מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסק דין הצהרתי לביטול הסכם מכר: זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הסכם המכר שנחתם בין הנתבע 1 לנתבעת 2 ביום 15.2.97, או כל הסכם אחר בין הצדדים שסותר את זכויות התובע בקשר עם חלקה 7733/6 בטירה בטל ומבוטל מעיקרו; לחלופין מבוקש שיוצהר, שהסכם המכר מיום 15.2.97 בטל עד כדי חלקה של הנתבעת 2 בעיזבון סבחה ז"ל ושזכויותיו של הנתבע 1 הן זכויות במושע (להלן:- "התובענה"). 1.        רקע: תביעה זו עניינה בזכויות במקרקעין בטירה הידועים כחלקה 6 בגוש 7733 (להלן:- "המקרקעין") ששטחם 7859 מ"ר המיועדים לבנייה למגורים. בהתאם לאמור בכתב התביעה, רוב החלקה במקרקעין בנויה, למעט שטח של כ - 750 מ"ר בחלק המערבי אמצעי שלה. לפי הנטען בתובענה, המקרקעין רשומים על שם המנוחה נוזהא עבדאלג'ואד אלגראבלה (גורבל) ז"ל (להלן:- "נוזהא"), סבתא רבתא של התובע. יורשיה של נוזהא על פי צו הירושה (נספח ה' לתובענה) הם שלושת ילדיה: איברהים מוחמד נאסר שקיבל מחצית מהחלקה, רפיקה מוחמד נאסר וסבחה מוחמד נאסר (להלן:- "סבחה"), האחרונה היא סבתו של התובע. המקרקעין שבמחלוקת בהתאם לכתב התביעה הם החלקה שקיבלה סבחה מעזבון נוזהא ז"ל. בהתאם לאמור בתביעה, לאחר שנפטרה סבחה בשנת 1984, טענה הנתבעת 2 שסבחה הותירה בצוואתה את זכויותיה במקרקעין לשני בניה והדירה מהצוואה את שתי בנותיה (נספח ד' לתובענה). לאחר דיונים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים אודות צוואה נטענת זו, בוטלה הצוואה וניתן צו ירושה שחילק את עיזבון המנוחה סבחה בין ארבעת ילדיה בחלקים שווים (נספח ב'2 לתובענה): כאתמה נאסר, אימו של התובע (להלן:- "כאתמה"), אמנה נאסר (להלן:- "אמנה"), עבדאלחק נאסר (להלן:- "עבדאלחק") ועבדאללטיף נאסר (להלן:- "עבדאללטיף"), שהנתבעת 2 היא אלמנתו. אמנה, אחותה של כאתמה ואחת מארבעת יורשיה של סבחה, נפטרה בשנת 1991. יורשיה, על פי צו ירושה משנת 2010, היו בעלה וששת ילדיה (נספח ח'1 לתובענה). על פי הנטען בתובענה, ילדיה של אמנה, מלבד בנה איברהים, העבירו לאביהם מוחמד מסארווה את מלוא זכויותיהם במקרקעין והאחרון העביר את מלוא זכויותיו במתנה וללא כל תמורה לכאתמה (שני הסכמי המתנה - נספחים ח'2 + ח'4 לתובענה). כאן המקום לציין, שלפי צו ירושה מתוקן משנת 2012 שצורף לתצהירו של איברהים, שלא נחקר עליו, החלק של איברהים בירושת אמנה הוא 7/12 ולא 1/12. התובע הוא בנה ויורשה היחידי של אמו כאתמה, בהתאם לצו קיום צוואה מיום 22.12.11 (נספח ב' 1 לתובענה). הנתבעת 2 (להלן:- "נוואל") היא אלמנת דודו של התובע והיורשת היחידה של בעלה המנוח עבדאללטיף, על פי צו קיום צוואה משנת 1990 (נספח ג' לתובענה). לפי הנטען בתובענה, ביום 15.2.97, עוד לפני שהוגשה בקשה לקיים את צוואת סבחה שבוטלה, התקשרה נוואל עם הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") בהסכם מכר למכירת השטח של ה - 750 מ"ר בחלק המערבי בחלקה שאינו בנוי, כולל