לטענת התובעת, היות שהנתבעים הגישו תביעה כוזבת ובחוסר תום לב, היה עליהם לצפות את כל הנזקים אשר נגרמו לתובעת וכוללים בין היתר, 185,328 ₪ בגין הוצאות החוקר הפרטי, שכר טרחת עורכי דין ואובדן זמן של היועהמ"ש ומנהלי התובעת בסך של 60,000 ₪, תשלום למומחה שביצע הערכה לגבי שווי הציוד בסך של 2,966 ₪ וכן סך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. בפני תביעה כספית בסך של 348,294 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוסר תום לב בהגשת תביעה: טענות התובעת בכתב התביעה על פי כתב התביעה, התובעת היא חברה שבבעלותה נכסי נדל"ן ועיסוקה המרכזי הוא השכרת נכסיה. נתבעת 1 שכרה מהתובעת נכס ביישוב ברקן ונתבעים 2 ו-3 הם בעלי מניות של נתבעת 1. תקופת החוזה אשר נחתם בין הצדדים הסתיימה ביום 28.2.97 ועם תום תקופת השכירות היה על נתבעת 1 לפנות את הנכס ולמסור לתובעת את החזקה בו. הנתבעת מסרה לתובעת שטרות להקלת הגביה ולשם בטחון. הנתבעים נותרו חייבים כספים לתובעת בגין אי תשלום דמי שכירות ואף לא פינו את הנכס, ועל כן הגישה התובעת את השטרות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לגביית יתרת החוב בסך של 186,000 ₪. הנתבעים הגישו התנגדות בטענה כי נתבעת 1 רכשה את הנכס ולכן התובעת חייבת לה כספים בעודף, אולם טענות אלו נדחו בפסק בורר שניתן ואושר על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי על נתבעת 1 לשלם לתובעת סך של שני מיליון ₪ כתנאי לרכישת הנכס. בתביעה מתואר כיצד הוטל עיקול ברישום על קו ייצור לציפוי קרמיקה שבבעלותה של נתבעת 1 במסגרת הליכי הבוררות הנ"ל, כשנתבעת 1 הגישה אף היא תביעה שכנגד. מכתב התביעה עלה כי במסגרת ההליך הנ"ל העלתה נתבעת 1 טענה כי כתוצאה מהטלת העיקול נגרם נזק לה משום שנמנע ממנה למכור ציוד שעוקל ושהתובעת התנגדה באופן רשלני למכירתו. כן עולה כי נתבעת 1 טענה שכתוצאה מכך הפסידה סך של 2,250,000$ שכן נסגרה עסקה עם לקוח מהונג קונג והעיקול מנע זאת, ולתמיכה בטענה הציגה שני מסמכים: הצעתה של נתבעת 1 ומה שנחזה להיות תגובת הקניין ההונג קונגי להצעה. התובעת טענה כי מדובר במסמכים מזויפים וכי טענות הנתבעים שקריות, שכן לו הייתה עסקה כזאת, היו הנתבעים בוודאי מגישים בקשה לביטול העיקול בהתאם, אולם הם לא עשו כן. התובעת ביקשה מהנתבעים למשוך את התביעה הנ"ל, אולם היות שבהליך הבוררות לא נדרש מהם לשלם אגרה, הם לא עשו כן, והתובעת נאלצה להתמודד באמצעות עורכי דין מטעמה עם התביעה שכנגד הדמיונית הנ"ל ולהשקיע משאבים כספיים בהתאם. הדבר היה חמור במיוחד משום שהתובעת היא חברה ציבורית והיה עליה לדווח על התביעה, ולכן העבירה הודעה לבורסה לניירות ערך בהתאם ובעלי עניין חדשים הופתעו מתביעת הענק. בהעדר חלופה אחרת, השקיעה התובעת משאבים בתביעה שכנגד, ובין היתר שלחה חוקר פרטי להונג קונג על מנת לחקור את העניין, אשר ממצאיו עלה כי אין ברישומי רשם החברות שם שום חברה כפי שהציגו הנתבעים, אלא רק חברה עם שם דומה אבל עם לוגו שונה. כן עלה כי התנהלה שיחה עם מר KWOK שנחזה כמי שעומד מאחורי לחברה ההונג קונגית, אשר לא ידע מיהם נתבעת 1 ונתבע 2 ואמר שמעולם לא ביקר בישראל, מעולם לא שלח אישור לגבי הצעה כלשהי לרכישת ציוד מישראל, והחתימה אשר מופיעה על גבי המסמך שהציגו הנתבעים אינה חתימתו. נוסף על כך, התובעת פנתה למומחה על מנת להעריך את שווי הציוד שתואר בעסקה הנ"ל, ועלה כי מדובר בציוד בשווי 90,000$ בלבד. בעקבות כל הממצאים הנ"ל פנתה התובעת למשטרת ישראל והגישה תלונה נגד הנתבעים, ובהמשך לכך הוגש כתב אישום נגד נתבע 2. הבורר שמונה החליט כי לא ידון בעילה זו אלא לאחר סיום ההליך הפלילי, והנתבעים אשר הבינו כי ניסיונם להסתמך על מסמכים מזויפים נחשף, החליטו למשוך את תביעתם בעילה כוזבת, והוסכם כי הבורר לא ידון בה כלל. לטענת התובעת, היות שהנתבעים הגישו תביעה כוזבת ובחוסר תום לב, היה עליהם לצפות את כל הנזקים אשר נגרמו לתובעת וכוללים בין היתר, 185,328 ₪ בגין הוצאות החוקר הפרטי, שכר טרחת