מה הדין של הסכם שכר טרחה באחוזים במקרה שהלקוח לא קיבל כסף ? טענתם העיקרית של הנתבעים היא, כי הוסכם בין הצדדים באופן מפורש, ששכר הטרחה ישולם לתובע כלשונם, "אך ורק מתוך סכומים שיתקבלו בפועל". מאחר שלטענתם, בפועל התובעים לא קיבלו דבר מחברת הבנייה, אין התובע זכאי לדבר. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תשלום אחוזים לעורך דין למרות שהלקוח לא קיבל כסף: התובע, עו"ד במקצועו, ייצג את הנתבעים בתביעה שהגישו נגד חברת הבנייה שממנה רכשו את דירתם שבה תבעו פיצוי כספי בגין ליקויי בנייה שלטענתם נמצאו בהם. בהסכם שכר הטרחה שנחתם בין התובע לבין הנתבעים נקבע בין השאר, כי הנתבעים ישלמו לתובע את שכר הטרחה בשיעור של 20% "מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח ו/או הסכום הכולל שיפסק לטובת הלקוח על-ידי בית המשפט". במהלך בירור התביעה תוקנו חלק מליקויי הבנייה שנמצאו ובסופו של דבר זכו הנתבעים גם בסכום כספי שנפסק להם וכן נפסק לטובתם סכום נוסף עבור שכר-טרחת עורך הדין וסכום בגין הוצאות המשפט שהוציאו. למרות זכייתם, לא שילמה חברת הבנייה לתובעים דבר ואף לא ניתן היה לגבות ממנה את כספי הזכייה מהטעם שהחברה התפרקה. אין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו לתובע דבר עבור ייצוגם בתביעה שהגיש וניהל בשמם נגד חברת הבנייה. מכאן תביעתו לתשלום שכר טרחה מכוח ההסכם ולחלופין מכוח זכותו לטענתו, לקבלת שכר ראוי עבור טרחתו בניהול התביעה או מכוח העובדה שלטענתו, אי תשלום שכרו מהווה עשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבעים. הנתבעים חלקו על זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה. הנימוק העיקרי שטענו היה, כי המשמעות של הסכם שכר הטרחה היא כי התובע יהיה זכאי לשיעור של 20% מתוך הסכום שתשלם להם חברת הבניה בפועל. מאחר שבפועל לא קיבלו דבר, ממילא, כך לטענתם, שהתובע אינו זכאי לכל תשלום בגין שכר-טרחה. א. ההליכים בתובענה וההסדר הדיוני 2. בטרם נידרש אל עיקרי העובדות נפרט את ההסדר הדיוני שעליו הוסכם ואת עיקרי ההליכים בתובענה הנדונה. 3. כתב התביעה הוגש ביום 22.12.2011, כתב ההגנה הוגש ביום 15.1.2012 וביום 31.1.2012 הגיש התובע כתב תשובה. לאחר שניסיון ליישוב התביעה בגישור במסגרת הליך מהו"ת לא צלח, הוחזרה התביעה ביום 21.3.2012 להמשך בירורה. בקדם המשפט שהתקיים ביום 18.10.2012 נקבע הסדר דיוני, בהמלצת בית המשפט ובסכמת הצדדים, שעל-פיו פסק הדין יינתן לאחר שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. עוד נקבע, כי עד יום 1.11.2012 יהיו הצדדים רשאים להשלים מסמכים מעבר לאלו שהוגשו קודם לדיון (חלקם צורפו אל כתבי הטענות וחלקם הוגשו במסגרת בקשות מטעם הצדדים בעניין הליכי גילוי מסמכים), וכי אם יוגש מסמך מפתיע מטעם מי מהצדדים, אזי הצד השני יהיה רשאי לבקש לסטות מההסדר הדיוני שנקבע. 4. בהחלטה האמורה נקבע, שהתובע יגיש את סיכום טענותיו עד יום 13.12.2012 והנתבעים יגישו את סיכום טענותיהם עד יום 24.1.2012. לבקשת התובע, נקבע כי יהיה רשאי להשיב בקצרה לסיכום טענות הנתבעים עד יום 10.2.2012. בעקבות בקשת ארכה להגשת סיכומי הטענות שהגיש התובע ביום 10.12.2012, שונו מועדי הגשת סיכומי טענות הצדדים, כך שמטעם התובע יוגש עד יום 3.1.2013, מטעם הנתבעים יוגש עד יום 14.2.2013 ותשובת התובע תוגש עד יום 28.2.2013. ביום 6.1.2013, לאחר חלוף המועד שנקבע להגשת סיכום טענות התובע, הוגשה מטעמו בקשה להגשתו "כעת" ולדחות בהתאם את מועדי הגשת סיכומי הנתבעים ותגובת התובע. בקשת התובע נענתה, אך למרות זאת סיכום טענותיו הוגש רק ביום 9.1.2013. חרף האיחור בהגשת סיכומי התובע, הגישו הנתבעים את סיכום טענותיהם ביום 13.2.2013, יום לפני המועד שנקבע. ביום 28.2.2013, המועד שנקבע להגשת תשובת התובע, הבחנתי שחסרים מספר עמודים בסיכום טענות התובע ובהתאם להחלטה מאותו יום, התבקש התובע להגיש עותק מלא בשנית. התובע עשה כן, והוסיף כי מאחר שבהתאם להסדר הדיוני שנקבע, "רשאי התובע להגיש תשובה לסיכומי הנתבעים 17 ימים ממועד קבלתם. בהתאם למועד בו קיבל התובע את סיכומי הנתבעים, מסתיימים שבועיים אלה ביום ב' הקרוב (4.3.13) ובדעתו של התובע להגיש תשובה זו". לפיכך ביקש כי בית המשפט ימתין עד הגשת התשובה בטרם יינתן פסק הדין. בקשה זו נדחתה משני טעמים. ראשית, כמפורט לעיל, לא נקבע כי התובע רשאי להגיש את תשובתו שבעה-עשר יום לאחר קבלת סיכומי התובעים, אלא כאמור, נקבעו מועדים מדויקים. שנית, הגשת תשובה לסיכומים אינה זכות שבדין, אלא ניתנה לתובע לפנים משורת הדין. מאחר שלא עמד במועד שנקבע לכך ולא ביקש ארכה להגשת תשובתו, בקשתו נדחתה. לפיכך אפוא, פסק הדין ניתן מבלי שהוגשה תשובתו של התובע, ומטעם זה הרחבנו בהשתלשלות הדברים. ב. עיקרי העובדות 5. תחילה נעמוד על העובדות הדרושות לשם הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. 