מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תוקף פסק דין גרמני בישראל: מהות ההליך 1. זו בקשה לאפשר למבקשת לתקן את כתב התשובה שלה בה"פ 260/97, בו התנגדה לבקשת המשיבה לאכוף כנגדה את פסק הדין אשר ניתן לה נגד המבקשת בגרמניה. רקע עובדתי ודיוני 2. המשיבה הינה חברה זרה הרשומה בגרמניה. המבקשת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל. בידי המבקשת מצוי פסק דין בימ"ש השלום שבעיר H(nfeld שבגרמניה (להלן - פסק החוץ), המחייב את המשיבה לשלם למבקשת סכום של 71,280 מרק גרמני (כולל הוצאות), אותו מבקשת המשיבה לאכוף מכח חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח1958- (להלן - חוק האכיפה), ותקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), תשמ"א1981- (להלן - תקנות האכיפה). 3. המרצת הפתיחה הוגשה ע"י המשיבה ביום 25.3.97, וכתב התשובה מטעם המבקשת, אליו צורף תצהיר מטעם מר אמיר ינאי, מנהלה ומבעליה של המבקשת, הוגש ביום 9.6.97. בכתב התשובה, שכונה על ידה "תגובה", טענה המשיבה כי מעולם לא נמסרו לה או למנהלה כתבי בי-דין או כל מסמך אחר במסגרת ההליך שהתנהל בגרמניה; כי במסמכים שצירפה המבקשת נפלו פגמים כאלה ואחרים; כי ההחלטה בגרמניה נתקבלה בהעדרה וכי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענות הגנה ולהביא ראיותיה כנגד התביעה בגרמניה. 4. בדיון שנערך ביום 17.6.97 נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בשאלת חובת המבקשת לתמוך את מסמכיה וטענותיה בתצהיר, כמו גם בשאלת נטלי השכנוע המוטלים על הצדדים. בהחלטה שניתנה על ידי באותו יום, קבעתי כדלקמן: "הצדדים יסכמו בכתב בשאלות הבאות: א. האם על המבקשת להגיש תצהיר, בין לצורך הוכחת טענותיה ובין לצורך הגשת מסמכים. ב. מי מהצדדים צריך לפתוח בהבאת הראיות ובשאלת נטל ההוכחה, במובן של נטל השכנוע" 5. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 31.8.97 דחיתי טענה מקדמית של המבקשת לפיה שינתה המשיבה על דעת עצמה את פסק החוץ, וכן דחיתי את טענת המבקשת לפיה חובה היה על המשיבה לצרף תצהיר לבקשה. עוד קבעתי בהחלטה, כי מוטל היה על המשיבה לצרף אישור של הרשות המוסמכת הגרמנית כי פסק החוץ שניתן בעיר הונפלד הוא סופי ובר ביצוע בגרמניה. בעניין נטל השכנוע קבעתי בהחלטתי, כי השאלה על מי מוטל נטל השכנוע תוכרע לפי חוק האכיפה ולפי תקנות האכיפה, ככל שהן תואמות את תנאי החוק, כאשר לענין הראיות הדרושות לעמוד בנטל השכנוע, נודעת השפעה לתקנות האכיפה ולאמנה (שהיא ה"תוספת" לאותן תקנות). עפ"י כללי הדיון, כך קבעתי, מוטל הנטל על שכם המשיבה לשכנע בדבר התקיימות התנאים לאכיפת פסק החוץ (סעיף 3 לחוק האכיפה), ולהעדרן של מגבלות על האכיפה (סעיפים 4, 5 ו7-) לחוק. נטל השכנוע מונח על כתפי המבקשת לענין ההגנות מפני אכיפה (סעיף 6 לחוק). בשלב זה פירטה ההחלטה, באופן ספציפי, על מי הנטל להביא ראיות ולשכנע בנכונותן של טענות כאלה ואחרות אשר הועלו ע"י שני הצדדים. 6. ביום 20.11.97 הגישה המשיבה לבית המשפט את מכתבו של מר סטפנו וינברגר, ראש המחלקה המשפטית בשגרירות גרמניה בישראל. במכתב נאמר כי פסק הדין שניתן כנגד המבקשת בגרמניה הינו סופי וניתן לאכיפה בגרמניה. 7. בהליך זה מבקשת המבקשת להוסיף לכתב התשובה שלה ולתצהיר שהוגש מטעם אמיר ינאי שתי טענות עובדתיות אשר לא נטענו בעבר: "א. כי בשעת פתיחת ההליך, או בכל זמן אחר, למקום מושבה של המבקשת לא היה בגרמניה, וכי לא היה למבקשת מקום לניהול העסקים או סניף בגרמניה. ב. כי המבקשת מעולם לא הסכימה, לא בכתב ולא בעל פה, לסמכותם של בתי המשפט של גרמניה" (ראו סעיף 6 לבקשה). המבקשת טוענת, כי עובדות אלה מבססות לה הגנה טובה מפני אכיפת פסק החוץ בהתאם לסעיף 6(3) לחוק האכיפה, וכן בהתאם לסעיף 7 לתוספת לתקנות האכיפה (שהיא האמנה בין מדינת ישראל לבין גרמניה). 