מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת דירה בין בני זוג לפני עיקול: לפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, במסגרתה עולה שאלת התחרות שבין צו עיקול שהוטל על זכויות הבעל בדירה לטובת נושה שלו ולבין זכויות האישה במלוא הדירה, מכוח הסכם מכר שנערך בין האישה והבעל קודם להטלת צו העיקול ואשר בגינו לא נרשמה הערת אזהרה לטובת האישה על חלקו של הבעל בדירה. התובע, עו"ד ישי גלעדי, שמונה ככונס נכסים על חלקו של בעלה של הנתבעת בדירה, הרשומה בחלקים שווים על שם האישה והבעל, מבקש מביהמ"ש להורות על פירוק השיתוף בדירה, וזאת לצורך גביית חובו של הבעל לנושה המיוצג על ידי התובע, מתוך חלקו של הבעל בדירה. רקע הנתבעת ובעלה לשעבר מר מיכאל איינמר (להלן: "החייב") היו נשואים זה לזו במועדים העיקריים הרלוונטיים לתביעה דנא. מאז שנת 2002 ועד היום ניהלו הנתבעת והחייב הליכים שונים בביהמ"ש לענייני משפחה וכן בבית הדין הרבני בת"א. כמו כן, התנהלה כנגד החייב, שותפו והחברה שהפעילו השניים, תביעה (כספית ולפינוי), שהוגשה ע"י מר מנוביץ (להלן: "מנוביץ"), שבגין חובו של החייב שנפסק במסגרת התביעה הנ"ל, הוגשה התביעה דנא לפירוק שיתוף. להלן יתוארו עיקרי ההליכים השונים הנזכרים לעיל ואשר העובדות שבבסיסם דרושות לצורך הכרעה בטענות הצדדים בתיק זה. ההליכים בביהמ"ש לענייני משפחה ובבית הדין הרבני בשנת 2001 הגישה הנתבעת תביעה כנגד החייב לביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 86071/01). בשנת 2002 הגיש החייב תביעה לגירושין כנגד הנתבעת בבית הדין הרבני בת"א. בסמוך לאחר מכן, עזב החייב את הבית. ביום 12.07.07 הגיעו החייב והנתבעת להסכם שניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם") וזאת במסגרת תמ"ש 86071/01 הנ"ל. הפרטים העיקריים הרלוונטיים לעניינינו מתוך הסכם זה, הינם כי הוסכם שהנתבעת תקבל את כל זכויות החייב בדירה נשוא התביעה דנא (שהייתה רשומה בזמנו ועודנה רשומה על שם החייב והנתבעת בחלקים שווים). כן הוסכם כי הנתבעת לוקחת על עצמה את כל הזכויות והחובות של החייב בעסק שנוהל על ידו באמצעות חברה שבבעלותו ואשר שמה וידיאו פופ גבעתיים בע"מ (להלן: "העסק" או "החברה" לפי העניין). הנתבעת התחייבה לשלם בתמורה לזכויות החייב בעסק וזכויותיו בדירה, סכום של 40,000$ עד ליום 30.01.08. עוד נקבע בהסכם זה כי זכויות החייב בדירה יועברו על שם הנתבעת מיד לאחר תשלום הסכום הנזכר לעיל. יודגש כי לא נרשמה הערת אזהרה בגין התחייבות החייב להעביר את חלקו בדירה לנתבעת. לאחר כחודשיים, בחודש ספטמבר 2007, הגיש החייב כנגד הנתבעת תביעה לאכיפת ההסכם (תמ"ש 86072/01). כמו כן, הגיש החייב ביום 27.10.09 תביעה נוספת לגירושין לבית הדין הרבני בת"א. במסגרת הדיונים שנערכו בתביעת האכיפה בביהמ"ש לענייני משפחה, הסתבר כי הנתבעת, שלא הייתה מיוצגת באותה תביעה, התלבטה האם לפעול לביטול ההסכם אם לאו וזאת על רקע טענותיה בדבר היותו פוגע ומקפח אותה, עקב כך שהחובות של העסק שהיא לקחה על עצמה במסגרת ההסכם, הסתברו כגבוהים משמעותית מהסכום שהוצהר ע"י החייב (600,000 ₪). בעקבות כך, החייב הצהיר באותו דיון כי הוא ייקח על עצמו כל סכום חוב של העסק מעל הסכום הנ"ל. חרף זאת, הנתבעת עדיין התלבטה בנושא וציינה כי אינה יודעת כיצד לנהוג. בהחלטת ביהמ"ש שניתנה ביום 17.04.08, נקבע כי על הנתבעת להופיע לדיון הבא כשהיא מיוצגת. בדיון הבא שנערך ביום 18.05.08, שאליו התייצבה שוב בגפה, ציינה הנתבעת כי ייצוג ע"י עו"ד הינו יקר עבורה ואינה יכולה לעמוד בכך. כמו כן, ציינה כי לאחר התייעצות עם עו"ד, היא רוצה לבטל את ההסכם והיא מוכנה לפירוק שיתוף בדירה. עוד ציינה הנתבעת כי אין לה איך לשלם את הסכום של 40,000$ שהתחייבה לשלם במסגרת ההסכם. הנתבעת ציינה כי הציעה לחייב שייקח את העסק. באותו דיון ביקש ב"כ החייב לאכוף את ההסכם וכן ציין כי אם לא ישולם על ידי הנתבעת הסכום של 40,000$, סכום זה ייגבה החייב מתוך תמורת הדירה שתימכר למרבה במחיר. בתום הדיון החליט ביהמ"ש כי בין היתר מאחר והנתבעת טוענת כי רצונה בביטול ההסכם, אולם לא טרחה להגיש כל תובענה מתאימה בעניין, הרי שבנסיבות אלה, ולאחר שהתובע ימציא אסמכתאות לפיהן הסדיר את החובות של העסק שמעבר לסכום של 600,000 ₪, יינתנו