טענת משיכה מחשבון הבנק ללא ידיעת בעל החשבון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא טענת משיכה מחשבון הבנק ללא ידיעת בעל החשבון: השאלה שבמחלוקת בתיק זה היא האם נמשכו כספים מחשבונה של התובעת אצל הנתבע, בניגוד להרשאות בו, או שמא נמשכו הכספים כדין, באישור התובעת. רקע התובעת היא הבעלים של חשבון בנק (להלן: "החשבון") בסניף רהט (להלן: "הסניף") של הנתבע (להלן: "הבנק"). מורשי החתימה בחשבון הם התובעת ובעלה (להלן: "אחמד") (להלן, אחמד והתובעת יחדיו: "התובעים"). ב- 30.11.2006 תבעה התובעת את הבנק בטענה כי במהלך חודש מרץ 2004, בוצעו 4 משיכות מחשבונה, באמצעות טפסי משיכה (להלן: "הטפסים"), בסכום כולל של 111,800 ₪, אשר לא בוצעו על ידי מי מהתובעים. התובעת קיבלה את הטפסים מהבנק. שלושה מהם נחזים להיות חתומים על ידי אחמד ואחד על ידי התובעת. לטענת התובעת, החתימות על הטפסים, מזויפות. הבנק הגיש הודעה צד שלישי נגד אחמד ומוסא אלעוברה (להלן: "מוסא"), עובד של הבנק לשעבר, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כמורשה חתימה מטעם הסניף, ואישר את משיכת הכספים מושא כתב התביעה. לאחר שמיעת ראיות התובעת, החליט הבנק למחוק את ההודעה צד שלישי, ועל כן לא אדון בה. טענות הצדדים עיקר טענות התובעת התובעת ניהלה את החשבון בסניף של הבנק. בהתאם לתנאי החשבון, רק התובעים היו מורשי חתימה בחשבון. מבדיקה שנערכה לחשבון, נודע לה כי נמשך מהחשבון, שלא על ידי מי מהתובעים, סכום של 111,800 ₪, ב- 4 משיכות. הבנק המציא לתובעת את האסמכתאות למשיכות ("הטפסים"), אולם החתימה עליהם אינה של מי מהתובעים. להלן פירוט הטפסים: יכונה להלן תאריך סכום נחזה להיות בחתימת 2.03.04 34,000 אחמד 3.03.04 26,700 אחמד 4.03.04 24,500 אחמד 21.03.04 26,600 התובעת על כן מבקשת התובעת לחייב את הבנק להשיב לה את הכספים שנמשכו בסך 111,200 ₪ (הסכום הנכון הוא 111,800 ₪, אולם אין לכך חשיבות); בתוספת ריבית בנקאית, המסתכמת ב- 189,116 ₪; ובתוספת פיצוי עבור עגמת נפש בושה, בזבוז זמן והוצאות בדיקת החשבון שנגרמו לה, אותם היא מעריכה בסך 100,000 ₪. סה"כ, לצרכי אגרה, העמידה התובעת את תביעתה על סכום של 300,316 ₪. עיקר טענות הבנק אחמד ביצע את רוב משיכות הכספים בחשבון, כולל 3 מתוך המשיכות שבמחלוקת, והוא חתום על 3 מתוך ארבעת הטפסים. המשיכה האחרונה בוצעה על ידי התובעת, והטופס הרביעי חתום על ידה. התובעת אשר קיבלה את דפי החשבון בזמן אמת, שתקה במשך תקופה בלתי סבירה והשתהתה בהגשת התביעה, ולכן היא מושתקת או מנועה מלטעון בנוגע למשיכות הנ"ל. בטרם משיכת הכספים, הופקדו בחשבון סכומים תואמים. נוכח זאת, מבקש הבנק לדחות את התביעה. הראיות התובעת הגישה תצהיר מטעמה וחוות דעת גרפולוגית מטעם אורה כבירי (להלן: "הגרפולוגית"). הגרפולוגית הגיעה למסקנה כי בסבירות הגבוהה ביותר, החתימות שבמחלוקת אינן חתימותיהם של התובעת או אחמד, והטפסים לא נחתמו על ידם. התובעת נחקרה על תצהירה ביום 5.6.11 (עמודים 4 עד 20 של הפרוטוקול) והגרפולוגית ב- 27.2.12 (עמודים 21 עד 38 של הפרוטוקול). {כל ההפניות להלן הן לעמודי הפרוטוקול של הדיונים הנ"ל, אלא אם יצוין אחרת} הבנק הגיש תצהירים מטעמו וכך גם מוסא, אולם לאחר שנשמעו עדויות התובעת, משך