מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פינוי מקרקעין שנדחתה: 1. רשות הפיתוח הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 7361 חלקה 137. מדובר בחלקה של כ - 7 דונם. התובע הינו המנהל את מקרקעי המדינה, כולל רשות הפיתוח, בהתאם לחוק מנהל מקרקעי ישראל, תש"ך1960-. הנתבע מחזיק בחלק מהחלקה הנ"ל, בשטח של כ - 250 מ"ר, עליו הוקמה סככה לממכר ירקות ופירות. הסככה עצמה הינה בשטח התחום באדום והמסומן I על תשריט ת2/. על פי האמור בכתב התביעה, הנתבע איננו אלא פולש ומסיג גבול מכאן התביעה לסילוק ידו מהשטח עליו מוקמת הסככה ובו הוא מחזיק. 2. כאמור, החלקה רשומה בבעלות רשות הפיתוח (ראה נסח הרישום נספח א' לכתב התביעה), על פי נסח זה מדובר בהעתק רישום מפנקס הזכויות, דהיינו, עניננו במקרקעין מוסדרים. על פי האמור בסע' 125(א') לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו. כמובן שהנתבע רשאי לטעון, כפי שאכן עשה, טענת ההתישנות, אולם במקרה זה עליו להוכיח את חזקתו הנוגדת במקרקעין, לאורך כל תקופת ההתישנות, עובר לכניסת חוק המקרקעין לתוקפו, כאמור בסע' 159(ב) לחוק. חוק זה נכנס לתוקפו ביום 1.1.1970. תקופת ההתישנות היא לפחות 25 שנה (סע' 5' לחוק ההתישנות, תש"ח1958-), כך שחזקתו של התובע, או של אביו לפניו, אמורה להיות מאז שנת 45'. בהתאם לאמור בסע' 22 לחוק ההתישנות, אשר תיקן את חוק הקרקעות העותומני, למעשה תקופת ההתישנות הינה 30 שנה, אולם ממילא, על פי טענות הנתבע, הגיע אביו למקום ותפס בו חזקה, רק בשנת 1951. על כן, טענת הנתבע על התישנות תביעה זו אינה במקומה, וזאת עוד מבלי להכנס לשאלת "החזקה הנוגדת" - וזאת במיוחד לאור טענתו החלופית של הנתבעת להיותו בר-רשות, שעניינה קבלת רשות להחזיק במקרקעין מטעם הבעלים, דהיינו, שאין בפנינו חזקה נוגדת. 3. הנתבע אף טוען טענת "שיהוי" אולם גם טענה זו - אין בה ממש. הרי גם אם השתהה התובע בהגשת תביעתו ואיפשר לנתבע, ולאביו לפניו, להחזיק במקום ללא הפרעה שנים רבות - הרי במצב זה עשוי הנתבע לטעון למעמד של "בר-רשות", ובגין שיהוי זה, לכאורה, מאבד בעל המקרקעין את זכותו לבטל את הרשיון שניתן, ללא תנאי או ללא תשלום פיצוי מתאים, אולם אין בטענת השיהוי, כשלעצמה, להביא לדחית התובענה, אלא שהדבר ימצא את מקומו בשיקולי בית המשפט בבואו לבחון את הטענה לרישיון לחזקה במקום, קיומו, תנאיו ואפשרויות ביטולו. 4. הנתבע טוען, ועדיו תומכים בגירסתו, כי אביו הגיע למקום בשנת 1951, מיד לאחר עליתו ארצה, כשהוא מובא למקום ומיושב בו על פי הוראות הגופים המיישבים או קולטי העליה. על אף שבית המשפט אישר לב"כ הנתבע לנסות ולאתר ראיות בהקשר לטענה זו, לא העלו חיפושים אלו דבר, ואין בפני בית המשפט כל ראיה לגבי ההנחיה, לכאורה, לאבי הנתבע להתיישב במקום. אולם, בית המשפט מאמין ומקבל את גירסת הנתבע, כי האב הגיע למקום וישב שם בצריף הממוקם בסמוך לסככה הנידונה, ושהיתה שם רפת ששימשה לפרנסת המשפחה, אך הנתבע לא הביא כל