מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד שוכר לקבלת כספי שכירות משנה: בפני תביעה כספית בסכום קצוב של התובעת, יוסף פז נדל"ן בע"מ, כנגד הנתבעים, על סך של 55,400 ₪ ותביעה למתן סעד הצהרתי ו/או צו אכיפה. רקע: עניינה של התביעה הנו שכירות דירה באילת ששכרה התובעת מהנתבעים. התובעת הנה חברה פרטית ועיסוקה בביצוע עבודות בנייה. משרדיה הראשיים של התובעת נמצאים בתל-אביב והיא חתמה על חווה לביצוע פרויקט בינוי גדול בעיר אילת. בהתאם לכך, חיפשה התובעת לשכור דירה למגורים באילת, אשר תשמש, מעת לעת, את מנהליה, שותפיה ובני משפחותיהם בעת שישהו באילת לצורך פיקוח על הפרויקט. הנתבעים הינם בני זוג אשר השכירו לתובעת דירה באילת. הסכם השכירות, נערך ונחתם בין הצדדים ביום 16.6.2011 (להלן: "ההסכם"). סעיף 5 להסכם קובע כדלקמן: "מטרת השכירות - הנה למגורים בלבד. סעיף זה הינו תנאי יסודי בהסכם." סעיפים 10.2-10.4 להסכם קובעים כי המשכירים יבטחו את המושכר בביטוח מבנה ובביטוח צד ג' וכי המשכירים יבטחו את חפציהם המצויים במושכר. סעיף 10.6 קובע כי תנאים אלו הם יסודיים בהסכם. סעיף 10.5 להסכם קובע כדלקמן: "היה תיקון כלשהו באחריות צד כלשהו וזה לא ביצעו תוך זמן סביר, יהא רשאי הצד האחר לבצעו ולדרוש עלות התיקון מהצד שהיה עליו לבצע את התיקון." סעיף 11 להסכם קובע כדלקמן: "ידוע למשכירים כי מדי פעם ישתכנו בדירה דיירים שאינם השוכרים." להסכם צורף "נספח א'". בנספח א' נקבע, בין היתר: "הביטוח לדירה יבוצע על ידנו והמשכיר יחויב בגינו." "תיקון התריסים יבוצע בשבועיים הקרובים על-ידי המשכיר." כמו כן צורף להסכם נספח באנגלית, שבסיפא שלו נקבע: "We are giving our permission for the tenant's guests stay in the apartment under the full responsibility of tenants and under the broker supervision". המו"מ להסכם נוהל על-ידי מר גיא פז ומר אביב שרון מטעם התובעת, מצד אחד, ועל ידי הנתבעים מן הצד השני. ההסכם נחתם באמצעות משרד תיווך "אילת-מוסקבה", שייצג את הנתבעים. מטעם משרד התיווך פעלה מתווכת בשם נטליה. טענות התובעת: נטילת כספים על-ידי הנתבעים שלא כדין לטענת התובעת, הסכם השכירות נערך מולה ולא מול בעלי תפקידים ספציפיים בה מכיוון שהיה ברור שיתגוררו בדירה דיירים שונים מעת לעת. כמו כן, והיות והתובעת לא התכוונה לעשות שימוש רציף בדירה במהלך כל תקופת השכירות, ולנוכח עלויות השכירות הגבוהות של הדירה, שמרה לעצמה התובעת את הזכות לשכן בדירה, מפעם לפעם, בעת שהדירה ריקה, דיירים שאינם השוכרים, בשכירות משנה תמורת תשלום. זכות זו הייתה מהותית עבור התובעת שכן בלעדיה השכרת הדירה לא הייתה כדאית וחורגת מהתקציב שהוקצה לכך. הביסוס לזכותה זו של התובעת נעוץ, לטענתה, בהוראת סעיף 11 להסכם וכן בהוראה באנגלית בסיפא של הנספח להסכם. בנוסף, לטענת התובעת, במהלך המו"מ הוצג בפני נציגי התובעת טיוטת הסכם שכירות אשר הכילה כמקובל, דרך כלל, בהסכמי שכירות, סעיפים האוסרים שכירות משנה ואשר אוסרים הכנסת דיירים אחרים זולת נציגי הנתבעת. לאור דרישות נציגי התובעת גובש בסוף, על ידי המתווכת, הסכם אחר שלא כלל סעיפים אלו ומנגד הוכנס סעיף 11 האמור. עוד טוענת התובעת, כי המתווכת הסבירה היטב לנתבעים כי התובעת תוכל להשכיר את הדירה בשכירות משנה לדיירים אחרים והנתבעים הסכימו לכך בכפוף שהדבר יעשה בפיקוח המתווכת. לטענת התובעת הדבר אף סוכם עם הנתבע 1 בלחיצת יד. עוד טוענת התובעת, כי טרם חתימת ההסכם, ביקר נציג התובעת בדירה וראה כי היא מושכרת בשכירות קצרת מועד לקבוצת צעירים ועל רקע זה הבין כי ברור לצדדים שכך יהיה גם במסגרת שכירויות המשנה שתבצע התובעת. בנוסף טוענת התובעת, כי השכרת הדירה בשכירות משנה אינה מפרה את סעיף 5 להסכם, שכן גם במסגרת שכירות המשנה הדירה שימשה אך ורק למגורים. על רקע כל אלו, טוענת התובעת, הוסכם למעשה בין הצדדים כי תותר השכרת הדירה על-ידי התובעת בשכירות משנה. במהלך שבוע אחד, בתקופה שמיום 24.8.11 ועד ליום 31.8.11 הושכרה הדירה בשכירות משנה על ידי התובעת, בפיקוח המתווך ובאישורו, לדיירים אחרים, תמורת 22,000 ₪. לטענת התובעת, השכרת משנה זו לא בוצעה בהיחבא והיא בוצעה בדיוק בהתאם למוסכם. לטענת התובעת, כשגילו זאת הנתבעים הנתבע 1 פנה למר אביב שרון והתרעם על העניין, אך אמר שאין לו בעיה עם הימצאות האנשים בדירה וכי מדובר ב"אנשים טובים", תוך שהוא רומז שהוא מעוניין לקבל חלק מהתמורה. בהמשך, פנה הנתבע 1 למתווכים ולקח מהם שלא כדין את הכספים ששולמו על ידי שוכרי המשנה, בניכוי עמלת משרדי התיווך - סך הכל 15,400 ₪. עוד טוענת התובעת כי הנתבע 1 מסר למר אביב שרון כי הוא מחזיק את הכספים בנאמנות עבורם, אך בפועל כספים אלו מעולם לא נמסרו לתובעת, חרף דרישותיה. עוד ציינה התובעת, כי