בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבע להשיב לו את הסכום שנשא בתשלומו לבנק במסגרת הסדר התשלומים, בגין חובות החברה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. התובע סמך את תביעתו על הסכם שלטענתו נחתם בין הצדדים שבו התובע התחייב להעביר את מניותיו בחברה לידי הנתבע תמורת 1 ש"ח ואילו הנתבע מצידו קיבל על עצמו את מלוא זכויותיו וחובותיו של התובע בחברה ובנוסף התחייב לשחרר את התובע מכל ערבויותיו האישיות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם העברת חובות וזכויות של חברה: רקע כללי 1. ביום 2.9.86 הקימו התובע והנתבע ביחד עם שניים נוספים - חברה, בשם סריגי אורלי בע"מ (להלן: "החברה"). בעת שהוקמה החברה, החזיק כל אחד מארבעת חבריה ברבע מהון המניות המונפק של החברה וכל אחד מהארבעה נרשם כמנהל בחברה. (ראו: דו"ח רשם החברות ובו מידע על פרטי החברה, נספח א' לתצהיר התובע). 2. ביום 8.6.87 פתחה החברה חשבון עו"ש שמספרו 650445 (להלן: "החשבון") בבנק הפועלים בע"מ, בסניף המרכזי בתל-אביב (להלן: "הבנק") (ראו: "תנאים כלליים לפתיחת חשבונות", נספח ב' לתצהיר התובע). בהמשך לכך, חתמו ארבעת בעלי המניות בחברה, וביניהם התובע והנתבע, על כתב ערבות ללא הגבלה בסכום, לתשלום חובות החברה כלפי הבנק (כתב הערבות צורף כנספח ג' לתצהיר התובע). 3. ביום 14.4.88 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל-אביב, במסגרת ת.א. 12477/88 על סך 142,967.54 ש"ח כנגד החברה וארבעת הערבים, בגין חוב החברה שהצטבר בחשבון. (כתב התביעה צורף כנספח ד' לתצהיר התובע). ביום 18.5.88, ניתן פסק דין נגד החברה וכנגד התובע, הנתבע ומשה שלום, משלא הגישו בקשת רשות להתגונן בפני התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר (להלן: "פסק הדין" - צורף כנספח לכתב התביעה). למען הסדר, אציין, כי לא הוברר בפני מה עלה בגורל התביעה ככל שהוגשה נגד יוסף חן - אף הוא אחד מארבעת בעלי החברה ואחיו של הנתבע. 4. בעקבות פסק הדין ומשהחל הבנק בנקיטת הליכים נגד התובע במסגרת ההוצאה לפועל, לביצוע פסק הדין, נאלץ התובע, לטענתו, להגיע להסדר עם הבנק. ואמנם, ביום 6.4.92, נחתם בין הבנק לבין התובע הסדר תשלומים, לטענת התובע, לפיו התחייב התובע לשלם לבנק סכום של 42,360 ש"ח ב60- תשלומים רצופים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 5.5% לשנה. לדבריו, עמד בהסדר התשלומים וביצע את התשלומים לבנק באופן קבוע, החל מחודש אפריל 92' ועד לחודש אפריל 97', ובסה"כ שילם לבנק סכום כולל של 61,308 ש"ח. המחלוקת שבין הצדדים 5. בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבע להשיב לו את הסכום שנשא בתשלומו לבנק במסגרת הסדר התשלומים, בגין חובות החברה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ובסה"כ כ98,000- ש"ח. התובע סמך את תביעתו על הסכם שלטענתו נחתם בין הצדדים ביום 1/5/88 שבו התובע התחייב להעביר את מניותיו בחברה לידי הנתבע תמורת 1 ש"ח ואילו הנתבע מצידו קיבל על עצמו את מלוא זכויותיו וחובותיו של התובע בחברה ובנוסף התחייב לשחרר את התובע מכל ערבויותיו האישיות (ההסכם מיום 1/5/88 צורף כנספח ה' לתצהיר התובע ויכונה להלן: "ההסכם הראשון"). 