עורכי דין ואובדן זמן של היועהמ"ש ומנהלי התובעת בסך של 60,000 ₪, תשלום למומחה שביצע הערכה לגבי שווי הציוד בסך של 2,966 ₪ וכן סך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. טענות הנתבעים בכתב ההגנה בפתח כתב ההגנה הועלתה טענה שלפיה הסמכות לדון בתביעה היא של הבורר שמונה בלבד, והיות שכבר פסק בעניין, יש לדחות את התביעה על הסף. לעניין המחלוקת הראשונית בין הצדדים נטען כי לא נחתם הסכם שכירות עם התובעת אלא הסכם מכר לשיעורין בלבד, והדבר בא לידי ביטוי בפסק הבורר בהתאם. כן נטען כי היות שהעסקה הייתה של מכר ולא של שכירות, לא היה כל חוב לתובעת, ועל כן השטרות הוגשו לביצוע שלא כדין ויש לפצות את נתבע 2 בגין הנזק שנגרם לו בהתאם. בהקשר זה נטען כי לו הייתה החלטת הבורר לטובת התובעת, לא הייתה התובעת טורחת להגיש שלוש בקשות לבית המשפט המחוזי לביטולה ושלוש בקשות נוספות לבית המשפט העליון. לעניין התביעה שכנגד נטען כי הוגשה לפני קבלת ההצעה הנ"ל מהונג קונג. לגבי מר אביטל למברסקי, הוכחש כי מדובר בחוקר פרטי ונטען כי פעל ללא רישיון כחוק, ואף הורשע בדין בפרשת "הפגישה הלילית" שבמסגרתה נשיא בית המשפט העליון דאז מאיר שמגר קבע קביעות חמורות לגביו, בין היתר בנושא יושרו ונכונותו לזייף מסמכים וראיות. כן נטען כי מר למברסקי מעולם לא נפגש עם מר QWOK ולא הציג ראיה אמינה כלשהי בקשר לכך וגם לא נפגש עם אחיו. לאור זאת נטען כי אין לראות בעדותו של מר למברסקי עדות מומחה כלל. לעניין ההליך הפלילי נטען בכתב ההגנה כי הוגשה בקשה למחוק את התביעה מחוסר אשמה, והבקשה תתברר בתקופה הקרובה. לסיום נטען כי אין להכיר בהוצאות כלשהן של מר למברסקי, ובהתייחס ליתר התביעות, נטען כי הן כלליות ובלתי מפורטות כנדרש, כאשר התביעה לקבלת עוגמת נפש שמייחסת "נפש" לחברה חסרת כל בסיס. בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף בעילה של חוסר סמכות ומעשה בית דין אגב מתן פסק הבורר נדחתה במסגרת החלטתה של כב' השופטת ריבה ניב מיום 16/1/06 בתיק זה, וזאת משהוציא הבורר את עסקת הונג קונג וכל הקשור בה מחוץ לדיון שבפניו ולא דן בה בפסק הבורר. תצהירי וסיכומי הצדדים מר שלמה טיסר, מנהל ובעל השליטה בתובעת, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. כמו כן הוגש בתמיכה לתביעה תצהירו של מר אביטל למברסקי אשר ביצע את החקירות לטובת התובעת לבקשתו של מר שלמה טיסר. נתבע 2 הגיש תצהיר מטעם הנתבעים. בפתח חקירתו הנגדית של מר שלמה טיסר, אישר בית המשפט הגשת פסק דין של הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי בע"פ 72204/06 בעקבות פסק דין שניתן בבית המשפט השלום בת"פ 4161/02 בעקבות כתב האישום שהוגש נגד נתבע 2. בפסק הדין של הרכב השופטים מיום 26/3/08 שסומן ת/1, נדחה הערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית המשפט השלום. בבית המשפט השלום זוכה נתבע 2 מעבירת זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") והורשע בעבירת שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין, בעבירת ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיפים 415 + 25 לחוק העונשין ובעבירת בידוי ראיות לפי סע' 238 לחוק העונשין. על נתבע 2 אשר הגיש את הערעור הוטלו ארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס כספי. כן הוגש לתיק וסומן ת/2 רע"פ 4054/08 אשר הוגשה מטעם נתבע 2 לבית המשפט העליון בטענה כי בפסק הדין של בית המשפט מנוגד להלכות בדיני ראיות שנקבעו בפסיקה - בקשה שנדחתה אף היא בהחלטה מיום 10/6/08. נוסף על כך ולבקשתו של ב"כ התובעת, תצהירו של מר למברסקי הוצא מהתיק. לטענתו של ב"כ התובעת, תצהירו של מר למברסקי היה נחוץ על מנת לבסס שנתבע 2 אכן ביצע את המעשים שיוחסו לו בהליכים הפליליים השונים, אך בעקבות דחיית ערעורו של נתבע 2 בבית המשפט המחוזי וכן דחיית בקשת רע"פ הנ"ל שהוגשה לבית המשפט העליון, אין צורך בתצהירו הנ"ל. מר שלמה טיסר נחקר בחקירה נגדית על תצהירו, ובתום החקירה שהתנהלה ביום 