הנתבע 1 לא פנה בעניין בתרעומת למתווכת מטעמו. בכך, לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את הוראות ההסכם, גזלו הנתבעים שלא כדין את כספי התובעת, הפרו הנתבעים חובה חקוקה של איסור גניבה, והתעשרו ולא במשפט על חשבון התובעת. במסגרת הצגת הראיות ביקשו הנתבעים להגיש הקלטות ותמלילים שערכה חוקרת מטעמם. בהקלטות אלו, לכאורה, משוחחת החוקרת עם מר אביב שרון, נציג התובעת, תוך שהיא מציגה עצמה כמי שמעוניינת בשכירות הדירה בשכירות משנה. התובעת ביקשה לפסול הקלטות ותמלילים אלו בטענה שמדובר בראיות בלתי קבילות, שכן ההקלטה אינה ברורה כלל ועיקר, אין תצהיר מטעם המתמלל, יש פער בין ההקלטה לבין התמליל והנתבעת לא זימנה לעדות את המוקלטים. בנוסף, ביקשה התובעת לפסול את נספח 2 לתצהירי העדות הראשית של הנתבעים, שהנו תרגום של הסכם שכירות המשנה מרוסית לעברית. לטענת התובעת, מדובר בתרגום לעברית של הסכם מרוסית, כאשר לא ברור מי תרגם ומה טיב התרגום וכאשר מעיון בלתי מקצועי ניתן להתרשם שלא מדובר בתרגום "אחד לאחד". הפרת הוראות הסכם השכירות לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההוראה בנספח המחייבת אותם לתקן את התריסים בתוך שבועיים. כך נמנעה האפשרות להנאה סבירה מהנכס מהתובעת ונגרמה לה עגמת נפש, שכן לא ניתן היה לישון בחדר השינה ובחדרים אחרים היו רעשי חריקות רוח. בנוסף, לטענת התובעת, הנתבעים נמנעו מלאשר ביצוע הביטוח והתיקונים הנוספים על ידי התובעת ועל חשבונם, או לחלופין לבצעם במישרין בעצמם ועל חשבונם. כל זאת, על אף שנתבקשו בעל-פה מספר פעמים לעשות כן ועל אף שהצעת מחיר לביצוע התיקונים הנוספים והביטוח הועברה אליהם כנדרש, בניגוד גמור להוראות הסכם השכירות ותוך הפרתו. בגין כל אלו עתרה התובעת למתן סעד הצהרתי ו/או צו אכיפה וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש ומניעת האפשרות להנאה סבירה מהמושכר. זה המקום לציין כי בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 27.12.11 הצהירו הנתבעים כי יבצעו את התיקונים ואת הביטוחים להם התחייבו בהסכם. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.10.12 מסרו הצדדים, מחוץ לפרוטוקול, כי כל התיקונים והביטוחים אכן בוצעו כמובטח. עוד מסרו הצדדים, כי התובעת כבר איננה מחזיקה בדירה ויחסי השכירות הסתיימו. משכך, מתייתר הצורך לפסוק בבקשת התובעת לסעד הצהרתי ו/או לצו אכיפה, ונותר לפסוק בשאלת הפיצוי. לטענת התובעת, חרף העובדה שהועברה לנתבעים הצעת מחיר ביום 13.9.11 הביטוחים וחלק מהתיקונים בוצעו רק בינואר 2012, לאחר הגשת התביעה וקיום ישיבה מקדמית. כמו כן, טוענת התובעת כי חלק מהתיקונים לא בוצעו. על רקע זה עותרת התובעת לפיצוי בגין הפרת הוראות ההסכם, בגין מניעת האפשרות להנאה סבירה מהנכס ובגין עגמת נפש, אשר נמשכו על פני כחצי שנה. פגיעה בפרטיות, עגמת נפש, מטרד ומניעת הנאה סבירה משימוש במושכר לטענת התובעת הנתבע 1 וכן בעלי מקצוע מטעמו, התפרצו לעיתים לדירה ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום מראש, לעיתים בשעות לא סבירות ותוך פגיעה קשה מאד בפרטיות הדיירים. בנוסף לכך, התקשרו הנתבעים אל נציגי התובעת באמצע הלילה. כמו כן, רכב הנתבעים חנה בחניית הבית שלא כדין במשך זמן רב. כל אלו, לטענת התובעת, פגעו בפרטיות הדיירים מטעם התובעת, הפרו את הוראות ההסכם (סעיף 14.2), מנעו מהתובעת אפשרות להנאה סבירה מהדירה והסבו לתובעת עגמת נפש רבה. את הנזקים הלא ממוניים כתוצאה מהאמור לעיל העריכה התובעת ב-40,000 ₪. טענות הנתבעים: טענת נטילת כספים על-ידי הנתבעים שלא כדין לטענת הנתבעים על פי סעיף 5 להסכם אסור היה לתובעת להשכיר את הדירה או חלקים ממנה בשכירות משנה, שכן מדובר בשימוש בדירה שלא למטרת מגורים אלא למטרת רווח. לכן, כל הכנסה ו/או רווח שנוצר לשוכרת כתוצאה משימוש בדירה שלא למטרות מגורים - שייך כדין לנתבעים. לטענת הנתבעים, הפרשנות של הביטוי "דיירים שאינם השוכרים" בסעיף 11 להסכם הנה כי מותר לשכן בדירה את מנהלי התובעת, עובדי התובעת ובני משפחה וחברים של עובדי התובעת ומנהליה. פרשנות זו מתבססת, לטענת הנתבעים, על המו"מ שנוהל בין הצדדים וכן על הסיפא של הנספח להסכם שנכתבה באנגלית, ממנה עולה כי הנתבעים הסכימו לשכן בדירה רק את "אורחי השוכרת", וגם זאת בפיקוח סוכנות התיווך. כמו כן, לטענת הנתבעים, המילים "שכירות משנה" אינן מופיעות בהסכם וגם מכך ניתן ללמוד שלא הוסכם על מתן זכות לתובעת לבצע שכירות משנה. הנתבעים מפנים בהקשר זה להוראת סעיף 19 להסכם, לפיה כל מה שלא נכלל בהסכם הכתוב - בטל - לרבות מה שסוכם בעל-פה. עוד מפנים הנתבעים לסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה הקובע, כי חל על השוכר איסור להשכיר בשכירות משנה ללא