6. התובע, עו"ד במקצועו, ייצג כאמור, את הנתבעים בתביעה שהגישו נגד חברת אורלי חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (להלן - חברת הבנייה או החברה), שממנה רכשו את דירתם בצור הדסה. התביעה הוגשה אל בית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 182751/02) ובה תבעו הנתבעים מחברת הבניה פיצוי כספי בגין ליקויי בנייה שלטענתם נמצאו בדירתם (להלן - תביעת ליקויי הבנייה). 7. הסכם שכר הטרחה נחתם ביום 1.1.2002 ועליו חתומים התובע והנתבע 2 בשם הנתבעים (להלן - הסכם שכר הטרחה או ההסכם). כפי שעולה מעיון בהסכם שכר הטרחה וכפי שהתובע אף אישר זאת, מדובר בנוסח סטנדרטי של הסכם שכר-טרחה שהיה ברשות התובע, שמלכתחילה הותאם לתביעות נזיקין בגין נזקי גוף (בין לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובין נזקי גוף שאינן לפי חוק זה), בגין נזקי רכוש או תביעות לתגמולי ביטוח, אשר הוכנסו בו מספר תיקונים קלים בכתב-יד. הוראות ההסכם הרלוונטיות לענייננו הן אלו המובאות בסעיף 1 בהסכם, כלהלן: "הוסכם בין הלקוח ועורך הדין כי שכר-טרחת עורך הדין ישולם לעורך הדין באחוזים מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח ו/או הסכום הכולל שיפסק לטובת הלקוח על-ידי בית המשפט (כולל מקדמות ותשלומים תכופים) כדלקמן:" סעיפי משנה א' עד ג' נמחקו. סעיף משנה ה' נוסף במועד מאוחר יותר, כך שסעיפי משנה ד' עד ו' קובעים לאמור (השמטתי מסעיף ד' את החלקים שאינם רלוונטיים): "(ד) 20% במידה ומדובר ... [ב]תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש ...". (ה) לחילופין [צ"ל: לחלופין] עם סעיף ד' הנ"ל ולפי הסכום הגבוה מביניהם, שכר טרחתו של עורך הדין יהא בגובה הוצאות המשפט שייפסקו לתובעים בפסק הדין בצירוף מע"מ. (ו) לשכר הטרחה המבוא באחוזים כאמור לעיל יתווסף מע"מ כחוק". בנוסף לכך נקבעו בסעיפים 3 ו-5 בהסכם הוראות בעניין הוצאות משרדיות וכן הוראות נוספות. בין השאר נקבע בסעיף 3 כי על הנתבעים לשאת בהוצאות משרדיות שונות, אשר הוערכו בסך של 600 ₪ בתוספת מע"מ. עוד נקבע כי הנתבעים אף יישאו בהוצאות שעניינן אגרות משפט וכיוצא באלו הוצאות כפי שפורטו בסעיף 5, ובהם הוצאות עדים וכדומה. 8. בעניין ניהול התביעה טען התובע את עיקרי הדברים הבאים, שעליהם הנתבעים לא חלקו: התובע העיד על עצמו ביושר, כי בעת הגשת התביעה היה עורך-דין צעיר וחסר ניסיון בתביעות בגין ליקויי בנייה, ומכאן שלא דאג לערוך הסכם שכר טרחה המתאים לתביעות מסוג זה. כך בין השאר, לא היה מודע לאפשרות שבתביעות מסוג זה ישנם מקרים שבהם התובעים אינם זוכים בפיצוי כספי בגין ליקויים מסוימים, אלא החברה הנתבעת נדרשת לתקן ליקויים שנמצאו בדירה. כך אמנם היה גם במקרה הנדון ומאחר שהתובע לא צפה אפשרות זו, לא נקבע בהסכם שכר הטרחה כיצד יחושב שכרו של התובע אם כך אמנם יהיה ויידרש להליכים שונים בשל כך. עניין נוסף שהתובע טען כי לא היה מודע לו בעת שקיבל על עצמו לייצג את הנתבעים היה, כי על-פי ההסכם שנחתם בין הנתבעים לבין חברת הבניה, נקבעה תניה בדבר סמכות שיפוט מקומית ייחודית לתל-אביב ולפיכך התביעה הוגשה כאמור, אל בית-משפט השלום בתל-אביב. באשר לניהול התביעה עצמה טען התובע כי התקיימו שישה דיונים, שאליהם נדרש לנסוע לתל-אביב. מאחר שכל אחד מהצדדים הגיש חוות-דעת מומחה מטעמו, מינה בית המשפט מומחה מטעם בית המשפט, ולפיכך נדרש לנסוע אל המומחה ברמת השרון ואל ביתם של התובעים בצור הדסה במועד שבו נערכה בדיקת המומחה. לאחר שהתקבלה חוות-דעתו של המומחה אף הציג לו התובע שאלות הבהרה ולאחר מכן הוחלט כי חלק מהליקויים שמצא בדירת התובעים יתוקנו. בעניין זה התגלעו מחלוקות רבות עם חברת הבנייה בשל התנהלות הנתבעים וויכוחים שאליהם לטענת התובע, נגררו הצדדים, שעניינם היה נושא פינוי חפציהם של הנתבעים מדירתם ועוד כיוצא באלו עניינים הקשורים בכך (כפי שאף עלה ממסמך שהגיש התובע ביום 1.11.2012). לאחר מכן נדרשו הצדדים להגיש הצעות של תחשיבי נזק כדי לאפשר את סיום בירור התביעה בהסדר פשרה. לאחר שהליך זה לא צלח, הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים וכן הופיע מטעמם בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 2.1.2005. 