אשר לנתבעת, טוענת התובעת, כי אף היא חייבת בתשלום תמורת השיקים, בהיות החברה חברת יחיד של הנתבעת ומשידעה הנתבעת ולכל הפחות צריכה היתה לדעת כי לא יהא ביכולתה של החברה לשלם תמורת הסחורה וכי השיקים לא ייפרעו. בנסיבות אלה, סבורה התובעת, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבעת באופן אישי בתשלום חובה של החברה לתובעת. החברה הינה למעשה "חברת יחיד" בבעלותה ובשליטתה המלאה של הנתבעת, שהינה מנהלת יחידה בה, והיא גם זו שחתמה בשם החברה על השיקים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הרמת מסך חברת יחיד: רקע עובדתי 1. בעת הרלוונטית לתביעה עסקה הנתבעת מס' 1, גז-גת מוצרי חשמל בע"מ (להלן: "החברה") במכירת מוצרי חשמל, מחנות אשר פעלה במרכז המסחרי של קרית גת. הנתבעת מס' 2, (להלן: "הנתבעת") הינה בעלים ב99%- מהון המניות המונפק והנפרע של החברה ומנהלת יחידה בה. (החברה והנתבעת ייקראו להלן, ביחד: הנתבעות). לצרכי עסקה רכשה החברה מוצרי חשמל מספקים שונים וביניהם התובעת, אחים סקאל ושיווק (1986) בע"מ (להלן: "התובעת"), ושילמה עבור הסחורה שרכשה בשיקים לפרעון במועדים נדחים. 2. התובעת אוחזת בידיה 64 שיקים, ת-1/ת64/, שנמשכו על ידי החברה עבור סחורה שסופקה לה, לפרעון במועדים שונים, החל מיום 20/1/98 ועד ליום 15/5/98, בסכום כולל של 162,500 ש"ח (להלן: "השיקים"). משחוללו השיקים באי פרעון, בין בהיעדר כיסוי מספיק ובין בהיות חשבון החברה מוגבל, והחברה לא שילמה תמורתם, הוגשה התביעה בת.א. 36682/98 בגין חלק מהשיקים ובת.א. 47741/98 בגין חלקם האחר. הדיון בשתי התביעות אוחד והפרוטוקול התנהל בת.א. 36682/98. למען הסדר יצויין, כי התביעה שהדיון בה אוחד התייחסה מלכתחילה רק ל60- מהשיקים, ואולם בפתח ישיבת ההוכחות הציגה התובעת 64 שיקים ובהיעדר התנגדות מטעם הצד שכנגד הדיון נסב על כלל השיקים כאמור, 64 במספר, אשר התובעת עותרת לחייב את הנתבעות בתשלומם. 3. לטענתה של התובעת, חובה של החברה בגין הסחורה שסופקה לה ולא שולם עבורה עולה על סכום השיקים ועומד על סך 191,493 ש"ח, כעולה מכרטיס הנהלת החשבונות של החברה אצל התובעת (נספח א' לתצהיר של מר זילברמן מטעם התובעת), ולאחר זיכוי החברה בגין סחורה שהחזירה כעולה מתעודות הזיכוי (נספח ג' לתצהיר מטעם התובעת). ואולם את תביעתה העמידה התובעת על סכום השיקים בלבד. גדר המחלוקת 4. לטענת התובעת, משסופקה הסחורה נשוא השיקים ואלה חוללו באי פרעון, החברה חייבת בתשלום תמורתם. אשר לנתבעת, טוענת התובעת, כי אף היא חייבת בתשלום תמורת השיקים, בהיות החברה חברת יחיד של הנתבעת ומשידעה הנתבעת ולכל הפחות צריכה היתה לדעת כי לא יהא ביכולתה של החברה לשלם תמורת הסחורה וכי השיקים לא ייפרעו. בנסיבות אלה, סבורה התובעת, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבעת באופן אישי בתשלום חובה של החברה לתובעת. עוד טוענת התובעת, כי חבותה האישית של הנתבעת נגזרת גם מכך שנמצאה מעוולת כלפי התובעת, בהתנהגותה במרמה, רשלנות וחוסר תום לב, משרכשה סחורה בשם החברה וחתמה על השיקים, כמורשית חתימה של החברה, שעה שידעה או צריכה היתה לדעת שהחברה לא תפרע את חובה. 5. הנתבעות אינן מתכחשות לכך שהסחורה