הסכמת המשכיר. לטענת הנתבעים, פרט לאמור לא הותר לתובעת לשכן בדירה דיירים אחרים ומכאן שלא הותר להם גם להשכיר את הדירה לדיירי משנה זרים. לחיזוק טענתם, ביקשו הנתבעים להגיש הקלטות ותמלילים שערכה חוקרת מטעמם. בהקלטות אלו, לכאורה, משוחחת החוקרת עם מר אביב שרון, נציג התובעת, תוך שהיא מציגה עצמה כמי שמעוניינת בשכירות הדירה בשכירות משנה. לטענת הנתבעים, הקלטת והתמלילים קבילים על-פי דיני הראיות, שכן החוקרת הגישה תצהירה המפרט את תהליך עריכת ההקלטה והתייצבה על מנת להיחקר על תצהירה. לטענת הנתבעים, מההקלטה עולה כי נציגי התובעת פעלו להשכרת הדירה בשכירות משנה בחשאיות, תוך שהם מדווחים למתעניינים על כך שקיים סכסוך משפטי בנושא ומנחים אותם למסור למי שיבדוק שהם בני משפחה של נציגי התובעת. לטענת הנתבעים, התנהלות זו מצביעה על כך שהתובעת ונציגיה ידעו היטב ששכירות משנה למטרות רווח הנה אסורה ופעלו בחוסר תום לב. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי התובעת נמנעה מלהעיד עדים ששמם עלה בגרסתה כמי שהיו מעורבים בהתרחשויות והיו יכולים לחזק את טענות התובעת בקשר לסוגית שכירות המשנה, ובמיוחד הכוונה למר אביב שרון ולמתווכת נטלי(ה) (שהתובעת זימנה אותה לעדות אך ויתרה על עדותה בסופו של דבר). הימנעות זו פועלת לחובת התובעת ומקימה חזקה לפיה אילו היו עדים אלו מעידים, היו הם סותרים את גרסת התובעת. אשר על כן, טוענים הנתבעים, כי הכספים שנתקבלו משכירות המשנה האסורה שייכים להם, בהיותם פירות קניינם, והם לא נטלו אותם שלא כדין בשום צורה ואופן. הנתבעים טוענים כי לא הפרו את החוזה בהקשר זה, לא ביצעו כל עוולה כלפי התובעת בהקשר זה, לרבות לא גזל או גניבה, ולא התעשרו ולא במשפט על חשבון התובעת. משכך, טוענים הנתבעים, אין התובעת זכאית לקבלת כספים אלו. טענת הפרת הוראות הסכם השכירות הנתבעים אינם חולקים על החובות שהוטלו עליהם לפי ההסכם והבהירו כי הם מוכנים, והיו מוכנים, לעמוד בהן כמתחייב. עם זאת, טוענים הנתבעים, כי סוכם שהתיקונים יבוצעו לאחר שהתובעת תעביר להם הצעת מחיר. הצעת מחיר כאמור הועברה רק ביום 13.9.11, כשבוע בלבד טרם הגשת התביעה ועל כן לא ניתנה לנתבעים הזדמנות נאותה לבצע התיקונים. בנוסף, טוענים הנתבעים, מדובר בהצעת מחיר לקונית וסתמית, שאינה מגובה בהסבר מאיש מקצוע ועל כן לא מאפשרת לנתבעים לבדקה ברצינות. משכך, טוענים הנתבעים, אין המדובר בהפרת ההסכם מצדם. עוד טוענים הנתבעים, כי כל טענות התובעת עלו לראשונה רק לאחר שהנתבעים שלחו לתובעת מכתב התראה על הפרת ההסכם וביטולו ביום 8.9.11, ועל כן מדובר בטענות הנטענות בחוסר תום לב. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי סעיף 10.5 להסכם מאפשר לתובעת לתקן בעצמה כל תיקון שחל על הנתבעים ולהציג לאחר מכן דרישת תשלום. העובדה שהתובעת לא עשתה שימוש באפשרות זו מלמדת, הן על כך שליקויים אלו לא באמת מנעו מהתובעת הנאה סבירה בדירה ולא באמת גרמו לה עגמת נפש, והן על כך שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקיה. משכך, טוענים הנתבעים, אין התובעת זכאית לכל סעד בגין טענות אלו, לא סעד הצהרתי, לא צו אכיפה ולא פיצוי בגין הפרשת הסכם. בהקשר זה יוזכר, כי בסופו של דבר כל ההתחייבויות קוימו, ובנוסף, כיום, התובעת כבר אינה מחזיקה בדירה ויחסי השכירות הסתיימו, כך שהבקשות לסעד הצהרתי ולצו אכיפה מתייתרות. פגיעה בפרטיות, עגמת נפש, מטרד ומניעת הנאה סבירה משימוש במושכר בכל הנוגע לטענות הפגיעה בפרטיות - לטענת הנתבעים, במסגרת זכויותיהם וכפי שגם סוכם בהסכם, רשאי בעל הזכויות בדירה לבדוק את מצבה ועל כן בכניסתו אליה לשם כך אין משום פגיעה בפרטיות. לטענת הנתבעים הם חוסים תחת צלן של מספר הגנות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ובמיוחד ההגנה בסעיף 18(2)(ג) לחוק (הגנה על עניין אישי). בכל הנוגע לכניסת הנתבע 1 לדירה בשבוע בו הושכרה הדירה בשכירות משנה - טוענים הנתבעים, כי הנתבע 1 ראה אנשים זרים בדירה, דפק בדלת, ומשלא נענה וחשש לקניינו ולהפרת החוזה נכנס בעזרת מפתח שהיה בידו על מנת לבדוק את הדירה. בנוסף, טוענים הנתבעים כי אין לתובעת כל עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיות דייריה ואין לה כל יריבות מול הנתבעים בנושא זה, שכן לתובעת כחברה אין זכות לפרטיות (סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות) וזכות הפרטיות היא של הדיירים, כפרטים, שאינם תובעים בתיק זה. עוד טוענים הנתבעים בהקשר זה, כי טענת התובעת הנה סתמית ובלתי מפורטת ועל כן, לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, אין לתובעת זכות תביעה שכן, גם אם הייתה פגיעה כלשהי, הרי שמדובר בפגיעה שאין בה ממש. בכל הנוגע לעגמת הנפש, המטרד ומניעת ההנאה הסבירה מהשימוש במושכר, להם טוענת התובעת - מגיבים הנתבעים, כי מדובר בטענות סתמיות ומופרכות, הנטענות בחוסר תום לב. לגבי מניעת ההנאה הסבירה, שבים ומפנים הנתבעים לטענותיהם בנוגע לטענות התובעת ביחס להפרת ההסכם ומוסיפים כי השיהוי הניכר בפעולות התובעת מלמד שהנאתה מהמושכר לא נפגעה כהוא זה או, לחילופין, שהתובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה ותרמה להם באופן מכריע. משכך, טוענים הנתבעים, אין התובעת זכאית לכל פיצוי שהוא בגין טענות אלו. עדויות הצדדים: עדי התובעת מטעם התובעת העיד עד אחד - נציגה, מר גיא פז. בתצהירו ובחקירתו הנגדית העלה העד פז את הטענות מטעם התובעת. לאחר בחינת עדותו של העד פז, ובכלל זה התרשמותי הבלתי אמצעית מהעד, מאותות האמת העולים מהעדות ומהתמודדותו עם הטענות שהועלו כנגדו בחקירה הנגדית - אני קובע כי ההתרשמות הכללית הנה שמדובר בעד מהימן, אשר תיאר את מהלך הדברים לפי הבנתו ופרשנותו אותם בזמן אמת. עם זאת, התרשמתי עוד, כי בכל הנוגע לסוגיית התרת שכירות המשנה בהסכם, היה העד מודע לעמימות שנוצרה בנוסח החוזה ואף אם כוונתו הייתה ששכירות המשנה תותר הוא העדיף שהנושא יוותר מעורפל, תוך שהוא לוקח בחשבון שהנושא יהיה נתון לפרשנות בהמשך. כך, בעמוד 6 לפרוטוקול, שורות 14 ואילך: "ש. לא כתבת על לחיצת היד בסעיף 4. איפה בהסכם השכירות יש היתר לתובעת להשכיר את הדירה בשכירות משנה? ת. אני חוזר ואומר: לא אני ערכתי את זה, יש מחלוקת לגבי ניסוח הסעיף, אבל הדברים כמו שהם נסגרו בלחיצת יד - זה היה בצורה כזאת. נכנס סעיף שנתון לפרשנות. אז מה? בשביל זה אנחנו פה". ובעמוד 9 לפרוטוקול, שורה 1 ואילך: "ש. מפנה למשפט המודגש בסעיף 13. האם סיכמתם את הדברים בעל-פה או שמא כתבתם? אתה סותר את עצמך בתצהיר. ת. מה שכתוב נתון לפרשנות." בנוסף, העד לא הציג את טיוטות הסכם השכירות שלטענתו הוצגו לו. כמו כן, העד אישר שאינו דובר רוסית ועל כן למעשה אינו יודע האם המתווכת נטלי הציגה לנתבעים את תפיסת התובעת לפיה שכירות משנה מותרת. התובעת בחרה להסתפק בעדותו של העד פז ולא העידה מטעמה את מר אביב שרון ואת המתווכת נטלי(ה). זאת, למרות ששמם עלה יותר מאחת בגרסתה ובעדות העד פז, כמי שהיו מעורבים ישירות בהתרחשויות והיו יכולים לחזק עד מאד את טענות התובעת בקשר לסוגית שכירות המשנה. בהקשר זה יצוין, כי התובעת זימנה את המתווכת נטלי לעדות, אך זו לא התייצבה והתובעת בחרה בסופו של גבר לוותר על עדותה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 6). עדויות הנתבעים מטעם הנתבעים העיד עד אחד - הנתבע 1, מר שצ'רנסקי. יצוין כי מר שצ'רנסקי דובר עברית רצוצה ועל כן מן הראוי היה כי באי כוחו ידאגו לזימון מתורגמן לדיון. משהדבר לא נעשה נאלץ העד שצ'רנסקי להעיד בעברית, עם כל הקושי שבדבר. בתצהירו ובחקירתו הנגדית העלה העד שצ'רנסקי את הטענות מטעם הנתבעים. לאחר בחינת עדותו של העד שצ'רנסקי, ובכלל זה התרשמותי הבלתי אמצעית מהעד, מאותות האמת העולים מהעדות ומהתמודדותו עם הטענות שהועלו כנגדו בחקירה הנגדית - אני קובע כי ההתרשמות הכללית הנה שמדובר בעד מהימן, אשר תיאר את מהלך הדברים לפי הבנתו ופרשנותו אותם בזמן אמת. עוד התרשמתי כי עיקר הבעיות בעדותו נבעו מהקושי שלו להבין את השפה העברית ולהתבטא בה כהלכה, וכי הסתירות שכביכול נתגלו בדבריו אינן יורדות לשורשו של עניין. עוד התרשמתי - בכל הנוגע להוספת סעיף 11 להסכם וסוגיית שכירות המשנה - כי העובדה שהעד אינו שולט בשפה העברית הייתה לו לרועץ. העד לא הבין שנוסחו של סעיף 11 נתון לפרשנות והסתמך בתמימות על עבודתה של המתווכת נטלי (ראה עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 17-25). על המשמעות שייחס הנתבע 1 לסעיף 11 ניתן ללמוד מהסיפא לנספח להסכם, שהוספה על ידי הנתבע 1 בעצמו בשפה האנגלית. בסיפא לנספח כותב הנתבע 1 כי הוא מסכים לשכן בדירה את "אורחי הדיירים" ("Tenant's guests"), ומכך אני לומד שהנתבע 1 לא התכוון להתיר שכירות משנה בתשלום. הנתבעים ויתרו על עדותה של הנתבעת 2. התובעת ויתרה כל חקירתה הנגדית של החוקרת שביצעה את ההקלטה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 31-32). דיון והכרעה: ראשית דבר, נזכיר מושכלות יסוד: על התובעת, בהיותה "המוציא מחברו", מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות ועליה לעמוד ברמת הוכחה של 'מאזן הסתברויות' ביחס לכל אחת מטענותיה. טענת נטילת הכספים על-ידי הנתבעים שלא כדין פרשנות חוזה - תשתית נורמטיבית ברע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים ( 23.3.2009)) נפסק: "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה, אם לאו. זו תתבהר רק בסיומו של ההליך הפרשני...   