ראיות ולא הרים את נטל ההוכחה להוכיח בבית המשפט את המקום המדויק בו היו ממוקמים הצריף והרפת. בית המשפט אינו מקבל את טענת הנתבע כאילו היום עומדת הסככה במקום המדויק בו עמדה הרפת. ב"כ התובע המציא לבית המשפט את חוות דעתו של המומחה מר משה סבן (ת1/), אשר בחן מספר תצלומי אוויר של חלקה 137 הנ"ל, וזאת החל משנת 1949 ועד שנת 2000. תצלומי האוויר הוגשו כראיה ובית המשפט בחן ועיין בתצלומים אלו. בתצ"א משנת 1949 ובזו משנת 1956, אין בשטח הנידון דבר. בשנת 1949 היה זה מטע או פרדס בלבד. בתצ"א משנת 1959 כבר נראים מספר מבנים בחלק הדרומי של אזור הסככה וסביב לה (להלן - האזור), וצפונה לאזור כבר בנויים בתי שיכונים. כך הוא אף המצב בתצ"א משנת 1965. באזור נראים מבנים נוספים, בצד דרום ובצד מזרח ותו לא. הצריף או הרפת הינם ככל הנראה, חלק מהמבנים הנראים מדרום לאזור הסככה דהיום, ובשלב זה השטח מסביב לאזור כבר מפותח ובנוי. אף נראית שורת עצים בין בניני השיכון הצפוניים ואזור הסככה. גם בתצ"א של שנת 1971 המצב דומה, ובמקום הסככה דהיום, השטח נקי מכל מבנה. בתצ"א משנת 1978, במרכז האזור נראים מספר מבנים שלא היו שם קודם, הנחזים כסככות. בצד הדרומי נראים מספר מבנים, בדומה לצילומים מהשנים הקודמות. גם בתצ"א משנת 1986 נראים אותם מבנים, שנראו לראשונה בתצ"א משנת 78', וכן מבנה מעט גדול יותר צפונית להם, שהוא ככל הנראה השלב הראשוני של הסככה נשוא תובענה זו. כפי שיאמר בהמשך, סככה זו - שטחה הולך וגדל, אולם ניתן לקבוע כי מדובר בסככה נשוא התובענה, וכי סככה זו הוקמה בתאריך לא ידוע בין השנים 78' ועד 86'. בתצלומי האוויר בשנים 1991, 1996 ו - 2000 המבנים הנידונים נראים באותו מיקום, אלא ששיטחם הולך וגדל, אם כי לא באופן משמעותי. בשנים אלו - גם המבנים שמסביב לאזור נותרים בלא שינוי של ממש. לאור ראיות אלו,שמשקלן מכריע, ניתן לקבוע כי על שטח הקרקע הנידון, עליו מוקמת כיום הסככה, לא היה כל מבנה עובר לשנת 1978, והצריף בו החזיק האב המנוח והרפת שהיתה לידו, היו ככל הנראה מבנים אחרים שבסמוך, אך אין בפני בית המשפט ראיות ברורות בענין זה. 5. הנתבע טוען בעדותו כי אותה רפת שהקים אביו המנוח היתה בצמוד לכביש (רח' המכבים), אלא שרפת זו "צומצמה", ואז מכר האב אבטיחים ליד הכביש. טענה זו אינה תואמת את תצלומי האוויר, וברור כי הסככה הוקמה במקום בו השטח היה קודם לכן - פנוי לחלוטין מכל מבנה. למעשה מודה הנתבע כי הקים מבנה מברזלים ואסבסט והפך אותו לחנות, וזאת בשנת 78', אולם הוא מוסיף כי חזקתו בקרקע היא בשטח נוסף, כדבריו - "רבע דונם" הממקום - "צמוד לחנות שלי" (ראה עמ' 10 לפרוטוקול). מתמונות האזור שהוגשו וצורפו לתצהיר, נראית הסככה במלוא גודלה בצמוד לרח' המכבים, והנתבע אף מתייחס לחזקתו בשטח הקרקע שסביב לסככה. הסככה הנידונה המשמשת כיום לממכר ירקות ופירות, ושימשה כך אף בעבר, לפחות מאז שנת 78'. 