הבנק את תצהיריו ואת ההודעה לצד שלישי (בעניין זה התקיימו מספר הליכים, כולל בר"ע לבית המשפט המחוזי, אולם אין צורך לפרט הליכים אלה). הבנק ומוסא צירפו מסמכים לתצהירים שהוגשו מטעמם. הצדדים הסכימו שכל המסמכים אשר צורפו לכל התצהירים יצורפו לתיק, בכפוף להתנגדויות לעדויות בניגוד לדין. ב"כ התובעת טוען שכיוון שהבנק ומוסא משכו את תצהיריהם, אין לעשות בהם שימוש. בין השאר צורפו דפי חשבון של החשבון, טפסי הפקדת כספים בחשבון וטפסי משיכה, באמצעותם נמשכו כספים מהחשבון, כדלקמן: יכונה להלן תאריך סכום נחזה להיות בחתימת 8.01.03 12,000 אחמד 21.05.03 4,700 אחמד 24.11.03 15,000 אחמד 1.12.03 34,200 אחמד 10.12.03 30,000 אחמד 11.01.04 22,000 אחמד 26.01.04 20,000 אחמד 29.01.04 10,000 אחמד 8.02.04 39,000 אחמד 16.02.04 31,000 אחמד 25.03.04 14,000 אחמד 6.09.04 2,500 התובעת 15.09.04 3,800 התובעת עיקר טענות הצדדים לטענת התובעת, החתימות על הטפסים הן מזויפות, והנטל להוכיח את אמיתות החתימות מוטל על כתפי הבנק (בהסתמך על ת.א. (מחוזי ת"א) 1147/04; ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, 261; וע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 507.). לטענת הבנק, על הטפסים חתומים התובעת ואחמד, והנטל להוכיח כי החתימות מזויפות, מוטל על כתפי התובעת, מבחינת "המוציא מחברו" (בהסתמך על ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, פ"ד נז(2), בעמ' 847). בקשר לחוות הדעת הגרפולוגית, טוען הבנק יש לפסול את חווה"ד כיוון שהגרפולוגית לא השתמשה בחתימות המקוריות, למרות שהן קיימות (מפנה לע"א 8752/07 בנק לאומי נ' עזבון המנוח הורוביץ, בה קבע ביהמ"ש העליון כי בדיקת מומחה של חתימה הנעשית על סמך צילום, מחלישה את תוקפה של הבדיקה); הגרפולוגית מעולם לא פגשה את התובעים; לא השתמשה בכלים המקצועיים הדרושים; ולא הוסכמה להשוואת כתבי יד. המחלוקות המחלוקת בה יש להכריע בתיק זה היא האם החתימות על הטפסים, מזויפות. כדי להכריע במחלוקת זו, אדון בשאלות הבאות: האם רשאי הבנק לעשות שימוש במסמכים אשר צורפו לתצהיריו, וזאת נוכח העובדה שהתצהירים נמשכו. על מי נטל השכנוע, האם על הבנק להוכיח כי החתימות אינן מזויפות או שעל התובעת להוכיח שהחתימות מזויפות. מועד הגשת התביעה, ביחס למועד המשיכות הנטענות, ומשמעותו. דיון לאחר שעיינתי בחומר אשר הוגש לי ושמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות מהנימוקים אשר יפורטו להלן. נוכח מסקנתי, לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות הצדדים. האם רשאי הבנק להסתמך על המסמכים שצורפו לתצהיריו הבנק הגיש תצהירים, אליהם צורפו מסמכים של החשבון, ובעיקר דפי חשבון וטפסי משיכות (להלן: "המסמכים"). ב"כ התובעת טען כי הבנק אינו רשאי לעשות שימוש במסמכים, משום שהוא משך את תצהיריו. ב"כ הבנק, לעומת זאת, טען כי נוכח הסכמת הצדדים ביום 5.6.11, רשאי הוא לעשות שימוש במסמכים. אני סבור שיש להתיר לבנק לעשות שימוש במסמכים, מהנימוקים הבאים: בדיון אשר התקיים ביום 5.6.11 הסכימו הצדדים שכל המסמכים אשר צורפו לכל התצהירים יצורפו לתיק, בכפוף להתנגדויות לעדויות בניגוד לדין (עמוד 12 שורה 18). טפסי המשיכה הוצגו לתובעת וגרפולוגית בחקירה הנגדית, וב"כ התובעת לא התנגד להצגתם. דפי החשבון צורפו, כאמור, בהסכמת ב"כ התובעת. התובעת לא התכחשה לדפי החשבון ולא טענה טענות כלשהן נגדם. על כן, המצורפים שצורפו על ידי הבנק מהווים חלק מתיק בית המשפט. נטל השכנוע - הדין החל ההלכה קובעת כי נטל השכנוע מוטל תמיד על כתפי התובע, אולם כאשר מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי, על הנושא בנטל השכנוע לפתוח בהבאת הראיות ואם מציג ראיות, אפילו בכמות פחותה, עובר נטל הבאת הראיות לצד השני. ראו: "32. ... גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו ..., בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי ... עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השכנוע ... הוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות ... בית המשפט ... יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ..." [ע"א 296/82 ד"ר ישעיה נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק,(1986)]. ובפסק הדין אליו הפנה ב"כ הבנק: "... נטל השכנוע ביחס לטענתו, כי הוא לא חתם על ייפוי הכוח הנוטריוני, רבץ על המערער. כך מתחייב מן הכלל שלפיו נושא תובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי ... יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות, לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות ... בתצהירו, שהיווה עדות ראשית מטעמו, העיד המערער, כי מעולם לא חתם על ההסכם או על ייפוי הכוח ... בהגשת תצהירו יצא המערער ידי חובת נטל הבאת הראיות שרבץ עליו ... "הצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע" ... " [ע"א 7303/01 אדמון עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, (2003)] ואותו דבר נקבע אף בפסה"ד אליו הפנה ב"כ התובעת: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: ... לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ... היא אמנם חתימתה של המשיבה ..." (במקרה זה הנתבע טען שחתימתו זויפה). [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, (1993)] אולם, על הנתבע לטעון כי חתימתו זויפה, בעצמו: "כידוע, במצב שבו אדם מתכחש לחתימתו על כתב ערבות, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך ...; חריג לכלל זה קובע כי נטל השכנוע לא יעבור כאשר ההתכחשות לחתימת אדם על כתב ערבות עולה מתצהירו של אחר מזה שחתם ...". [ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל, (2011)] ולעניין הדרך להוכיח חתימה על מסמך, קובעת ההלכה: "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ...; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ...; והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון ..." [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, (1993)] המסקנה מהאמור לעיל היא כי נטל השכנוע להוכיח כי החתימות על הטפסים מזויפת מוטל על כתפי התובעת. אולם, די אם הביאה ראיות כי לכאורה, אחמד והיא אינם חתומים על הטפסים, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לבנק. החתימה על "ט-4" כדי להוכיח שהיא אינה חתומה על "ט-4" (להלן: "טופס התובעת"), הצהירה התובעת כי היא לא חתמה עליו, ואם יש את חתימתה