9. פסק הדין בתביעת ליקויי הבניה ניתן ביום 5.1.2005 (פסק-דינו של כבוד השופט חגי ברנר). עיקרי פסק הדין הרלוונטיים לענייננו הם אלו: המומחה מטעם התובעים קבע בחוות-דעתו כי עלות תיקון הליקויים שמצא היא בסך של 32,304 ₪ כולל מע"מ. מנגד קבע המומחה מטעם חברת הבנייה כי לא מצא ליקויים או לכל היותר נמצאו ליקויים זניחים (בפסק הדין אין פירוט של עלות תיקון הליקויים על-פי חוות-דעתו). בשל הפער העצום בין שתי חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו אשר קבע כי עלות תיקון הליקויים היא בסך של 31,866 ₪, סכום הקרוב לזה שקבע המומחה מטעם התובעים (פסקאות 5-4 בפסק הדין). כאמור שם "בעקבות דין ודברים הוסכם בין בעלי הדין כי הנתבעת תתקן את הליקויים בהתאם לחוות-דעתו של מומחה בית המשפט. התיקון בוצע בחודש יולי 2003, לאחר שהתובעים פינו את הדירה למשך תקופת התיקונים. לאחר ביצוע התיקונים ביקר מומחה בית המשפט פעם נוספת בדירה, וחיווה דעתו ביום 24.12.2003 כי עלות תיקונם של הליקויים שלא תוקנו הינה 8,850 ₪ כולל מע"מ" (שם, פסקה 5). נמצא אפוא, כי עלות התיקון של הליקויים שתוקנו בפועל בדירת הנתבעים היא בסך של 23,016 ₪, שזהו הסכום המבטא את ההפרש בין עלות תיקון הליקויים שמצא המומחה מטעם בית המשפט בטרם התיקון (31,866 ₪) לבין עלות התיקון של הליקויים שמצא כי נותרו לאחר התיקון (8,850 ₪). הסכומים שנפסקו לנתבעים בפסק הדין הם כלהלן: (1) כאמור, הנתבעים זכו בתיקון נזקיהם בשווי של 23,016 ₪, אשר לא ניתן בכסף אלא ניתן בדרך של תיקון הליקויים. (2) לנתבעים נפסק פיצוי בסך של 21,550 ₪ לפי הפירוט הבא: 8,550 ₪ בגין הליקויים שנמצאו לאחר התיקון, אשר לא תוקנו (שם, פסקה 18); 1,000 ₪ (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור שם) עבור תיקונים נוספים שחברת הבנייה התחייבה לתקן ולא תיקנה (שם, פסקה 19); 12,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש ואי נוחות שנגרמה לנתבעים (שם, פסקה 21). (3) הוצאות משפט בסך של 5,663 ₪ (1,200 ₪ - שכר המומחה מטעם הנתבעים; 2,360 ₪ - חלקם של הנתבעים בשכר המומחה מטעם בית המשפט; 1,124 ₪ - מחצית ראשונה של אגרת המשפט; 979 ₪ - מחצית שנייה של אגרת המשפט. שם, פסקה 22). (4) שכר-טרחת עורך-דין בסך של 12,000 ₪ (שם, פסקה 23). 10. לשם ביצוע התיקונים נדרשו הנתבעים לפנות את דירתם. בשל ההוצאות שלטענתם היו כרוכות בפינוי הדירה ובמציאת דירה חלופית (בסופו של דבר גרו בבית אמה של הנתבעת), שילמה להם חברת הבניה סכום בשקלים השווה לסך של 950$ (4,180 ₪). אין מחלוקת כי מתוך סכום זה שולם לתובע סך של 190$ בתוספת מע"מ, המהווה שיעור של 20% מתוך סכום זה. 11. על-פי טענת התובע, אשר לא נסתרה, משלא שילמה חברת הבניה לנתבעים את הסכום שבו זכו בתביעת ליקויי הבניה, גם לא שילמו הנתבעים לתובע את שכר הטרחה. לאחר שהנתבעים גילו את דעתם לפנות לעורך-דין אחר כדי שיפעל לגביית הסכום שבו זכו, הבין התובע לטענתו, כי הסיכוי היחיד שלו לזכות בשכר הטרחה הוא לפעול בהליכים לגביית כספי הזכייה. התובע פתח תיק הוצאה לפועל נגד חברת הבניה, אך אז התברר לו שהחברה בהליכי פירוק, וגם פנייתו אל המפרק לא הועילה לנוכח היקף חובותיה הגבוהים (מכתב המפרק מיום 18.9.2006, צורף אל כתב התביעה). 12. אין מחלוקת על כך שפרט לסכום הנזכר לעיל (190$), לא שילמו הנתבעים לתובע דבר עבור שכר-טרחתו. התובע פנה אל הנתבעים במכתב שנשלח אליהם בדואר רשום ביום 19.7.2010 (המכתב ואישור המשלוח צורפו אל כתב התשובה), אך בדיעבד התברר כי הנתבעים אינם גרים עוד בדירתם בצור הדסה והמכתב לא הגיע ליעדו. ג. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע 13. התובע פתח את טיעוניו בכך שסירוב הנתבעים לשלם לו שכר-טרחה עבור עבודתו האינטנסיבית בייצוגם בתביעת ליקויי הבנייה, מהווה חוסר תום-לב בכלל ובקיום הסכם שכר הטרחה בפרט. לטענתו, אין לקבל מצב שבו לא משולם שכר עבור עבודה. התובע אף טען כי אין לקבל את טענת הנתבעים כי לכאורה, התעורר במועד מאוחר לדרוש את שכר הטרחה. בכל מקרה טען, כי כבר במהלך ניהול התביעה נחשף אל השיטה ה"נצלנית" של הנתבעים כלפיו ובכלל. כך במהלך המשא ומתן בעניין תיקון הליקויים בדירת הנתבעים, בעת שטענו כי אינו זכאי לשכר טרחה בגין כך מאחר שאין מדובר בסעד כספי. כך בכך שהתייחסו אל שכר הטרחה בשיטת "הכול כלול" והיו מלאי דרישות. כך גם בכך שסירבו לשלם וטענו כלפי התובע כי אם לא ינקוט הליכי הוצאה לפועל נגד חברת הבנייה, יפנו לעורך-דין אחר. לטענת התובע, הוא נאלץ לנהל את הליכי ההוצאה לפועל בשל חשש שאם לא יעשה כן, לא יזכה בשכר טרחה. בשל התנהלות זו לטענת התובע, תוקן הסכם שכר הטרחה בכך שהוכנס סעיף 1(ה), שנועד להבטיח שבכל מקרה, יזכה בשכר טרחה כלשהו. 