מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה בירידה מהמדרכה לכביש: לפני תביעה לתשלום פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעת נפילה בכביש הסמוך לביתה בשטח הנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת" או "העיריה"), בשל בור שהיה בכביש. רקע 1. התובעת ילידת 1938 (בחלק מהתיעוד הרפואי מצויין, כי היא ילידת 1937). לגרסתה, ביום 24/2/05 בשעה 19:00 לערך, בצאתה מביתה, ירדה מהמדרכה לכביש. בעת הירידה, נתקעה רגלה של התובעת בבור בתוך האספלט, בסמוך לאבן השפה של המדרכה (להלן:- "הבור"), היא איבדה היא את שווי המשקל ונפלה (האירוע יכונה להלן:- "אירוע התאונה"). כתוצאה מכך, נפגעה התובעת בזרועה הימנית היא הובלה לבית החולים יוספטל, נמצאו נפיחות בזרוע ימין עם הגבלה בתנועות וסימני שיתוק העצב הרדיאלי מימין. צילומי הרנטגן של זרוע ימין הדגימו שבר בשליש המקורב, התובעת טופלה בגבס ושוחררה לביתה ביום 1.3.05 ביום 13/3/05 אושפזה התובעת בבית החולים בברזילי ונותחה לקיבוע פנימי של עצם הזרוע באמצעות מסמר תוך שלדי. עקב אי איחוי של השבר, עברה התובעת ביום- 4/5/05 ניתוח להוצאת בורג נעילה ומניפולציה של הכתף וביום 29/6/05 אושפזה שוב ועברה מניפולציה נוספת של כתף ימין. כתוצאה מאירוע התאונה נותרה בתובעת נכות לצמיתות. 2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות, כאשר הנתבעות כופרות בעצם קרות התאונה באופן המתואר; כן חלוקים ביניהם הצדדים בשאלת גובה הנזק ובית המשפט נדרש הן לשאלת האחריות והן לשאלת הנזק. אופן אירוע התאונה: 3. להוכחת התאונה באופן המתואר על ידה, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעמה, בו תארה אופן התרחשות התאונה והעידה כך: "4. ביום 24/02/05 בשעות הערב שהיתי עם בתי לימור בביתי. בשעה 19:00 לערך יצאתי איתה ללוות אותה למכוניתה שחנתה על הכביש, מול הבית, על מנת לקחת מהמכונית שואב אבק. 5. בתי לימור, הלכה לפני. ירדתי מהמדרכה ולפתע נתקעה רגלי בבור שהיה בכביש. הבור היה בסמוך למכסה ביוב ובסמוך לאבן השפה של המדרכה." מטעם התובעת, העידה בתה של התובעת, הגב' לימור ביטון, (להלן:- "הבת" או "לימור") שנכחה במקום התאונה בזמן התרחשותה. בתצהיר עדותה הראשית וגם בחקירתה בבית המשפט אישרה את אירוע התאונה באופן שתואר על-ידי התובעת. בתצהירה הצהירה כך: "2. ביום התאונה 24/2/05 בשעות הערב, סמוך לשעה 19:00 היתי בבית אצל אמא ואבא. ויצאתי איתה החוצה להביא שואב אבק שהיה ברכבי, שחנה ברחוב מול הבית. 3. יצאנו מהבית אני הלכתי ראשונה ואמא אחרי. לפתע שמעתי צעקה וראיתי את אמא שוכבת על הארץ ליד בור שהיה בכביש, בסמוך למדרכה ליד מכסה ביוב, היא אמרה לי שנתקעה עם הרגל בבור ונפלה. ..." 4. התובעת טוענת, כי העירייה התרשלה באחזקת הכביש והותירה בו מפגע. התובעת טוענת בנוסף, כי מדובר באירוע שחלה לגביו הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נ"ח], "הדבר המדבר בעד עצמו". 5. הנתבעת טוענת, כי גרסת התובעת, לפיה נפלה כתוצאה מקיומו של בור בכביש לא אוזכרה בתיעוד הרפואי כלל ובכלל זה בחוות הדעת שצרפה לכתב התביעה, אלא, שם צוין רק כי התובעת נפלה. התובעת ובתה לא נתנו הסבר מספק, מדוע תיאור הנפילה אינו מוזכר בתיעוד הרפואי. הנתבעת ציינה כי, הפסיקה מייחסת חשיבות רבה לגרסתו של התובע בזמן אמת ביחס לנסיבות נפילתו ואי ציון הגרסה הראשונית, מלמד, כי התאונה התרחשה באופן אחר. עוד טוענות הנתבעות, כי מעדות הבת, עולה כי הגם שחצתה את הכביש לפני אמה, היא לא הבחינה בבור ולא נתקלה בו, למרות שחנתה סמוך מאוד לבור ומכך ניתן להסיק, כי ככל שהיה בור כלשהו הוא אינו מהווה מפגע. גם התובעת בעדותה ציינה, כי לא הבחינה בבור קודם לכן, מאמירות אלו, הסיקו הנתבעות כי הבור "צץ" אותו היום, ככל שאכן כך, אין הנתבעת אחראית לטפל בתקלות בזמן היווצרותן. עוד טענו הנתבעת כי אין ראיה לגבי הימצאותו של הבור גודלו וצורתו ואין עדות ישירה