סעדים בעניין אכיפת ההסכם ופסק הדין שנתן לו תוקף. בסופו של דבר, ניתן ביום 11.10.09 פסק דין ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. בפסק הדין נקבע כי לאחר שניתנו לנתבעת הזדמנויות אין ספור להיות מיוצגת ולפעול במסגרת אותו הליך והיא לא עשתה כן, ממנה בית המשפט את ב"כ החייב, עו"ד אלפסי, לאכיפת ההסכם. ביום 7.2.10 מינה בית המשפט את עו"ד אלפסי ככונס נכסים לשם מכירת הדירה לצורך כיסוי חובות העסק עד לסך של 600,000 ₪ ולצורך תשלום 40,000$ מתוך תמורת הדירה לידיו של החייב והעברת היתרה לידיה של הנתבעת. כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, בסופו של דבר וביום 5.10.11, עו"ד אלפסי שוחרר מתפקידו לבקשתו, לאחר שלא זכה לשיתוף פעולה מצד הנתבעת ולאחר שלקוחו, החייב, ניתק עמו קשר. במקביל לחלק מההליכים הנ"ל, התנהלו הליכים בין החייב והנתבעת בבית הדין הרבני. החייב הגיש ביום 27.10.09 תביעת גירושין נוספת נגד הנתבעת. הנתבעת הגישה ביום 16.2.10 תביעה לתשלום כתובתה. ביום 3.5.10 ניתן על ידי בית הדין הרבני, בהסכמת הנתבעת והחייב, פסק דין המורה על גירושיהם זה מזו. עוד נקבע כי עניין הכתובה והפיצוי בגינה ידון לאחר סידור הגט. כמו כן, נקבע כי הסכום של 40,000$ שחייבת הנתבעת לחייב בגין זכויותיו בדירה, יעוקלו עד למתן פסק הדין בעניין הכתובה. הצדדים המשיכו בדיונים בפני בית הדין הרבני בעניין הכתובה עד חודש מאי 2012. ככל הנראה עד למועד הגשת סיכומי הצדדים ועד עתה, לא ניתנה הכרעה בעניין הכתובה ולפחות לא ניתנה כל הודעה לבית המשפט בעניין זה על ידי הצדדים. תביעתו של מר מנוביץ כנגד החברה, הסכם הפשרה, פתיחת תיק ההוצל"פ ופעולותיו של מנוביץ להיפרע מחלקו של החייב בדירה במקביל לניהול הליכים בין החייב ולבין הנתבעת בביהמ"ש לענייני משפחה ובבית הדין הרבני כאמור לעיל, התנהלו הליכים בבית המשפט ולאחר מכן בהוצל"פ בין מנוביץ ולבין החברה והערבים לה (החייב ומר וינקורוב), כשהנתבעת מעורבת בחלק מהליכים אלה כנציגת החברה. כך למשל, בחודש מרץ 2008, הגיש מנוביץ תביעה כנגד החברה, ששכרה ממנו את החנות וכן כנגד מר זאב וינקורוב והחייב, אשר כאמור ערבו להתחייבויות החברה לפי הסכם השכירות וזאת בגין פיצוי מוסכם יומי בשיעור 100$ ליום, שנקבע בהסכם השכירות, עבור איחור בפינוי החנות, תוך כך שהתבקש גם סעד של פינוי החברה מהחנות. כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי החברה שכרה שתי חנויות סמוכות אחת לשנייה, אחת השייכת למנוביץ והשנייה השייכת למשפחת לינדנבאום, כשהקיר המפריד בין שתי החנויות הוסר, תוך כך שהחברה התחייבה להשיב קיר זה על כנו בתם תקופת השכירות. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך פסק הדין. מכל מקום, לדיון שהתקיים ביום 4.9.08 בפני כבוד השופטת ברקוביץ' בתביעה הנ"ל, התייצבו עו"ד גלעדי מטעם התובע, עו"ד רקובר, שייצג את החברה ואת הערב מר וינקורוב וכן התייצבה הנתבעת עצמה. החייב, שהיה הנתבע השלישי בתביעה, לא התייצב. כעולה מפרוטוקול הדיון (צורף כנספח א' לתשובת הנתבעת לתגובת התובע לבקשתה לתיקון תשובתה להמרצת הפתיחה בתיק דנא), הצדדים הגיעו להסכם באותו מעמד, שקיבל תוקף של פסק דין, שלפיו הנתבעים באותה תביעה יפנו את החנות עד ליום 30.11.08 בהתאם לתנאי השכירות ואם לא יעשו כן, יחול קנס של 100$ ליום על כל יום איחור בהשבת החנות. במועד כלשהו בסמוך לאחר המועד המוסכם לפינוי, הגיש מנוביץ את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל עקב אי פינוי החנות במועד ונוכח הפיצוי היומי בשיעור 100$ שנקבע בהסכם לכל יום של איחור בפינוי החנות. תיק ההוצל"פ נפתח על סכום מקורי של 111,000 ₪ (ראה ס' 21 ז' לתצהיר העדות הראשי של מנוביץ). ביום 15.12.09 מונה התובע עו"ד גלעדי, ככונס נכסים על חלקו של החייב בדירה (ראה ס' 4 למכתבו של התובע נספח 3 לתצהיר מנוביץ). בסמוך לאחר מכן, ככל הנראה בחודש מרץ 2010, ביקש מנוביץ מראש ההוצל"פ להגדיל את סכום החוב בתיק בכ-51,491 ₪ נכון ליום 13.5.09 (ככל הנראה בגין הצטברות הקנסות היומיים) וזאת לאחר שלטענתו השלים בכוחות עצמו את מלאכת השבת מצב החנות לקדמותה והביאה למצב שבו הייתה אמורה להימסר על ידי החברה (ראה הבקשה נספח 8 לתצהיר מנוביץ). במקביל לאירועים הנ"ל פעל התובע למכור