דירת המגורים הבנויה עליו (הסכם המכר - נספח ט לתובענה). בהסכם המכר הצהירה נוואל שיש לה זכות בעלות לא רשומה בדירה מכוח צו קיום צוואה של בעלה המנוח עבדאללטיף ותוך הסתמכות על צוואת סבחה (שמאוחר יותר בוטלה). לנוכח צו הירושה של עזבון סבחה, שחילק את עזבונה בין ארבעת ילדיה ובעקבות ההעברה ללא תמורה של חלקה של אמנה בעזבון סבחה לכאתמה טוען התובע בכתב התביעה שהוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית חלקיה של סבחה במקרקעין, למעט חלקו של איברהים. משכך, הגיש התובע את התביעה דנן בה הוא עותר להצהיר שהסכם המכר בין נוואל לבין הנתבע או כל הסכם אחר שסותר את זכויותיו במקרקעין בטל ומבוטל. התביעה הוגשה נגד הנתבעים 1-2. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד נגד הנתבעים 1-2 ונגד הנתבעים 3-4, שצורפו בהמשך לכתב התביעה, כדי למנוע דיספוזיציה בזכויותיו הנטענות במקרקעין, לנוכח כוונתו של הנתבע לבנות על החלקה. בדיון שהתקיים לפני כב' ס.נ. שילה ביום 2.4.12 נמחקה הבקשה למתן צו מניעה זמני לנוכח העובדה שהתובע נמצא בהליכי פשיטת רגל ולכן היה עליו לקבל אישורים מתאימים להמשך הדיונים. ביום 17.4.12, לאחר קבלת האישורים הנדרשים, נתן ס.נ. שילה צו ארעי כמבוקש נגד הנתבעים 1 ו-2 בלבד, מאחר שהמשיבים האחרים בבקשה אינם צדדים לתובענה. בהמשך, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה בה ביקש להוסיף את שני המשיבים הנוספים כנתבעים בכתב התביעה וכן להוסיף סעד של הריסה נגד נתבעים 1,3,4. התובע הגיש גם בקשה לביזיון בית המשפט ובקשה לצו מניעה זמני נגד שני המשיבים שצירופם התבקש. ביום 29.4.12 ניתן צו מניעה זמני נגד הנתבעים 3-4. ביום 14.5.12 התקיים לפניי דיון. ב"כ הנתבעים 1,3,4 טען שהבנייה מתבצעת על שטח של 200 מ"ר ושאין מחלוקת על כך שלפחות 400 מ"ר שייכים לנתבע 1 ועוד 234 מ"ר שייכים לאיברהים בהתאם לצו הירושה המתוקן ושאיברהים מכר את זכויותיו לנוואל ולכן היא זכאית להעביר לנתבעים לפחות 634 מ"ר. בנוסף טען ב"כ הנתבעים, שהנתבעים קיבלו היתר בנייה בהתאם לתשריט חלוקה היסטורי שחתום על ידי רוב המחזיקים בשטח, כולל אביו של התובע ושחלוקה זו לא בוטלה ולמעשה איש לא עתר לבטל את היתרי הבנייה. בסופו של הדיון הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור. התרתי את תיקון כתב התביעה בדרך של צירוף הנתבעים הנוספים שהיו משיבים בצו הזמני והוספת סעד ההריסה שהתבקש. בדיון נוסף שהתקיים לפניי ביום 21.5.12 הסכימו הצדדים שלצורך ניסיון נוסף לפתור את חילוקי הדעות ללא צורך בהכרעה שיפוטית, ימונה מודד מוסמך לצורך הכנת מפה הכוללת חלופות לחלוקה בעין של המגרש. הוסכם שיינתנו חלופות הן בהתעלם מהבנייה החדשה הקיימת, לרבות הגידור, הן חלופות הלוקחות בחשבון את הבנייה החדשה. ביום 10.6.12 התקיים לפניי דיון נוסף לאחר קבלת החלופות מהמודד המוסמך. מאחר שב"כ הנתבעים לא הסכים לחלופות שהציע המודד המוסמך, הסכימו הצדדים להצעתי שלפיה, הצו יישאר על כנו עד מתן פסק דין בתובענה בכפוף להפקדת תוספת ערובות, יוגשו תצהירים והתיק ייקבע לשמיעה. עוד הוסכם, שלאחר מתן פסק הדין ואם התביעה תידחה, יהיו רשאים הנתבעים להציג לבית המשפט ראיות על נזקיהם אם יהיו מעוניינים במימוש הערובות, ובמקרה כזה יהיה רשאי התובע להגיש ראיות מטעמו. