.17 ₪, אך החזיר סחורה בסך של 91,158.57 ₪, ולא נותר חייב לתובעת דבר. יש לציין כי גם עפ"י חשבון אריתמטי של גרסת הנתבע הוא נותר חייב סכום של כ- 4,000 ₪. בנוסף טוען הנתבע כי החשבוניות נערכו ע"י התובעת בלבד, לא אושרו על ידו ולפיכך אין בהן כדי לחייבו. אשר לחיוב הנטען בסך 3,510 ₪ עפ"י תעודת משלוח מס' 2249, הרי שבכתב ההגנה הכחיש אותו הנתבע הכחשה כללית בלבד, אך מעדותו עולה שלטענתו החזיר לתובעת את השמלות נשוא תעודת המשלוח האמורה עד לגמר החשבון. 5. בסופו של דבר לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע קיבל סחורה עפ"י תעודות משלוח חתומות על ידו (ת/4) בסכום של 237,000 ₪ (ראה עדותה של עת/3 בעמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול וגרסתו של הנתבע כאמור בסעיף 4 לעיל). לא היתה גם מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע החזיר סחורה שלא עלה בידו למכור (עמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול), ולמעשה השאלה העיקרית שבפני היא מה שווי הסחורה שהוחזרה ע"י הנתבע. מהאופן בו פעלו הצדדים כמתואר לעיל, אין מחלוקת כי חלק מהמוצרים שבגינם הוצאו תעודות משלוח ע"י התובעת ואשר נחתמו ע"י הנתבע - הוחזרו. אין גם מחלוקת כי מוצרים בסך של 137,000 ₪ נמסרו לנתבע עפ"י תעודות משלוח שהוציאה התובעת ואשר נחתמו על-ידו. כאמור, רק משמכר הנתבע את הסחורה, היתה התובעת מוציאה לו חשבונית והוא היה פורע אותה בתשלומים עליהם קיבל קבלה. התובעת העידה כי לא ערכה חשבונית זיכוי על הסחורה שהוחזרה, שכן לא היה בכך צורך מאחר וחשבונית הוצאה רק לאחר שהסחורה נמכרה ע"י הנתבע. מחומר הראיות עלה כי הנתבע לא הוציא תעודת משלוח בעת שהחזיר את הסחורה לתובעת, ואף אחד מהצדדים לא הגיש רישום של הסחורה שהוחזרה ושוויה. לעניין זה הנטל על הנתבע להראות מהי הסחורה שהוחזרה על ידו, מתי הוחזרה ומה שוויה. בכתב הגנתו ובתצהירו לא ציין הנתבע כי ערך תרשומת כלשהי של הסחורה שהוחזרה על-ידו לתובעת. בעדותו בחקירתו הנגדית העלה לראשונה גרסה לפיה ניהל רישום של הסחורה שהוחזרה, וכן כי ערך רישום של סחורה שהוחזרה יחד עם אחותה של עת/3, וכי עותק אחד ניתן לאחות ועותק אחד נותר בידי הנתבע. למרות זאת העיד הנתבע כי לא ציין קיומו של רישום זה בתצהיר גילוי המסמכים, לא צירף אותו לתצהירו והוא לא היה בידיו בעת מתן עדותו (עמ' 17 שורות 11 - 23 לפרוטוקול). עפ"י עדותה של מנהלת התובעת ,עת/3, סלימה גבאי, מאחר והחשבוניות הוצאו רק לאחר שהנתבע הודיע כי מכר את הסחורה, ממילא לא כללו החשבוניות סחורה שהוחזרה לה ע"י הנתבע. כעולה מחומר הראיות, יחסיהם העסקיים של הצדדים נמשכו לפחות משנת 1998 באופן זה. עפ"י עדותה של עת/3, נמסרה חשבונית גמר החשבון לידי הנתבע. על חשבונית גמר החשבון נרשם "עבור סחורה שנלקחה בתעודות משלוח וגמר חשבון". הנתבע, לא רק שלא מחה על תוכנה של חשבונית גמר החשבון, אלא ששילם פעמיים סכומים על חשבון אותה חשבונית. לעניין זה לא למותר לציין כי גם לאחר שהתובעת הוציאה לנתבע התראה בכתב, לא טרח הנתבע להשיב, ולא טען כי הוא נדרש לשלם חוב שאינו קיים. טענתו של הנתבע כי התובעת סירבה לתת לו חשבונית עבור הסחורה שהחזיר, גם היא עלתה לראשונה רק בעדותו ולא נתמכה בראיה כלשהי. כאמור, את הרישום שערך הנתבע, לגרסתו, ואשר נותר בידו, של הסחורה שהוחזרה לא הגיש התובע. על כך נאמר בע"א 548/78, אלמונית נ' פלוני, פד"י ל"ה (1) 736, בעמ' 760: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמדים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראייה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומשורש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." בעניינינו, ראיה