6. ב"כ התובע הצהיר בפרוטוקול (ראה עמ' 6), כי התביעה לסילוק יד הנתבע - "עוסקת רק במה שסומן בתצהירו של בן עטר בתשריט המצורף אליו, בצבע אדום באות I ואיננה עוסקת בכל שאלה של זכויות אם ישנן או אם אינן מעבר למגרש המתוחם באדום בשרטוט זה". אולם בית המשפט יתקשה לצמצם את פסק דינו אך ורק לשטח זה, באשר הנתבע מחזיק בשטח גדול יותר, אשר יתכן וכולל אף צריף הנמצא בסמוך, וכאמור, אין בפני בית המשפט ראיות ברורות למיקומו, או לתחום השטח שסביב לו. לגבי כל השטח הנוסף שסביב לסככה בתחום חלקה 137, לא רק שלא הובאו ראיות מטעם התובע, אלא שהמומחה מטעמו התבקש במפורש שלא להתיחס בחוות דעתו לכל החלקה, אלא רק לחלק ממנה על פי השרטוט שהוצג לו, דהיינו, שטח הסככה והאזור לידו בלבד. יתכן והצריף כבר מזמן לא קיים, וכל אשר מחזיק הנתבע במקום הינו אותה סככה, אך, כאמור, הדברים לא הובהרו עד תומם במסגרת הראיות שהובאו בפני. 7. נראה לבית המשפט, כי יתכן והנתבע החזיק לאחר פטירת אביו, בחלקים אחרים מחלקה 137, אך ברור כי הוא תפס חזקה בשטח הסככה דהיום, או למזער - בחלק מסככה זו אשר שופצה והורחבה עם השנים, וזאת עוד משנת 1978, אזי עניננו ב"בר-רשות מכללא" לגבי שטח הסככה. הנתבע מחזיק במקום כ - 22 שנה טרם הוגשה התביעה, ויתכן ועוד קודם לכן מכר שם אבטיחים בתקופות הקיץ, ללא מבנה של ממש. עניננו בניהול עסק ממנו מתפרנס הנתבע ואביו לפניו עשרות שנים. לא עשויה להיות כל מחלוקת כי מדובר במקום בולט, על שפת כביש מרכזי בסביבה, והמקום משמש למכירות פירות וירקות באופן גלוי ופתוח. אין זה סביר כי נציגי התובעת לא הבחינו בסככה זו מזה שנים. גם אם בגין מחדלי הפיקוח לא גילו נציגי התובע את אותה סככה, דבר שאינו סביר, הרי מדובר ברשלנות, ולא היתה כל מניעה לאנשי הפיקוח של התובע ללמוד על חזקתו של הנתבע מקום לפחות מאז שנת 78'. לאחר שהנתבע האמין וסבר כי כניסתו של אביו לחלק מחלקה 137 נעשתה ברשות הגופים המיישבים וקולטי העליה, ולאחר שהנתבע נכח כי התובע או נציגים אחרים של בעלי הקרקע אינם מונעים את ניהול עיסקו במקום, הוא היה רשאי לצפות ולהאמין כי הרשות הניתנת לו להחזיק בקרקעות, ללא תמורה, תמשך כפי שהיא, ללא הגבלה. הרי אם היתה נשמעת התנגדות או מחאה מצד הרשות או התובע, יתכן והנתבע היה עובר למקום אחר ומנהל שם את עיסקו. החזקה מהדין היא כי שתיקת התובע מלמדת על הסכמתו לחזקה זו, ומנגד, מכוח עקרון ההסתמכות - הסתמכותו של הנתבע על מצב דברים זה - קמה מניעה לתובע מלסיים את הרשות שהוענקה כאמור, ללא כל תנאי. במילים אחרות - יש לראות את הנתבע, בכל האמור בסככה הנידונה, כבעל רישיון להחזיק ולהשתמש במקרקעין, רשיון אותו רכש מכוח ההסכמה שבשתיקה של התובע ונציגיו, ובגין השיהוי בהודעת ביטול הרשות, הרשות אינה ניתנת לביטול באופן חד צדדי, וללא כל תנאי (ראה רוזן נ' סלונים ואח', פד"י ל"ט (3) 377, וכן ראה לאחרונה ב- ר.ע.א. כנען ואח' נ' גאזי, פד"י נ"ג (3), 151, כדברי כב' הש' בייניש, בעמ' 170). 