נשוא השיקים סופקה וכי החברה היתה מחוייבת לפרוע את השיקים, אלא שלטענתן יש לקזז מתוך סכום החוב הנתבע סך של 14,000 ש"ח עבור סחורה שלטענת הנתבעות הוחזרה לתובעת ולחברה מגיע זיכוי בגינה. אומר כבר עתה, כי טענה זו של הנתבעות, נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. בתעודות המשלוח שצירפו, נספח ג' לתצהיר הנתבעת, אין פירוט של סכומים כלשהם וממילא אלה אינן יכולות להוות ראיה לסכום שקיזוזו נדרשו כולו או חלקו. אמנם התובעת לא הכחישה שהוחזרה לה סחורה ואולם עולה מתצהירו של מנהל הכספים של התובעת, הנתמכת בכרטסת הנהלת חשבונות ותעודות זיכוי (נספחים ב' וג' לתצהיר זילברמן מטעם התובעת), כי יתרת החובה הנטענת של החברה לתובעת, הינה לאחר קיזוז שווי הסחורה שהוחזרה כאמור. הנתבעות מצידן לא הביאו כל ראיה לסתור ולא ערכו כל תחשיב מטעמן, ומשכך נותרה טענת הקיזוז שהעלו בגדר טענה ערטילאית שלא הוכחה. 6. אשר לחבותה הנטענת של הנתבעת - זו טוענת כי לא חלה עליה כל חבות אישית בגין השיקים שמשכה החברה, כאשר החברה היא גם זו שהזמינה את הסחורה וקיבלה אותה לידיה. לגרסתה, אין יסוד לטענת התובעת לפיה בעת שנרכשה הסחורה או נמשכו השיקים, ידעה הנתבעת או היה עליה לדעת כי השיקים לא ייפרעו, כפי שגם אין ממש בעוולות שאת ביצוען מייחסת התובעת לנתבעת. דיון 7. מטעם התובעת העיד מי שהיה בעת הרלוונטית מנהל הכספים שלה, מר רוני זילברמן. מטעם הנתבעות, העידה הנתבעת 2, גב' רגינה לנדנר. 8. אין מחלוקת בין הצדדים, כי השיקים נמשכו ונמסרו לתובעת כשהם נדחים, בין החודשים יולי ודצמבר 1997, בסמוך למועד אספקת הסחורה, מעת לעת. במהלך אותם חודשים סיפקה התובעת סחורה לחברה בסכום שהינו לפחות כסכום השיקים, 162,500 ש"ח. 9. לטענת הנתבעות, היתה לחברה מסגרת אשראי מאושרת בבנק הנמשך בסכום של 200,000 ש"ח כנגד בטחונות טובים, וכך פחות או יותר התנהל חשבונה של החברה לאורך זמן. בסוף חודש ינואר 1998, "ביום בהיר אחד", כלשון הנתבעת, הבנק לא התיר חריגה של כ20,000- ש"ח מן היתרה המאושרת ובו ביום הפך את חשבונה של החברה למוגבל (סעיף 10 לתצהיר הנתבעת). מיד עם הגבלת החשבון כאמור, סגרה החברה את החנות שניהלה (פרוטוקול עמ' 23, שורה 4), ויצרה קשר עם ספקיה, לטענתה, על מנת שיבואו למחסני החברה ויטלו חזרה לידיהם את הסחורה הקיימת במלאי במטרה לצמצם את חובותיה של החברה (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). 10. בעת שנמשכו השיקים, לא היתה לנתבעת כל סיבה לסבור, לטענתה, כי אלה לא ייפרעו. לגרסתה, המצב אליו נקלעה החברה נבע מהמצב הכלכלי במשק, אשר בעטיו שיקים שנמשכו לפקודת החברה על ידי לקוחותיה, בסכומים גבוהים, חוללו באי פרעון, וזאת שעה שהשיקים של הלקוחות שימשו כבטחונות לבנק, כך שהדבר גרם להגבלת חשבון הבנק של החברה (סעיף 9 לתצהיר). 