לנפילה כתוצאה מהיתקלות בבור. 6. להוכחת טענותיה, צרפה התובעת תמונות שצולמו על ידי בעלה המנוח, דקות ספורות לאחר הנפילה ותמונות של עבודות תיקון בור בסמוך לביתם. במהלך ניהול ההליך נפטר בעלה של התובעת, והתמונות הוגשו שלא באמצעות מצלם התמונות. הנתבעת טענה, כי התמונות אינן קבילות מפני שאינן מוגשות על ידי מי שצילמן. בהחלטתי מיום 3/5/11 אישרתי קבלת התמונות והתייחסתי לקבילותן: "מצאתי מקום לאחר ששמעתי טענות הצדדים לאשר קבלת התמונות, אם כי אומר כבר עתה כי ביחס לחלק מהתמונות ניתן לומר כבר בשלב זה של הדיון, כי בית המשפט ישקול שאלת המשקל שיש ליתן לאותן התמונות. חלקן של התמונות כמו התמונה מיום הארוע וכן תמונות שהן צילום הבור הינן תמונות שניתנה ביחס אליהם עדות ישירה של הבת, אשר אישרה כי ביחס לתמונה מיום הארוע זהו המצב שבו היתה האם ובו היתה הבת בזמן התאונה. ביחס לתמונות הבור אישרה הבת כי זהו מצב הבור ביום התאונה ומיד בסמוך לאחר מכן ולפיכך בעניין זה ינתן המשקל בהתאם למשקל שיש ליתן לעדות הבת. אך לא כך הדבר ביחס לתמונות העובדים בכביש, הבת לא ראתה את העובדים בכביש, לא העידה באשר להקשר שבגינו הגיעו אותם עובדים לכביש ועדותה מתייחסת אך ורק למועד צילום התמונות, אותו כתבה בסמוך לאחר הצילום על גבי התמונות. לאור האמור מובן כי לא ניתן יהיה ליתן משקל לעדותה של הבת באשר לתוכן התמונות, אלא לכל היותר לעניין התארוך של התמונות שהוא בכל מקרה יהיה מאוחר למועד פיתוח התמונות." במהלך עדותה של הבת נשאלה היא והשיבה ביחס לתמונות: ש: איפה אותן תמונות שהוא צילם למחרת. ת: אני יכולה להגיד לך בוודאות שזה תמונה מיום 24 לחודש, בשעה 19:00 וכמה דקות כי זו הנפילה זו אני וזאת אמא שלי אחרי הנפילה. מתי הוא צילם את שאר התמונות אני לא יודעת, יכול להיות ב-25 בוקר יכול להיות ב-26 ,27 הוא תעד את הכל. אני לרגע לא חשבתי שאני אגיע למשפט והוא לא יהיה." 7. היות והבת לימור יכולה להצביע על המקום המצולם בתמונות ולהעיד כי האירוע אירע במקום המצולם וכי המצב המצולם בתמונות היה המצב בזמן הרלוונטי לתאונה, הרי שהעדות הנוגעת לבור הינה עדות ישירה של הבת לימור וצירוף התמונות במקרה זה נועד להמחשה בלבד, שכן ברי שהדרך הטובה ביותר בה בית המשפט יוכל להתרשם מהבור הינה בדרך של התרשמות ישירה מהמפגע הנטען ובכך די לי כדי לקבל תמונות אלו כראיות בתיק. העדה אמנם לא יכולה להעיד לגבי מועד צילום התמונות, אלא שעדותה של העדה בצירוף תמונה שיש בה כדי להמחיש את מצב הכביש ביום התאונה, די בה כדי להכשיר קבלת התמונות וממילא המשקל שינתן להן יהיה על פי התרשמות בית המשפט מהעדות עצמה. 8. כפי שציינתי כבר בהחלטתי מיום 3.5.11, הבת אינה יכולה להעיד לגבי מצב הכביש במועד תיקון הכביש, אף אינה יכולה להעיד לגבי גודל הבור באותו מועד, שכן מהתמונות עולה, כי הבור הורחב על ידי העובדים, ככל הנראה לשם ביצוע התיקון. העדה יכולה להעיד לכל היותר, כי מדובר בתמונות אשר הוצאו מתוך אוסף התמונות שצילם אביה ויכולה להעיד לגבי המועד שבו ראתה את התמונות לראשונה. ואולם, הנני סבורה, כי דווקא לתמונות המעידות על תיקון הבור, שביחס אליהן אין עדות ישירה, אין משמעות ראייתית ניכרת, שכן עניין תיקון הבור על ידי עובדי הנתבעת הוכח בדרך אחרת, על ידי רישומי העיריה, כפי שיפורט להלן ולפיכך אף איני נזקקת להן כראיה. 9. התרשמתי מעדותה של התובעת כי ידעה היא לציין את מיקומו המדויק של המקום בו נפלה, וכי תיארה את נסיבות התרחשות התאונה באופן קוהרנטי ורציף, וכי עדותה אמינה. עדותה זו של התובעת נתמכת בעדותה של בתה, אשר אמנם הסתמכות עליה אף היא מחייבת הנמקה בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נ"ח], אלא שלעדותן של אלה מצטרפות התמונות אשר צולמו מייד בסמוך לאחר האירוע, בתמונה מופיעה התובעת עצמה, כשהיא שרועה על הכביש. השוואת התמונה שבה שרועה התובעת על הכביש, ליתר התמונות, מלמדת, כי מדובר אמנם באותו בור, כאשר לצורך