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1,3,4 (להלן:- "הנתבעים") נטען, שהתובע כלל לא רשום בנסח רישום המקרקעין וכי אין לו כל עילה בדין לדרוש ביטול הסכם בין שני צדדים לעסקה שאין בה כדי להשפיע על זכויותיו הנטענות במקרקעין. לטענת הנתבעים, טענה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהתובע ובני משפחתו מחזיקים במקרקעין חלקים מסוימים והתובע כלל לא ציין זאת בתביעתו. לכן, כל עוד אין פירוק שיתוף, התובע לא יכול לטעון שהוא מחזיק בחלקים של מוריש אחר כי הוא טוען שמדובר בקרקע במושע. לגופו של עניין טוענים הנתבעים בכתב ההגנה, שנוואל קנתה מיורשי אמנה חלקים במקרקעין וסך כל חלקיה במקרקעין עולה על 750 מ"ר אותם מכרה בהתאם להסכם המכר ולכן דין התביעה להידחות. התובע הגיש ארבעה תצהירי עדות ראשית מטעמו. שלושה מתוך הארבעה נחקרו על תצהיריהם: הניה מוחמד מסארווה עוינאת, ביתה של אמנה (להלן:- "הניה"), אחמד איברהים נאסר והתובע בעצמו. הנתבעים הגישו שישה תצהירי עדות ראשית מטעמם, אולם רק הנתבעים 1 ו-4 נחקרו על תצהיריהם. ביום 4.9.12 בו נקבעה ישיבת ההוכחות, הופיעו ב"כ התובע וב"כ הנתבעים 1,3,4. בשם נוואל הגיע עו"ד נסיר שלדבריו הגיע לדיון מטעם עו"ד עבד שמטפל בתיק ולא יכול היה להגיע לנוכח הליכים נוספים. משכך, חזר עו"ד נסיר על בקשתו של עו"ד עבד לדחות את ישיבת ההוכחות, חרף החלטתי שהישיבה לא תידחה. במצב זה, הצעתי לב"כ הצדדים שחילוקי הדעות ביניהם יועברו להכרעתו המהירה של בורר שיוסמך אף להכריע אם יש מקום לבטל את צו המניעה הזמני. ב"כ התובע וב"כ הנתבעים 1,3,4 קיבלו את הצעתי אולם עו"ד נסיר אמר שאינו משיג את עו"ד עבד ואינו יכול לקבל את הצעת בית המשפט. מאחר שישיבת ההוכחות נקבעה למועד זה מבעוד מועד והדבר היה ידוע לנוואל ולבא כוחה קבעתי שהתיק יישמע במועד זה. בשלב זה הבהיר עו"ד נסיר מפי עו"ד עבד שהוא מסכים לסעד של ביטול ההסכם. ב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול שהוא מסתפק בסעד זה כלפי נוואל ומשכך המחלוקת שנותרה היא בין התובע לנתבעים 1,3,4. בתום החקירות הוריתי שב"כ הצדדים יגישו סיכומים בכתב. ב"כ הצדדים אכן הגישו סיכומיהם והגיעה העת ליתן פסק דין. טיעוני הצדדים: טענות התובע: לנוכח העובדה שילדיה של אמנה (מלבד איברהים) ובעלה המנוח ויתרו על חלקה של אמנה במקרקעין והעבירוהו לכאתמה, הפכה כאתמה לבעלים של מחצית זכויותיה של אמה סבחה בחלקה (למעט חלקו של איברהים). הוויתור לכאורה שהוצג בתצהירי הנתבעים של חלק מיורשי אמנה לטובת נוואל, נעשה כשנה לאחר הוויתור לטובת כאתמה ולכן הוא חל על כל זכות שנותרה להם אם נותרה בחלקה ואינו בא במקום הוויתור לכאתמה. לא