11. ייאמר מיד, כי סמיכות הזמנים בין אספקת הסחורה ומשיכת השיקים לבין הגבלת חשבון החברה אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת, לפיה בעת רכישת הסחורה ומסירת השיקים לתובעת, לא ידעה הנתבעת אודות מצבה המתדרדר של החברה וגם אם לא ידעה, הרי שהיתה צריכה לדעת. לא רק זאת, אלא שאף לקראת סוף דצמבר 1997 משכה החברה, בחותמתה ובצירוף חתימת הנתבעת כמורשית חתימה, שיקים בסכום של 30,240 ש"ח לפקודת התובעת (ראו: ת78/, ת79 ועדות הנתבעת בעמ' 20 לפרוטוקול שורות 10-6), ובנובמבר משכה שיקים בסכום של 73,020 ש"ח (ראו: נספחים ה5/, ה6/ לתצהירו של זילברמן). זאת חודש וחודשיים בלבד לפני שחשבון החברה הוגבל וכאשר, מצד אחד, יתרת החובה בחשבון היתה קרובה לתקרת האשראי, ומצד שני ידעה הנתבעת שבאותה עת כבר החזיקה התובעת בידיה שיקים לפרעון במועדים נדחים בסכום נוסף של כ130,000- ש"ח בגין סחורה שסופקה זה מכבר. החברה פעלה בקצה גבול האשראי שלה בחודשים שקדמו למועד פרעון השיקים והנתבעת ידעה ולמצער היה עליה לדעת כי כאשר ב"צנרת" מצויים השיקים שניתנו לתובעת, בסכומים לא מבוטלים, הרי שזה אך בלתי נמנע שהחברה תחרוג מהאשראי המאושר ותגיע למצב שלא תוכל לכבד את ממסריה. במצב דברים זה לא היה כל יסוד לציפיית הנתבעת, אם היתה כזו, כי השיקים, כולם או מקצתם, יכובדו. 12. טענת הנתבעת, כי הגבלת החשבון וקריסת החברה היו בלתי צפויות ונבעו מכך ששיקים של לקוחות ששימשו כבטחונות לבנק חזרו, לא רק שנטענה בעלמא וללא כל תימוכין, אלא שהיא נוגדת את תדפיסי חשבון הבנק שהציגה הנתבעת (נספח א' לתצהירה). מדפי הבנק עולה, כי בשלושת השבועות שקדמו להגבלת החשבון של החברה, לא חזרו כלל שיקים של לקוחות אשר נטען שהופקדו כבטחון בבנק, למעט ארבעה שיקים של לקוחות בסכום כולל של 1,237 ש"ח בלבד. כאשר נתבקשה הנתבעת להסביר כיצד שיקים חוזרים של לקוחות בסכום זניח יחסית של 1,237 ש"ח גרמו להגבלת החשבון של החברה, שינתה הנתבעת טעמה ולא טענה עוד כי מדובר בשיקים שהופקדו בבנק כבטחון אלא בשיקים שהוסבו לספקים לצורך תשלום חובות. ואולם, גם גרסה זו של הנתבעת לא זכתה לתימוכין כלשהם, משלא היה בידי הנתבעת ליתן פרטים אודות השיקים הנטענים וגם לא ראתה לנכון להציג אסמכתא כלשהי בתמיכה לטענתה בדבר שיקים שהוסבו לספקים וחוללו באי פרעון, ונראה שלא בכדי (עמ' 22, שורות 16-7). 13. לא זו אף זו. אף שחשבון החברה הוגבל בחודש ינואר 98', עת הגיע מועד פרעון ראשוני השיקים נשוא הדיון (עמ' 22, שורות 23-21), שאז הפסיקה החברה את פעילותה, צימצמו הנתבעות את יתרת החובה של החברה בחשבון הבנק מסכום של 283,332 ש"ח ביום 21/1/98 לסכום של 7,125 ש"ח ביום 5/4/98 (ראו: דפי הבנק, נספח א' לתצהיר הנתבעת ופרוטוקול: עמ' 23, שורות 7-5) וזאת בעיקר באמצעות שיקים של לקוחות שהופקדו בחשבון הבנק (עמ' 23, שורות 11-9). לשון אחר: החוב לבנק סולק למעשה באמצעות התמורה שהתקבלה ממכירת סחורה שסופקה לחברה, בין היתר על ידי התובעת. אמנם הנתבעת טענה כי החוב כוסה גם באמצעות בטחונות שנתנו לבנק כנגד מסגרת האשראי - קופות גמל וערבות בנקאית בסך 70,000 ש"ח שניתנה על ידי יצחק לנדנר אבי בעלה של הנתבעת, אך דבר מכל זה לא הוכח. לא הוצגה כל אסמכתא בנוגע לקופות הגמל הנטענות ואילו הערבות הבנקאית שהוצגה, נ1/, פג תוקפה כבר ביום 6.8.97. לא הוכח, איפוא, שבתקופה שמאוגוסט 97' ועד שהוגבל חשבון החברה בינואר 98', מועד בו הפסיקה את פעילותה, היו לחברה בטחונות אחרים כלשהם בבנק כנגד יתרת החובה. אף על פי כן המשיכה החברה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, לנצל