אם אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים בהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלבנטי לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת לפני השופט, על פי תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך "אופייה מהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים...". זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. הוא נגזר משיקולים של הגיון... תכליתו (הסופית) של החוזה מתגבשת על בסיס התכליות הסובייקטיביות ("אומד דעת הצדדים") והתכליות האובייקטיביות של החוזה. עם זאת, בהתנגשות ביניהם, יד התכלית הסובייקטיבית ("אומד דעת הצדדים") על העליונה... זאת ועוד: בגדרי התכלית הסובייקטיבית, נתונה עדיפות נורמטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות... הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא-ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות". מהי הפרשנות הנכונה של החוזה במקרה דנן ביחס לסוגיית שכירות המשנה? מלשון ההסכם במקרה דנן לא ניתן ללמוד בבירור האם הוא מתיר או אוסר שכירות משנה תמורת תשלום, שכן אין בו כל התייחסות ישירה לשכירות משנה - לא איסור מפורש ולא היתר מפורש. הסעיפים בהסכם שלטענת הצדדים הנם רלוונטיים להכרעה בסוגיה זו הם: סעיף 5 להסכם הקובע כדלקמן: "מטרת השכירות - הנה למגורים בלבד. סעיף זה הינו תנאי יסודי בהסכם." סעיף 11 להסכם הקובע כדלקמן: "ידוע למשכירים כי מדי פעם ישתכנו בדירה דיירים שאינם השוכרים." הסיפא לנספח להסכם, שנכתבה באנגלית על ידי הנתבע 1: "We are giving our permission for the tenant's guests stay in the apartment under the full responsibility of tenants and under the broker supervision". אינני מוצא כי סעיף 5 להסכם הנו רלוונטי לסוגיה דנן, שכן גם השכרת הדירה בשכירות משנה למטרת מגורים מקיימת את הוראות סעיף זה. סעיף זה מתייחס רק לאופי השימוש בפועל בדירה על-ידי המחזיקים בה, ועל כן שכירות משנה למטרת מגורים אינה מפרה אותו. סעיף 11 להסכם הנו סעיף עמום, שמלשונו לא ברור האם הוא מתיר שכירות משנה או שמא הוא מתיר רק שיכון אורחים הקרובים אישית לשוכרים, כגון בני משפחה וחברים קרובים של מנהלי התובעת ועובדיה, וזאת שלא תמורת תשלום. לשונית - שתי האפשרויות תיתכנה וכל צד טוען כי יש לפרש את הסעיף אחרת. התובעת לא הציגה את טיוטות הסכם השכירות שלטענתה הוצגו לנציגיה ושעל בסיסן ניתן לפרש את סעיף 11 ככזה המתיר שכירות משנה. כיוון שהנתבעים שללו טענות אלו - לא ניתן להסתמך על הטענה בעל-פה. אשר על כן עלינו ללמוד על אומד דעת הצדדים ביחס לסעיף זה. כאמור, על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. מלשון החוזה, ובמיוחד מהסיפא לנספח להסכם, שנכתבה באנגלית על ידי הנתבע 1, אני למד כי מבחינת הנתבעים הכוונה הייתה בבירור להתיר רק שיכון אורחים הקרובים אישית לשוכרים, כגון בני משפחה וחברים קרובים של מנהלי התובעת ועובדיה, וזאת שלא תמורת תשלום. השימוש בביטוי " tenant's guests ", קרי "אורחי הדיירים", מלמד על כך שהנתבעים לא התכוונו להתיר שכירות משנה תמורת תשלום. יתרה מכך, כאמור לעיל, אני סבור כי העובדה שהנתבע 1 אינו שולט בשפה העברית הייתה לו לרועץ בהקשר זה. העד לא הבין שנוסחו של סעיף 11 נתון לפרשנות והסתמך בתמימות על עבודתה של המתווכת נטלי. הנתבע 1 שלל בעדותו כי סיכם עם נציגי הנתבעת ישירות על כך ששכירות משנה מותרת. כמו כן, העד מסר כי קודם להשכרת הדירה לתובעת היא הייתה מושכרת בשכירות לטווח קצר לגורם מזדמן והנתבעים סלדו מאפשרות זו ולכן ביקשו למצוא שוכרים רציניים לטווח ארוך ולאסור שכירות משנה לגורמים מזדמנים. בנוסף מסר הנתבע 1, כי לא פנה למתווכת לאחר גילוי דבר שכירות המשנה, שכן כעס עליה בגין הפרת האמון, מבחינתו. לכן, אני מסיק, כי מבחינת הנתבעים הכוונה הייתה לאפשר רק שיכון של "אורחי הדיירים" ולא לאפשר שכירות משנה בתשלום. חיזוק לכך אני מוצא בהתנהלות הנתבעים לאחר שגילו שהדירה הושכרה בשכירות משנה. הדבר משתלב גם עם המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שביקשו הנתבעים להשיג בהסכם - קרי השכרת הדירה לגורם יציב ואמין לאורך זמן, באופן שיבטיח את השמירה על הנכס שלהם, בו השקיעו כסף רב. מנגד, כאמור, התרשמתי כי גם העד פז תיאר את מהלך הדברים לפי הבנתו ופרשנותו אותם בזמן אמת. קרי, מבחינתו הכוונה הייתה אכן ליצור אפשרות לשכירות משנה. הדבר משתלב גם עם המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שביקשה התובעת להשיג בהסכם - קרי השכרת דירה בעלות יקרה, מעבר לתקציב שתוכנן, וזאת כשאין כוונה לעשות שימוש רציף בדירה. משכך, אין אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף של הצדדים במקרה דנן. במצב