את חלקו של החייב בדירה, מתוך מטרה לגבות כך את חובו של מנוביץ מן החייב ומתוך כוונה שהקונה יהפוך שותף של הנתבעת בדירה ויפעל הוא לפירוק השיתוף בה. דא עקא, בשלב אישור העסקה, התנגדה הנתבעת למכר זה, תוך שציינה כי עו"ד אלפסי מונה ככונס נכסים לצורך מכירת הדירה בשלמותה ולצורך תשלום חובות העסק מתוך התמורה. בעקבות כך, ראש ההוצל"פ לא אישר את מכירת חלקו של החייב בלבד בדירה והורה על מכירת הדירה באמצעות עו"ד אלפסי במסגרת הליכי הכינוס בבית המשפט לענייני משפחה. התכתבות שבין התובע ולבין עו"ד אלפסי שנערכה בחודש פברואר 2010 לא הניבה הסכמה כלשהי. בשלב מסוים פנה מנוביץ באמצעות עו"ד גלעדי לביהמ"ש לענייני משפחה בתיק תמ"ש 86071/01, בבקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש מבית המשפט להורות לעו"ד אלפסי לשלם לו את סכום החוב שחייב לו החייב בתיק ההוצל"פ ואשר כבר עמד בזמנו על סכום של כ- 180,000 ₪. מנוביץ ביקש כי החוב ישולם לו על דרך של שעבוד הדירה כנגד קבלת הלוואה שכספיה יועברו למנוביץ לצורך סילוק החוב עד למכירת הדירה בהליכים שבין החייב והנתבעת. לחילופין, ביקש מנוביץ להשהות את מינויו של עו"ד אלפסי ככונס נכסים ולהחיות את מינויו של בא כוחו, עו"ד גלעדי, ככונס נכסים, לצורך המשך מכירת מחצית הדירה כפי שנעשה בעבר. בדיון שהתקיים בבקשתו ביום 15.10.11 התנגדו עו"ד אלפסי וב"כ הנתבעת דאז עו"ד רפי שדמי לבקשתו של מנוביץ. כמו כן עו"ד אלפסי, ביקש מביהמ"ש לשחרר אותו מתפקידו ככונס נכסים וזאת עקב אי שיתוף פעולה מצד הנתבעת, כמו גם היעלמותו של החייב, שניתק כל קשר עמו. בהחלטה שניתנה בתום הדיון, ביהמ"ש ביטל את מינויו של עו"ד אלפסי ככונס נכסים וקבע כי המשך ביצוע פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הנתבעת ולבין החייב משנת 2007 בדבר העברת זכויות החייב בדירה לידיה ושאר הנושאים שנכללו בהסכם, יהיה בלשכת ההוצל"פ וכי ככל שיידרש ימונה שם כונס נכסים. בעקבות כך, הגיש מנוביץ בקשה לראש ההוצל"פ במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח על ידו לגביית פסק הדין שניתן לטובתו כנגד החייב, לאשר את חידוש הליכי מכירת חלקו של החייב בדירה בלבד. ראש ההוצל"פ דחה בקשה זו, תוך שציין כי בקשה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. עוד פרט נוסף שמן הראוי לציין הנו כי הנתבעת הגישה בקשה להקטנת החוב בתיק ההוצל"פ וזאת בשל טענתה שלפיה היא פינתה את החנות כדין עוד בחודש דצמבר 2008. רשם ההוצל"פ דחה בהחלטתו מיום 22.3.12 את בקשתה של הנתבעת. ביום 20.5.12 ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת על ההחלטה הנ"ל. לפי פסק הדין, הורה כבוד השופט מאור על החזרת התיק לרשם ההוצל"פ, על מנת שיפנה אותה אל ההחלטות הספציפיות שאליהן התכוון בהחלטתו ובמידת הצורך לאחר מכן תוכל הנתבעת לשקול פנייה נוספת אל כבוד הרשם, אשר יברר טענותיה לגופן. יצוין כי נכון למועד הגשת סיכומי הנתבעת, שהוגשו ביום 6.3.13, טרם ניתנה החלטתו הסופית המחודשת של הרשם בנושא הנ"ל, כך לפחות לפי טענת הנתבעת בסיכומיה (ראה סעיף 22 לסיכומיה). תמצית ההליכים בתביעה דנא בעקבות כל האמור לעיל, הגיש עו"ד גלעדי, בתוקף תפקידו ככונס נכסים על חלקו של החייב בדירה, את התביעה דנא לפירוק שיתוף במקרקעין וזאת לצורך גביית חובו של החייב כלפי מנוביץ מתוך חלקו של החייב בדירה, חוב אשר במועד הגשת התביעה הגיע לכדי כ-200,000 ₪. במסגרת התשובה המקורית של הנתבעת להמרצת הפתיחה נטען כי במסגרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני נקבע כי זכויות החייב בדירה יועברו לנתבעת בתמורה ל-40,000$ וכי סכום זה יעוקל עד למתן פסק דין סופי בעניין הכתובה. עוד נטען כי לחייב לכל היותר זכויות על סך של 40,000$ בדירה אשר עוקלו ע"פ פסק הדין ושלא ניתנים עוד למימוש כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בעניין הכתובה. עוד נטען כי אין לחייב זכויות קנייניות בדירה למעט זכות לקבלת 40,000$ לאחר ההכרעה בעניין הכתובה. נטען כי התובע עושה שימוש שלא כדין בפסק הדין שבידיו ומבקש לממש זכויות של החייב בדירה אשר אינן קיימות עוד. עוד טענה הנתבעת כי יש לראות אותה כדיירת מוגנת על חלקו של החייב בדירה וכבעלת מחצית השנייה של הדירה דבר המבטל את הצורך בפירוק