על הטופס, הרי שהיא מזויפת (סעיף 2ד' של התצהיר). בנוסף צירפה היא חוות דעת גרפולוגית אשר טענה כי בסבירות גבוהה ביותר החתימה שעל טופס התובעת אינה חתימתה. ביום 27.4.2008 הצהיר התובעת לפרוטוקול שאינה מזהה את חתימתה על הטפסים. בחקירתה הנגדית ב- 5.6.11, עת הוצגו לה מסמכים שונים, היא העידה שהחתימה על "ט-4" (טופס התובעת) היא חתימתה. לעומת זאת, לגבי החתימות על "ט-16" ו- "ט-17" (לגביהם לא הוגשה תביעה, והתובעת העידה שאין לה תלונות לגביהם; עמוד 15, שורה 13), טענה היא שהחתימה הנחזית להיות שלה, אינה חתימתה (עמוד 10 שורה 29; ועמוד 11, שורה 10). ב"כ התובעת טען כי לא ניתן להסתמך על עדות זו של התובעת. אני דוחה טענה זו. לתובעת הוצגו מספר חתימות, ע"ג מספר מסמכים, חלקם בחתימה הנחזית להיות חתימתו של אחמד וחלקם בחתימה הנחזית להיות חתימתה. כאשר נשאלה לגבי "ט-16" ו- "ט-17", השיבה היא בביטחון שאין מדובר בחתימתה; ואילו לגבי טופס התובעת, העידה בביטחון שמדובר בחתימתה. אין לי ספק שהתובעת אישרה שהחתימה על טופס התובעת היא חתימתה, ללא הסתייגות, משום שהיא לא ידעה שמדובר במושא המחלוקת בתיק זה, ומאחר וזיהתה את חתימתה. אני מעדיף את עדות התובעת על חוות דעתה של הגרפולוגית, אשר טענה שהחתימה על טופס התובעת אינה חתימת התובעת, מהנימוקים הבאים: מאחר והתובעת העידה מפורשות שהיא חתומה על טופס התובעת, אינני סבור שניתן להסתמך על עדות הפוכה של הגרפולוגית. הגרפולוגית הסתמכה רבות על כך שהתובעת אינה יודעת לכתוב עברית (עמוד 32, שורה 18; עמוד 33, שורה 1), וביססה על כך חלק נכבד מעדותו- "... יש שם חתימה קטנה שבה כאילו רשום סבאח (התובעת, ע.כ.) ואני בטוחה שזה לא חתימתה, מי שחתם את זה יודע עברית הרבה יותר ממנה, ..." (עמ' 34, שורה 3). למרות החשיבות הרבה שנתנה הגרפולוגית להעדר שליטה בכתיבה בעברית, היא לא התייחסה לנקודה זו בחוות דעתה (עמוד 33, שורה 6); בנוסף, הגרפולוגית העידה שמעולם לא פגשה את התובעת (עמוד 23, שורה 3), לכן לא ברור מאין ידעה הגרפולוגית שהתובעת אינה יודעת שולטת בעברית ואינו יודעת לכתוב עברית, להבדיל מכתיבה בשפה שאינה שפת אם. הגרפולוגית לא צירפה את החתימה השנויה במחלוקת של התובעת בדף "חתימות שבמחלוקת". לכן, לא ניתן לדעת מחוות הדעת, איזה חתימה בדקה הגרפולוגית. הגרפולוגית לא צירפה מסמכים עם חתימת התובעת בהם השתמשה לצורך הבדיקה, מלבד דף חתימות שהוכן במיוחד לצורך הבדיקה. אני סבור שכדי שתוכל הגרפולוגית לבסס את חוות דעתה, היה עליה לבדוק מסמכים נוספים עליהם חתמה התובעת, ככל הניתן, סמוך למועד החתימה הנטענת, ולא להסתמך רק על דף חתימות שהוכן 4 שנים מאוחר יותר, במיוחד לצורך הבדיקה. כך עשתה הגרפולוגית ביחס לחתימתו של אחמד, וכך נכון היה שתעשה גם לגבי חתימת התובעת. התרשמתי מעדותה של הגרפולוגית שהיא לא כל כך הקדישה תשומת לב לחתימת התובעת, אלא לחתימות שיוחסו לאחמד. התרשמותי זו נובעת מכך שחתימתה של התובעת אינה מופיעה בדף החתימות שבמחלוקת שבחוות הדעת; לעומת זאת, ב- "חתימות להשוואה" שבחוות הדעת מופיעה חתימה שהיא לכאורה של התובעת, אך הגרפולוגית לא ידעה להסביר מאיפה החתימה (עמוד 34, שורה 16); ועדותה של הגרפולוגית כי: "... רוב החתימות שבמחלוקת הם ניסיון לחקות את החתימה של