עניין זה, על מנת לבחון את מיקומו המדוייק של הבור לעומת מקום הנפילה, ניתן להשוות את כתמי השמן שעל הכביש, את מבנה הבור וסביבתו ואף את הרכב שחנה בסמוך לתובעת בשעת הנפילה ומכאן, כאשר לעדויות מתווספת תמונת התובעת השרועה בסמוך לבור, כבר לא ניתן לומר, כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין. 10. לכך יש להוסיף את עדותה הישירה של הבת, אשר ציינה בעדותה, כי מייד לאחר אירוע התאונה ציינה האם, כי נפלה כתוצאה מבור. נראה, כי עדות זו מתיישבת עם מיקומו של הבור ואף מסבירה את הנפילה באופן סביר יותר מסברת הנתבעים, כי התובעת נפלה כתוצאה ממצבה הרפואי או כתוצאה מחוסר שימת לב. 11. הנתבעות טוענות, כי בתיעוד הרפואי הסמוך לאירוע התאונה לא מצויין, כי התובעת נפלה כתוצאה מבור שנפער בכביש ולכן אין מקום לקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה. איני סבורה, כי יש לקבל טענה זו בנסיבות המקרה שלפניי. אין ספק, כי התיעוד הרפואי הסמוך לאירוע התאונה יכול במידה רבה לשקף את השתלשלות האירועים באופן האמיתי ביותר, כאשר יש להניח, כי התובע לא יהיה פנוי לבדות אירועים מלבו במועד הסמוך לאירוע התאונה, שעה שהוא עסוק בסבלו. אלא, שבמקרה דנן, אין עסקינן בתיעוד רפואי שבו תיאור התאונה שונה שזה שתואר על ידי התובעת, לכך היותר ניתן לומר, כי מדובר בתיאור חסר, כאשר בסיכום המחלה מבית החולים יוספטל צויין "ביום קבלתה נפלה על יד ימין". סביר בעיניי, כי ביום אירוע התאונה לא יפרט התובע, אשר עסוק בכאביו, בפרוטרוט את נסיבות התאונה, אלא יתארה באופן כללי, ככל שהדבר נחוץ לשם קבלת הטיפול הרפואי. וגם אם אמנם תיאר את אירוע התאונה, כאשר במקרה דנן העידה הבת, כי תיארה בפרוטרוט את אירוע התאונה לפני הרופאים, לא נראה בלתי סביר בעיניי, כי הרופאים יתארו בתיעוד הרפואי רק את העובדות הנחוצות לצורך עבודתם, כאשר תיאור מדוייק של התאונה אינו נחוץ בדרך כלל לצורך עבודת הרופא ובמקרה דנן אף לא לצורך האבחנה מיהו הגורם המשלם עבור הטיפול (שאז יכולה להיות לרופא חשיבות בהגדרת התאונה ובאופן תיאורה על ידי הרופא). יצויין בהקשר זה, כי בעת חקירתו, אישר מומחה בית המשפט, פרופ' ליברגל, כי מדובר בפגיעה האופיינית לחבלה, כך יש בכך כדי להסביר, מדוע הרופאים הסתפקו בתיאור שניתן בתיעוד הרפואי. לפיכך, לא מצאתי מקום לזקוף לחובת התובעת את אופן תיאור האירוע ברשומה הרפואית. 12. מנגד, שלושה ימים לאחר האירוע, פנה בעלה המנוח של התובעת לעיריית אילת ומסר תיאור של המפגע ממנו נפלה התובעת, כאשר מתוך הרשומה בעיריה שם צויין: "הגברת נפלה בתאריך 24.2.05 בכביש בור גדול. הגברת מאושפזת בבית החולים עם שברים", עולה, כי תיאור התאונה תואם את גרסתה של התובעת ותיאור זה ניתן כבר בסמוך לאירוע התאונה ולא כפי שטענה הנתבעת לאורך ניהול ההליך, כי ניתן רק למעלה משנה לאחר אירוע התאונה, בפנייתו של ב"כ התובעת לנתבעת. תיאור הבעל שלושה ימים לאחר התאונה, כאשר התובעת עודנה מאושפזת בבית החולים, מלמד, כי "סיפור הבור" לא נולד לצורך ההליך המשפטי, העובדה שבתיעוד רפואי מאוחר לאשפוז הראשון לא צויין תיאור הבור בוודאי שאינה יכולה ללמד, כי מדובר בגרסה שהומצאה מאוחר יותר, כאשר ברור שגרסת הבור נטענה מייד בסמוך לתאונה. 13. לאור האמור, לא מצאתי מקום להטיל דופי בגרסת התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה ואני מקבלת לפיכך תיאור זה כנכון. 14. נתבעות טענו במהלך בירור התובענה כי לא התקבלה כל הודעה בדבר מפגע כלשהו סמוך לבית התובעת. הנתבעות צרפו תצהירים של עובדי העיריה: מנהל התחזוקה ומנהל מוקד עיריית אילת, אשר הצהירו כי לא התקבלה פנייה כל שהיא בדבר מפגע סמוך לבית התובעת, מלבד פנייתו של ב"כ התובעת בשנת 2006. 