השיתוף. לאחר שהחליפה הנתבעת את בא כוחה, הסתבר מטענות שהעלה בא כוחה החדש, כי בניגוד למה שניתן היה להבין מהתשובה המקורית של הנתבעת, כאילו ההסכם להעברת חלקו של החייב בדירה לנתבעת נערך ונולד רק בשנת 2010, היינו לאחר מתן צו העיקול, הרי שההסכם שבמסגרתו העביר החייב את חלקו בדירה לנתבעת, נערך עוד בשנת 2007 ואף ניתן לו תוקף של פסק דין, היינו הרבה לפני צו העיקול. נוכח דברים אלה, טען בא כוחה החדש של הנתבעת כי על רקע ההלכה שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נגד מזל אהרונוב, פד"י נג (4), עמ' 199 (להלן: "הלכת אהרונוב"), הרי שהגם שחלקו של החייב בדירה טרם נרשם על שמה והגם שלא נרשמה הערת אזהרה לטובתה בגין התחייבות החייב להעביר לה את חלקו בדירה והגם שהיא טרם שילמה את התמורה המוסכמת בגין העברת חלקו של החייב בדירה לטובתה, הרי שעל רקע העובדה שצו העיקול שהוטל על חלקו של החייב בדירה הוטל לאחר ההסכם שבמסגרתו התחייב החייב להעביר לה את חלקו בדירה, ההסכם הנ"ל גובר על צו העיקול ומרגע שנחתם ההסכם, יש לראות אותה כבעלת כל הדירה כולה, כשמשמעות הדבר שלא ניתן לעקל את הדירה בגין חוב של החייב כלפי מנוביץ. בעקבות העלאת טענה חדשה זו הוגשה בקשה לתיקון תשובת הנתבעת להמרצת הפתיחה. לאחר קבלת תגובת התובע, התרתי את תיקון התשובה, כפי החלטתי שניתנה בעניין זה ביום 29.5.12 ומנימוקיה. במסגרת שמיעת הראיות בתיק, העידו הנתבעת ומנוביץ. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון המחלוקת העיקרית, אם כן, בין הצדדים בתיק זה הינה האם צו העיקול שהוטל על חלקו של החייב בדירה, גובר על ההסכם שנערך קודם לכן בין החייב ולבין הנתבעת ואשר לפיו חלקו של החייב בדירה נמכר לנתבעת יחד עם העסק בתמורה לסכום של 40,000$. כאמור, נסיבות דומות כבר נדונו בהרחבה במסגרת הלכת אהרונוב, כשנקבע חד משמעית ופה אחד (אם כי לא פה אחד באשר לטעמים שהובילו לדחיית הערעור שם), כי בנסיבות כאמור, צו העיקול נדחה מפני הסכם הגירושין המוקדם. פסק דינו הנ"ל של ביהמ"ש העליון משתרע על כ-60 עמודים, אולם תמצית הנימוק של ביהמ"ש הייתה כדקלמן: "כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זכות זו, בטרם נרשמה, היא זכות "מעין-קניינית". היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. כתוצאה מכך נשלל מנושה- בן נושה מכוח עסקה נוגדת ובין נושה בכוח נשייה שאינה קשורה כלל לנכס- הכוח למשש את זכותו כלפי החייב-המוכר באמצעות הנכס הנמכר. על כן מתגבר הקונה על נושה של המוכר, המטיל עיקול על הנכס. לעניין זה אין כל נפקות לרישום העיקול ע"י הנושה במרשם המקרקעין, שכן רישום העיקול אינו מעניק קניין למי שבלעדיו אין לו קניין". (עמ' 240 לפסק הדין ליד האותיות א'-ג'). מקריאת סיכומי התובע נראה לביהמ"ש כי הגם שהתובע טוען שהלכת אהרונוב אינה חלה על המקרה דנא, עם זאת, נראה כי גם התובע מכיר בכך שהשלד העיקרי של הנסיבות שהיה מונח בפני ביהמ"ש בפרשת אהרונוב, הוא זהה לזה שמונח לפני ביהמ"ש הזה, כאשר טענתו של התובע בדבר אי תחולתה של הלכת אהרונוב, מכוונת יותר לחריגים כאלה ואחרים אשר לפי טענתו של התובע נקבעו במסגרת הלכת אהרונוב ואשר לעניות דעתו חלים במקרה דנא. התובע מעלה שני נימוקים מרכזיים שמכוחם אין תחולה להלכת אהרונוב, האחד, כי הנתבעת עצמה ויתרה על זכות הקדימה שלה בדירה וכי כך גם החליט ביהמ"ש לענייני משפחה והשני, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב (ראה סעיף 9 לסיכומי התובע). התובע מעלה שורה של טענות נוספות במסגרת הנימוקים הנ"ל אולם גם לצדם. האם ויתרה הנתבעת על זכות הקדימה שלה בדירה? האם כך החליט בית המשפט לענייני משפחה? טוען התובע כי ויתור הנתבעת על זכות הקדימה שלה עולה מדברים שהצהיר בא כוחה בסעיף 12 לתשובה המקורית של הנתבעת להמרצת הפתיחה. במסגרת סעיף זה טענה הנתבעת כי לאור פסק הדין שניתן ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נגד עו"ד אייל שוורץ- פורסם באתרים משפטיים, יש לראות את מעמדה של הנתבעת כדיירת מוגנת על חלקו של החייב בדירה וכי אז אין למעשה כל משמעות לפירוק השיתוף שכן לכל הפחות מחצית הדירה שייכת לנתבעת בלאו הכי ולגבי המחצית השנייה, היא מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר. אין בידי לקבל