צוין בתצהיר הוויתור המאוחר שהוא מבטל את המתנה הקודמת ואף לא צוין היקף החלקים עליהם ויתרו יורשי אמנה לטובת נוואל. הנתבעים לא נתנו כל הסבר מדוע יבטלו יורשי אמנה את המתנה הקודמת ויעדיפו את הנתבע על פני דודתם כאתמה ואף לא הבהירו מדוע התצהיר כולל את שמותיהם של שבעת יורשי אמנה אך חתום על ידי חמישה מהם בלבד ומדוע אין קיבול על ידי נוואל. נראה כי מדובר בוויתור שאינו משקף את אומד דעת הצדדים. צו הירושה המתוקן של עזבון אמנה שלפיו ויתר בעלה מוחמד על חלקו בעזבון לטובת בנו איברהים, נעשה כשנתיים לאחר שהוצא צו הירושה המקורי והוויתור כבר נחתם. משכך צו הירושה המתוקן יכול לחול רק על נכס שלא נכלל בוויתור הקודם. כמו כן, תצהיר הוויתור נעשה 15 שנים לאחר הסכם המכר ולא ברור איזה שטח הוא מוסיף לשטחה של נוואל שכן הוא נעדר מסוימות. הנתבעים עשו כל דבר אפשרי שיהיה בו כדי להגדיל את חלקיה של נוואל במקרקעין מתוך הנחה שאם חלקה יעבור את השטח של 750 מ"ר, הרי שביכולתה למכור את השטח ובכך לתת לנתבע את האפשרות לבנות במגרש. אולם לטענת התובע, אף אם חלקה של נוואל במקרקעין גדול יותר מחלקו של התובע, אין בכך כדי לאפשר לה למכור את השטח כמגרש מסוים ללא הסכמתו ולאפשר לנתבע לבנות בו ללא התחשבות בזכויות התובע בחלקה. לטענת הנתבעים ההליך שנכון היה לנקוט בו הוא תביעה לפירוק שיתוף, אולם אין בפיהם הסבר מדוע הליך זה לא ננקט על-ידיהם. התשובה לכך היא שהנתבעים אינם בעלים רשומים בחלקה ואף אינם מעוניינים להירשם ככאלו שכן לא עשו דבר במשך 15 שנים ומעדיפים לסמוך על מסמך חסר תוקף ולהותיר את התובע להתמודד עם ההליכים המשפטיים. לעומתם, התובע ואימו ניהלו הליכים משפטיים במשך 15 שנה עד שקיבלו את צו ירושת סבחה. לטענת התובע, אין בינו לבין הנתבע שום שיתוף בחלקה. הנתבע הוא בעל זכות אובליגטורית בעוד הוא (התובע) בעל זכות קניינית ולכן הוא נקט הליך נכון. מאחר שהיקף הזכויות טרם נקבע, לא ניתן לפרק את השיתוף שבמחלוקת. הסכם המכר לוקה בפגמים רבים שיורדים לשורש העניין, כך מציינים הצדדים בהסכם המכר שמקור הזכויות הוא בצוואת סבחה, אלא שצוואה זו בוטלה, ולא ניתן לגביה צו לקיום צוואה. הנתבע עצמו העיד שהמסמך היחיד עליו הסתמך היה צוואתה של סבחה. עדותו של הנתבע מעידה כי ידע על ההליכים לביטול הצוואה. על בסיס הנחה מוטעית זו התיימרה נוואל למכור כפל זכויותיה בחלקה. יש להניח שללא ההנחה המוטעית לא היה הנתבע רוכש את זכויותיה של נוואל שכן הוא ביקש לקנות שטח גדול יותר ולא מחצית 750 מ"ר. בסעיף 11.2 להסכם המכר נכתב שהסכם זה מבטל כל חוזה שנעשה בין הצדדים בתאריך 2.2.97. הנתבע הכחיש בחקירתו שנחתמו בין הצדדים הסכמים אחרים, אולם לא נתן כל הסבר לכתוב בסעיף זה. בסעיף 10.ב. להסכם המכר סיפה נכתב "...