15. בחקירתה של הבת, התעקשה היא כי אביה דיווח על המפגע סמוך לאחר נפילת אמה וככל הנראה המצהירים לא ערכו בדיקה מקיפה לאיתור הפנייה ולראייה לכך, המפגע תוקן על ידי עובדים שהגיעו למקום והדעת נותנת כי מדובר בעובדי הנתבעת. ואלו חילופי הדברים: ש: זה מוזר כי יש לי תצהירים של שנים מעובדי עירית אילת, אחד מהם מנהל התחזוקה בעירית אילת, והוא לא רואה כל הודעה על איזה שהוא מפגע ברחוב חטיבת גולני ליד מס' 566 לא הודעה לפני ולא הודעה אחרי הארוע, מה את אומרת. ת: או שהוא לא בדק במוקד 106. ש: אני מקריא לך מה את אומרת. ת: הוא משקר. הם לא באו לבד מישהו היה צריך להודיע להם הם היו צריכים לראות תלונה הם באו בדקו, ההשתלשלות היתה שהם באו ראו בדקו ואחרי שאבא שלי נדנד להם הם באו לתקן את הבור בפעם הראשונה. מאז ועד היום אפשר לבדוק במוקד. מישהו שילם לפועלים האלה. באילת לא קמים אזרחים נחמדים ומתקנים את הבור. גם אני לא הייתי מתקנת את הבור מקסימום הייתי שמה משולש אזהרה. ש: אותו מר בבר ביטון אומר בררתי במחלקת תחזוקה לא איתרתי כל תיקון. מה את אומרת. ת: שלח לו את התמונות. שהוא משקר לחלוטין. ש: יש לי עובד נוסף בשם ישכרוב אלון שגם הוא אומר בסעיף 2 לתצהיר שהוא לא איתר כל הודעה על מפגע לא לפני ולא אחרי מה את אומרת. ת: שהוא משקר. או שהם לא גרים באילת. 16. במהלך שמיעת הראיות, פנתה בתה של התובעת אל הנתבעת בהתאם לחוק חופש המידע והיא קיבלה מסמך המאשר שאמנם נעשתה על ידי אביה פניה כפי שתוארה על ידה. מסמך זה התקבל בהסכמה לאחר שנבחן על ידי הנתבעת. במהלך חקירת מוסר התצהיר, מר אלון יששכרוב, מנהל המוקד של עירית אילת, ביקש ב"כ התובעת את התייחסותו למסמך האמור, אשר תוכנו מאשר פנייה בדבר המפגע ביום 27.4.05. מר יששכרוב בהתייחסותו למסמך נשאל והשיב כך: "ש: מה שאתה כותב בסעיף 2 לא איתרת כל הודעה בהתייחס למפגע או לבור, לא ב- 24/2/05 ת: המערכת לא עד כדי כך מדויקת, זה לא מדע מדויק. יש פה מקום לטעויות , תלוי אם האזרח הזדהה. גם אני יכול לעשות טעות בחיפוש, זה לא מדע מדויק. ש: אז יכול להיות שטעית בחיפוש. ת: יכול להיות." 17. לאור שהוברר, כי אמנם דווח לנתבעת על אירוע התאונה ואמנם היה קיים בור בסמוך למקום שבו נפגעה התובעת, טוענות הנתבעות, כי לא התקבלה הודעה בזמן אמת על קיומו של הבור ואפילו התובעת ובני משפחתה לא הבחינו בבור קודם לנפילה ומשכך לא ניתן להטיל אחריות אבסולוטית על העירייה, אלא רק כאשר קיימת רשלנות מצדה, מה שלא היה במקרה זה. 18. אין חולק כי העיריה חבה בחובת זהירות כללית כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייכת התובעת, אלו הם הולכי הרגל המהלכים במקרקעין שבתחומי העיריה ונמצאים באחריותה. חובת הזהירות המושגית נגזרת הן מיכולתה של העיריה לצפות נזקים להולכי רגל בגין פגמים בדרך, והן מכח החובה שבדין, המוטלת עליה בפקודת העיריות (נוסח חדש). 19. משכך, יש לבחון קיומה של חובת זהירות קונקרטית, וזאת לאור ההלכה כי אחריותה של העירייה איננה אחריות מוחלטת. מבחן הסבירות בעניין זה, מטיל על העירייה את הנטל להוכיח קיומו של מנגנון תחזוקה סביר לאיתור המפגעים ברחובות, ולתיקונם. ואמנם, כפי שנפסק זה מכבר בע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ. עיריית רמת גן, "כבישים ומדרכות אינם "משטח סטרילי"", אך אין בכך משום הענקת פטור לרשות מנקיטת אמצעים סבירים העומדים לרשותה, על מנת למנוע הישנות מקרים מעין אלו, בדמות אותם מפגעים הגורמים לנזקים ופציעות של ממש. 20. התרשמתי כי במקרה דנא, מדובר במפגע של ממש, מדובר היה בשקע והבדל גבהים משמעותי, שהפך מסוכן עוד יותר בשל מיקומו - סמוך מאוד לשפת הכביש, ולרוע מזלה של התובעת, נתקלה רגלה בבור, מה שגרם למעידתה. בעדויות שניתנו מטעם הנתבעות, התנערה למעשה הנתבעת מקיומו של המפגע. הנתבעת טענה, כי המפגע לא היה קיים ואישרה את קיומו רק לאחר שהוצגה לפניה אסמכתא מטעם התובעת, כי אמנם נעשתה אל הנתבעת פניה באשר לקיומו של מפגע. ואולם, מעבר לאישור שניתן, כי אמנם היה מפגע, אין בפי הנתבעת כל הסבר לאופן היווצרותו של המפגע, לדרך שהיתה למניעת המפגע ולאופן תיקונו. 