14. לעצם התביעה, לטענת התובע הוא זכאי לשכר-טרחה מכוח הסכם שכר הטרחה שנחתם, וכי בשל היקף עבודתו בתביעת ליקויי הבניה הוא אף זכאי לשכר ראוי מכוח סעיף 46 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ואף מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשמ"א-1981. לטענתו, אין לקבל את פרשנות הנתבעים להסכם שכר הטרחה כי נקבע בו שישולם רק מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח בפועל, שכן נקבעה חלופה נוספת, שלפיה שכר הטרחה ייגזר מהסכום שייפסק לטובת הלקוח. 15. התובע הוסיף וטען כי יש לדחות את טענות הנתבעים כלהלן: באשר לטענות הנתבעים כי לא נשלח מכתב דרישה, טוען התובע כי אין לקבל טענה זו. גם נשלח מכתב דרישה בדואר רשום, הגם שכאמור לעיל, לא הגיע ליעדו בשל שינוי כתובתם של הנתבעים, וגם מהטעם שהתשלום לא הותנה במשלוח מכתב דרישה. טענה נוספת של הנתבעים שאותה ביקש התובע לדחות, עניינה בטענת ההתיישנות. לטענתו, פסק הדין ניתן ביום 5.1.2005 והתביעה הוגשה ביום 23.12.2011 בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתו, יכול שאף יש למנות את תקופת ההתיישנות רק ממועד הפגישה של התובע עם הנתבע, שהייתה מאוחרת יותר, שרק מאז התברר לו כי הנתבעים אינם מתכוונים לשלם לו את שכרו. התובע אף ביקש לדחות את ניסיונם של הנתבעים להפריד באופן מלאכותי בין השכר שהוא זכאי לו בשל הסעד שניתן לתובעים בדרך של תיקון ליקויי הבנייה, לבין הסעד הכספי שנפסק לטובתם בפסק הדין. לטענתו, הסכם שכר הטרחה לא התייחס למצב של תיקון של הליקויים, מכיוון שכפי שכבר נאמר, לא היה ער לאפשרות זו. מכל מקום, מהסכם שכר הטרחה עולה שהכוונה הייתה ששכר הטרחה ישולם לאחר מתן פסק הדין וכי זה היה אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת הסכם שכר הטרחה. עוד טען, כי מגמת הפסיקה היא שלא למצוא חריגים לקיצור תקופת ההתיישנות, אלא דווקא להארכתה (בעניין זה הפנה לע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, מראה המקום, שאותו לא טרח לציין, הוא: פ"ד נח(6) 847 (2004) והדברים שציטט הובאו בפסקה 16 בפסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל). כן ביקש התובע לדחות את טענת הנתבעים כי יש לפרש את ההסכם בהתאם לכלל כי יש לפרש הסכם נגד המנסח וכי ההוראה באשר לקביעת שכר הטרחה היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד. בעניין זה הוסיף וטען כי ההוראה המחייבת בתשלום שכר טרחה בשיעור של 20% ברורה; כי לא התובע ניסח בעצמו את הסכם שכר הטרחה, אלא השתמש בנוסח שהיה ברשותו (הגם שאין רלוונטיות לשאלה, אם הוא זה שניסח אותו בפועל, או שהוא שהביא את הניסוח אל הנתבעים); אין מקום לומר שמדובר ב"חוזה אחיד", באשר אין מדובר בתאגיד גדול וכי בכל מקרה, בניהול המשא ומתן בעניין הסכם שכר הטרחה, לטענתו, לא היה לו יתרון על פני הנתבעים. בנוסף לכך טען, כי לנתבעים הייתה שהות לקרוא את ההסכם ולהבינו (מתשובה מס' 6 לשאלון שעליו השיבו עולה שהנתבע לקח את ההסכם כדי להחתים את הנתבעת והחזירו כעבור יומיים), ובכל מקרה התובע מעולם לא אמר כי אם הנתבעים לא יקבלו את אשר ייפסק להם, יהיו פטורים מתשלום שכר-טרחה. מכל מקום, הנתבעים לא הוכיחו כי כוונת ההסכם שונה מלשונו, שלפיה אחת החלופות לקביעת גובה שכר הטרחה היא, שייגזר מהסכום שיפסק בפסק הדין. 16. לאור כל האמור טען התובע כי הוא זכאי למלוא הסכום הנתבע בסך של 68,783 ₪ ובתוספת מע"מ בסך של 79,788 ₪, המורכב מאלו: 20% מעלות התיקונים שבוצעו בדירת התובעים - סך של 8,206 ₪ (שווי התיקונים היה 23,011 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה בסך של 35,372 ₪, כך ש-20% מתוך סכום זה הוא 7,074 ₪ ובתוספת מע"מ בסך של 8,206 ₪); לאור התיקון המאוחר בהסכם שכר הטרחה, על הנתבעים לשלם לתובע את הסכום שנפסק עבור שכר-טרחת עורך-דין בסך של 20,477 ₪ (לתובעים נפסק סך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך של 17,653 ₪ ובתוספת מע"מ בסך של 20,477 ₪); החזר הוצאות בסך של 1,181 ₪ על-פי ההסכם (בהסכם נקבע בגין כך סך של 600 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה (ללא מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך של 1,081 ₪ ובתוספת מע"מ בסך של 1,181 ₪); שכר טרחה ראוי בסך של 27,500 ₪; החזר הוצאות בפועל אשר על-פי אומדן מסתכם בסך של 12,600 ₪ ובתוספת מע"מ, בסך של 14,616 ₪. מבלי לנקוט עמדה לעת הזו בעניין כל אחד מהסכומים הנתבעים, יש להעיר כבר עתה שתי הערות: ראשית, הסכום הכולל המתקבל משלל הסכומים הנתבעים הוא סך של 71,980 ₪ (ולא 68,783 ₪). שנית, ביחס לרוב הסכומים תבע התובע כפל מע"מ. גם טען כי יש להוסיף מע"מ לכל אחד מהסכומים וגם טען כי לסכום הכולל, בסך של 68,783 ₪, יש להוסיף מע"מ כך שיגיע לסך של 79,788 ₪. עיקרי טענות הנתבעים 17. טענתם העיקרית של הנתבעים היא, כי הוסכם בין הצדדים באופן מפורש, ששכר הטרחה ישולם לתובע כלשונם, "אך ורק מתוך סכומים שיתקבלו בפועל". מאחר שלטענתם, בפועל התובעים לא קיבלו דבר מחברת הבנייה, אין התובע זכאי לדבר. 18. הנתבעים טענו כי התביעה כולה הוגשה סמוך לחלוף תקופת התיישנותה, וכי בכל מקרה, התביעה, ככל שהיא מתייחסת אל שכר הטרחה הנגזר משווי התיקונים שתוקנו בפועל, התיישנה זה מכבר, מאחר שלטענתם, התיקונים בוצעו בשנת 2002. 19. הנתבעים טענו כי התובע, שעליו מוטל נטל הראיה, לא הוכיח שכוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם שכר הטרחה הייתה כטענתו, וכי גם ממכתבו משנת 2010, שבו ביקש "להגיע להסדר הולם" עולה שהבין כי אינו זכאי לשכר טרחה. בנוסף לכך, הגם שבהסכם שכר הטרחה נקבע במפורש בסעיף 2 שבו, כי אינו כולל ייצוג בהליכי הוצאה לפועל, התובע בחר לנקוט הליכי הוצאה לפועל. בכך לטענתם, יש כדי לתמוך בטענה שהתובע הבין שעליו לפעול לגביית הסכום שנפסק בפסק הדין, שאם לא כן לא יקבל שכר-טרחה וזאת מאחר שכוונת הצדדים הייתה, שהתובע יקבל שכר טרחה רק מהסכום שישולם בפועל. 20. הנתבעים טענו עוד, כי ההוראה בהסכם שכר הטרחה הקובעת את שיעורו, היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי בכל הקשור לפירוש הסכמי שכר-טרחה יש לפרש את ההסכם נגד עורך הדין, המנסח של ההסכם. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעים, יש לקבל את הפרשנות כי הוסכם ששכרו של התובע ישולם רק מתוך הסכום שהנתבעים יקבלו בפועל. עוד טענו הנתבעים, כי מאחר שהסכם שכר הטרחה תוקן לבקשת התובע, בכל מקרה התובע זכאי לכל היותר לסכום בהתאם לתיקון ההסכם. כך גם אין התובע זכאי גם לשכר מכוח ההסכם וגם לשכר ראוי, ובוודאי שאינו זכאי להוסיף את מרכיב המע"מ מספר פעמים, שכן בכך יש דווקא כדי להצביע על חוסר תום-לב מצדו. לפיכך טענו, כי באופן שבו ערך התובע את חישוביו, ישנו ניסיון מצדו לעשיית עושר ולא במשפט. 21. לבסוף טענו הנתבעים, כי הוראת סעיף 7 בהסכם שכר הטרחה קובעת כי מחלוקות וסכסוכים בעניין הסכם שכר טרחה יוכרעו בהליך בוררות. טענה אחרונה זו יש לסלק כבר עתה, שכן אילו ביקשו הנתבעים שהמחלוקת תוכרע בהליך בוררות, היה עליהם לבקש זאת בהזדמנות הראשונה ולא עתה בשלב הסיכומים (ראו סעיף 5(ב) בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). ד. דיון והכרעה טענת ההתיישנות 22. חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)).   עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית). 23. פסק הדין בתביעת ליקויי הבניה שהגישו הנתבעים ניתן ביום 5.1.2005 והתביעה הנדונה הוגשה ביום 22.12.2011. התביעה הנדונה מתייחסת גם לשכר הטרחה הנגזר מהסכום שנפסק בפסק הדין הסופי בתביעת ליקויי הבניה וגם לסכום אשר על-פי טענת התובע נגזר משווי תיקון ליקויי הבניה שתוקנו במהלך תקופת בירור תביעת ליקויי הבנייה. אין מחלוקת כי התיקון היה בחודש יולי 2003 וכי המומחה בדק את התיקון וחיווה את דעתו בעניין ביום 24.12.2003 (פסקה 5 בפסק הדין בעניין ליקויי הבניה). ככל שהדברים אמורים בתביעה שנסמכת על הסכום שנפסק בפסק הדין הסופי, הגם שהוגשה סמוך לחלוף תקופת ההתיישנות, אין מחלוקת כי התביעה לא התיישנה. שבע השנים מהמועד שניתן פסק הדין הסתיימו ביום 4.1.2012, כך שהתביעה הנדונה הוגשה שבועיים לפני תום תקופת ההתיישנות. לפיכך לא יכולה להיות מחלוקת שהגם שהתביעה הוגשה "ברגע האחרון", היא לא התיישנה, מה גם שהנתבעים לא טענו כי חל שיהוי בהגשתה. עם זאת יוער, כי אפילו טענו כך, ספק אם אמנם התקיימו התנאים לביסוס טענת השיהוי (ראו בעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 443 (2003), פסקאות 15-13 בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). 