אחמד ולכן הדגש בחוות הדעת שלי הייתה על אחמד ..." (עמוד 33, שורה 6). כדי שנטל הבאת הראיות יעבור לבנק, היה על התובעת להביא ראיות, לפחות לכאורה, לכך שהיא אינה חתומה על טופס התובעת. מהסיבות המפורטות לעיל, אינני סבור שהתובעת הרימה את הנטל המופחת החל עליה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לבנק. יותר מכך, משהעידה התובעת שהיא חתומה על טופס התובעת (וזאת עדות ישירה של החותם- התובעת, הדרך העדיפה להוכחת חתימה על מסמך), אין יותר מחלוקת בשאלה זו, והבנק לא נדרש להביא ראיות להוכיח את אשר אינו שנוי במחלוקת. לפיכך אני קובע כי התובעת חתומה על טופס התובעת. חתימת אחמד על "ט-1" עד "ט-3" כדי להוכיח שאחמד אינו חתום על טפסים "ט-1" עד "ט-3" (להלן: "טפסי אחמד"), הצהירה התובעת בתצהיר העדות ראשית מטעמה כי אחמד אמר לה שאינו חתום על הטפסים, וצירפה את חוות דעתה של הגרפולוגית אשר טענה כי בסבירות גבוהה ביותר החתימות שעל טפסי אחמד אינם חתימתו של אחמד, ולא נחתמו על ידו. כמפורט לעיל, נטל השכנוע להוכיח שהחתימה על טפסי אחמד אינה שלו, מוטל על כתפי התובעת, אולם מאחר ומדובר בטענה שלילית, די לה להביא ראיות במידה מופחתת, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הבנק. להלן אבחן אם די בראיות שהביאה התובעת כדי להעביר את הנטל על כתפי הבנק. כדי שנטל הבאת הראיות יעבור לכתפי הבנק, היה על התובעת להעיד את אחמד ההלכה קובעת כי חריג לכלל שהנטל להוכיח את אמיתות החתימה של אדם על מסמך מוטל על כתפי הטוען לנכונות החתימה, הוא כאשר ההתכחשות לחתימה אינה נובעת מתצהירו של החותם (ע"א 8752/07 הנ"ל; שם דובר על נתבע המכחיש את חתימתו, בענייננו, כאשר מדובר בתובעת המכחישה חתימה, חל הכלל מכוח קל וחומר). בענייננו, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הבנק, היה על התובעת להעיד את אחמד, ואין די בעדותה וחוות דעת גרפולוגית. לא ניתן להסתמך על טענתה של התובעת כאילו אחמד אינו חתום על טפסי אחמד, מהסיבות הבאות: בתצהיר העדות הראשית אשר הגישה הצהירה היא כי: "בעלי, אחמד אלעוברה, שהיה מורשה חתימה בחשבון, אמר לי כי גם הוא לא משך את הכספים נשוא החיובים הנ"ל" (סעיף 3). עדות זו היא מפי השמועה, האסורה על פי הדין. בניגוד לתצהירה, בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי לא דיברה עם בעלה על התיק (עמוד 12, שורה 10); לא שאלה אותו אם הוא חתום על המשיכות (עמוד 12, שורה 12); וכי בעלה אף פעם לא התלונן על הפעולות (עמוד 13, שורה 8). כאשר נשאלה אם היא שוללת אפשרות שאחמד חתום על טפסי אחמד, השיבה שאינה יודעת (עמ' 11, שורה 23); וכאשר נשאלה בחקירתה הנגדית, האם אחמד חתום על טפסי אחמד, העידה שאינה יודעת אם מדובר בחתימה של אחמד אם לאו (עמוד 11, שורה 10). לא ניתן להסתפק בחוות הדעת הגרפולוגית לעניין הטענה שאחמד אינו חתום על טפסי אחמד, מהסיבות הבאות: בהעדר עדותו של אחמד, לא ניתן להסתפק בעדותה של הגרפולוגית כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לבנק. הגרפולוגית העידה שמעולם לא פגשה את אחמד (עמוד 23, שורה 3) וכי ביצעה את השוואות החתימות רק לפי צילומים של טפסי אחמד, למרות שתמיד רצוי לבקש את המקור (עמוד 23, שורה 10). שתי עובדות אלה מחלישות עד מאוד