העברת זכות הבעלות שהצדדים אינם מעוניינים לעשותה". העד לא ידע להסביר את משמעות הסיפה ונתן תשובות מתחמקות לכך. הנתבע אף העיד שהיה חולה במשך 10 שנים ובשל כך לא עשה דבר, אך גילה בקיאות בהליכים משפטיים אחרים בהם היה מעורב ואף לא הביא כל ראיה למחלתו וחומרתה. הנתבע הודה שלא עשה דבר לממש זכויותיו הנטענות מכוח הסכם המכר - לא דיווח עליו במשך 15 שנים, לא גרם להגשת צוואתה של סבחה עד שהוגשה הבקשה למתן צו ירושה ע"י כאתמה, לא נקט הליך לרישום זכויותיו או הכרה בהן ולמעשה שקט על שמריו. אין מחלוקת שהסכם המכר לא דווח. הדיווח המאוחר צורף לתצהיר העדות הראשית והדבר מוכיח שהעסקה לא דווחה במועד. הסכם המכר מתייחס למכירת חלק מסוים בחלקה בניגוד לסעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:- "חוק המקרקעין"). אין מחלוקת שזכויות השותפים שטרם נרשמו במרשם המקרקעין הן במושע וטרם נעשתה ביניהם חלוקה לצרכי רישום. התחייבות למכר של חלק מסוים במקרקעין משותפים מחייבת את הסכמת הצדדים השותפים בחלקה במלואם. בהסכם המכר לא צוין מספר המגרש נושא ההסכם ואף לא פורט על פי איזה תשריט חלוקה נעשה המכר, פרטי המודד וכד'. הנתבע אישר שהסתמך על תשריט החלוקה שאושר על ידי הוועדה המקומית בטירה, אותו תשריט ששימש את המודד שמונה בהסכמת הצדדים למגשר. עיון בתשריט זה מעלה שהוא תשריט חלקי שנחתם על ידי חלק מהבעלים המשותפים וייחד לחלק מהם את החלקים ושכאתמה אינה חתומה על התשריט. מנגד חתימת שני אחיה מהווה ראיה שחלקה של סבחה הוא בפינה הדרום מערבית ובהיקף של כ - 1665 מ"ר. על אף שהנתבעים ידעו על היותן של כאתמה ואמנה יורשות על פי דין של סבחה ושצוואת סבחה לא קוימה, הם המשיכו בעסקה ולא סברו שיש להאט ולתקן את המכר באופן שיתייחס לשטח כדי חלקה של נוואל או לחלופין להשיב את הכספים שמעבר לשטח שאינו במחלוקת עד לבירור העניין. התנהגות זו לוקה בחוסר תום לב חמור שעה שידעו שחלק מהזכויות שנמכרו מצויות במחלוקת וכי הצוואה מוכחשת על ידי כאתמה. משכך הנתבע לא יכול לטעון לתום לב בביצוע עסקת המכר. הסתמכות על תשריט חלוקה שאושר על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בניגוד לבעלות האמיתית אינה מכשירה את החלוקה ואינה יכולה לשלול מבעלי זכויות את זכויותיהם בחלקה. טענות הנתבעים: התובע טוען מחד גיסא שמדובר בקרקע במושע ומאידך גיסא טוען שאביו קיבל את חלקו בהתאם להסכם חלוקה (עמ' 17 ש' 29 - ש' 5) ומצהיר שרצונו לקבל את חלקת אימו במקרקעין מסוימים, תביעה המצויה בסמכות בית משפט השלום. אין פלא שהורי התובע הגישו תביעתם ביחד כיוון שניצלו בו זמנית את זכויותיהם הנטענות לצרכי בנייה. עתה מגיע בנם התובע עם טענה חדשה הסותרת את המציאות הקיימת ואת הניצול המשותף של זכויות הבנייה על ידי הוריו - קיימת חלוקה היסטורית של עזבון סבו מצד אחד והפרדה מוחלטת בין חלקת אביו לבין זכויות אמו כיורשת של סבחה מצד שני. התובע בחר להתעלם מכל ההליכים הקודמים שהיו בין הנתבע לבין הוריו של התובע שנדחו ואף העלים מבית המשפט את קיומם. הקביעות בפסק הדין שניתן בתביעת הוריו של התובע מהווים השתק פלוגתה והשתק עילה. להוריו של התובע אין כל עילת תביעה נגד הנתבע והתובע מחזיק במקרקעין מכוח היותו יורש ולכן