5/1/09, ביקש ב"כ התובעת רשות להמציא מסמכים נוספים על מנת לבסס בצורה טובה יותר הוצאות אשר שולמו למר למברסקי. ב"כ הנתבעים התנגד, ובעקבות זאת הודיע ב"כ התובעת כי בכפוף להמצאת המסמכים הנוספים הנ"ל, יוותר על חקירה נגדית של נתבע 2, בין השאר, משום שיש גזר דין אשר ניתן כנגדו, ואין לנתבע 2 כל אפשרות לסתור זאת ולהתמודד עם גזר הדין שמבסס את תביעתה של התובעת. בסופו של דבר ולאחר דיון בבקשה הנ"ל, הודיע ב"כ התובעת כי אינו מתכוון לחקור את נתבע 2 בחקירה נגדית, ויפעל בהתאם להחלטת בית המשפט שלפיה ניתן להגיש בקשה לעניין הוספת ראיות תוך 7 ימים מיום קבלת הפרוטוקול. לאחר הגשת בקשה ראשונה ללא תצהיר, שלגביה קבע בית המשפט כי היא נדחית כפי שהוגשה אך אין בכך כדי לשלול הגשת בקשה נוספת, הוגשה בקשה מיום 24/5/09 בתיק בש"א 215196/09 להגשת העתקים של שיקים בצירוף תצהיר קצר לתמיכה בטענות התובעת בכל הנוגע להוצאות ששולמו אגב הגשת התביעה שכנגד הנ"ל. הנתבעים הגישו תגובה לבקשה מיום 4/6/09, שלפיה הם מתנגדים להגשת ראיות נוספות לתיק בשלב כה מאוחר, וביום 10/6/09 ניתנה החלטה המתירה צירוף ראיות בשלב דיוני זה, לרבות תצהיר קצר, תוך מתן אפשרות לחקור את המצהיר בחקירה נגדית בהתאם. התובעת הגישה ביום 2/7/09 תצהיר קצר נוסף בן עמוד אחד של מר שלמה טיסר, שאליו צורפו אסמכתאות שונות בנוגע להוצאות לרבות חשבוניות והמחאות שונות. מר שלמה טיסר נחקר בחקירה נגדית על תצהירו הנוסף הנ"ל ביום 21/3/11, ובתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומי הצדדים בכתב. טענות התובעת בסיכומה לגופו של עניין נטען כי משהורשע נתבע 2 בכך שעשה שימוש ביודעין בראיה בדויה בכוונה להטעות בורר בהליך השיפוטי שבפניו, וניסה לקבל במרמה בעבירות שביצע סכום כסף בסך של 9,225,000 ₪, אין חולק כי לא היה כל יסוד להגיש תביעה נגד התובעת במסגרת הליכי הבוררות, ועל כן מן הדין הוא כי הנתבעים יישאו בכל ההוצאות הכרוכות בהתגוננות ובבירור מהותה של העסקה הבדויה מהונג קונג. כן נטען כי התובעת היא חברה פרטית המצויה בשליטתה המלאה של חברה ציבורית בשם וילאר אינטרנשיונל, ולשתי החברות מאזן מאוחד, כשכל רווח או הוצאה של התובעת באים לידי ביטוי במאזן המאוחד גם מבחינה חשבונאית. בסיכומי התובעת חזרה על כל טענות התובעת הנ"ל, תוך התייחסות ל"ראיות" שהנתבעים הסתמכו עליהן במסגרת הליך הבוררות וכנ"ל. כן מפנים סיכומי התובעת לקביעותיו של כב' השופט נויטל בפסק הדין שנתן בהליך שהתקיים בפניו בעת שכיהן כשופט בבית המשפט השלום - קביעות שאכן מבססות באופן חד משמעי כי נתבע 2 עשה שימוש פסול ופלילי במסמכים שידע כי הם מזויפים במטרה להטעות את הבורר אשר ניהל את ההליך בפניו. לעניין התביעה בסך של 2,966 ₪ עבור הכנת חוות דעתו של מר דוד שטרנברג, נטען כי הטענה היחידה שהעלו הנתבעים בהקשר זה היא כי מר שטרנברג אינו מומחה, כשלפי קביעתו של כב' השופט נויטל הנ"ל, "דוד שטרנברג (להלן-שטרמברג) מומחה בתחום הקרמיקה...פרטי השכלתו וניסיונו המקצועי של שטרמברג, מעידים על מומחיותו בתחום נשוא חווה"ד" (ת/9, בסע' 2, בעמ' 35-36 לפר'). אשר לתביעה בגין הוצאותיו של למברסקי, לא נטען בכתב ההגנה כי ההוצאות אינן סבירות או כי התשלום בוצע על ידי חברת האם ועל כן אין כל בסיס לתביעה, אלא נטען כי "החוקר אינו חוקר". לעניין זה נטען כי לתובעת הייתה זכות לשכור את שירותיו של למברסקי על מנת להתגונן מפני תביעה שכנגד שהתברר כי כל כולה התבססה על שקרים וזיופים. נוסף על כך נטען כי נקבע בפסק דין חלוט שמר למברסקי לא הפר שום איסור שבדין וכי בזכותו ובזכות הממצאים שהביא, הגיעה התובעת למסקנה כי "המסמך ת/4 הוא מסמך מזוייף" - "כל הפעולות שביצע למברסקי, כשלעצמן, וכשלוחו של טיסר, לא הפרו איסור שבדין". כן נטען כי לחוק החוקרים הפרטיים אין כל תחולה בהונג קונג, וכי בכל מקרה למברסקי מעסיק חוקר פרטי עם רישיון במשרדו. במישור הנזק לגופו נטען כי הוכח ששולמו 38,000$ שהם 158,400 ₪ בתוספת מע"מ ובסה"כ 185,328 ₪ והתובעת צירפה חשבוניות על