שכזה, כאמור, החוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית. כאמור, התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. עת עסקינן בחוזה שכירות של דירת יוקרה - על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה שכירות כזה נועד להגשים - הנני מגיע למסקנה כי יש לפרש את החוזה באופן בו שכירות משנה הנה אסורה. המדובר בהשכרת דירת יוקרה, בה הושקע ממון רב, ואשר מכילה גם רכוש יקר של הנתבעים. במצב דברים כזה, יש להניח כי אחד האינטרסים המרכזיים שבהשכרת הנכס לטווח ארוך ולגורם רציני ויציב הנה שמירת הנכס והרכוש. השכרת הנכס בשכירות משנה לגורם זר המרבה במחיר - חותרת תחת אינטרס זה. יתרה מכך, קביעת מנגנון הפיקוח על ידי המתווכת תומכת במסקנה כי שמירת הנכס והרכוש היוו אינטרס מרכזי בהסכם זה. מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם הרציונאל העומד מאחורי הוראת סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, הקובעת, כי חל על השוכר איסור להשכיר בשכירות משנה ללא הסכמת המשכיר. בנוסף, כאמור, קביעת התכלית האובייקטיבית של החוזה מושפעת גם מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. כאמור, מעדותו של העד פז התרשמתי, כי בכל הנוגע לסוגיית התרת שכירות המשנה בהסכם, היה העד מודע לעמימות שנוצרה בנוסח החוזה ואף אם כוונתו הייתה ששכירות המשנה תותר הוא העדיף שהנושא יוותר מעורפל, תוך שהוא לוקח בחשבון שהנושא יהיה נתון לפרשנות בהמשך. בנוסף, למקרא הסיפא לנספח להסכם והשימוש במונח "אורחי הדיירים", היה על התובעת להבין כי ישנה לפחות אפשרות שהנתבעים אינם מוכנים להתיר שכירות משנה. על כן, גם שיקולים של עיקרון תום הלב מובילים למסקנה שיש לפרש את ההסכם באופן שאינו מתיר שכירות משנה. זאת ועוד, שעה ששאלת פרשנות ההסכם עומדת על הפרק, ולאור הנטל המוטל על כתפי התובעת, היה מצופה ממנה כי תזמן לעדות את כל העדים אשר יכולים לשפוך אור על אומד דעת הצדדים ועל תכליתו של החוזה. הכוונה הנה בעיקר למתווכת נטלי(ה) ולמר אביב שרון. כאמור, שמה של המתווכת נטלי עלה יותר מפעם אחת בגרסת התובעת, בתצהיר העד פז ובעדותו, כמי שהייתה מעורבת ישירות בהתרחשויות והייתה יכולה לחזק עד מאד את טענות התובעת בקשר לסוגית שכירות המשנה. למעשה, המתווכת הייתה אמורה להיות העדה המרכזית בתיק. זאת, ראשית, מכיוון שכנראה היא זו שניסחה את ההסכם, וככזו יכולה הייתה לשפוך אור רב על כוונת הצדדים ביחס לסעיפים השנויים במחלוקת. שנית, מכיוון שהיא זו שתיווכה בין הצדדים, גם במובן המילולי-מעשי, שכן התובע אינו דובר רוסית, הנתבעים דוברים עברית רצוצה ואילו המתווכת היא זו שדוברת את שתי השפות. ככזו, המתווכת היא היחידה שיכולה הייתה להעיד במדויק מה נאמר לכל צד ולמה כל צד הסכים. מכיוון שנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטלים על כתפי התובעת, ומכיוון שהתובעת טוענת שהמתווכת הסבירה לנתבעים "ברחל בתך הקטנה" ששכירות משנה מותרת - מצופה ומתבקש היה שהתובעת תעמוד על עדותה. עם זאת, חרף העובדה שהתובעת זימנה אותה לעדות, בסופו של יום בחרה התובעת לוותר על עדותה. במצב דברים זה, הוויתור על עדות המתווכת חייב לפעול לחובת התובעת עד כי קמה חזקה לפיה אילו הייתה המתווכת מעידה, הייתה היא סותרת את גרסת התובעת. כך הם הדברים גם ביחס למר אביב שרון. מגרסת התובעת עולה כי מר אביב שרון נטל חלק פעיל בהליכי המו"מ לקראת חתימת ההסכם. בנוסף, מגרסת התובעת עולה, כי כשגילו הנתבעים את דבר שכירות המשנה, הנתבע 1 פנה למר אביב שרון והתרעם על העניין, אך אמר שאין לו בעיה עם הימצאות האנשים בדירה וכי מדובר ב"אנשים טובים", תוך שהוא רומז שהוא מעוניין לקבל חלק מהתמורה. הנתבע 1 שלל חלקים משיחה זו. בהמשך, לטענת התובעת, הנתבע 1 אמר למר אביב שרון שהוא מחזיק עבור התובעת את הכספים בנאמנות. גם אמירה זו הוכחשה על ידי הנתבעים. במצב דברים זה, ומכיוון שנטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטלים על כתפי התובעת, מצופה ומתבקש היה שהתובעת תזמן את מר אביב שרון להעיד. על כן, הוויתור על עדותו של מר שרון חייב גם הוא לפעול לחובת התובעת. אשר על כן, גם נתונים אלו תומכים במסקנה כי פרשנות החוזה הנה כי שכירות המשנה לא הותרה. ההקלטות והתמלילים ונספח 2 כאמור, לחיזוק טענתם, ביקשו הנתבעים להגיש הקלטות ותמלילים שערכה חוקרת מטעמם. לטענת הנתבעים, הקלטות והתמלילים קבילים על-פי דיני הראיות, שכן החוקרת הגישה תצהיר המפרט את תהליך עריכת ההקלטה והתייצבה על מנת להיחקר על תצהירה, אך התובעת בחרה שלא לחקרה. התובעת ביקשה לפסול את ההקלטות והתמלילים בטענה שמדובר בראיות בלתי קבילות, שכן ההקלטה אינה ברורה כלל ועיקר, אין תצהיר מטעם המתמלל, יש פער בין ההקלטה לבין התמליל