פסק הדין מחייב אותו והוא אינו זכאי לדרוש את הסעדים שדורש עתה מבלי שינקוט בסעד המתאים לביטול היתר הבנייה, עתירה שמעולם לא הוגשה על ידיו. התובע ניסה לטעון בחקירתו שקיים מסמך בכתב המעניק לאביו חלקה מסוימת. מעדות התובע ודודו עלה כי הייתה חלוקה, הם אישרו שהם מחזיקים בקרקע למרות שהתובע טען שהוא מתגורר לבד, ובא כוחו אישר שהתובע מתגורר במגרש 6/13 ואף נאלץ להסכים להגשת התשריט שהתנגד מקודם להגשתו. הדבר מלמד על חוסר תום ליבו של התובע. הנתבע מחזיק בהיתר בנייה כדין ודרישת התובע להרוס את הבנייה עומדת בניגוד לפסק הדין של השופט גדול, בסתירה לתשריט החלוקה המאושר, בניגוד להצהרתו והצהרת הוריו ודודו שהוריו בנו בחלק אחר במקרקעין ובסתירה לדיני התכנון והבנייה שמתירים ומאפשרים בנייה על פי היתר בנייה בתוקף ואיש לא ביקש ביטולו של ההיתר. התובע לא הציג כל מסמך לטובתו נגד תשריט החלוקה שקבע חלוקה של הזכויות כאשר על פי מהות תביעתו, אין ספק שהוא חולק על הקבוע באותו תשריט על אף שביתו בנוי בהתאם אליו. הערכאה המוסמכת לדון בתביעה היא ערכאת התכנון והבנייה. התובע שאינו רשום כבעל זכויות, אינו זכאי לדרוש ביטול הסכם בין שני צדדים לעסקה שאין בה כדי להשפיע על זכויותיו הנטענות שעה שהוא מעלים מבית המשפט שהוא ואחיו מחזיקים בחלק עליו בנו הוריו בתור יורשים. כדי שתקום עילת תביעה לביטול ההסכם היה על התובע להגישה מכוח היותו יורש של שני הוריו, להצביע על החלקים המוחזקים על ידיו ולחשוף את כל הנתונים. בית המשפט לא עמד כלל על זכויות אביו של התובע ועל התאמת השטחים המוחזקים בידי התובע ואחיו. ההפרדה המלאכותית שמבקש התובע לבצע היא העילה לדחיית תביעתו שכן עסקינן בחוסר תום לב וניסיון הטעיה והסתרת חלקים שמחזיקים בהם הוריו ואחיו עוד בטרם אימו נפטרה. התובע לא הוכיח שהתביעה הדחופה שהוגשה 15 שנה אחרי חתימת ההסכם בין נוואל לנתבע באה למנוע מצב של מכירת זכויות מסוימות שכן התובע מחזיק בפועל מקרקעין, עובדה שהועלמה מעיני בית המשפט והעלמות זו כשלעצמה עילה לדחיית תביעתו. אם התובע מחזיק בחלקה של אימו אזי אין לו זכות תביעה נגד הנתבעים. התקיימו עילות רבות המצדיקות את דחיית התביעה ואי הענקת הסעד המבוקש: פסק הדין שהתבקש לא יעניק לו את רצונו המסתתר מאחורי התביעה; אין בפני בית המשפט בעלי דין אמיתיים לסכסוך ולשאלות השנויות במחלוקת; השיהוי הרב בהגשת התביעה למתן פסק דין הצהרתי 15 שנה לאחר חתימת ההסכם למרות שהוא ואימו ידעו על הסכם המכר בזמן אמת; חוסר ניקיון הכפיים בהסתירו שהוא פושט רגל, בהסתירו את כל ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, נמנע מחשיפת היותו מחזיק בפועל במקרקעין; נמנע מלחשוף קיומם של הסכמי חלוקה של יורשים אחרים המעניקים זכויות ספציפיות בקרקע המוגדרת כקרקע במושע ואף לא גילה שאחיו מכר דירה באותה חלקה ועוד. באשר להסכם המכר - התובע אינו יכול לבוא בטענות לעניין רישום הזכויות כאשר גם הוא נמנע מרישום זכויות אלו. הנתבע דיווח על העסקה ובכוונתו