21. עצם העובדה שהנתבעת לא קיבלה קודם לאירוע הודעה כלשהי בדבר קיומו של המפגע אין די בה, מה גם שבמקרה דנן, לאור העובדה שהתברר שהרישומים אצל הנתבעת אינם מדוייקים, גם איני יכולה לקבוע, כי אמנם לא נמסרו לנתבעת הודעות קודמות בדבר קיומו של מפגע, כשהבת לימור אף מוסיפה בעניין זה, כי נעשו פניות מאוחרות לעיריה, היות והבור נפער שוב, וגם העתקי פניות אלו לא הומצאו. 22. אמנם, במקרים רבים, הנתבעת אינה יכולה לדעת על קיומם של מפגעים בתחומה. שטחי הרשות רבים ועלות עריכת ביקורת באשר לקיומם של מפגעים הינה גבוהה, כך שבמקרים רבים, סומכת הרשות על דיווחי האזרחים בדבר קיומם של מפגעים על מנת שתוכל לתקנם, כאשר התנהלות זו הינה התנהלות שהיא סבירה במקרים רבים נוכח עלויות הביקורת לעומת עלות הנזק. אלא, שיש לבחון כל מקרה לגופו ובמקרה דנן, סבורתני, כי אין מדובר במקרה הדומה למקרה בו מרצפת זזה ממקומה, או שינתה מגובהה עם הזמן, אלא מדובר בבור שנפער באספלט, זאת ללא כל הסבר לאופן היווצרותו של המפגע, כאשר מדובר בתופעה שאינה רגילה של מפגע והיה צפוי, כי תינתן התייחסות העיריה לאופן היווצרות הבור, לדרך הטיפול במפגע ולאופן ולאופן תחזוקתם של כבישים בתחומה. 23. אמנם, איני סבורה, כי חל על המקרה דנן הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", כפי שביקשה התובעת לטעון, שכן בידי התובעת היתה האפשרות לבדוק את הבור, בפרט כאשר הבת טענה שמדובר בתופעה שחזרה על עצמה מספר פעמים, אלא שבמקרה דנן, עצם הימצאותו של בור מהסוג האמור בכביש, כאשר בסביבת הבור ניתן לראות, כי נעשו שינויים בעבר באספלט וזאת בפרט בחלק הסמוך לבור עצמו, יש בו כדי ללמד על מפגע ועל רשלנות העיריה ועל הנתבעת להראות, כי לא התרשלה במקרה דנן. 24. הנתבעות למעשה, בחרו בדרך של הכחשת קיומו של מפגע ורק לאחר שבשלב עדויות הנתבעות הוצגה להן ראיה חותכת, כי אמנם היה בור במקום, אישרו את דבר קיומו (אם כי לא אישרו את דבר הנפילה), אך לא נתנה התייחסות עניינית כלשהי למפגע ובכך לא סתרו את טענות התובעת. מכאן, מצאתי מלקבוע, כי התובעת הרימה הנטל להוכיח התרשלות העיריה במקרה דנן. אשם תורם: 25. לטענת הנתבעות, גם אם תיוחס להן אחריות, עדיין יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע. 26. ביחס לבת, טענו הנתבעות, כי הבת החנתה את רכבה בניגוד לחוק, ולכן אף לה יש לייחס אשם תורם. הנני סבורה, כי אין קשר בין הדברים. ראש וראשית, הבת אינה צד להליך, אשם זה או אחר של הבת בוודאי אינו יכול להיות מיוחס לאם וגם אם היתה נדרשת התייחסות לעניין הרי שאין קשר בין מקום חניית הרכב לבין אירוע התאונה, שכן מיקום חניית הרכב אינו רלוונטי לשאלת קיומו של מפגע בכביש, כאשר את הכביש יכולה היתה התובעת לחצות מכל סיבה שהיא. אם תאמר, כי מבחינה ראייתית, העובדה שהבת חצתה את הכביש ולא נגרם לה נזק כתוצאה מקיומו של מפגע יכולה להעיד על כך שאין מדובר במפגע שניתן היה להבחין בו ולפיכך להטיל חבות על העיריה, הרי שלכך השיבה הבת בעדותה, כי הגיעה לרכבה מהכיוון השני ולא חצתה את הכביש במקום המפגע. 27. התובעת טוענת, כי אין לייחס לה כל אשם תורם, שכן היא לא ראתה בור זה מעולם עד לנפילה. מצופה מאדם, ההולך ברחוב, כי יראה לאן הוא הולך. בסביבה אותה מכיר האדם, על אחת כמה וכמה אמור הוא להיות ער לקיומם של מפגעים. התובעת העידה, כי לא ראתה את המפגע קודם לכן וגם הבת אשר החנתה את רכבה בסמוך למקום לא הבחינה בבור קודם לכן. 28. הנני סבורה, כי לא ניתן לפטור את התובעת מאשם לחלוטין, זאת בפרט, כאשר עסקינן בירידה מהמדרכה לכביש, מצב שבו אדם בדרך כלל מביט על הדרך לפני שהוא צועד. כמו כן, ניתן לראות, כי גם אלמלא הבור, מדובר היה בכביש שהוא משובש ולפיכך, מחוייבת התובעת במשנה זהירות. ואולם, מנגד, איני יכולה להתעלם מכך שמדובר בבור הממוקם צמוד למדרכה ולכן, קשה להבחין בו, שכן מבטו של אדם פונה בדרך כלל קדימה. 