טענת התובע כי האמור לעיל מעיד על ויתור הנתבעת על זכות הקדימה שיש לה על העיקול שהטיל מנוביץ. במסגרת אותה תשובה מקורית להמרצת הפתיחה, טענה הנתבעת בנוסף ובאותה נשימה, תוך אמנם הפניה להסכם בבית הדין הרבני ביום 3.5.10 ומבלי להזכיר את ההסכם משנת 2007 בבית המשפט לענייני משפחה, כי אין לחייב זכויות קנייניות במקרקעין, למעט זכות לקבלת 40,000$ ואף זאת לאחר שיוכרע עניין הכתובה (ראה סעיף 5-4 לתשובה). לאור זאת ובכלל מעיון בתשובתה המקורית של הנתבעת, ניכר כי הטענה בדבר דיירות מוגנת שנטענה בסעיף 12 לתשובה, הועלתה כטענה חלופית בלבד. זאת ועוד: בתשובה המתוקנת שהגישה הנתבעת להמרצת הפתיחה, היא זאת שעומדת לפני, טענה הנתבעת במפורש לבעלות על מלוא הדירה בהסתמך על הלכת אהרונוב. בנסיבות אלה, איני סבור שהניסוח הלא מוצלח של התשובה המקורית של הנתבעת כמו גם המחדל מלאזכר את ההסכם משנת 2007 או העדר טיעון והפניה מפורשים על בסיס הלכת אהרונוב, צריך לפעול לרעתה של הנתבעת, בפרט כשאין עוררין על קיומו של ההסכם משנת 2007. גם הטענה שלפיה ויתור הנתבעת עולה מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, דינה להידחות. להפך, מהחלטות בית המשפט לענייני משפחה עולה כי הוא הורה על אכיפת ההסכם, חרף העובדה שהנתבעת הביעה ספקות לגבי רצונה להמשיך בו ואף הביעה רצונה לבטלו. בית המשפט לא קיבל זאת ועל רקע עמידתו של החייב על אכיפת ההסכם ואי הגשת כל תובענה לביטול ההסכם מצד הנתבעת, מינה את עו"ד אלפסי למכור את הדירה לצורך תשלום חובות העסק שלקחה על עצמה הנתבעת כמו גם לצורך גביית חובה של הנתבעת כלפי החייב בגין זכויות החייב בדירה (אותם 40,000$). החלטות אלה של בית המשפט לענייני משפחה מעידות על כך שבית המשפט ראה בדירה כשייכת כולה לנתבעת ולא כטענת התובע כאילו ויתרה על זכותה לקבלת חלקו של החייב בדירה. האם הסכימה הנתבעת לתשלום חובו של החייב למנוביץ מתוך תמורת הדירה? טענה נוספת שטוען התובע הינה כי עו"ד אלפסי הודיע לעו"ד גלעדי כי במסגרת מכירת הדירה כפנויה לצורך גביית חובה של הנתבעת לחייב בסך של 40,000$ ולצורך כיסוי החובות של העסק שלקחה על עצמה הנתבעת עד לסכום של 600,000 ₪, ישולם גם חובו של החייב לתובע. התובע מסתמך בעניין זה על מכתבו של עו"ד אלפסי אל עו"ד גלעדי מיום 22.2.10 (נספח 4 לתצהיר מר מנוביץ). גם כאן, אין בידי לקבל את טענת התובע. עו"ד אלפסי במכתבו הנ"ל, אמנם הודיע לעו"ד גלעדי כי החוב ישולם מתוך כספי מכירת הדירה, אולם הודעתו זו אינה מחייבת את הנתבעת. עו"ד אלפסי לא היה בא כוחה של הנתבעת בשום שלב, אלא להיפך, שימש כבא כוחו של החייב. גם בתפקידו ככונס נכסים, לא מונה עו"ד אלפסי כדי לגבות את חובו של מנוביץ, אלא כדי לגבות מתוך תמורת הדירה את חובה של הנתבעת כלפי החייב בהתאם להסכם. לא מצאתי כל ראיה בתיק שממנה ניתן להסיק שהנתבעת הסכימה בשלב כלשהו שחובו של החייב כלפי מנוביץ ייפרע מתוך תמורת הדירה והרי לפי ההסכם שבינה ולבין החייב, הדירה הפכה להיות כולה שלה, כך שגם אין זה מתקבל על הדעת, כי היא תסכים לכך וזאת בין היתר על רקע העובדה שהחוב הפסוק לטובת מנוביץ הינו של החברה ואינו שלה. כזכור, התביעה של מנוביץ הוגשה כנגד החברה, מר וינקורוב והחייב בלבד. גם פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפינוי החנות עד מועד נקוב ותשלום קנס יומי לפי ההסכם אם לא יעשה כן, מתייחס רק לצדדים לתביעה (כעולה במפורש מפרוטוקול הדיון בתביעה הנ"ל - נספח א' לתשובת הנתבעת לתגובת התובע לבקשת הנתבעת לתיקון תשובתה להמרצת הפתיחה). האם הנתבעת הייתה שותפה ליצירת החוב נשוא פסק הדין? טוען התובע כי בהתאם לסעיף 33 לפסק הדין של כב' השופטת שטרסברג-כהן במסגרת הלכת אהרונוב, נקבע כי אם הוכח שמקור החובות הוא במעורבות האישה, כי אז לא תחול הלכת אהרונוב, תוך ציטוט דברים שנקבעו בסיפא של אותו סעיף, שמהם מסיק התובע כי פעולה בחוסר תום לב לצורך סיכול גבייתו של החוב תביא להעדר תחולה של הלכת אהרונוב. טוען התובע כי הנתבעת הייתה שותפה ולמעשה אחראית בלעדית ליצירת החוב נשוא פסק הדין ועל כן יש לראות בה כמי שנהגה בחוסר תום לב. בהתאם, טוען התובע, יש צידוק כי חוב זה ייפרע מתוך תמורת הדירה, גם אם החייב התחייב, קודם להטלת העיקול, להעביר לנתבעת את חלקו בדירה. דא עקא, במקרה