את חוות הדעת. לגרפולוגית הוצג מסמך משיכה נוסף, לגביו לא נטען שבוצע בו שימוש בניגוד לדין (סומן לעיל "ט-15"- נספח יב'11 של תצהיר הבנק, אשר סומן בדיון כ- "נ/2"). בכפוף להסתייגותה שאינה יכולה לבדוק את החתימה על דוכן העדים, העידה הגרפולוגית כי אינה יכולה להחליט אם החתימה ע"ג "ט-15", היא חתימתו של אחמד או לא (עמוד 30, שורה 4); היא מעריכה שישנה סבירות שאחמד חתם על "ט-15" (עמוד 25, שורה 19 ביחד עם עמוד 30, שורה 4). הגרפולוגית העידה שהיא רואה דמיון בין "ט-15" ל- "ט-3" (עמוד 30, שורה 30); ויש דמיון רב בין "ט-15" ל- "ט-2" (עמוד 31, שורות 5 עד 7). נוכח זאת, אני סבור שהיה על הגרפולוגית להסיק כי שישנה סבירות שאחמד חתם גם על טפסי אחמד, ולמצער על "ט-2" ו- "ט-3". אי זימונו של אחמד לעדות התובעת נמנעה מלזמן את בעלה- אחמד, לעדות, ולא נתנה לכך הסבר סביר. לטענת ב"כ התובעת, לא הייתה צריכה התובעת לזמן את אחמד לעדות, כי אם הבנק הוא זה שצריך היה לזמן אותו לעדות, זאת כיוון שהנטל להוכיח שהבעל חתם מוטל על כתפי הבנק. אני דוחה טענה זו. אחמד הוא בעלה של התובעת, הוא זה אשר ניהל את החשבון, הוא זה אשר הפקיד כספים בחשבון והוא זה אשר נטען שמשך את הכספים מהחשבון. ברור שהאינטרסים שלו ושל התובעת זהים, ואילו האינטרסים שלו סותרים את אלה של הבנק. לכן, החובה לזמן את אחמד מוטלת הייתה על התובעת. עוד טוען ב"כ התובעת, כי בדיון אשר התקיים ביום27.4.2008, העיד אחמד. אני דוחה גם טענה זו. אמנם באותו מועד, הצהיר אחמד לפרוטוקול שלא חתם על הטפסים, אולם הוא לא הוזהר כדין, וב"כ הבנק לא קיבל הזדמנות לחקור אותו חקירה נגדית, ועל כן אין שום משמעות להצהרה זו. עוד טען ב"כ התובעת כי לפני ישיבת ההוכחות האחרונה, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעם אחמד. הבנק התנגד להגשת התצהיר וטען שהוגש באיחור, וכן התנגד לבקשות התובעת להארכת מועד, לזמן את אחמד כעד מטעם בית המשפט או לזמנו כאדם שנכח באולם. עמדתו השלילית של הבנק ביחס להעדתו של אחמד, כך לטענת ב"כ התובעת, צריכה לשכנע שהבנק מבקש להסתיר את האמת. אני דוחה גם טענה זו. ב- 27.3.12 דחיתי את בקשות התובעת להעיד את אחמד (בקשות 23 ו- 24), מהנימוקים המפורטים בהחלטתי. בר"ע על ההחלטה, נדחתה. על כן, אני סבור שבצדק התנגד הבנק להגשת התצהיר, במועד בו ביקשה לעשות זאת התובעת. נוכח זאת, הימנעותה של התובעת מהבאת ראיה רלוונטיות, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו זומן אחמד לעדות, הייתה עדותו פועלת נגד התובעת [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (1990), ע"א 2115/95 - בתיה אושרוב נ' עליזה פרחי (1997), ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (2011)]. נוכח האמור לעיל, נטל הבאת הראיות לא עבר לכתפי הבנק, והתובעת לא הרימה את נטל השכנוע להוכיח כי חתימתו של אחמד, מזויפת. על כן, אני דוחה את טענת התובעת שהמשיכות שבוצעו באמצעות טפסי אחמד, בוצעו בניגוד לדין. האם סביר שהכספים יעלמו מבלי שהתובעים יבחינו בכך בנוסף למסקנתי שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שלא נמשכו מחשבונה כספים בניגוד לדין, אני סבור שבחומר אשר הוגש על ידי הבנק יש חיזוק משמעותי למסקנה כי לא נמשכו כספים