את מלוא מסגרת האשראי שניתנה לה בבנק מצד אחד, ולצבור חובות גבוהים לספקים, לפחות ככל שמדובר בתובעת, מצד שני, תוך רכישת סחורה בסכומים ניכרים כנגד שיקים מעותדים שמשכה החברה בכמות מסחרית, וזאת עד למועד סמוך מאד למועד חילולם של השיקים. בנסיבות אלה ידעה הנתבעת, ומכל מקום היה עליה לדעת כי לא יהא בידי החברה לעמוד בהתחייבויותיה. ההלכה המשפטית ויישומה 14. ככל שמדובר בתאגיד שהוא חברה, חל, דרך כלל, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה, לפיו החברה בלבד היא הנושאת הן בזכויות והן בחובות הקמים לה בתקופת קיומה. עם זאת, יש שקיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין חבריה. על כך נאמר בע"א 4609/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ ואח', פ"ד מב(5) 353, 361, מפי כב' השופט ד. לוין: "... התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד". 15. סבורתני, כי בעובדות כפי שנתבררו במקרה דנן, יש משום צידוק להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבעת באופן אישי בחובותיה של החברה כלפי התובעת. החברה הינה למעשה "חברת יחיד" בבעלותה ובשליטתה המלאה של הנתבעת, שהינה מנהלת יחידה בה, והיא גם זו שחתמה בשם החברה על השיקים. בעת משיכת השיקים וקבלת הסחורה, יצרה הנתבעת מצג כי אלה ייפרעו. מצג זה נעשה תוך התעלמות ממצבה הכספי של החברה שפי שהשתקף בדפי החשבון של הבנק, מצד אחד, וההתחייבויות הכספיות שנטלה על עצמה, מצד שני, ברכישת סחורה בהיקפים ובסכומים משמעותיים, מבלי שהיה לחברה מקור כספי שיכולה היתה להסתמך עליו לצורך תשלום חובותיה לתובעת. מכל מקום הנתבעת לא הוכיחה קיומו של מקור כספי כזה, שיכול היה לבסס אצל הנתבעת ציפיה כי אמנם יהא בידי החברה לפרוע את השיקים. בנסיבות אלה, ידעה הנתבעת ולמצער היה עליה לדעת, כי בהגיע מועד פרעון השיקים, תמצא עצמה התובעת מול שוקת שבורה. 16. מקום שמדובר ב"חברת יחיד" כבמקרה דנן, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי, קיימת גישה ליברלית להרמת המסך. לפיכך, בהיות הנתבעת בעלים ומנהלת יחידה בחברה ונוכח המצג שהציגה כאמור, סבורתני כי יש מקום להתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, להרים את המסך החוצץ בינה לבין הנתבעת, ולראות את האחרונה כמי שאחראית אישית לפרעון חובה של החברה לתובעת. אציין, כי אמנם על הפרשה נשוא התביעה חל הדין שקדם לחקיקת חוק החברות החדש, ואולם המסקנה אליה הגעתי מתיישבת, מקל וחומר, גם עם הוראת החוק החדש, אשר מעגן במפורש את דוקטרינת הרמת המסך, שעד לחקיקתו לא היתה אלא בגדר הלכה פסוקה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בעוולות הנזיקיות שמייחסת התובעת לנתבעת שגם מכוחן ביקשה לחייבה בחבות אישית. סוף דבר 17. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת ואני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 162,500 ש"ח (קרן) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פרעון כל שיק מהשיקים ועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל, בגין הוצאות משפט ממועד הוצאתן ובגין שכ"ט עו"ד ממועד מתן פסק הדין. הרמת מסך