29. התובעת טוענת, כי הרחוב לא היה מואר דיו. בעניין זה, לא ברור מהי מידת התאורה שהיתה במקום, מהצילום שצורף ושבו מצולמת התובעת, ניתן להסיק, כי לא מדובר במקום חשוך לגמרי, וגם אם המקום היה מואר, ספק בעיניי כמה יכולה תאורת רחוב להאיר את שולי הכביש באופן מוחלט. אציין בהקשר זה, כי דווקא במקום חשוך, במיוחד בסביבה אותה מכיר אדם כסביבה חשוכה, מוטלת על האדם חובת זהירות מגברת להסתכל לאן הוא הולך. 30. לפיכך, מצאתי מקום להטיל על התובעת אשם תורם, אם כי בשיעור שאינו גבוה- בשיעור של 15% בלבד. נכויות: 31. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת, שנערכה על ידי ד"ר יקים, אשר קבעה כי התובעת סובלת מהגבלה ניכרת בסיבוב הזרוע מימין כלפי חוץ או פנימה, ובשל כך, נקבעה לה נכות אורתופדית בשיעור 25%, כמו כן נקבעו 40% נכות בשל הפגיעה שנותרה לה בעצב הרדיאלי מימין, ידה הדומיננטית של הנפגעת. סה"כ ובשקלול נקבעו אחוזי נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 55%. 32. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר אורי גבעון, אשר קבע בחוות דעתו, כי השבר שנגרם לתובעת טופל היטב והתאחה והפגיעה העצבית שנגרמה התאוששה באופן משמעותי. המומחה העריך את נכותה של התובעת כדלהלן: בשל ההגבלה בתנועות כתף ימין ובניכוי מחצית בגין מצב קודם - נכות בגובה 12.5%. בגלל פגיעה חלקית קלה בעצב הרדיאלי ובניכוי מחצית עקב מצב קודם - נכות בגובה 10% ובסך הכל נכות בגובה 21%. 33. בית המשפט מינה את פרופ' מאיר ליברגל כמומחה מטעם בית המשפט, אשר העריך את נכותה של התובעת כדבריו: "גב' סוסיה סבלה באירוע הנדון משבר של הזרוע מימין עם נזק לעצב הרדיאלי כפי שניתן לראות בשברים מסוג זה. הטיפול בשבר הצריך התערבויות שונות כולל ניתוחיות בסופן לגבי נכותה: א. השבר החלים עם קיצור ועיוות קל אשר כשלעצמם אינם מהווים נכות תפקודית. עיקר ההפרעה התפקודית משנית לשבר ולטיפול בו הינה המגבלה בתפקוד הכתף. מגבלה זו קשורה הן להתערבות הניתוחית (כנראה הממצא בכ S/U ) והן לחוסר הפעלת היד סביב החבלה הגורם לקפאון של הכתף. נכותה בגין מגבלה זו הינה 15% לצמיתות לפי סעיף 41 (4) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי. ב. קיימת הפרעה תחושתית ומוטורית קלה של העצב הרדיאלי (יש התאוששות הדרגתית לעומת המתואר אצל עמיתי). נכותה בגין כך הינה 20% לצמיתות לפי סעיף 31 (2) (א) (1) לאותן תקנות. ס"ה נכות שלדית 32%. " 34. שאלת השוואת חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש אל מול חוות דעת מומחים מטעם הצדדים נדונה בפסקי דין שונים בהם נקבע כי בהעדר סיבה מיוחדת, יש להעדיף חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט על פני חוות דעתם של מומחים מטעם בעלי הדין. כך בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק-על 90(2)532, נאמר: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". 35. לאחר עיון בחוות דעת המומחים בחקירת המומחה מטעם בית המשפט ובסיכומי הצדדים בעניין זה, נראה לי שיש להעדיף את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שנראית לי סבירה וניטרלית, כך שהנכות שיש לייחס לתובעת בעקבות אירוע התאונה היא בשיעור משוקלל של 32%, כאשר פרופ' ליברגל מציין, כי התובעת סובלת מתחלואה שלדית נוספת, שאינה קשורה באירוע התאונה והיא סבירה בגילה של התובעת. 36. הנתבעות ביקשו לערער את חוות דעתו של המומחה ככל שהדבר נוגע לייחוס נכות למצבה הרפואי הקודם של התובעת. המומחה נחקר בעניין זה ארוכות ונתן הסבר לטענות הנתבעות באשר למצבה הרפואי הקודם של התובעת, כאשר בהקשר זה מצאתי מקום להוסיף על דברי המומחה, כי אותם תחלואים קודמים שאליהם התייחס מומחה הנתבעות, הינם בעיקרם תחלואים שהתרחשו זמן רב קודם לאירוע התאונה ובהעדר רצף טיפולי בנוגע אליהם, מתיישבת קביעת המומחה בדבר אי זקיפת נכות קודמת לטענות התובעת עצמה, כי מדובר באירועים חולפים. 