דנא, לא מצאתי כי הנתבעת פעלה לסיכול גביית החוב וגם לא פעלה בחוסר תום לב להגדלת החוב וממילא לא ניתן לומר כי החוב שנוצר בגין החזרת החנות באיחור כביכול הינו חוב משותף שלה ושל החייב וזאת לא רק על רקע מסקנתי ביחס לשאלת אחריותה האישית של הנתבעת לפסק הדין אלא גם על רקע העובדה שפעלה לאחר פסק הדין כמנהלת חברת וידיאו פופ ולא באופן אישי. הסכם השכירות נחתם בין חברת וידיאו פופ גבעתיים בע"מ ולבין מר מנוביץ. מר וינקורוב והחייב חתמו כערבים לחוזה השכירות (ראה כתב התביעה שהגיש התובע נספח כא' לבקשת הנתבעת לתיקון תשובתה להמרצת הפתיחה). מכאן, שהנתבעת לא התחייבה לשלם למר מנוביץ מעולם דמי שכירות ואין בינה ולבינו יריבות כלשהי וגם לא ניתנה כל ערבות ע"י הנתבעת למר מנוביץ ביחס להתחייבויות חברת וידיאו פופ או בכלל. אמנם, הנתבעת התייצבה לדיון שנערך במסגרת התביעה הנ"ל ואשר במסגרתו הושג הסכם הפשרה. עם זאת, לא עולה מפרוטוקול הדיון כי הנתבעת לקחה על עצמה אחריות כלשהי לסכומים שנתבעו בתביעה זו. כך למשל, הסכם הפשרה מנוסח באופן שהצדדים להסדר הוגדרו כ"הצדדים", כאשר הנתבעת לא הייתה כאמור "צד" לאותה תביעה. עצם העובדה ששמה נרשם אך ורק ליד הכותרת "נוכחים", מחזק מסקנה זו וזאת מעבר לנדרש (במאמר מוסגר אציין כי ליד שמה של הנתבעת "פרודתו של נתבע 3 והמשיבה 4 בבקשה", אולם לא הוכח לפני על ידי התובע באיזה בקשה מדובר היה, התשובה לכך לא עולה מהפרוטוקול ומכל מקום, אין בכל כדי לשנות מן העובדה שהנתבעת לא הייתה צד לתביעה). גם גוף ההסדר מטיל התחייבויות אך ורק על הנתבעים באותה תביעה וזאת כעולה מהשימוש במילה "נתבעים" בגוף ההסדר. הנתבעת לא הייתה אחת הנתבעות באותה תביעה. לפיכך, הדעת נותנת, כי לו הנתבעת, שהייתה חיצונית לתביעה ולא צד לה, הייתה מקבלת על עצמה באותו דיון התחייבות אישית כלשהי לתביעה שלא הוגשה כנגדה כלל, היה הדבר נרשם במסגרת הפרוטוקול ומקבל ביטוי בהסכם הפשרה שהוכתב לפרוטוקול ובפסק הדין. בהעדר כל ביטוי כאמור ועל רקע הנימוקים הנ"ל, פשיטא כי הנתבעת לא לקחה על עצמה כל התחייבות אישית. זאת ועוד: כל הפעולות של הנתבעת ביחס לפינוי הנכס על ידי חברת וידיאו פופ, נעשו, אם כן, בתוקף תפקידה כמנהלת בפועל של החברה. העובדה שבהסכם שבין הנתבעת ולבין החייב משנת 2007, הועברו הזכויות והחובות בעסק מהחייב לנתבעת, אינה יכולה לגרוע ממסקנותיי שלעיל, שכן לא ניתן לראות בהתחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת כלפי החייב באותו הסכם, משום נטילה על עצמה של אחריות אישית או ערבות אישית כלפי ספקיה או נושיה של החברה. על רקע ההסדר שבין הנתבעת ולבין החייב משנת 2007, ניתן לומר כי בעוד החייב, חרף ההסכם, המשיך להיות חייב באופן אישי כלפי נושי העסק שלהם נתן ערבות אישית, ככל שנתן, הרי שהנתבעת הפכה להיות חייבת אישית רק כלפיו, אולם כאמור, ביחסים שבין הנתבעת ולבין צדדי ג' הנ"ל, לא נוצרה יריבות אישית עקב ההסדר שבין החייב והנתבעת, לגבי חובות העבר של העסק ועל אחת כמה וכמה שלא לגבי חובות שהעסק יצר לאחר מועד עריכת ההסדר שבין החייב והנתבעת. לפיכך ולעניינינו, גם אם החוב נשוא פסק הדין שהוגש לביצוע ע"י מנוביץ ושבגינו הוגשה התביעה דנא, נובע כולו או רובו מפיצוי מוסכם על איחור בהשבת החנות לידיו של מר מנוביץ, בתקופה שהנתבעת כבר ניהלה את העסק והייתה בעליו, לא ניתן להפוך את הנתבעת כחייבת אישית למלא אחר פסק הדין (שלא ניתן כנגדה כלל), גם אם היא הפכה להיות המנהלת דה-פקטו של חברת וידיאו פופ גבעתיים בע"מ ולא ניתן לראות אותה כחייבת אישית בחוב זה, מבלי שתוגש כנגדה תביעה בנושא ותתברר שאלת האחריות האישית שלה לחוב והאם יש מקום על רקע התנהלותה ביחס להשבת החנות, להרים את מסך ההתאגדות ולראות אותה כחייבת אישית בחובות החברה. למעלה מן הדרוש אציין כי מחומר הראיות שמונח לפני, לא ניתן להגיע למסקנה כי הנתבעת נהגה שלא בתם לב. הנתבעת טוענת כי החנות כן הוחזרה בהתאם לתנאי החוזה ובמועד, כשהמחלוקת העיקרית בין הצדדים בעניין זה נוגעת לבניית קיר בתוך המושכר. כמו כן, עולה כי נוצרה מחלוקת עקב כך שהסתבר שהחנות שהייתה כביכול של מנוביץ, הנה למעשה של משפחת לינדינבאום והחנות שלהם שייכת מנוביץ, כעולה מעדותה של הנתבעת (עמ' 21 ש' 17-21). עניין זה וגובה החוב הפסוק לפי פסק