והנתבעת לא זימנה לעדות את המוקלטים. לאור מסקנתי האמור לעיל, אליה הגעתי ללא כל היזקקות להקלטות ולתמלילים, אינני מוצא כי יש צורך להכריע בשאלת קבילות ההקלטות והתמלילים ומשקלם. כאמור, לצורך ההכרעה בסוגיה הפרשנית העומדת על הפרק, לא התייחסתי כלל להקלטות ולתמלילים. במאמר מוסגר אציין, כי לאור העובדה שההקלטות בוצעו על ידי מקליטה מיומנת, שהגישה תצהיר ולא נחקרה עליו, הרי שהן קבילות כראיה, מבחינה טכנית. עם זאת, כיוון שהנתבעים לא הזמינו לעדות את הדוברים המוקלטים שעל דבריהם הם חפצים להסתמך, הרי שמשקלן של ההקלטות, כראיה לאמיתות תוכנן, הוא נמוך ביותר ממילא. באותו אופן, לא התייחסתי כלל גם לנספח 2 לתצהירי העדות הראשית של הנתבעים, אותם ביקשה התובעת לפסול. מסקנה לאור האמור לעיל אני קובע כי יש לפרש את ההסכם דנן באופן שאינו מתיר שכירות משנה תמורת תשלום. אשר על כן, אני קובע כי הכספים שקיבלו הנתבעים משכירות המשנה האסורה שייכים להם כדין, בהיותם פירות קניינם, והם לא נטלו אותם שלא כדין בשום צורה ואופן. הנתבעים לא הפרו את החוזה בהקשר זה, לא ביצעו כל עוולה כלפי התובעת בהקשר זה, לרבות גזל או גניבה, ולא התעשרו ולא במשפט על חשבון התובעת. משכך, אין התובעת זכאית לקבלת כספים אלו ודין תביעתה בהקשר זה - להידחות. הטענות ביחס להפרת הוראות הסכם השכירות בפתח פרק זה אציין כי דין דרישותיה של התובעת לצו הצהרתי ו/או לצו אכיפה בהקשר זה - להידחות מחמת היעדר רלוונטיות. כאמור, בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.10.12 מסרו הצדדים, מחוץ לפרוטוקול, כי כמעט כל התיקונים והביטוחים אכן בוצעו בסופו של דבר. עוד מסרו הצדדים, כי התובעת ממילא כבר איננה מחזיקה בדירה ויחסי השכירות הסתיימו. משכך, מתייתר הצורך לפסוק בבקשת התובעת לסעד הצהרתי ו/או לצו אכיפה, ונותר לפסוק בשאלת הפיצוי בגין הפרת ההסכם, מניעת האפשרות להנאה סבירה ועגמת הנפש. לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההוראה בנספח המחייבת אותם לתקן את התריסים בתוך שבועיים. כך נמנעה מהתובעת האפשרות להנאה סבירה מהנכס ונגרמה לה עגמת נפש, שכן לא ניתן היה לישון בחדר השינה ובחדרים אחרים היו רעשי חריקות רוח. אכן, בהתאם לנספח להסכם, היה על הנתבעים לתקן את התריסים בתוך שבועיים מיום חתימת ההסכם ביוני 2011. בפועל, התיקון הושלם סופית רק בינואר 2011. לאחר ששמעתי את עדותו של העד פז, התרשמתי כי הגם שאכן מדובר בהפרה של ההסכם, שייתכן והסבה חוסר נוחות מסוימת לנציגי התובעת, הרי שמבחינתה של התובעת ונציגיה לא היה מדובר בהפרה שגרמה לפגיעה קיצונית באפשרות להנאה סבירה מהנכס ולעגמת נפש ממשית, כפי הנטען בכתב התביעה. עד להתפוצצות פרשת שכירות המשנה ומשלוח מכתב ההתראה לתובעת מטעם הנתבעים התובעת לא פנתה בכל דרישה מסודרת בכתב לנתבעים בנושא זה. העד פז טען אמנם כי העלו את הנושא בפני הנתבעים בעל פה כמה פעמים, אך הוא לא יכול היה להציג ראיות התומכות בטענותיו. בנוסף, בפועל נעשה שימוש בדירה על-ידי נציגי התובעת ובני משפחותיהם והתובעת אף הצליחה לשכן בדירה שוכרי משנה בדמי שכירות גבוהים במיוחד - וכל אלו מעידים על כך שלא היה בהפרה האמורה כדי לפגום בצורה ממשית ביכולת להנאה סבירה מהדירה או כדי לגרום לעגמת נפש של ממש לדיירים. בנוסף, סעיף 10.5 להסכם אפשר לתובעת לתקן בעצמה כל תיקון שחל על הנתבעים ולהציג לאחר מכן דרישת תשלום. העובדה שהתובעת לא עשתה שימוש באפשרות זו מלמדת, הן על כך שליקויים אלו לא באמת מנעו מהתובעת הנאה סבירה בדירה ולא באמת גרמו לה עגמת נפש, והן על כך שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקיה. אשר על כן, אני קובע כי בהקשר זה התובעת אכן זכאית לפיצוי בגין הפרת הוראות ההסכם, בגין מניעת יכולת להנאה סבירה ובגין עגמת נפש, אך אני אומד פיצוי זה בשיעור מתון של 1,000 ₪. בנוסף, לטענת התובעת, הנתבעים נמנעו מלאשר ביצוע הביטוח והתיקונים הנוספים על ידי התובעת ועל חשבונם, או לחלופין לבצעם במישרין בעצמם ועל חשבונם. כל זאת, על אף שנתבקשו בעל-פה מספר פעמים לעשות כן ועל אף שהצעת מחיר לביצוע התיקונים הנוספים והביטוח הועברה אליהם כנדרש, בניגוד גמור להוראות הסכם השכירות ותוך הפרתו. עיון בהסכם מלמד כי סוכם שהתיקונים יבוצעו לאחר שהתובעת תעביר להם הצעת מחיר. הצעת מחיר כאמור הועברה רק ביום 13.9.11, כשבוע בלבד טרם הגשת התביעה. על כן אני קובע כי עד לספטמבר 2011 לא ניתנה לנתבעים הזדמנות נאותה לבצע התיקונים. לפיכך אינני מקבל את הטענה שהנתבעים הפרו את ההסכם עד למועד זה. ביחס לפרק הזמן החל מחודש ספטמבר 2011 ועד לחודש ינואר 2012 - לאחר ששמעתי את עדותו של העד פז - אני סבור כי הגם שאכן מדובר בהפרות של ההסכם, שייתכן והסבו חוסר נוחות מסוימת לנציגי התובעת, הרי