24. נותר אפוא, לבחון, אם יש הצדקה לפצל את התביעה ולבחון אם התביעה שעניינה שכר הטרחה אשר נגזר משווי תיקון ליקויי הבניה, התיישנה. בחינת הסכם שכר הטרחה בשים לב לטענות הצדדים בעניין זה, מובילה למסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבעים כי יש לפצל את התביעה ולקבוע כי חלק זה של התביעה התיישן. ככל שהדברים אמורים בהסכם שכר הטרחה, ההסכם נוקט לשון ברורה שלפיה שיעור שכר הטרחה ייגזר מ"הסכום הכולל שיקבל הלקוח" ולחלופין ייגזר מ"הסכום הכולל שייפסק" לטובתו. במקום שבו הסכם שכר הטרחה נקט בצירוף המילים "הסכום הכולל", יש לומר שכוונת הצדדים הייתה כי בסופו של ההליך המשפטי, בסופה של תביעת ליקויי הבניה, ישולם שכר הטרחה לעורך הדין, התובע. לכן אין מקום לומר כי בשל כך שנפסק סכום חלקי בהליך ביניים קודם למתן פסק הדין הסופי, אשר בא לידי ביטוי בפסיקת שווה כסף בדרך של תיקון חלק מהליקויים שנמצאו בדירת הנתבעים, היה מקום לתשלום שכר טרחה חלקי באותה עת. פרשנות זו של כוונת הצדדים נתמכת בהוראות ההסכם ובמדיניות הפסיקה. הפרשנות האמורה נתמכת בהוראת ההסכם בכך שבסעיף 6 בהסכם נקבע חריג להסכמת הצדדים, שלפיה שכר הטרחה ייגזר מהסכום הכולל שייפסק בתביעה. בהוראה זו נאמר כי "שכ"ט עו"ד שייפסק ע"י בית משפט בהחלטות ביניים ובערעורים יהיה שייך לעוה"ד ללא כל קשר לאמור בסעיף 1 בהסכם זה". מכאן אפוא, שהצדדים הסכימו להחריג את ההוראה הכללית, הקובעת ששכר הטרחה ייגזר מ"הסכום הכולל" שיקבל הלקוח או שיפסוק בית המשפט לטובתו, רק ביחס לשכר-טרחת עורך הדין שייפסק בהחלטות ביניים, אך לא הוסכם כך באשר לסכומים שייפסקו לטובת הלקוח בהליכי ביניים. מכאן שהוסכם ששכר הטרחה ייגזר בסופו של ההליך מהסכום הכולל שייפסק. הפרשנות האמורה אף נתמכת במדיניות פסיקת בית המשפט העליון לצמצם את תחולת העיקרון של התיישנות תביעות. בשל זכות הגישה לערכאות, המדיניות הנוהגת היא לנקוט "גישה מצרה להחלת ההתיישנות" (עניין תלמוד תורה הנזכר, בפסקה 12). העיקרון העומד ביסוד גישה זו הוא כי "בדרך-כלל, כאשר נשקל הערך של בירור האמת מול החסינות שבעל-דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה, יש להעדיף את בירור האמת. דומה שזאת הגישה המשתמעת מדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות ...". גישה זו "גם מקרינה על פרשנותן של הוראות התיישנות בדברי חקיקה שאותן יש לפרש בדרך המצמצמת את היקף פריסתן" (ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, פסקה 2 בפסק-דינו של כבוד השופט י' טירקל. כן ראו את פסקי הדין המובאים שם). מאחר שפרשנות הסכם שכר הטרחה מובילה לכך שכאמור, אין מקום לפיצול שהנתבעים טענו לו, שלפיו התביעה שנסמכת על תיקון הליקויים לכאורה, התיישנה, ולאור המגמה לצמצם את טענת ההתיישנות, אין מקום לפיצול הנטען. לפיכך המסקנה היא שהתביעה על שני חלקיה, לא התיישנה. פרשנות הסכם שכר הטרחה 25. בטרם נידרש לפרשנות הסכם שכר הטרחה, נבקש להסיר מן הדרך את טענות הנתבעים שלפיהן, יש לפרש את ההסכם נגד המנסח וכי ההוראה הקובעת את שיעור שכר הטרחה היא תניה מקפחת בחוזה אחיד. הנתבעים טענו טענות אלו על דרך של הפרחת סיסמאות באוויר מבלי ליצוק להן תוכן של ממש. המשמעות של טענתם היא, כי מאחר שמדובר בתניה המחייבת אותם בתשלום שכר טרחת עורך-דין, הרי שיש לפרשה בהסכם כתניה "מקפחת" וכי יש לפרש את ההסכם באופן שהמסקנה היא כי אינם צריכים לשלם דבר. אין לי אלא לתמוה אל הטענה של הנתבעים. האומנם כוונתם היא שהסכם הקובע תשלום עבור מתן שירות כולל "תניה מקפחת", אך בשל כך שנקבעה בו חובת תשלום עבור השירות?! ככל שזו כוונתם, הרי שמדובר בטענה שראוי לדחותה על הסף, שהרי אין לקבל טענה כי שירות שאינו וולונטרי יינתן ללא תמורה. ככל שכוונתם אחרת, הרי שלא טרחו לנמקה ועל-כן מטעם זה יש לדחותה. 26. הוראת סעיף 1 בהסכם שכר הטרחה, שתוכנה הובא לעיל, קובעת הוראה ברורה באשר לתשלום שכר הטרחה. על-פי הוראה זו, שכר הטרחה שישלם הלקוח - הם הנתבעים - לעורך הדין - הוא התובע - יהיה בשיעור של 20% "מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח ו/או הסכום הכולל שיפסק לטובת הלקוח על-ידי בית המשפט". מכאן ששיעור שכר הטרחה שנקבע, 20%, ייגזר מהסכום הכולל מאחת משתי חלופות האמורות, זה שיקבל הלקוח או זה שיפסוק בית המשפט. חלופה נוספת שנקבעה מאוחר יותר (בסעיף 1(ה)) היא בגובה הוצאות המשפט שייפסקו בפסק הדין ונקבע שבכל מקרה, שכר הטרחה יהיה הסכום הגבוה מבין החלופות. 