הדין, אינו עומד להכרעה בתביעה דנא ועדיין תלוי ועומד במסגרת תיק ההוצל"פ, אולם מכל החומר שהוגש לפניי, כגון מכתב הנתבעת אל מנוביץ' מיום 19.12.08 וכן מכתב הנתבעת למנוביץ מיום 5.1.09, כמו גם מכתבו של עו"ד גלעדי בשם מנוביץ מיום 26.1.09, כמו גם מעדויות הצדדים, לא אוכל להגיע למסקנה כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב ביחס להשבת החנות. נראה כי קיימת כאן מחלוקת כנה בין הצדדים בעניין זה. האם החוב למנוביץ נכלל בחובות העסק שלקחה על עצמה הנתבעת? כאן המקום לציין כי ממילא לא מצאתי ממש בטענה שלפיה החוב נשוא פסק הדין כלול בחובות העסק שהנתבעת לקחה על עצמה עד לסך של 600,000 ₪. חובות אלה היו קיימים כבר במועד עריכת ההסדר ביום 12.7.07, כעולה מפרוטוקול הדיון של אותו היום בפני ביהמ"ש לענייני משפחה נספח א' לתצהירה של הנתבעת. לעומת זאת, החוב נשוא פסק הדין נובע לכל היותר מחובות שנוצרו למן יום 15.1.08. עובדה זו עולה מכתב התביעה שהגיש מר מנוביץ כנגד חברת וידיאו פופ גבעתיים בע"מ והערבים להתחייבויותיה (נספח כא' לבקשת הנתבעת לתיקון המרצת תשובתה להמרצת הפתיחה). בכתב תביעה זה, נרשם כי חברת וידיאו פופ משלמת רק את דמי השכירות השוטפים בסך 4,000 ₪ לחודש ולא שילמה את הקנס היומי בשיעור 100$ בגין איחור בפינוי למן יום 15.1.08 ועד להגשת התביעה (ראה סעיף 7 ו-9 לכתב התביעה). עיון בכתב התביעה הנ"ל מראה שאין בו התייחסות וגם לא תביעה עבור חובות כלשהם מלפני ינואר 2008. כידוע, לימים, ועקב אי פינוי החנות בהתאם להוראות החוזה, כך לפי גרסת מר מנוביץ לפחות, הוגדל החוב בתיק ההוצל"פ בהתבסס על הוראת הסכם הפשרה שלפיה אם הנתבעים לא יחזירו את החזקה בחנות לפי תנאי החוזה עד ליום 30.11.08, כי אז יכול הקנס היומי בשיעור 100$. כל האמור לעיל נתמך גם בעדותה של הנתבעת, אשר אף נחקרה על כך בחקירתה הנגדית וחזרה וציינה כי מר מנוביץ אמר לה בביהמ"ש כי היא לא חייבת אגורה ואם היא רוצה להישאר בחנות, שתשלם 500 ₪ נוספים לחודש, עדות שהייתה אמינה עלי (ראה עמ' 19, ש' 25-31). האם אי תשלום תמורת הדירה על ידי הנתבעת מונעת את תחולת הלכת אהרונוב? טוען התובע כי גם אם בהלכת אהרונוב נקבע שאי השלמת מלוא התשלום בגין רכישת הדירה לא תמנע את תחולתה של ההלכה, אין קביעה זו חלה מקום שהקונה רק קיבל על עצמו את ההתחייבות להשלמת התמורה וכלל לא עמד בה ואין קביעה זו חלה מקום שהקונה הוא חסר תום לב. לעניין זה, לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בחומר הראיות כמו גם בהלכת אהרונוב, הגעתי למסקנה כי העובדה שאינה שנויה במחלוקת, שלפיה הנתבעת לא שילמה עד היום את תמורת ההסכם משנת 2007 בסך של 40,000$, אינה מונעת את תחולתה של הלכת אהרונוב. דעת הרוב בפסק הדין לעניין תשלום התמורה, הייתה כי אי תשלום מלוא התמורה אינו מונע את תחולת ההלכה. גם בחוות דעתה של כב' השופטת דורנר, אשר ניתנה כדעת יחיד בעניין זה, לא נקבע מסמרות בעניין ומכל מקום, כפי מסקנותיי שפורטו לעיל, לא מצאתי כל חוסר תם לב בהתנהלות הנתבעת ביחס לחובו של מנוביץ. גם ההפניה בהקשר זה לדבריו של כב' השופט חשין בסעיף 20 לחוות דעתו, אינה תומכת במסקנה המבוקשת ע"י התובע. דבריו של כב' השופט חשין שלפיהם "גם יסוד התמורה יידחק בקושי אל עניינו של עיקול מאוחר ...", לא כוונו כלל לתמורה בגין הסכם המכר שקדם בזמנו להטלת העיקול, אלא לשאלת קיומה של מתן תמורה ע"י הנושה שהטיל את העיקול, תוך כך שכב' השופט חשין מסביר שתמורה זו היא תמורה שניתנה בעבר במסגרת עסקת היסוד שבגינה נוצר החוב נשוא העיקול ולא תמורה שנוצרה בסמוך להטלת העיקול, כך שקשה לומר שבעת הטלת העיקול, הנושה יכול לטעון טענת הסתמכות על המרשם, בניגוד למצב של עסקאות נוגדות, שבמסגרתן קיימת סמיכות זמנים בין תשלום התמורה ע"י הרוכש השני ולבין הסתמכותו על המרשם. זאת ועוד: הגם שהחייב ראה בנתבעת בשלב מסוים כמי שהפרה את ההסכם באי תשלום התמורה ובאי תשלום חובות העסק, הוא מעולם לא ביקש לבטל את ההסכם, אלא להפך, ביקש את אכיפתו על ידי מכירת הדירה לצורך גביית חובת הנתבעת כלפיו לפי ההסכם משנת 2007. אין כל ראיה על כך שהחייב ביקש לבטל את ההסכם לאחר מכן ועד היום. גם מפרוטוקולי הדיון בבית הדין הרבני משנת 2010 ו-2011, שצורפו לתשובה המתוקנת של הנתבעת להמרצת