6. הנתבע, לעומתו, טוען, כי מעולם לא חתם על ההסכם הראשון וכי החתימה הנחזית להיות חתימתו על הסכם זה, זוייפה. עם זאת, הציג הנתבע הסכם מיום 4/5/88, אשר נקשר בינו, מצד אחד, לבין התובע ומשה שלום כ"מוכרים", מצד שני, בו התחייבו השניים האחרונים למכור לתובע את מניותיהם בחברה, בערכן הנקוב (1 ש"ח) בלבד, וזאת בשל חובותיה הרבים של החברה (ההסכם מיום 4/5/88 צורף כנספח א' לכתב ההגנה ויכונה להלן: "ההסכם השני"). לטענת הנתבע, על פי הוראת סעיף 7 להסכם השני התחייב משה שלום, והוא בלבד, לשלם לבנק כל חוב שהחברה חייבת לבנק. התחייבות כזו מעולם לא ניתנה על ידי הנתבע, ומשכך, אין התובע יכול לבוא אליו בדרישה להחזר החוב שנשא בתשלומו לבנק, ועליו להפנות תביעתו כלפי משה שלום, אם בכלל. עוד טוען הנתבע, כי העברת המניות מאת התובע לנתבע נעשתה רק זמן רב לאחר חתימת ההסכם השני, ומכל מקום, התובע לא התפטר מהנהלת החברה בניגוד להתחייבותו, ועודנו רשום כמנהל בה, כעולה מדו"ח המידע של רשם החברות (נספח ה1/ לתצהיר התובע). בנוסף טוען הנתבע, כי לאחר מתן פסק הדין, פתח הבנק בהליכי הוצל"פ גם נגד הנתבע ואחיו, יוסף חן, אשר בעקבותיהם שילם הנתבע לבנק, לטענתו, סכומים הגבוהים מאלה ששולמו על ידי התובע. גם מטעם זה, לטענתו, אינו חייב לתובע דבר. 7. במחלוקת זו שבין הצדדים הוסכם ביניהם, כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, בתוקף הסמכות הנתונה לו על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984-, על יסוד החומר שבתיק. דיון 8. ייאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, התצהירים, המוצגים והסיכומים ושקלתי כל אלה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין יסוד לתביעה ודינה להידחות. אפרט להלן את מכלול השיקולים שהביאוני למסקנה זו. 9. עיון בהסכם הראשון מגלה, כי הנתבע אינו חתום על ההסכם, לא בשוליו וגם לא לצד ההערה "נתקבל 1 שקל", על אף שלצד החץ המפנה להערה זו רשום "חתימת פלטי". השוואת החתימות בהסכם זה לחתימות שעל גבי הסכם פתיחת החשבון בבנק, כתב הערבות ותצהירו של התובע, מעידה בבירור וללא צורך בעדות מומחה, כי החתימות כולן על ההסכם הראשון הינן של התובע. התובע גם אינו מתכחש לכך, למעט חתימה המצוייה בצד ימין לצד השורה שניה לפני הסוף בהסכם הראשון, אותה הוא מייחס לנתבע. הנתבע מצידו מתכחש לכך שזאת חתימתו, ואף אני לא שוכנעתי כלל כי קיימת זהות, על פניה, בין חתימה זו לבין חתימתו של הנתבע על פני מסמכים אחרים שהוצגו בפני. גם אין כל הגיון בכך ואין זה סביר, כי אדם החותם על הסכם, יחתום לצד סעיף ספציפי ולא בשולי ההסכם במקום המיועד, באופן טבעי, לחתימת הצדדים לו. מעבר לכך, גם אם חתם הנתבע לצד סעיף כלשהו להסכם הראשון, הרי שלא חתם על ההסכם כמכלול, בתור שכזה, ומשכך, אין לאמר שהסכם זה, ההסכם הראשון, מחייב את הצדדים. 