27. הנתבעים משום מה, בחרו לראות ולקרוא רק חלופה אחת, החלופה הראשונה, ולטענתם הכוונה הייתה כי שכר הטרחה ייגזר, כטענתם "אך ורק מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח בפועל". אולם אין מקום לקבלת טענה זו מאחר שהוראת סעיף 1 קובעת כאמור, שלוש חלופות. הפתיח האמור של סעיף 1, שעניינו בשתי החלופות הראשונות, נוקט שגיאה לשונית בעברית, בכך שנאמר בו כי מדובר בחלופה של גזירת שכר הטרחה מהסכום שיקבל הלקוח "ו/או" גזירתו מהסכום הכולל שייפסק. אך חרף שגיאה לשונית זו, שבפועל יוצרת אבסורד בדברים, המשמעות היא כי מדובר בשתי חלופות שאותן יש לקרוא כאילו מופיעה ביניהן המילה "או". ככל שהדברים אמורים במשמעות של הדברים, הרי שלא ייתכן שהצדדים הסכימו לכפל תשלום, כך שלתובע ישולם שכר טרחה אשר ייגזר גם מתוך "הסכום ... שיקבל הלקוח" וגם מתוך "הסכום ... שייפסק ... על-ידי בית המשפט", ולכן לא היה מקום להוספת ו"ו החיבור. לפיכך, ברור שהכוונה הייתה לאחת משתי האפשרויות ולכן היה מקום לכתוב רק "או". מעבר לכך וכאמור, הצורה "ו/או", היא לא רק נעדרת משמעות ברוב המקרים שבהם נעשה בה שימוש, אלא שזו כאמור, שגיאה בעברית (ראו על כך במאמרו של מ"מ בית המשפט העליון כבוד השופט חיים ה' כהן, "סכלוּת ו/אוֹ איולת", לשוננו לעם לב, א (תשמ"א), עמ' 14-3. ראו גם באתר האקדמיה ללשון העברית: שאלות ותשובות/מבחר תשובות/ ו/או, בעריכת המזכירה המדעית, הגב' רונית גדיש והגב' תמר כץ. שם ישנו גם קישור למאמרו של ח' כהן). מכל מקום, הוראת הסכם שכר הטרחה ברורה ואין מקום להעמיס עליה את אשר אין בה. הוראה זו קובעת שלוש חלופות. שתיים הובאו בפתיח של סעיף 1 ולפיהן שכר הטרחה יהיה בשיעור של 20% מתוך הסכום הכולל שיקבלו התובעים או הסכום הכולל שייפסק לטובתם בפסק הדין. חלופה שלישית היא כי יהיה זה בגובה "הוצאות המשפט" שייפסקו בפסק הדין, ובכל מקרה, הגבוה מבין החלופות. 28. נבחן עתה את כל אחת משלוש החלופות. החלופה הראשונה קובעת כי שכר הטרחה יהיה בשיעור של 20% (השיעור נקבע בסעיף 1(ד)) "מתוך הסכום הכולל שיקבל הלקוח". תחילה יש להעיר, כי אין משמעות לכך שלא נאמר כי יהיה זה מתוך מה שיקבלו הנתבעים "בפועל", מאחר שהמילה "יקבלו" משמעותה היא קבלה בפועל. לא מוכרת "קבלה" שאינה בפועל. הוספת חלופה זו אל ההסכם היא אמנם תמוהה. כך במיוחד לאור העובדה שהתובע, עורך הדין, מלכתחילה לא התכוון לייצג את הנתבעים בגביית הסכום שייפסק לטובתם וכך אף נקבע בסעיף 2 בהסכם (כי הייצוג אינו כולל הליכי הוצאה לפועל). מכל מקום, על-פי חלופה זו התובע לכאורה, זכאי לשכר טרחה מתוך מה שקיבלו הנתבעים. אין מחלוקת כי הסכום היחיד שקיבלו הנתבעים הוא שווי תיקון הליקויים שתוקנו בביתם. תיקונים אלו כאמור לעיל, היו בשווי של 23,016 ₪, אשר לא ניתן לנתבעים בכסף, אלא בשווה כסף. כך שעל-פי חלופה זו, התובע זכאי לשכר טרחה המהווה 20% מסכום זה, ובסך הכול 4,603.2 ₪. החלופה השנייה קובעת כי שכר הטרחה יהיה בשיעור של 20% (השיעור נקבע בסעיף 1(ד)) "מתוך הסכום הכולל שיפסק לטובת הלקוח על-ידי בית המשפט" (יוער כי גם כאן ישנה שגיאה לשונית, שכן הכוונה לסכום שיפסוק בית המשפט ולא לזה שייפסק באמצעותו). הסכום שפסק בית המשפט הוא כאמור לעיל, בסך של 44,866 ₪, המורכב מהסכומים הבאים: סך של 23,016 ₪, אשר ניתן לנתבעים בשווה כסף, בדרך של תיקון הליקויים; יתרת שווי תיקון הליקויים בסך של 9,850 ₪ (פסקאות 18 ו-19 בפסק הדין בתביעת הליקויים); סך של 12,000 ₪ עבור עוגמת נפש (שם, פסקה 21). הסכום שנפסק אינו כולל את שכר-טרחת עורכי הדין בסך של 12,000 ₪ (שם, פסקה 23), אשר שייך ללקוח, אלא אם כן נקבע אחרת ואף אינו כולל את החזר ההוצאות שהוציאו הנתבעים, בסך כולל של 5,663 ₪ (1,200 ₪ - שכר המומחה מטעם התובעים; 2,360 ₪ - חלקם של התובעים בשכר המומחה מטעם בית המשפט; 1,124 ₪ - מחצית ראשונה של אגרת המשפט; 979 ₪ - מחצית שנייה של אגרת המשפט. שם, פסקה 22). שיעור של 20% מתוך הסכום שפסק בית המשפט (44,866 ₪), הוא בסך של 8,973.2 ₪. החלופה השלישית קובעת כאמור, כי לחלופין עם סעיף 1(ד) הקובע ששכר הטרחה יהיה בשיעור של 20% מתוך אחת משתי החלופות