מהחשבון בניגוד לדין. משיכת הכספים ארעה במרץ 2004, ואילו התביעה הוגשה ב- 30.11.2006, מבלי שהתובעת הציגה דרישות מוקדמות, במועד סמוך למועד משיכת הכספים. אני סבור שנוכח דרך התנהלות החשבון, בו סכומים אשר הופקדו טופלו (נמשכו, הופקדו בפק"מ או הועברו) באופן כמעט מיידי, אין זה סביר שהתובעים לא יבחינו בהיעלמות סכום של 111,800 ₪ במשך כשנתיים. התובעת העידה שאחמד ניהל את החשבון ופיקח עליו (עמוד 6,שורה 24 ואילך; עמוד 7, שורה 14; עמוד 8, שורה 7; עמוד 12, שורות 6 ו- 27; עמוד 13, שורה 6; ועוד) וכן כי הוא בירר את מצב החשבון (עמוד 13, שורה 2). מעיון בדפי החשבון, עולה כי קיים דפוס פעולה חוזר, על פיו לא נשארו כספים אשר הועברו לחשבון או הופקדו בו, ללא טיפול; וכאשר נוצרה יתרת זכות, טופל הסכום, על ידי העברה או משיכה או השקעה, סמוך מאוד למועד פעולת הזיכוי. כך עיון בדפי החשבון עובר לפני משיכת הכספים באמצעות הטפסים, מלמד כי כל סכום אשר הועבר לחשבון, טופל כמעט באופן מיידי (ולעיתים כמה ימים קודם): ב- 10.1.03 הופקד שיק ע"ס 12,000 ₪, הסכום נמשך ב- 8.1.03 (ט-5); ב- 6.3.03 הוקמה הלוואה ע"ס 45,000 ₪, באותו מועד בוצעה העברה בסכום של 40,000 ₪; ב- 21.5.03 הופקד סכום של 4,000 ₪, סכום של 4,700 ₪ נמשך באותו יום (ט-6); ב- 10.6.03 נפרעו פיקדונות בסכום של 34,288 ₪, באותו יום נמשך סכום של 11,700 ₪, וסכום של 30,000 ₪ הופקד בפיקדון; ב- 23.11.03 הועבר לחשבון סכום של 30,000 ₪, באותו יום הופקד סכום של 15,000 ₪ בפק"מ, וב- 24.11.03 נמשך סכום של 15,000 ₪ (ט-7); ב- 1.12.03 נוכה שיק בסכום של34,288 ₪, באותו מועד נמשך סכום של 34,200 ₪ (ט-8); ב- 15.12.03 ו- 16.12.03 נפרעו שיקים דחויים בסכום של 32,500 ₪, ב- 10.12.03 נמשך סכום של 30,000 ₪ (ט-9); ב- 23.12.03 הופקד סכום של 12,640 ₪, באותו מועד נמשך סכום של 12,600 ₪; ב- 11.1.04 הופקד סכום של 22,190 ₪, באותו המועד נמשך סכום של 22,000 ₪ (ט-10); ב- 25.1.04 הופקד סכום של 22,190 ₪, באותו מועד נמשך סכום של 22,000 ₪; ב- 26.1.04 הופקד סכום של 21,270 ₪, באותו מועד נמשך סכום של 20,000 ₪ (ט-11); ב- 29.1.04 הועבר לחשבון סכום של 15,000 ₪, באותו יום הופקד סכום של 5,000 ₪ בפק"מ, וסכום של 10,000 ₪ נמשך (ט-12); ב- 8.2.04 הופקד סכום של 39,200 ₪, באותו יום נמשך סכום של 39,000 ₪ (ט-13); ב- 16.2.04 נוכה שיק בסכום של 31,136 ₪, באותו יום נמשך סכום של 31,000 ₪ (ט-14). כך גם אחרי משיכת הכספים באמצעות הטפסים: ב- 25.3.04 הופקד סכום של 9,000 ₪ וב- 28.3.04 הופקד סכום של 5,000 ₪, ב- 25.3.04 נמשך סכום של 14,000 ₪ (ט-15); ב- 21.4.04 נוכה שיק בסכום של 13,558 ₪ והופקד סכום של 45,000 ₪, באותו יום הועברו סכומים של 13,500 ₪ ו- 45,000 ₪; ב- 25.4.04 הופקד סכום של 20,000 ₪, באותו יום הועבר סכום של 20,000 ₪; ב- 26.4.04 הופקד סכום של 35,000 ₪, באותו יום הועבר הסכום; ב- 29.4.04 הופקד סכום של 46,000 ₪, באותו יום הועבר הסכום. בצורה דומה טופלו כספים שהופקדו בחשבון במשך כל התקופה לגביה הוצגו לי דפי חשבון, עד לתאריך 31.12.04. בתקופה מה- 1.5.04 עד 31.12.04, הופקדו כספים בחשבון בסכום העולה על 550,000 ₪, וסמוך מאוד למועד הפקדתם, בדר"כ באותו יום, נמשכו הכספים או