10. לא זו אף זו. אף שהתובע מודה בחתימתו ובהתקשרותו בהסכם השני - שעל פניו מדבר באותה מטריה שבה מדבר ההסכם הראשון - משום מה לא מצא לנכון לאזכר את ההסכם השני בכתב התביעה ואף בתצהירו לא נתן כל הסבר להתעלמותו בכתב התביעה מההסכם השני. נסיון ליתן לכך הסבר נעשה רק בסיכומים שהגיש התובע, אך למותר לציין שזה אינו יכול לבוא במקום עדות. יתר על כן. ההסכם השני הנושא תאריך של שלושה ימים בלבד לאחר ההסכם הראשון, אף הוא אינו מזכיר כלל את ההסכם הראשון וסביר להניח שלא בכדי. עוד יצויין, כי אף שלטענת התובע, ההסכם הראשון נחתם בנוכחות כל בעלי מניות החברה (סעיף 8 לתצהירו), לא ראה לנכון לתמוך טענתו בתצהירי עדות ראשית של בעלי המניות האחרים. על פניו, ההסכם היחידי שנקשר בין התובע לבין הנתבע בקשר עם העברת המניות של התובע לנתבע הינו, איפוא, ההסכם השני. 11. נראה כי אין זו יד המקרה שהנתבע לא צירף את ההסכם השני ואף לא איזכר אותו בכתב התביעה, שכן זה אינו משרת את התביעה והסעד הנתבע על ידו. בהסכם הראשון, אכן צויין במפורש כי כנגד העברת המניות של התובע לידי הנתבע משחרר הנתבע את התובע מכל הערבויות האישיות. בהסכם השני, אין זכר להוראה כזו ביחסים שבין התובע לבין הנתבע. לא רק זאת, אלא שמאידך גיסא צויין במפורש בהסכם השני, כי משה שלום מתחייב לשלם לבנק כל חוב שהחברה חייבת לבנק. לשון אחר: ההסכם השני אינו מתעלם מחובות החברה לבנק, אלא מטיל את תשלומם אך ורק על משה שלום. למעלה מן הצורך ייאמר, כי הסבר לכך ניתן למצוא בפרטיכל ישיבת מועצת המנהלים של החברה (נספח ב' לכתב ההגנה), אף הוא מיום 4/5/88, תאריך חתימת ההסכם השני, שם נאמר: "הותנה בהסכם שמשה שלום משלם את חובות החברה שלו לסריגי אורלי ישירות או ע"י הסדר עם בנק הפועלים תמורת החובות של סריגי אורלי לבנק". (ההדגשות שלי - ע.ב.). 12. נסיון התובע להיתלות בהוראת סעיף 11 להסכם השני אינו יכול להועיל לו, בנסיבות אלה. וזו לשון סעיף 11 הנ"ל: "עם החתימה על הסכם זה יקבל פלתיאל חן על עצמו כל התחייבויות המוכרים (משה שלום והתובע - ע.ב.) כלפי החברה". סעיף זה מדבר על התחייבויות התובע, לענייננו, כלפי החברה, ולא על התחייבויות התובע כלפי צדדים שלישיים כגון הבנק, שכלפיו ערב התובע, גם אם לחובות החברה. במיוחד אמורים הדברים, שעה שבהסכם נתנו הצדדים את דעתם המפורשת לנושא חובות החברה לבנק ונאמר בו, בסעיף 7, כי אלה ישולמו על ידי מר משה שלום, הוא ולא אחר. 13. אין, איפוא, יסוד לטענת התובע, כי הנתבע התחייב כלפיו לשחררו מערבותו לבנק או לשאת בתשלום לבנק במקומו. לעניין העברת המניות יצויין, כי התובע הציג דו"ח מידע של רשם החברות, ממנו עולה כי אמנם מניותיו הועברו לנתבע (ראו: נספח ה1/ לתצהיר התובע). אך דו"ח זה הופק רק ב14/11/99-, ולא הוצגה ראיה כלשהי המעידה על מועד העברת המניות, כאשר יוזכר שההסכם השני נחתם עוד ב4/5/88- (11 שנה קודם לכן) והנתבע מצידו טוען, כי העברת המניות בוצעה זמן רב לאחר מכן, והתובע אף רשום עדיין כמנהל בחברה. אשר לטענתו של התובע בסיכום טיעוניו, לפיה הסכים להעביר מניותיו לנתבע תמורת 1 ש"ח בלבד, על אף הרכוש הרב שבחברה "סחורות, מכונות טכסטיל יקרות ערך וציוד רב", וזאת כנגד התחייבותו של הנתבע לשחרר את התובע מכל הערבויות האישיות שחב התובע כלפי החברה ובכללן חובות החברה כלפי הבנק - טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ואין לה כל יסוד בתצהירו של התובע שניתן כעדות ראשית או במסמכים שהוצגו. בשום מקום לא נטען כי החברה היתה בעלת רכוש רב, ומקל וחומר שלא הובאה כל ראיה לכך. נהפוך הוא. בהסכם השני צויין במפורש כי בשל חובותיה הרבים של החברה מוכרים התובע ומשה שלום את מניותיהם לנתבע, בערכן הנקוב. 14. עוד יצויין, כי התובע אף לא טרח להציג ראיה כלשהי להסדר החוב אליו הגיע עם הבנק, לטענתו, וגם לא לתשלומים שלטענתו נשא בתשלומם במסגרת זו. הסדר החוב עליו סומך התובע את תביעתו (נספח ח' לתצהיר התובע), אינו אלא נוסח בלתי חתום של הסכם ולא הוצגה כל ראיה לכך שזה אמנם נחתם. בה במידה גם לא הוצגה כל אסמכתא של הבנק לכך שהתובע שילם תשלום מהתשלומים הנטענים על ידו. המסמך שנערך על ידי התובע בכתב ידו, ובו פירוט התשלומים שלטענתו שילם על חשבון הסדר החוב (נספח ח' לתצהירו), אינו יכול לבוא במקום מסמך של הבנק כאמור. גם לא ניתן כל הסבר על ידי התובע, מדוע זה אם, לטענתו, היה הסכם בינו לבין הנתבע לפיו על הנתבע לשאת בתשלום החוב לבנק וממילא בתשלום החוב הפסוק משניתן פסק הדין - לא הוצגה כל אסמכתא המעידה על פניה כלשהי מצידו של התובע לנתבע בטרם הגיע התובע להסדר התשלומים הנטען עם הבנק ומדוע זה רק ביום 11/12/97 למעלה מחצי שנה לאחר שפרע את התשלומים לבנק במשך 3 שנים, כטענתו, פנה לראשונה בדרישה בכתב לנתבע בענין זה (נספח ט' לתצהיר התובע). יוער, כי אין במכתב הנ"ל שום אזכור של פניה קודמת בכתב או בעל פה של התובע לנתבע, בנוגע לחוב הנטען. 15. נוכח כל האמור לעיל, סבורתני כי לא עלה בידי התובע להצביע על זכות, ולו לכאורה, להיפרע מאת הנתבע, את התשלומים ששילם לבנק, אם אמנם שילמם, טענה שאף היא לא נתמכה באסמכתא ראויה. אציין, לענין זה, כי הנתבע מצידו טען, כי אף הוא נשא בתשלום חלקו לבנק בעקבות פסק הדין והליכי הוצאה לפועל שהבנק נקט נגדו, כעולה מאישור הבנק, נספח ג' לכתב ההגנה - טענה שלא זכתה לכל התייחסות שהיא מצד התובע. 16. התוצאה היא שהתביעה נדחית. משהסכימו הצדדים כי התביעה תידון ותוכרע בתוקף הסמכות הנתונה לבית המשפט מכח הוראת סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, ובכך חסכו זה מזמנו ומטרחתו של זה, איני רואה לעשות צו להוצאות. חוזהחוב