מנת לבסס זאת. בהקשר זה נטען כי אין בכתב ההגנה טענה בדבר היותה של ההוצאה בלתי סבירה, ועל כל פנים מדובר בסכום נמוך באופן יחסי לסכום התביעה, כאשר היה צורך לקיים חקירה דחופה בהונג קונג בסיוע אנשים מקומיים דוברי סינית, על כל המשתמע מכך. לבסוף נטען כי שולמו 160,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וכי הסכום שנתבע בגין הוצאות ועוגמת נפש הוא סביר בנסיבות העניין. טענות הנתבעים בסיכומיהם בסיכומי הנתבעים חזרה על מכלול טענותיהם כנ"ל. בין היתר נטען כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק, שכן הוכח כי התובעת כלל לא שילמה עבור שירותי החוקר למברסקי אלא הייתה זו חברה אחרת אשר שילמה את הוצאות החוקר. החוקר עצמו חמק מלתת עדות על הוצאות נסיעתו ושירותיו, כשב"כ התובעת שחרר אותו, ועל כן אין כל ראיה הקושרת את התובעת לנזק. בהתייחס להוצאות ושכר טרחת עו"ד נטען כי לא הציגו קבלות או חשבוניות כלשהן כדי לבסס זאת, ועל כן ולאור היותה של התובעת חברה, אין מקום לתבוע עוגמת נפש. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה נגד נתבע 3 שלגביו הועלתה טענת רשלנות מכוח פקודת הנזיקין בלבד, ובהעדר פסק דין נגד נתבע 3, יסוד הרשלנות כלל לא הוכח ואף סיכומי התובעת מתעלמים מנתבע 3 לחלוטין. עוד נטען בהקשר זה כי מהחקירה הפלילית עלה שנתבע 3 כלל לא ידע על המסמך נשוא התובענה. בסיכומי הנתבעים טענה שלפיה התביעה מסתמכת על עילה נזיקית, רשלנות, ואין התייחסות לרשלנות בשל שימוש בהליכי בית המשפט. לעניין התשלום ששולם למר למברסקי, נטען כי התובעת לא העידה אמת בעת שאישרה כי שילמה עבור ההוצאות, וזאת בעת שמי ששילם בפועל הייתה חברת וילאר אינטרנשיונל. כן נטען כי היות שבנזיקין רק הניזוק יכול לתבוע את נזקיו, אין מקום לעשות "הרמת מסך" ואין לפצות אחר בגין אותו נזק. בתגובה לטענת התובעת כי לא הוכחש בכתב ההגנה שהתובעת שילמה את ההוצאות בפועל, נטען כי בכתב ההגנה טענה מפורשת שלפיה "אין התובעת זכאית כלל להוצאות כאמור לעיל" (סע' 36ג'). ב"כ הנתבעים אף הבחין בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בפסק דין רוטמן אשר הוזכר בסיכומי התובעת, וטען כי שם ניתנה החלטה להעביר את הכספים לרוטמן עצמו ואף התקבל אישור החברה להסבת הנזק לרוטמן. כמו כן נטען כי ללא ביסוס ראייתי, אין מקום לקבל את הטענה כי קיים מאזן מאוחד או "איזון חשבונאי" בין חברת אם ציבורית לחברת בת פרטית - טענה שהיא בגדר הרחבת חזית אסורה ושעלתה לראשונה בעדותו של המצהיר מטעם התובעת. נטען אם כן כי התובעת לא הוכיחה נזקים אשר נגרמו לה בפועל, וכן נטען כי בהעדר תצהיר מטעם מר למברסקי, לא ניתן לבסס את היקף העבודה אשר בוצעה כאשר לא ברור מדוע היה צורך לשהות בהונג קונג שבוע עד עשרה ימים על מנת לבצע שיחה טלפונית יחידה. לפיכך נטען כי אין מקום לקבל את החשבוניות שהוגשו "כזה ראה וקדש" תוך הפניה לפסקי דין שבהם הורשע מר למברסקי קודם לכן. בהקשר זה נטען כי בהעדר הבאת ראיות מטעם התובעת באמצעות מר למברסקי, יש לפרש זאת לרעת התובעת. עוד נטען כי קיים הפרש רב בשנים בין החשבוניות ללא כל הסבר, וההסברים שניתנו במהלך החקירה מצביעים על כך שעדותו של המצהיר מטעם התובע אינה סבירה ומהימנה. מר טיסר נשאל בחקירה האם יש בידיו פירוט לגבי ההוצאות והשיב בחיוב, אולם רשימה זו לא הוצגה כראיה מטעם התובעת. בהתייחס לתביעה בסך של 60,000 ₪ עבור שכר טרחת עו"ד והוצאות טיפול נטען כי התובעת לא הוכיחה דבר, ואף אם היה בזבוז זמן כלשהו, מר טיסר קיבל את משכורתו מחברת וילאר אינטרנשינאל, לא הוכיח אבדן הכנסות כלשהן וכיו"ב. לעניין הוכחת שכר טרחת עו"ד של ב"כ התובעת נטען כי התובעת נמנעה מלהציג כרטסת הנהלת חשבונות של ב"כ התובעת אצל התובעת. בהעדר ראיות נטען כ ככל הנראה גם כאן, ובאם שולם שכר טרחה לב"כ התובעת, הדבר נעשה באמצעות חברת וילאר אינטרנשיונאל ולא באמצעות התובעת. טענה זהה כי לא הוכחה זהות המשלם עבור ההוצאות נטענה גם בנוגע לחוות הדעת של שטרמברג. בהקשר זה הועלו