הועברו. בכל התקופה לא נוצרה יתרת זכות (או חובה) משמעותית בחשבון (אלא, לעיתים, לימים ספורים). בדיוק כפי שנוהל החשבון בכל התקופה, כך טופל הוא בחודש מרץ, בו בוצעו המשיכות מושא מחלוקת: ב- 2.3.04 הופקד שיק בסכום של 34,000 ₪; ובאותו יום נמשך אותו הסכום ("ט-1"). ב- 3.3.04 הופקד סכום של 25,000 ₪; ובאותו יום נמשך סכום של 26,700 ₪ ("ט-2"). ב- 5.3.04 נוכה שיק בסד של 24,628 ₪; וב- 4.3.10 נמשך סכום של 24,500 ₪ ("ט-3"). ב- 21.3.04 הופקד שיק בסך 26,000 ₪; ובאותו יום נמשך סך של 26,600 ₪ ("ט-4"). נוכח האמור לעיל, אם היה נעלם סכום כסף מהחשבון, היו התובעים מבחינים בכך באופן מיידי. אין זה סביר, ולא יעלה על הדעת, שהתובעים לא יבחינו בהיעלמות סכום של 111,800 ₪, מהחשבון במשך תקופה של כשנתיים. האם סבירה הדרך שלטענת התובעת גילו התובעים שהסכום "נעלם" אני סבור שהדרך שלטענת התובעת גילו התובעים שהסכום נעלם, אינה סבירה ואינה אמינה, מהנימוקים שיפורטו להלן. כאשר נשאלה התובע איך גילתה שהכסף נעלם מהחשבון, היא העידה: "ש: את יודעת מתי הכסף הזה נעלם מהחשבון ? ת: לא יודעת. ש: מתי עלית על כך שנעלם כסף מהחשבון ? ת: כששמענו שיש פרשיות גניבה בבנק. ... ש: מה ההוכחה שיש לך שבעלך לא לקח את זה ? ת: ההוכחה לכך שבעלי לא לקח את הכסף כיוון שבדקנו התברר לנו שיש משיכות בסכומים גדולים כאשר בדר"כ אנחנו מושכים סכומים קטנים לצורכי הבית. ... ש: איך את יודעת להבדיל בין סכומים גדולים שנעלמו מהחשבון לעומת הסכומים הקטנים ? ת: אנחנו שמנו לב שנעלמו סכומים גדולים לא כמו הסכומים שאנו רגילים למשוך. ... ת: אני לא יודעת. ששמענו על פרשיות הגניבה בבנק בדקנו את החשבון ומצאנו שיש משיכות כאלה" (עמוד 9 שורה 2 עד עמוד 10 שורה 7). תשובות התובעת אינן הגיוניות, אינן אמינות וסותרות את התנהלות החשבון. כאמור, הוצגו לי דפי חשבון של שנתיים (מתחילת 2003 עד סוף 2004), במשך כל התקופה התנהל החשבון בצורה דומה, כאשר נמשכו פעמים רבות כספים בסכומים דומים לסכום המשיכה באמצעות הטפסים, ולעיתים אף סכומים גבוהים יותר. לכך יש להוסיף את עדותה של התובעת כי אחמד אף פעם לא התלונן בפניה על היעלמות הכספים (עמוד 13, שורה 8). נוכח האמור לעיל ונוכח העובדה שאין אפשרות שאחמד לא היה מבחין בהיעלמות כספים מהחשבון, אינני סבור שיש אמת בטענה כי לאחר שנתיים נתגלה לתובעים שנעלמו כספים מהחשבון. עדותה של התובעת לא מצאתי שעדותה של התובעת הייתה משכנעת. כמפורט לעיל, קיימות סתירות רבות בעדותה של התובעת, ולכך יש להוסיף את הסתירות המהותיות הבאות: בחקירתה הנגדית העידה כי מעולם לא משכה כסף מהחשבון (עמוד 7, שורות 14, 16 ו- 26; עמוד 12, שורה 32), אולם בתצהיר תשובות לשאלון, היא הצהירה כי כספים נמשכו מהחשבון בטופס על ידה או על ידי בעלה (שאלה 3.43). התובעת טענה שהיא חתמה רק על מסמכי פתיחת החשבון (עמוד 8, שורה 15), אך מצד שני העידה שכשהייתה בבנק (תמיד ביחד עם אחמד), היא הייתה חותמת על מסמכים שפקידת הבנק אמרה לה לחתום (עמוד 8, שורה 23) (ככל הנראה, באחד מביקוריה בבנק עם אחמד, חתמה היא על טופס משיכת הכספים, "ט-4"). התוצאה אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם את הוצאות הבנק בסך 20,000 ₪. בנקמשיכת כספים מחשבון בנקחשבון בנק