8. הטענה לרשיון "בלתי-הדיר", לא תשמע. הרי עניננו ברישיון ללא תמורה, אשר קם לנתבע מכוח שתיקת הבעלים, שנים רבות. אם הובטח המקום לאבי הנתבע - הדבר לא הוכח. אף לא הוכחו יחסים מיוחדים בין הצדדים, או התחיבות שניתנו לנתבע, או מצב עובדתי כזה או אחר, שבגינו ניתן להניח כי מדובר בהענקת רישיון שתקופתו אינה מוגבלת. אולם עדיין שיקולי הצדק יחייבו כי אף מבחינת המועד לסילוק היד, יש להתחשב במצבו של הנתבע, ויש להעניק לו זמן מספיק להעברת עסקו למקום אחר, כך שפרנסתו לא תפגע. 9. בנסיבות פרשה זו יתכן והיה מקום לצוות על פינויו של הנתבע כנגד תשלום פיצוי הוגן על איבוד מקום פרנסתו, וכן על ההשקעות שהושקעו בבנית הסככה, ונוסף, היה מקום לבחון את דחיית המועד לביטול הרישיון לתקופה נכבדה. אולם נושא זה חורג מתחום המחלוקת שבין בעלי הדין. על פי כתב התביעה מהות התביעה הינה סילוק יד של הנתבע כפולש ומסיג גבול. בכתב ההגנה טען הנתבע מספר טענות וביניהן כי הוא מחזיק בשטח מכוח הסכמה שבשתיקה וכי הינו "בר-רשות" במקום. הנתבע עוד טוען לחילופין כי יש לפצותו, במידה ויסולק מהמקום, על פי השווי הריאלי של המקרקעין, בצירוף החזר כל ההשקעות שהשקיע הוא אב המנוח במקום, והפגיעה בנתבע ובבני משפחתו מאובדן עיסקו. התובע לא הגיש כל כתב תשובה ולא טען לביטול הרשות שניתנה, אם ניתנה, ולא נשמעה כל התיחסות לתביעת הפיצויים. איש מבעלי הדין או באי כוחם לא טרח להביא ראיות כלשהם לענין שווי הפיצויים המגיעים, אם מגיעים, לנתבע. על כן, חזית המחלוקת שבין בעלי הדין היתה ונותרה רק בשאלה באם עניננו בפולש ומסיג גבול, שעל בית המשפט לצוות על סילוק ידו בהעדר כל זכות להחזיק במקרקעין, כאמור בסע' 16 לחוק המקרקעין, או כסעד בגין עוולת הסגת הגבול, או שמא תביעה שכזו אינה במקומה, לאחר שלנתבע הגנה של ממש כנגד התביעה לסילוק ידו. על כן, לאחר שקבעתי כי לנתבע הזכות להמשיך ולהחזיק בנכס, וזאת עד לקבלת פיצוי מתאים, מן הדין כי התביעה תדחה. בנסיבות אלה, אף אין כל מקום כי בית המשפט ישקול את פיצול הדיון לשלבים, ויקרא לבעלי הדין להביא עתה את ראיותיהם לענין גובה הפיצוי או אורך התקופה בה יורשה הנתבע להמשיך בחזקתו במקום. סוף דבר 10. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן: תביעת התובע נדחית, בכל האמור בשטח הסככה דהיום. לנתבע רשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין אלו, דהיינו, הינו "בר-רשות". התובע אינו רשאי לבטל את הרשיון שניתן ללא כל תנאי. בית המשפט אינו קובע כל ממצא בשאלה מהם התנאים הסבירים לביטול הרישיון, אולם ברור כי ביטול הרשיון אינו יכול להיות מיידי, והוא כפוף לתשלום פיצויים, שיקבעו במשא ומתן או על פי פסיקת בית המשפט, דהיינו, פיצויים בגין אובדן העסק ופיצוי בגין ההשקעות שנעשו עם השנים, ואין מדובר בפיצוי בגין ערך הקרקע שכן הבעלות היא של רשות הפיתוח. במידה ובאי כוח הצדדים לא יגיעו להסדר לגבי תנאי ביטול הרשיון, יהיה על התובע, אם ירצה בכך, להגיש תביעה נוספת בענין זה. בנסיבות הענין ישא כל צד בהוצאותיו. מקרקעיןתביעת פינויפינוי מקרקעיןפינוי