טענות נוספות לעניין אופן רישום שם התובעת בחשבונית ולגבי אי צירוף קבלה על ביצוע התשלום בפועל. בסיכומי הנתבעים טענה כללית שלפיה נותק כל קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הנטען, שכן לא הייתה אפשרות לצפות את הנזק במקרה דנן, ולא מדובר בנזקים חיצוניים להליך הבוררות אלא בנזקים פנימיים - הוצאות עבור הגנה משפטית. לעניין עוגמת הנפש נטען כפי שהוזכר לעיל, כי לא ברור כיצד חברה תובעת עוגמת נפש אף שבראשה עומדת חברה ציבורית, וכי לו רצה מר טיסר לתבוע סכום זה, יכול היה לצרף את עצמו לתביעה בהתאם. כן נטען כי הטענה היחידה בעניין עוגמת הנפש היא כי "התביעה הדירה שיניה מעיניו". לעניין העדר אפשרות של חברה לתבוע עוגמת נפש, מפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו לפסק הדין שניתן בע"א 5465/97 קני בתים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - נתניה (פד"י נג(3) 433). סיכומי תשובה ביום 25/6/12 הוגשה בקשה להגיש סיכומי תשובה אשר צורפו לבקשה. ב"כ הנתבעים הגיש הודעה לעניין זה שלפיה הוא משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט, אך אם יועלו טענות חדשות, הנתבעים שומרים על זכותם להגיב לכך בהתאם. לא ניתנה החלטה המתירה צירוף סיכומי התשובה בפועל, אם כי נקבע כי בית משפט זה נוהג לאפשר הגשת סיכומי תשובה אף מיוזמתו ולא הוגשה בקשה נוספת להשלים טיעון זה או אחר מטעם הנתבעים. ב"כ התובעת חזר והפנה בסיכומי התשובה לפסקי הדין הידועים שניתנו ברע"א 1565/95 סחר ים נ' חברת שלום וינשטיין ובע"א 732/80 ארנס נ' בית אל. כן נטען כי לא יעלה על הדעת שהנתבעים יעשו את המעשים החמורים ביותר שניתן לעשות בהליך משפטי ויצאו מכל העניין ללא חיוב כלשהו בגין הנזקים שגרמו לתובעת. לעניין אחריותו של נתבע 3 נטען כי גם אם לא היה מודע לכל רכיבי המעשה, לא יעלה על הדעת כי לא היה מודע לשקר ולכזב שבבסיסו, ואף אם אישר את התביעה בעצימת עיניים, יש בכל רשלנות רבתי. כך נטען כי היה על הנתבעים לצפות כי התובעת תשקיע את המשאבים שהשקיעה על מנת להגיע לחקר האמת, שכן מדובר בהוצאות סבירות בנסיבות העניין. לעניין תשלום על ידי חברת וילאר אינטרנשיונל, נטען כי מימון השבת המצב לקדמותו על ידי צד ג' אינו מאיין את הנזק שנגרם לניזוק, כשכאמור אין בכתב ההגנה טענה כלשהי אשר מתייחסת לעניין זה. לגבי טענת הנתבעים בסיכומיהם שלפיה די בטענה הכללית בכתב ההגנה כי "ההוצאות הנטענות כלליות ובלתי מוכחות", נטען כי טענה זו מתייחסת לסכום הנזק בלבד ומסע' 16 לתצהירו של נתבע 2 עלה כי הוא מפקפק בעצם ביצוע התשלום בפועל. לעניין שכרו של מר שטרנברג עבור הכנת חוות דעת תמורת סך של כ- 3,000 ₪ נטען כי טענת הנתבעים לעניין זה בסיכומיהם היא בגדר שינוי חזית וכי מר שטרנברג ביצע את עבודתו והוצגה חשבונית/קבלה המעידה על התשלום. לעניין התביעות בגין סך של 160,000 ₪ נטען כי אף אם אין בפני בית המשפט פרטים ישירים על כך, בפניו עובדות ונתונים אשר די בהם על מנת לקבוע ולפסוק פיצויים על דרך "אומדנא דדיינא". דיון בגזר הדין נגד נתבע 2 נקבע במפורש כי השתמש ביודעין בראיה בדויה בכוונה להטעות בורר בהליך השיפוטי שבפניו, בכך שצירף לתביעה שכנגד שהגיש לבורר מסמך שידע שהוא מזויף (ולפחות חשד בכך ונמנע מלברר זאת). כן הורשע נתבע 2 בניסיון לקבל במרמה בעבירות שביצע סכום כסף גבוה מאוד בסך של 9,225,000 ₪. בגזר הדין אף נקבע מפורשות כי היה צורך להעסיק חוקר פרטי במטרה למזער את הנזקים שהיו עלולים להיגרם הן בהיבט הנזק הכספי והן כתוצאה מהפגיעה באמון הציבור במלאכתו של בורר, ואלמלא עבודתו של החוקר, היה נתבע 2 מצליח בניסיונו שכן היה עושה שימוש במסמך המזויף אשר צירף לתביעה שכנגד שהוגשה לבורר. לאור זאת אין אלא לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי נתבע 2 אכן אחראי לנזק שנגרם לה, אך זאת רק לגבי אותם נזקים אשר הוכח כי נגרמו לתובעת בפועל. בגזר הדין ישנה התייחסות גם לעניין מעורבותו של נתבע 3 ונקבע כי "בעדותו של מריומה בבית