על שווי הסחורה שהוחזרה הינה ראיה מרכזית שכן זוהי המחלוקת העיקרית שבין הצדדים ופועל יוצא שלה הוא חובו של הנתבע, אם וככל שקיים. מכך שהנתבע לא הגיש ראיה זו אין אלא להסיק שאינה קיימת או שלא היתה תומכת בגרסתו, ובכל מקרה התוצאה היא פגיעה קשה במהימנותו של הנתבע. לבד מכך שגרסתה של התובעת נתמכה במסמכים מפורטים ומסודרים, נתמכה גרסתה לפיה נותר לנתבע חוב לאחר מועד עריכתו של החשבון הסופי בעדותם של עת/1 טילמן עזריאל יונה ועת/2, דוד גבאי שהוא בנה של עת/3. בתצהירו של עת/1, קצין בכיר בצה"ל, נאמר כי בנה של עת/3 שירת תחת פיקודו בצה"ל. מכאן הכיר את עת/3 מאמצע שנות השמונים, והיא נהגה להיוועץ בו בבעיות שונות. בין היתר נועצה בו בעניין חובו של הנתבע. סמוך לראש השנה תש"ס, יצר עת/1 קשר עם הנתבע, שלא הכחיש את החוב אך טען שאינו יכול לפרוע אותו אותה עת עקב קשיים כלכליים. כן נאמר בתצהיר כי הנתבע הציע לפרוע את החוב ע"י מסירת לבנים ששיווק לתובעת לשם מכירתם, אולם התובעת דחתה הצעה זו. גם עת/2 העיד כי בראשית אוקטובר 1999, היה נוכח בחנות כשהגיע לשם הנתבע, ופנה אליו בבקשה שישלם את החוב. לגרסתו השיב לו הנתבע שאין ביכולתו לשלם את החוב באותו מועד בשל קשיים כלכליים, וגם בפניו העלה את ההצעה למסור לאימו לבנים למכירה תמורת החוב. גרסתם של עת/1 ועת/2 לא נסתרה ע"י הנתבע למעט טענתו שהשיחה לא נערכה סמוך לראש השנה אלא קודם לכן, ולפני עריכת החשבון הסופי, בחודש מאי. עדותו של עת/1, שאין לו אינטרס כלשהו בתביעה, ושלא ניסה לשפץ את גרסתו על מנת לסייע לתובעת (למשל בכך שהודה שלא ידע ואיננו יודע את גובה החוב) - מהימנה עלי. קיבלתי את גרסתו של עת/1 לפיה נערכה השיחה בסמוך לראש השנה ולא בחודש מאי. מכאן שיש בגרסתו של עת/1 תמיכה בגרסת התובעת כי הנתבע נותר חייב לה כספים לאחר גמר החשבון, וכי הנתבע עצמו לא התכחש לקיומו של החוב. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתה של התובעת כי הנתבע נותר חייב לה בגין סחורה שנמסרה לו ואשר לא הוחזרה על ידו לתובעת, סכום של 43,789.54 ₪ נכון ליום עריכת החשבון הסופי, דהיינו 9.5.99. 6. בכתב התביעה טענה התובעת כי בנוסף ליתרת הסכום עפ"י חשבונית גמר החשבון, נותר הנתבע חייב סכום של 3,510 ₪ עבור 120 שמלות המהוות חלק מהסחורה שנמכרה לנתבע עפ"י תעודת משלוח 2249 מיום 7.9.98. לטענתה בכתב התביעה, לא הוחזרו לה השמלות ע"י הנתבע, שדחה כל פניות לברר מה עלה בגורלן, ונמנע מלשלם תמורתן. בתצהירה במקום עדות ראשית של עת/3 נאמר כי היא נמנעה מלהוציא לנתבע חשבונית בגין השמלות, למרות שהנתבע הודיע לה כי מכר אותן, בשל כך שהנתבע ביקש ממנה להשהות את הוצאת החשבונית בגינן. מעיון בתעודת המשלוח עולה כי מחיר השמלות לא נרשם בה. עת/2 לא נתנה הסבר מספק עפ"י מה ידוע לה מחיר השמלות ומהי דרך חישובו של הסכום הנתבע. העדה נשאלה כיצד חושבה תעודת המשלוח והשיבה: "הנתבע יודע, השמלות האלה - עם רקמה הוא יודע שהיה חלק משבצות הוא לקח אותם ב- 50 ומכר ב- 70 ₪". כמו כן לא הסבירה עת/1 מדוע סחורה שלא הוחזרה עפ"י תעודת משלוח מספטמבר 1998, לא נכללה בגמר החשבון שנערך במאי 1999. אשר על כן, לא הוכיחה התובעת את החוב הנטען בסך 3,510 ₪ עפ"י תעודת משלוח 2249, ואני דוחה את התביעה ברכיב זה. 7. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה עפ"י סעיף 6.1 לכתב התביעה. הנתבע ישלם לתובעת 43,790 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.5.99 (יום עריכת החשבון הסופי) ועד למועד התשלום בפועל. התביעה עפ"י סעיף 6.2 לכתב התביעה - נדחית. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סחורהחוב