7. המשיבה מתנגדת לבקשה לתקן את כתב התשובה ואת התצהיר, בהסתמכה על שתי טענות מרכזיות, בהן אדון אחת לאחת. הטענה הראשונה היא טענת שיהוי, המתבססת על העובדה שחלפו 10 חודשים תמימים בין הגשת כתב התשובה ("ההתנגדות") בהליך העיקרי לבין הגשת בקשה זו מטעם המבקשת, וכן חלפו 4 חודשים מהמועד בו הועבר התיק לטיפולו של עו"ד לוין, ב"כ הנוכחי של המבקשת, ועש להגשת הבקשה סעיף 3 לתגובתה). אמנם, יש ממש בטענת המשיבה: המדובר באיחור גדול מצדה של המבקשת (כ - 10 חודשים מאז הגשת כתב התשובה להמרצת הפתיחה), והוא בולט במיוחד על רקע העובדה שהמדובר בטענות מרכזיות ומהותיות ביותר מתחום המשפט הבינלאומי הפרטי (וראו בעניין זה: ע"א 4721/95 רימון נ' AEL Leasing Co., פ"ד נ(5) 99 בעמ' 103). גם אם היה בא כוחה של המבקשת בשירות מילואים (כטענתו בתגובה לתשובת המשיבה), או בכל עיסוק אחר, אין מנוס מלפקוד את המבקשת על עוון האיחור הרב בבהגשת בקשה זו. עם זאת, אין לדחות את הבקשה אך רק בשל האיחור, שהרי אם כך ייעשה, לא יוכל בית המשפט לבחון את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים; שיקול נוסף לעניין זה הוא שחרף זמן הרב שחלף, הרי ששלב ההוכחות בהליך העיקרי טרם החל, ואין לומר כי נפגעה זכות דיונית כלשהיא של המשיבה. 8. טענתה השניה של המשיבה היא, שמכיוון שפסק החוץ ניתן בגרמניה הרי שהדיון בבקשה לאכוף את פסק החוץ צריך להתבצע לפי תקנות האכיפה. בעניין זה טוענת המשיבה, כי סעיף 16(1) לאמנה מתווה לבית המשפט את הדרך בה עליו ללכת בדונו בבקשה לאכיפת פסק דין אשר ניתן בגרמניה, וכי בבואו לדון בבקשה לאכוף פסק דין שניתן בגרמניה על בית המשפט להצטמצם לשמיעת טענות הגנה המנויות בסעיפים 5 ו - 6(2) לאמנה, ולא לשמוע טענות הגנה מכח סעיף 6 לחוק האכיפה (סעיף 4.3 לתגובתם). המשיבה מפנה לקטע מספרו של כב' השופט ברק, (פרשנות במשפט), התומך לטענתה בפרשנותה זו. אין מנוס מלדחות טענה זו: חוק האכיפה קובע מספר סייגים ומגבלות בעניין אכיפת פסקי חוץ, והוא אינו נדחה מפני התקנות. אמנם, סעיף 13 לחוק מסמיך את שר המשפטים לקבוע סדרי דין מיוחדים (כגון התקנות), אך אין הוא מסמיכו לאיין את תקפותם של התנאים המהותיים לאכיפת פסקי חוץ המצויים בחוק האכיפה, ובמסגרת זו גם את תוקפן של ההגנות המנויות בסעיף 6 לחוק. הלכה זו גם עולה מפורשות מפסק דינו של כבוד השופט מ' חשין בפרשת אשכר, אשר דן בין היתר, ביחס שבין האמנה לבין חוק האכיפה: "אכן, כלל פרשנות הוא, שיש וראוי לעשות לגישור בין חוק לבין אמנה: שהשניים יחיו בשלום ולא יסתרו זה את זה ... ואולם גשר-של-שלום ניתן למתוח בין קרובים אך לא בין רחוקים. אכן, דומה כי צימצום לשון החוק לדבר האמנה לא יהיה לא ראוי ולא נכון. דרך אגב: החוק קשיש מן האמנה בעשרים ושלוש שנים לערך - לידת החוק היתה בשנת 1958 בעוד שהאמנה ראתה אור בשנת 1981 - ולא ידעתי כיצד נצר תחום התפרשותו של החוק על-פי דבר האמנה. לא כל שכן, שהחוק יצא מפיה של הכנסת ואילו האמנה היא מעשה ידי הממשלה" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 659 מול ב' - ג'). 9. טענתה השלישית של המשיבה היא טענת השתק: המשיבה טוענת כי המבקשת מנועה כיום מלהעלות טענות כנגד הבקשה לאכוף את פסק החוץ, משום שהיא ידעה על ההליכים המתנהלים נגדה בגרמניה והסכימה להם בשתיקתה (סעיף 4.6 לתגובה). גם טענה זו דינה להידחות, שהרי המבקשת מכחישה טענות אלה וטוענת כי מעולם לא הומצאו לה כתבי הבי-דין של בית המשפט בעיר הונפלד, והיא מעולם לא ידעה על ההליכים שהתנהלו נגדה שם (ראו סעיף 3 לכתב התשובה ("התנגדות לאכיפת פסק חוץ") המתוקן). 10. לאור כל האמור לעיל החלטתי לאשר למבקשת לתקן את כתב תשובתה ואת התצהיר של מר אמיר ינאי, כמבוקש בסעיף 6 לבקשה. מודה אני, כי לא הייתי פוסק צו להוצאות בבקשה זו לולא האיחור הרב בהגשתה ע"י המבקשת; ואולם, לאור האיחור, אני מורה כי המבקשת תשלם למשיבה בגין הליך זה שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הצמדה ורבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל, וזאת ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. אכיפת פסק דין