המשפט, הוא השיב שוב ושוב תשובות רבות באופן מתחמק ולא ענייני, ואף סתר את הודעתו במשטרה. מריומה הוכרז עד עוין (בעמ' 72 לפר') ועדותו במשטרה הוגשה כראיה ת/15 (בעמ' 26 לפר' המוקלט)". נתבע 3 היה בעל מניות בנתבעת 1 ואחד ממנהליה. הוכח כי נתבע 3 נטל חלק נכבד בהליך הבוררות, ולכן אם לא ידע כי מדובר במסמך מזויף היה עליו לדעת זאת. בכל מקרה ולכל הפחות, מעשיו ומחדליו של נתבע 3 הם בגדר עצימת עיניים אשר די בה כדי לקבוע כי אף הוא אחראי לנזק שנגרם לתובעת, ככל שהוכח בתביעה זו. העתק של גזר הדין והכרעת הדין צורפו כנספח י"א לתצהירו של מר שלמה טיסר, והקביעות בתיק פלילי משמשות ראיות בהליך האזרחי בהתאמה. בעקבות הקביעה הנ"ל שלפיה הנתבעים אחראים לנזק שנגרם לתובעת, ככל שהוכח כי אכן נגרם לתובעת נזק בפועל, יש מקום לבחון את הטענות והאסמכתאות שהציגה התובעת בנוגע לנזק הנטען. התובעת צירפה כראיה חשבונית מס בגין סך של 2,966 ₪ אשר שולם למר דוד שטרנברג עבור הכנת חוות דעת (נספח י' לתצהירו של מר שלמה טיסר). מדובר בחוות דעת שהוצאה עבור התובעת עצמה, "וילאר נכסים (1985) בע"מ", ונגעה להערכת שווי הציוד במפעלה של נתבעת 1. בחוות דעתו של המומחה, מר דוד שטרנברג, נקבע כי הציוד שברשותה של נתבעת 1 מוערך בשווי של כ- 90,000 $ בלבד, וזאת בניגוד לטענת הנתבעים שלפיה החברה ההונג קונגית הייתה אמורה לרכוש ציוד של המפעל אשר הוערך בשעתו בשווי של 2,250,000 $. לאור זאת, והיות שחוות דעתו של מר שטרנברג הנ"ל הייתה חיונית על מנת לבסס את מעשה ההונאה, כאשר עולה במפורש מהחשבונית עצמה כי התובעת היא זו ששילמה בגין חוות הדעת, הנני מקבל את תביעת התובעת נגד הנתבעים לעניין התשלום הנ"ל למר דוד שטרנברג. לעניין טענת התובעת בדבר תשלום הוצאותיו ושכרו של "החוקר", מר אביטל למברסקי, התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הסכום ששולם למר למברסקי הוא סביר בנסיבות העניין. מדובר בחיוב בסך של 185,328 ₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום היוצרות החוב נכון למועד הגשת התביעה. פרק הזמן שבו שהה החוקר בהונג קונג כדי לחקור את המקרה היה מתקבל על הדעת, ולא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי ניתן היה להסתפק בשיחה טלפונית מן הארץ בלבד, בנסיבות שבהן נאלצה התובעת להדוף תביעה שכנגד בסך של כ- 10,000,000 ₪. הסכום שנתבע כולל מע"מ, הוצאות טיסה, הוצאות שהייה, בתי מלון, שימוש במתורגמן מקומי וחיוב בגין שעות העבודה של מר למברסקי בארץ ובחו"ל. בזכות עבודתו של מר למברסקי שזכתה לביטוי מפורש בגזר הדין נגד נתבע 2 הנ"ל, הוכיחה התובעת את מעשה המרמה של נתבע 2. הנתבעים לא הביאו חוות דעת מטעמם על מנת לסתור את סבירות היקף ההוצאה, ועל כן וכאמור לעיל, התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הוצאה בסכום הנ"ל היא אכן סבירה בנסיבות העניין. לגבי טענת הנתבעים כי מר למברסקי אינו חוקר פרטי, ומעבר לכך שקיים ספק אם חוק החוקרים הפרטיים חל על עבודות שבוצעו בחו"ל, הרי שבפועל מר למברסקי עשה את המוטל עליו, ובזכות חקירתו סולקה תביעה שכנגד בסך של כ- 10,000,000 ₪. על כן וכאמור לעיל, הסכום הנ"ל אכן סביר. עם זאת, התובעת לא הוכיחה כי היא שילמה את הסכום הנ"ל בפועל, ומהחשבוניות שצורפו לכתב התביעה עולה כי חברה אחרת היא ששילמה את הוצאותיו של מר למברסקי הנ"ל. כך עולה מהחשבוניות כי ביום 18.6.01 שילמה "וילאר אינטרנשיונל בע"מ" למר למברסקי סך של 67,328 ₪ וביום 29.9.03 שילמה "וילאר אינטרנשיונל בע"מ" למר למברסקי סכום נוסף של 118,000 ₪. סעיף 36(א) לכתב התביעה מפנה ל- "צילום חשבוניות המעידות על התשלום רצ"ב כנספח ט' לכתב התביעה" ונטען כי אלו הנזקים שנגרמו לתובעת. מר טיסר הצהיר בסעיף 52 לתצהירו כי "וילאר שילמה לחוקר למברסקי שכר והוצאות בסך של 185,328 ₪ (כולל מע"מ)...". אין בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית המקורי מטעם התובעת כל התייחסות לכך שחברה אחרת שהיא אישיות משפטית נפרדת היא זו ששילמה את