מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה של מלווה בריבית: התובע הנו מלווה בריבית. מספטמבר 1993 ואילך הלווה כספים לאמה המנוחה של הנתבעת. יצויין כי התובע טוען כי האם ז"ל לא עמדה בפרעון שלש ההלוואות, ולפיכך משחפצה בהלוואות נוספות, נתבקשה ליתן שטרי חוב והמחאות של צדדים שלישיים להבטחת פרעונן של הלוואות אלו. לצורך האמור לעיל משכה הנתבעת שיקים מחשבונה ואלו מולאו ע"י התובע. לאחר שנפטרה האם, הוגשו השיקים לביצוע. הנתבעת התגוננה כנגדם בטענה כי החוב נשוא ההלוואות סולק, ולפיכך הינה פטורה מפרעון שטרי הבטחון. טענות הצדדים: התובע טוען כי סכום ההלוואות שנטלה המנוחה היה גבוה מסכום השיקים, ולפיכך מחוסר ברירה, נאלץ לגבות השיקים שבידיו בלבד. לגירסתו, העניק ללווה בין השנים 1993-1995 שלש הלוואות בסכום כולל של 13,000 ₪ והלוואה נוספת של 5,500 ₪. סוכם בינו לבין הלווה ז"ל כי החוב יסולק לשעורין, בתשלומים בני 1,000 ₪, אשר הוקטנו, ביוזמת הלווה ל-500 ₪ לחודש. מתוך התשלומים שבצעה, בפרק זמן שונים, חוללו שיקים שנמשכו מחשבון הנתבעת. האחד ע"ס 500 ₪ (מס' 010105) והאחר ע"ס 1,000 ₪. סכום ההלוואות הכולל היה 18,500 ₪. לטענת התובע, לאחר פרעון חובות האם עמדה יתרת החוב ע"ס 14,405 ₪. אלו נתבעו באמצעות השיקים המשוכים ע"י הבת. הנתבעת טוענת כי הלווה הפקידה לחשבונו של התובע תשלומים בסכום כולל של 13,910 ₪ - סכום הגבוה מסכום ההמחאות המשוכות על-ידה. לפיכך, בהעדר ראיה לגובה חובה של האם, יש לראות התשלומים שנתבצעו על-ידה כמיועדים לפרעון החוב, ומכיוון שסכומם עולה על סכום ההמחאות, יש לראות החוב כמסולק. דיון התביעה שבפני הינה שטרית, ב"כ התובע הביע התנגדותו להרחבת חזית. מכיוון שכך, העילה השטרית, והיא בלבד, תעמוד לדיון בפסק-דין זה. לענין גובה החוב - בתצהירו, מציין התובע מהן ההלוואות שנטלה האם : 3,500 ₪ - ב-3/93 - שלבטחון פרעונה ניתן שיק ע"ס 3,500 ₪ משוך ע"י הלווה. 6,500 ₪ - ב-5/94 - כנגד שיק של הלווה על סכום זהה. 3,000 ₪ - ב-1/95 - כנגד שיק של הלווה בסכום זהה. 3,500 ₪ - ב-1995 - כנגד שיק ע"ס 4,000 ₪ משוך ע"י הנתבעת. 2,000 ₪ - ב-1995 - כנגד שיק ללא סכום משוך ע"י הנתבעת אשר מולא ע"י התובע בסך 1,800 ₪. סה"כ 18,500 ₪. שיק ע"ס 1,000 ₪ שחולט משוך ע"י הנתבעת. שיק ע"ס 500 ₪ משוך ע"י הנתבעת שחולל אף הוא. סה"כ 20,300 ₪. בעדותו מודה התובע כי אין בידו הרישומים לעניין חובה של האם, למעט השיקים שנמשכו על-ידה. מאידך, הצביעה הנתבעת על הפקדות לחשבון התובע, הגם שחלק מעותקי ההפקדות אינם ברורים, לא הכחיש התובע כי החל מיום 9.3.95 ועד ליום 11.12.97 הועברו לידיו 12,910 ₪. השאלות לדיון הינן שתיים: הראשונה - האם סכומי השיקים שמשכה הנתבעת חופפים לאלו של הלווה, או מתווספים אליהם. לעניין זה כל שנאמר ע"י הבת הינו מפי השמועה, שכן הודתה הנתבעת כי לא היתה נוכחת בעת מתן הלוואות ואף לא מסרה בעצמה איזה מן השיקים לידי התובע. הנתבעת אף לא יכלה לציין מתי נמסרו השיקים ע"י אמה לידיו. לנוכח תוכן העדות מחד גיסא, וההתנגדות שהועלתה במועד לשמיעתה, אינני מקבלת עדותה של הנתבעת לעניין סכום החוב. מכאן שעלי לקבל עדות התובע, הנתמכת בשיקים, כי החוב כולו עמד על סך 18,500 ₪. השאלה האחרת - תשלומים שבוצעו ע"י הנתבעת - האם יזקפו ע"ח החוב כולו, או על חשבון חובה של הנתבעת על-פי השיקים שמשכה. כאמור - התובע מחזיק בידיו שיקים של הלווה בסך 13,000 ₪ ושיקים נוספים של הנתבעת, בסכום של 7,300 ₪. שני הצדדים טענו כי הנתבעת "ערבה" לחובות האם. גם אם כך הוא, אין הנתבעת ערבה למלוא חובות האם, אלא לסכום המחאותיה בלבד. לנוכח אי-זהות החייבות, אין מקום לזקוף תשלומים שעשתה הנתבעת על חשבון חובה של אמה, שלגביו לא ניתנה ערבותה, אלא על חשבון ההלוואות, דהיינו על חשבון אמה, שלבטחונן משכה שיקים. לעניין זה אף מועדי התשלומים אינם יכולים להועיל לתובע שכן השיקים נמשכו על החלק, וזמן פרעונם מולא ע"י התובע עצמו. העיד התובע כי מילא את זמן הפרעון לפי חישוביו: "ש. בס' 2 אתה טוען שפנתה אליך אמה של הנתבעת בספטמבר 1993, איך אתה מסביר את העובדה שהשיק הראשון נמשך בינואר 1993? ת. רשמתי שיק על תאריך מוקדם יותר בכדי שאני אהנה מהצמדה וריבית מתאריך מוקדם יותר". מכיוון שכך, כל תשלום ששולם במועד מאוחר יותר מהמועד הנקוב לפרעון, יחשב על חשבון חוב הנתבעת, כערבה. הואיל וסכום הפרעון גבוה מסכום השיקים, דין התביעה להדחות ודין תיק ההוצל"פ 1-98-55199-01 להסגר. אין פרושו של דבר כי נולדה עילת השבה לנתבעת, שכן יתר התשלומים ששולמו על-ידה, יחשבו כתשלום בהתנדבות, לכיסוי חוב האם. באשר ליתרת חוב האם, זכותו של התובע לתבוע את עזבון האם באם טרם הסתיים מרוץ ההתיישנות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. ריבית