הפתיחה, עולה כי החייב המשיך לטעון לאכיפת ההסכם כשההליך היחיד שנותר בינו ולבין הנתבעת הנו דרישתה לתשלום כתובתה וקיזוז שווי כתובתה מהסכום שהיה עליה לשלם לחייב בגין הדירה (40,000$) ומנגד טענת החייב כי יש לקזז את שווי כתובתה על רקע הסדר איזון המשאבים שנעשה ביניהם ועל רקע טענתו כי נותרו חובות של העסק שהנתבעת לא שילמה (הנתבעת טענה בדיונים אלה כי פרעה את כל החובות). משלא בוטל ההסכם מעולם על ידי החייב עצמו, אין לתובע ולמנוביץ פתחון פה בעניין זה ולא ניתן לומר כי בשל כך מנועה הנתבעת מלהסתמך על הלכת אהרונוב. האם תביעת התובע דכאן, כמוה כתביעת כונס כמשמעותה לפי חוות דעתו של השופט אנגלרד? גם ההפניה של התובע אל דבריו של כב' השופט אנגלרד בסעיף 10 לחוות דעתו, לצורך הוכחת זכותו של מר מנוביץ להיפרע את חובו מהחייב באמצעות תביעה של התובע ככונס נכסים במסגרת התביעה דנא, אינה במקומה. הפרשנות של התובע את דבריו של כב' השופט אנגלרד, עם כל הכבוד, הינה שגויה. באותה פסקה, כב' השופט אנגלרד דווקא קובע את ההפך מהמסקנה המבוקשת ע"י התובע. באותה פסקה, נקבע במפורש כי בסיטואציה שלפנינו, מר מנוביץ אינו יכול להטיל עיקול על הדירה עצמה בגין החוב של החייב כלפיו, אלא לכל היותר יכול מר מנוביץ להטיל עיקול על זכותו של החייב לקבל מהנתבעת את התמורה בגין הדירה (באמצעות הטלת עיקול הידוע כעיקול צד שלישי). עוד נקבע כי רק המוכר ולא נושהו של המוכר, רשאי להטיל עיקול על הקרקע עצמה, עד לגובה יתרת החוב שהקונה חייב לו וזאת גם לאחר העברת הבעלות החוקית ולעניינינו, רק החייב עצמו, בעלה של הנתבעת, יכול להטיל עיקול כאמור. בהתאם, ממשיך כב' השופט אנגלרד וקובע כי אם ברצונו של הנושה (לעניינינו מר מנוביץ) להפעיל את זכות העיקול על הקרקע, הקיימת בידי חייבו המוכר (לעניינינו החייב בעלה של הנתבעת), עליו לעשות כן באמצעות כונס נכסים הרשאי לפעול בשם המוכר. משמעות הדבר כי מר מנוביץ יכול היה לכאורה לפעול למינוי כונס נכסים על זכויות החייב כלפי הנתבעת בגין בגין חובה של הנתבעת כלפי החייב לפי ההסכם משנת 2007 לתשלום אותם 40,000$. אפשרות אחרת, קובע כב' השופט אנגלרד הינה, כי המוכר ימחה לנושה את זכויותיו כלפי הקונה לפי חוק המחאת חיובים. מר מנוביץ לא פעל כאמור והרי העיקול שהוטל על הדירה, לא הוטל בגין חובה של הנתבעת לבעלה החייב, אלא בגין חובו של החייב כלפי מר מנוביץ'. מכאן שהתובע ככונס נכסים, לא פועל בתיק זה לגביית חובה של הנתבעת כלפי החייב, אלא לגביית חובו של החייב כלפי מר מנוביץ. מר מנוביץ גם לא קיבל המחאת זכות מעת החייב ביחס לחובה של הנתבעת כלפי החייב. החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.10.11 - האם אישרה לתובע להמשיך בפעולות למכור את הדירה? טוען התובע כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.10.11, התירה לו להמשיך בפעולות למכור את הדירה. אין בידי לקבל טענה זו. בהחלטה זו כל שנקבע הנו כי "המשך ביצוע פסה"ד בתיק זה יהיה בלשכת ההוצל"פ", כשהכוונה הברורה במילים "תיק זה" הנה לתיק התביעה בבית המשפט לענייני משפחה. מכל מקום, ממילא לא היה זה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה לקבוע והוא גם לא דן בכך כלל, האם התובע או מנוביץ זכאים להיפרע מהדירה מכוח העיקול שהוטל והאם עיקול זה גובר על ההסכם שבין הנתבעת לחייב בהתחשב בהלכת אהרונוב. הדיון של בית המשפט לענייני משפחה בבקשת התובע היה דיון צדדי לתיק ונבע מהבקשה שהגיש מנוביץ שמצטער על לומר כי נדונה לכישלון מלכתחילה (על רקע הסעד התמוהה שהתבקש במסגרתה לחיובו של עו"ד אלפסי לקחת הלוואה לצורך תשלום חובו של החייב למנוביץ...). סוף דבר התוצאה הנה כי ההסכם שבין הנתבעת ולבין החייב גובר על צו העיקול. במועד הטלת העיקול על הדירה בגין חובו של החייב למנוביץ, כבר לא היו לחייב זכויות בדירה. הלכת אהרונוב חלה על המקרה דנא ולא מצאתי כל טעם בטיעוני התובע המצדיק החרגת המקרה דנא מן ההלכה. לפיכך, דין תביעת פירוק השיתוף דנא, שמושתתת על הטענה שלחייב זכויות במחצית הדירה, להידחות. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות, ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪, תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי התובע. מכירת דירהבני זוגמקרקעיןעיקול