הוצאתיו של מר למברסקי בפועל. הדבר עלה לראשונה במסגרת תצהירו המשלים של מר שלמה טיסר מיום 30/6/09. מר שלמה טיסר נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית ואישר כי וילאר אינטרנשיונל בע"מ היא זו ששילמה למר למברסקי בעוד התובעת לא שילמה לו אגורה אחת (עמ' 2 עד שורה 24). טענתה של התובעת כי היא חברה בת של חברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ וכי לשתי החברות מערכת חשבונאות מאוחדת לא מופיעה בכתב התביעה ואין לה כל זכר בתצהיר המקורי מטעם התובעת כאמור לעיל. בית המשפט התיר לתובעת להמציא מסמכים נוספים בצירוף תצהיר משלים על מנת לבסס את תשלום ההוצאות בפועל והזיקה של התובעת בהתאם, וגם תצהיר נוסף זה מפנה אך ורק לשתי החשבוניות הנ"ל אשר צורפו כנספח ט' לתצהירו המקורי של מר שלמה טיסר הנ"ל. בתצהיר המשלים הנ"ל הוצהר על ידי מר טיסר כי "וילאר אינטרנשיונל בע"מ, הינה חברת אחזקות ציבורית, השולטת באופן מלא בחברת וילאר נכסים ובמובן זה האינטרסים של החברות זהות לחלוטין. כיסוי החשבוניות הללו נעשה באמצעות המחאות שנמשכו על ידי וילאר אינטרנשיונל". התצהיר מפנה להעתקים של המחאות שונות שגם מהן עולה כי התשלומים שולמו על ידי וילאר אינטרנשיונל בע"מ. הנתבעים העלו טענה שלפיה הצהרה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה שכן לא באה לידי ביטוי בכתב התביעה. אל מול זאת טענה התובעת כי הנתבעים כלל לא הכחישו כי התובעת שילמה למר למברסקי את סכום ההוצאות הנ"ל. כפי שנטען בסיכומי הנתבעים, בסעיף 36 לכתב ההגנה נטען במפורש כי מוכחש האמור בסעיף 36 לכתב התביעה. בסעיף 36 ב' לכתב ההגנה נטען כי "הנתבעים יטענו כי אין התובעת זכאית כלל להוצאות כלשהן אך בנוסף יטענו כי ההוצאות הנטענות הינן כלליות ובלתי מוכחות". הנתבעים העלו בסיכומיהם את הטענה כי רק הניזוק יכול לתבוע את נזקיו, והתובעת לא צירפה לתצהיר המשלים הנ"ל ראיות כלשהן על מנת לבסס את הצהרתה שלפיה מדובר במערכת חשבונאית מאוחדת, וזאת אף שניתנה לה הזדמנות חריגה להמציא ראיות חדשות בתום דיון ההוכחות אשר הסתיים הלכה למעשה בישיבה קודמת. אין בהעתקים של השיקים ובתדפיסי חשבון הבנק של וילאר אינטרנשיונל בע"מ אשר צורפו לתצהיר המשלים כדי לבסס ולו לכאורה קיומה של מערכת חשבונאית מאוחדת. הנתבעים הכחישו את התשלום הנ"ל, ואינני מקבל את טענת התובעת כי היה על הנתבעים להכחיש באופן ספציפי שהתובעת היא זו שביצעה את התשלום, כאשר אותו תשלום הוצג בכתב התביעה ככזה ששולם ישירות על ידי התובעת עצמה. היה על התובעת לציין במפורש בכתב התביעה כי התשלום בוצע בפועל על ידי חברה אחרת, לפרט מהו הקשר בין שתי החברות, ולהסביר כיצד ומדוע זכאית התובעת עצמה לקבל את הסכום ששולם. כמו כן היה על התובעת לצרף לכתב התביעה ולתצהיר מטעמה אסמכתאות לביסוס טענתה הנ"ל. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל הנדרש על מנת להוכיח כי היא זו שנשאה בתשלום למר למברסקי וכי אכן נגרם לה הנזק שנתבע בפועל. בכתב התביעה אין כאמור כל הסבר כיצד יש לייחס לתובעת עצמה תשלומים ששילמה חברה אחרת למר למברסקי, והתובעת אף לא מצאה לנכון לצרף לתביעה את חברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ, כשהיה עליה לעשות כן. כך גם אין לשלול את האפשרות שחברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ עשתה שימוש בהוצאותיה במסגרת התחשבנות פנימית שלה מול רשויות המס, ואף אין לשלול את האפשרות שהתשלום נעשה במכוון על ידי חברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ משיקולי מס. לפיכך, אף שהוכח כי התשלום לחוקר אכן היה סביר, משעלה כי התובעת אינה זו שביצעה את התשלום, אין אפשרות לקבוע כי נגרם לה נזק בגין התשלום שבוצע, ומסיבה זו התביעה הנוגעת להוצאה הנ"ל נדחית. מכתב התביעה עולה כי סך של 60,000 ₪ נתבע בגין סכומים שלהערכת התובעת שולמו בגין שכר טרחת עו"ד וכן "הוצאות נלוות ושעות עבודה של מנהלי החברה והיועצת המשפטית של החברה". "ההוצאות הנלוות" לא פורטו