האמורות לעיל, שכר הטרחה יהיה "לפי הסכום הגבוה מביניהם ... בגובה הוצאות המשפט שייפסקו לתובעים בפסק הדין בצירוף מע"מ". נראה כי הייתה טעות בניסוח, וכי הכוונה הייתה לסכום שכר-טרחת עורך הדין שיפסוק בית המשפט. שכן קשה להניח שהכוונה הייתה לגזור את שכר הטרחה מעלות הוצאות ניהול המשפט (הכוללות כאמור, את אגרת המשפט ואת חלקם של התובעים בשכר המומחים). אילו כך היה מנוסח, אזי היה מקום לחיוב התובעים בסכום זה, בסך של 12,000 ₪. אולם לא ראיתי לנכון לתקן את הסכם שכר הטרחה, אשר כולו, מראשיתו ועד סופו נוסח באופן רשלני ושגוי (וזאת מבלי למנות את השגיאות הרבות בעברית שנפלו בו, שרק מקצתן הוזכרו). כפי שכבר נאמר, מדובר בהסכם שנוסח ברשלנות, ולו מן הטעם שהוא תואם להליך של תביעת נזיקין ובמיוחד תביעה לנזקי גוף (כך בעניין הוראות לא רלוונטיות בעניין תשלום תכוף, בעניין בדיקות רפואיות ועוד כיוצא באלו עניינים לא רלוונטיים שנקבעו בהסכם, שאינם מתאימים להליך של תביעה אזרחית, שאינה לפיצויים בגין נזקי גוף). כך שככל שהתובע ניזוק מהניסוח הרשלני כאמור, אין לו להלין אלא על עצמו. מכל מקום, לפי חלופה סכום הוצאות המשפט שנפסק לנתבעים הוא בסך של 5,663 ₪, שאינו "הגבוה מביניהם". 29. התוצאה היא אפוא, שהצדדים הסכימו ששכר-טרחתו של התובע, שהיה בא-כוחם של הנתבעים בתביעת ליקויי הבנייה, ייגזר לפי אחת משלוש חלופות. בנסיבות אלו, שבהן לא נקבעה עדיפות לאחת משתי החלופות הראשונות, אלא רק לשלישית במקרה שתניב את הסכום הגבוה ביותר, אין כל מקום שלא לחייב את התובעים לשלם לתובע את שכרו לפי החלופה השנייה. מכל מקום, אין לקבל את גישת הנתבעים שבכל מקרה אינם חייבים לתובע דבר מהטעם שלא קיבלו דבר מחברת הבנייה. לא רק שאין מקום לגישה שלפיה הם היו זכאים ליהנות משירות של ייצוג משפטי מבלי לשלם דבר עבורו, אלא שגם לשיטתם, היה עליהם לשלם למצער, לפי החלופה הראשונה, אשר על-פיה נדרשו לשלם שכר-טרחה אשר ייגזר ממה שקיבלו. על הסכום האמור, יש להוסיף גם את סכום ההוצאות המשרדיות שעליו הוסכם כי על הנתבעים לשלם, בסך של 600 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 3 בהסכם), אך לא מעבר לכך, מאחר שהתובע לא הגיש ראיות לביסוס שאר הוצאותיו. 30. לבסוף נוסיף, כי לאור העובדה שישנו הסכם שכר טרחה הקובע באופן ברור מהו שכרו של התובע וכיצד יחושב, אין מקום לטענתו כי הוא זכאי גם לשכר ראוי לפי סעיף 46 בחוק החוזים. סעיף זה, שעניינו "קיום בסכום ראוי" עוסק במקום שבו נקבע חיוב לתשלום בעד שירות "שלא הוסכם על שיעורו". במקרה זה נקבע כי יש לקיים את החיוב "בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". בענייננו, אין מחלוקת כי הוסכם על שיעור החיוב ועל שיעורו של שכר הטרחה, ולכן אין מקום לתביעה מכוח ההוראה האמורה. בדומה, משנקבע שיעור שכר טרחתו של התובע, גם אם נמצא בסופו של יום שהתובע סבור כי השכר שהוסכם נופל משכרו הראוי, אין מקום להוספה עליו. לא מכוח סעיף 46 בחוק החוזים הנזכר, ולא מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. התובע הוא זה שהציע את הסכם שכר הטרחה, ואם בסופו של דבר מצא שהיקף עבודתו בייצגו את הנתבעים, כך לטענתו, הצדיקה שכר גבוה יותר מזה שעליו הוסכם, גם בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו, כי זה ההסכם שהציע לנתבעים ושהם הסכימו לו. ה. סיכום ותוצאה 31. התוצאה היא אפוא, שהתביעה מתקבלת בחלקה. על הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחה לפי החלופה השנייה, שעניינה גזירת שכר הטרחה מהסכום הכולל שנפסק בפסק הדין בתביעת ליקויי הבניה, ובהתאם לכך לשלם לו סך של 8,973.2 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין בתביעת ליקויי הבניה (5.1.2005) עד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ. כך גם על הנתבעים לשלם לתובע את סכום ההוצאות המשרדיות שעליהן הוסכם שישלמו בסך של 600 ₪, ואף זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין בתביעת ליקויי הבניה ובתוספת מע"מ. כן ישלמו הנתבעים לתובע עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט בגין התביעה הנדונה, סך של 6,000 ₪. כל התשלומים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. התובע רשאי להגיש פסיקתה לחתימה תוך ארבעה-עשר יום מיום המצאת פסק הדין. אם תוגש פסיקתה כאמור, כי אז ישלמו הנתבעים את הסכום שנפסק תוך שלושים יום מהיום שתומצא להם. לקוחותעורך דין