שמבחינתה של התובעת ונציגיה לא היה מדובר בהפרות שגרמו לפגיעה קיצונית באפשרות להנאה סבירה מהנכס ולעגמת נפש ממשית, כפי הנטען בכתב התביעה. גם בהקשר זה יש לציין כי עד להתפוצצות פרשת שכירות המשנה ומשלוח מכתב ההתראה לתובעת מטעם הנתבעים התובעת לא פנתה בכל דרישה מסודרת בכתב לנתבעים בנושא זה. גם כאן העד פז טען כי העלו את הנושא בפני הנתבעים בעל פה כמה פעמים, אך הוא לא יכול היה להציג ראיות התומכות בטענותיו. התובעת אף טענה כי חלק מהתיקונים לא בוצעו גם לאחר ינואר 2012 - אך היא לא הציגה מסמכים בנושא והעד פז לא דיבר על כך בעדותו. בנוסף, גם לגבי הפרות אלו יכלה התובעת לעשות שימוש בסעיף 10.5 להסכם אשר אפשר לה לתקן בעצמה כל תיקון שחל על הנתבעים ולהציג לאחר מכן דרישת תשלום. העובדה שהתובעת לא עשתה שימוש באפשרות זו מלמדת, הן על כך שליקויים אלו לא באמת מנעו מהתובעת הנאה סבירה בדירה ולא באמת גרמו לה עגמת נפש, והן על כך שהתובעת לא פעלה להקטנת נזקיה. אשר על כן, גם ביחס להפרות אלו אני קובע כי התובעת אכן זכאית לפיצוי בגין הפרת הוראות ההסכם, בגין מניעת יכולת להנאה סבירה ובגין עגמת נפש, אך אני אומד פיצוי זה בשיעור מתון של 1,000 ₪. טענות לפגיעה בפרטיות, לעגמת נפש, למטרד ולמניעת הנאה סבירה משימוש במושכר לטענת התובעת הנתבע 1 וכן בעלי מקצוע מטעמו, התפרצו לעיתים לדירה ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום מראש, לעיתים בשעות לא סבירות ותוך פגיעה קשה מאד בפרטיות הדיירים. בנוסף לכך, לטענת התובעת, התקשרו הנתבעים אל נציגי התובעת באמצע הלילה. כמו כן, טוענת התובעת, רכב הנתבעים חנה בחניית הבית שלא כדין במשך זמן רב. כל אלו, לטענת התובעת, פגעו בפרטיות הדיירים מטעם התובעת, הפרו את הוראות ההסכם (סעיף 14.2), מנעו מהתובעת אפשרות להנאה סבירה מהדירה והסבו לתובעת עגמת נפש רבה. בכל הנוגע לטענות הפגיעה בפרטיות - הנני סבור כי התובעת לא הוכיחה שמדובר בפגיעה בפרטיות ו/או שהיא זכאית לסעד כלשהו בהקשר זה. ראשית, במסגרת זכויותיהם של הנתבעים, כפי שגם סוכם בהסכם, רשאי בעל הזכויות בדירה לבדוק את מצבה ועל כן בכניסתו אליה לשם כך אין משום פגיעה בפרטיות. הנתבעים חוסים תחת צלן של מספר הגנות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ובמיוחד ההגנה בסעיף 18(2)(ג) לחוק - הגנה על עניין אישי, ובמקרה שלנו, הגנה על קניינם של הנתבעים. כך למשל, בכל הנוגע לכניסת הנתבע 1 לדירה בשבוע בו הושכרה הדירה בשכירות משנה - כיוון שהנתבע 1 ראה אנשים זרים בדירה וחשש לקניינו, הרי שהוא נכנס לדירה באופן לגיטימי על מנת לבדוק את מצב קניינו. שנית, אני סבור כי אין לתובעת כל עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיות דייריה ואין לה כל יריבות מול הנתבעים בנושא זה, שכן לתובעת כחברה אין זכות לפרטיות (סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות). זכות הפרטיות היא של הדיירים, כפרטים, שאינם תובעים בתיק זה. שלישית, טענת התובעת בהקשר זה הנה סתמית ובלתי מפורטת והעד פז לא מסר בעדותו כל פרט ממשי שסייע לבסס טענה זו. על כן, לפי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, אין לתובעת זכות תביעה שכן, גם אם הייתה פגיעה כלשהי, הרי שמדובר בפגיעה שאין בה ממש. בכל הנוגע לעגמת הנפש, המטרד ומניעת ההנאה הסבירה מהשימוש במושכר, להם טוענת התובעת בהקשר זה - אני סבור כי מדובר בטענות סתמיות ובלתי מבוססות, שלא זכו לביסוס בעדות העד פז. לגבי מניעת ההנאה הסבירה, אשוב ואציין את השיהוי הניכר בפעולות התובעת, המלמד שהנאתה מהמושכר לא נפגעה בצורה ממשית ושהתובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה. אשר על כן, אני קובע כי אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין העילות האמורות. סוף דבר: אני דוחה את תביעתה של התובעת לקבל מהנתבעים את הכספים שנתקבלו בידם בגין שכירות המשנה. כמו כן אני דוחה את תביעתה של התובעת לפיצוי בגין פגיעה בפרטיות, עגמת נפש, מטרד ומניעת הנאה סבירה משימוש במושכר, בכל הנוגע לכניסת הנתבע 1 ובעלי מקצוע מטעמו למושכר. אני מקבל באופן חלקי בלבד את תביעת התובעת לפיצוי בגין הפרת הוראות ההסכם, ובגין מניעת ההנאה הסבירה ועגמת הנפש הנילוות להפרות אלו. הפיצוי לא זכאית התובעת לפי אומדני הנו 2,000 ₪. אשר על כן, אני פוסק כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנסיבות המתוארות לעיל, ולאור היחס בין גובה התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות במקרה דנן. בנוסף, אני מורה כי הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי הצדדים להבטחת עדותם של עדים שלא העידו בסופו של דבר - יושבו לצדדים, כל צד בהתאם לעדיו שלא העידו ושעבורם הופקדו כספים. שכירות