כלל, ובהתייחס לשכר טרחת עוה"ד, היה מקום להציג פרטים ספציפיים לגבי היקף העבודה בפועל ולא להסתמך על הערכות ועל תעריף שכר טרחת עוה"ד המינימאלי המומלץ. גם הטענה הנוגעת ל"שעות עבודה של מנהלי החברה והיועצת המשפטית" לא פורטה כנדרש, כאשר סביר להניח כי מנהלי התובעת והיועצת המשפטית שלה מקבלים משכורות חודשיות, וגם מטעם זו אין כל בסיס לתביעה. התובעת אף לא הציגה ראיות שיש בהן כדי לבסס, ולו לכאורה, נזק או הוצאות בסך של 60,000 ש"ח. כך גם אין לשלול את האפשרות שאם אמנם שולמו הוצאות כלשהן, מי שביצעה את התשלום הייתה חברת וילאר אינטרנשיונל בע"מ. התובעת, אם כן, לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי נשאה בהוצאות בסכום הנ"ל, ודין התביעה בגין סכום זה להידחות. נותרים אנו עם תביעת התובעת בגין עוגמת נפש. בכתב התביעה אין פירוט כלשהו בעניין זה, אלא רק נטען באופן סתמי כי נגרם לתובעת נזק בסך של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. בתצהיר עדותו הראשית של מר טיסר נטען לראשונה כי יש לפצות את התובעת בסך של 100,000 ש"ח הנ"ל "בגין עוגמת נפש ו/או בגין נזק שנגרם בשל אובדן פוטנציאלי להכנסות על דרך האומדן" - טענה שאף היא כללית, לא מפורטת כנדרש ולא מבוססת כלל. מעבר לכך, כפי שעולה מהפסיקה שאליה הפנו באי כוח הצדדים בסיכומיהם, ככלל אין לפסוק לחברה פיצויים בגין עוגמת נפש, והחריג לכך הוא מצב שבו הלכה למעשה קיימת זהות מוחלטת בין החברה לבין האדם המסוים אשר נגרמה לו עוגמת נפש. בסיכומי התובעת נטען לראשונה כי מר טיסר מחזיק ב- 90% ממניותיה של וילאר אינטרנשיונל בע"מ ומשמש מנכ"ל ויו"ר חברות וילאר. כן הועלו בסיכומים מטעם התובעת לראשונה טענות עובדתיות נוספות המצביעות לכאורה על זהות בין מר טיסר לבין חברות וילאר. דא עקא, טענות עובדתיות אלה אינן מופיעות בכתב התביעה או בתצהיריו של מר טיסר, ולכן התובעת לא הייתה רשאית להעלותן בסיכומיה. עוד יצוין כי אין בסיכומי התשובה מטעם התובעת כל התייחסות לטענה שהועלתה בסיכומי הנתבעים שלפיה היות שמר טיסר הוא בעל השליטה בוילאר אינטרנשיונל בע"מ שהיא חברה ציבורית, הרי שהוא איננו יכול להיות מזוהה עם החברה הבת, התובעת. כך גם לא הוסבר מדוע לא הצטרף מר טיסר עצמו לתביעה. בסיכומי התשובה טוען ב"כ התובעת לראשונה כי יש לפסוק לתובעת "פיצויים עונשיים", תוך הפניה לספרו של ד"ר אבישי אדר שימוש לרעה בהליכי משפט, בורסי הוצאה לאור, התשע"א 2011, 141, 143 המתייחס לפסיקת פיצויים "שאינם מתחשבים רק בשיעור הנזק הישיר שנגרם לניזוק הספציפי ותכליתם לשקף אינטרס ציבורי הרתעתי...". כמו כן מפנה ב"כ התובעת בסיכומי התשובה לפסיקה שלפיה לעיתים אפשר להסתפק בפסיקת פיצויים בשל נזק לא ממוני בדרך האומדנא. לגבי הפיצויים העונשיים, אין כל התייחסות לכך בכתב התביעה ולא היה מקום להעלות טענה זו לראשונה בסיכומי התשובה. לגבי פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני על דרך האומדן, כפי שנקבע לעיל, התובעת לא הציגה בכתב התביעה ובתצהירים מטעמה ולו פירוט מינימאלי הנדרש לביסוס הנזקים הלא ממוניים הנטענים, ועל כן אין מקום לפסוק לתובעת פיצויים בגין ראש נזק זה, אף לא על דרך האומדן. כן יודגש כי הפסיקה שאליה הפנה ב"כ התובעת מתייחסת לפסיקת פיצויים לטובת אדם ולא לטובת חברה, כאשר כאמור, לא הוכחה הטענה כי מתקיים בענייננו החריג לכלל שלפיו אין לפסוק פיצויים לחברה בגין עוגמת נפש. על כן ולאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את כל תביעותיה של התובעת, פרט לתביעה בגין תשלום למר שטרנברג בסך של 2,966 ₪, ומחייב את הנתבעים יחד וכל אחד לחוד לשלם לתובעת סך של 2,966 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבים מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן הנני מחייב את הנתבעים יחד וכל אחד לחוד לשלם לתובעת בגין שכ"ט עו"ד סך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל וכן סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. תום לב