37. באשר לטענות התובעת, שלשיטתה שגה המומחה בבחירת סעיפי הליקוי, הרי שהגם שלמעשה מומחה הנתבעות הסכים עם מומחה התובעת בדבר שיעור נכותה של התובעת בגין הפגיעה בכתף, נכות שהיא נכות גבוהה מזו שקבע מומחה בית המשפט, שכן גם מומחה הנתבעות ציין, כי נכותה הרפואית התובעת בגין הנזק בכתף הינה בשיעור של 20%, אלא שבחר להפחית ממנה בשל מצב קודם, מצאתי מקום להעדיף את קביעת מומחה בית המשפט אשר בדק את התובעת לאחר בדיקתה על ידי המומחים האחרים וגם הסביר מדוע נכון יהיה לקבוע את נכותה של התובעת לפי סעיף הליקוי בו הוא בחר. שאלת הנזק: 38. משקבעתי, כי הנתבעות אחראיות לפיצוי התובעת בגין נזקיה יש לאמוד את נזקי התובעת: 39. כאב וסבל: התובעת עתרה לפצותה בסכום של 200,000 ₪, תוך הדגשת חומרת הפגיעה והניתוחים שעברה בגין התאונה ועל בסיס נכותה הרפואית שנקבעה בשיעור 32%, ו- 18 ימי אשפוז. 40. כפי שנקבע לא אחת, על הפיצויים בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין בשל נזקי גוף, שאינם בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להיקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר על הסכום שנפסק לשקף באופן ממשי את הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק בשל הפגיעה וכתוצאה ממנה. 41 בשים לב לכך שהתובעת נפגעה בהיותה כבת 68 והיות ומדובר בפגיעה בשלה אושפזה התובעת ונותחה פעמיים, כאשר תקופת ההחלמה היתה ממושכת ובהתחשב בתיעוד הרפואי הקיים, וכן בהתחשב בהשלכות התפקודיות היומיומיות של הפגיעה, מצאתי לקבוע פיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 150,000 ₪, נכון להיום. 42. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה: התובעת טענה להוצאות רפואיות שנגרמו לה עקב הפגיעה, התובעת צרפה קבלות חלקיות ששמרה וציינה כי לא נשמרו מרבית הקבלות. התובעת ציינה עוד כי היא נוטלת משככי כאבים והעריכה עלויות התרופות שהיא נוטלת בגין התאונה ב- 70-100 ₪ לחודש. התובעת טוענת להוצאות רפואיות לעבר, בגין טיפולים רפואיים ומשככי כאבים בסכום של 7,650 ₪, להם צרפה אסמכתאות וכן להוצאות נוספות לעבר ולעתיד בגין משככי כאבים ותרופות להרגעה. עוד טוענת התובעת להוצאות נסיעה, שעיקרן הנסיעות והטיסות לבית החולים ברזילי באשקלון ונסיעות נוספות לשם קבלת טיפולים רפואיים. 43. לעניין ההוצאות שלגביהן הוגשו אסמכתאות, מצאתי מקום לאשר את מרביתם, פרט להוצאות בגין רכישת תרופות שלגביהן לא הוכח הקשר הסיבתי שבין רכישת כל אותן תרופות לאירוע התאונה, אם כי סמיכות הזמנים לאירוע יכולה ללמד, כי אכן התובעת נזקקה למשככי כאבים. בנוגע לעתיד, הרי שאין קביעה של מי מהמומחים לפיה התובעת זקוקה למשככי כאבים, אם כי עולה מהתלונות לפני הרופאים, כי התובעת סובלת מכאבים, כך שיש להניח, כי היא נזקקת מידי פעם בפעם למשככי כאבים. 44. טענת התובעת לתרופות להרגעה לא הוכחה, התובעת לא תמכה טענותיה בחוות דעת בתחום הפסיכיאטרי ממנה ניתן היה ללמוד הצורך בתרופות מהסוג האמור, אין לפיכך כך אינדיקציה לכך שהצורך בתרופות ההרגעה קשור לתאונה. 45. באשר לנסיעות, איני מוצאת לקפח את התובעת בגין נסיעותיה לבית החולים באשקלון, לא ניתן לומר, כי מדובר בצעד חריג או בלתי סביר, לפיו התובעת בוחרת להתאשפז בבית חולים ציבורי אחר מזה שבו התאשפזה מלכתחילה. 46. לאור האמור ותוך שאני לקוחת בחשבון גם את העובדה שהתובעת סובלת מכאבים שונים שאינם קשורים לתאונה, מצאתי מקום להעמיד הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על הסך של 12,000 ₪ (בערכים דהיום). 47. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: התובעת טענה כי נזקקה לעזרה רבה לאחר התאונה וכי משפחתה שהתה עימה כל שעות היום. לטענתה, מאז פטירת בעלה המנוח מסייעת לה ביתה לימור ובכל זאת נדרשת עובדת נוספת שתסייע לה באחזקת הבית השוטפת. בנוגע לתפקודה בבית תיארה התובעת: "אני לא יכולה לשטוף את הבית קשה לי מאוד. כביסה אני מכניסה אני נעזרת ביד שמאל. יד שמאל היא המתפקדת, כשאני צריכה לתלות בעלי עשה לי חבלים נמוכים כי יש לי הגבלה ביד. אני לא יכולה להרים עד גובה הכתף (מדגימה) פעם הייתי מסדרת את כפות רגליים וידיים אני לא עושה היום. גם היום אני צריכה ללכת לעשות גבות, כי אני לא יכולה לתפוס את הפינצטה. יש ירקות שאני לא יכולה לחתוך כי הם קשים, אז אני מוותרת עליהם. או שאני מחכה שלימור תגיע ואני מבקשת ממנה לחתוך לי. חוץ מדברים עדינים אני לא יכולה לבשל ואני אוכל לי איזה פרוסה, אלא אם כן לימור באה." 48. הנתבעות לעומת זאת טוענות, כי טענות התובעת בדבר הצורך בעזרה לא הוכחו, התובעת לא הביאה לעדות את העוזרות שסייעו לה וכן כי נעזרה בשירותי המוסד לביטוח לאומי בסמוך לאחר אירוע התאונה. 49. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי במגבלותיה, זכאית התובעת לקבלת פיצוי בגין הצורך בעזרה. אציין, בראש ובראשונה, כי התבוננתי בתובעת במהלך ישיבת ההוכחות ונראה, כי אמנם, היא ממעטת לעשות שימוש בידה הימנית. בנוסף, הגם שבעדותה אישרה התובעת, כי את עיקר הסיוע היא מקבלת מבתה לימור ולא מעוזרות שאת שירותיהן שכרה והגם שבנותיה של התובעת מסייעות לה כספית, סיוע שלא הוכח, כי הוא קשור לאירוע התאונה, אלא מהווה סיוע של בנותיה של התובעת, על מנת להביא באופן כללי לשיפור באיכות חייה, הרי שהתרשמתי, כי הסיוע הניתן לתובעת היום על ידי בתה לימור הינו סיוע החורג מסיוע של בני משפחה. הבת לימור אמנם הקפידה לבקר את אמה מידי יום עובר לאירוע התאונה, אלא שביחס לעזרה הניתנת על ידי הבת מעידה התובעת: "בחיים לא, מה פתאום אני הייתי מהנקה לה את הבית, מטפלת בנכדים. היא היתה באה מכינה לה כוס קפה כל יום 10 שנים. אחרי העבודה, היא הילדה הצעירה שלי היתה מפונקת. וגם עכשיו לא נעים לי לבקש ממנה אני אומרת לה תראי איך הרצפה לא נקיה, אז היא אומרת לי אמא אל תדאגי אני אנקה. בחיים לימור לא ניקתה לי, אני ניקיתי ללימור. בחיים לא הבאתי עוזרות." 50. הגם שהתרשמתי מעדותה של הבת, כי בחפץ לב היא עוזרת לתובעת, הרי שאין ספק, כי מדובר בעזרה החורגת מהמקובל והתובעת עצמה מרגישה לא נוח, על כך שהיא נאלצת להסתייע בבתה. לאור האמור, תיאור היקף העזרה לו נדרשת התובעת, היקף של אחת לחודש לניקיון היסודי או בתדירות נמוכה יותר, בהיקף שעות מצומצם יותר, ותוך שאני לוקחת בחשבון את תחלואיה הנוספים של התובעת, שיש בהם, לאור גילה של התובעת, להגביל אותה אף הם, מצאתי מקום לפסוק לתובעת בגין עזרת הזולת פיצוי בסכום גלובאלי בשיעור של 65,000 ₪. 51. בפסיקת הסכום האמור, לקחתי בחשבון, כי במשך תקופה של למעלה משנה לאחר אירוע התאונה קיבלה התובעת עזרה מאת המוסד לביטוח לאומי, עזרה בהיקף של מספר שעות מידי יום (אשר פחתה בהדרגה), שיש בה כדי לבטא את עיקר העזרה לה נזקקה התובעת בסמוך לאירוע התאונה, לרבות עזרה אישית, תוך שימת לב לכך שהתובעת ובעלה התגוררו לבדם בבית, כך שהעזרה בבית, להבדיל מהעזרה הסיעודית, לא השתנתה לעומת היום ואילו באשר לעזרה הסיעודית, הרי שעה שרובה מבוצעת על ידי העוזרת מטעם המוסד לביטוח לאומי, היקף העזרה שנדרש מבני המשפחה בנוסף אינו גדול. 52. סך נזקי התובעת הינם איפוא בשיעור של 227,000 ₪ ובהפחתת אשם תורם- 192,950 ₪. 53 הנתבעות טוענות להפחתה רעיונית בגין תקבולי המוסד לביטוח לאומי. לא מצאתי עילה להפחתה במקרה דנן, גם לא עניינית וגם לא לאור שיעור הנכות שאינו מזכה בקצבת נכות כללית וככל שהדבר נוגע לעזרה שניתנה לתובעת , מצאתי מקום להדגיש, כי הפיצוי שנפסק לתובעת בגין עזרת הזולת הינו מעבר לעזרה שניתנה לה בעין על ידי המל"ל. 54. סך הכל אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 192,950 ₪. כן תישאנה הנתבעות בהוצאות התובעת (לרבות עלות חוות הדעת מטעם המומחה מטעמה, בהתאם לאסמכתא שתומצא בדבר שיעור עלותה) וכן תישאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שנפסק. 55. בשולי פסק הדין ברצוני להתנצל לפני הצדדים על העיכוב מתן פסק הדין ולאחר לתובעת בריאות שלמה. נפילהכביש