לרשום את זכויותיו ככל שהדבר יתאפשר לו. בא כוח התובע התנגד להגשת התשריט שלפיו זיהתה העדה הנייה למי שייך כל מגרש, וזאת לאחר שנוכח לדעת שאין כל מסמך שיעיד על חלוקת השטח מלבד מסמך זה. התובע רצה להסתיר את תשריט החלוקה כדי לא לחשוף את החלקים המוחזקים על ידיו. אחמד נאסר אישר בעדותו את תפיסת החזקה בידי התובע, הוריו ואחיו ואישר קיומם של הסכמי חלוקה בין יורשי סבחה ליורשי אביו, שלא נזכר כלל על ידי התובע. התובע זנח בסיכומיו את עתירתו למתן פסק דין הצהרתי והתמקד בעסקאות הסותרות ובתיקון צווי הירושה, דבר המלמד על כך שגם לשיטתו אין מנוס מהכרעה בכל השאלות השנויות במחלוקת טרם כניסתו של בית המשפט לעובי הקורה לשם בחינת התביעה המונחת על שולחנו. 3.       ניתוח הראיות: לאחר עיון בכל כתבי הטענות, התצהירים, הפרוטוקולים, המוצגים והסיכומים, סבורה אני כי דין התביעה במתכונתה זו להדחות, מבלי שיש בכך כדי למנוע מהתובע להגיש תביעה חדשה לערכאה המוסמכת, וזאת מאחר שאיני סבורה שאין ממש בטיעוני התובע, אך סבורה אני שהמתכונת הדיונית שנבחרה על-ידיו אינה מתאימה להכרעה בכלל הזכויות הרלוונטיות. אסקור, באופן חריג, את העדויות שהובאו לפני, כדי להבהיר את המסקנה אליה הגעתי כאמור לעיל. ראיות התביעה: הניה, ביתה של אמנה, הצהירה והעידה בהתאם, שביום 14.3.10 היא ויתרה ללא כל תמורה על מלוא זכויותיה בירושת אמנה במקרקעין לטובת כאתמה וכך עשו אביה וכל אחיה מלבד איברהים. כן העידה הניה שמי שהחתים אותה על הסכם המתנה היה עו"ד חדיג'ה ושהוויתור התייחס לחלק ספציפי במקרקעין ליד הבית של עבדאלחק ושהשותפים לעסקה הגיעו להסכמה לגבי אופן חלוקת השטח. הניה אישרה בעדותה, מהו החלק בו גר עבדאלחק ומהו החלק בו בנה עבדאללטיף. בתצהירה, הצהירה הניה שביום רביעי 19.1.11 התקשרה אליה אשתו של אחיה תמים ובהמשך באותו הערב אף אחותה סמיה וביקשו ממנה לבוא לחתום על מסמכים בקשר עם ויתור של נוואל על קרקע מסוימת לטובתם, אולם היא סירבה לבוא ואמרה שלא תחתום לפני שהיא תציג את המסמכים בפני עורך דין כדי שיבדוק את העניין. הניה הוסיפה שהוויתור עליו חתמה לטובת כאתמה נותר בתוקף. הניה לא נשאלה בחקירתה כל שאלה לגבי חלק זה בתצהירה ולכן הוא לא נסתר. אחמד איברהים נאסר (להלן:- "אחמד"), נכדה של נוזהא (בנו של איברהים נאסר, בנה של נוזהא), הצהיר שנוזהא הורישה את החלקה לאביו איברהים ולשתי בנותיה (רפיקה וסבחה) - מחצית לאיברהים ורבע לכל אחת מבנותיה. התובע הוא בנם של כאתמה ומוחמד נאסר (אחיו של המצהיר). הצהיר שאביו העביר אליו ואל ארבעת אחיו (מוחמד, אחמד, פתחי ומחמוד) את חלקו בשנת 1974. (כתוב "אחמד" אך הכוונה היא לריבחי). מוחמד, אביו של התובע, הקים בניין דירות על המגרש שקיבל במתנה מאביהם איברהים, שם התגורר עם ילדיו עד מותו. עוד הצהיר, שילדיה של דודתו רפיקה בנו בחלק המזרחי; הוא ואחיו בנו בחלק האמצעי ובחלק המערבי צפוני; עבדאלחק, בנה של סבחה, בנה בחלק המערבי דרומי; עבדאללטיף, בנה של סבחה, הקים שלד בית על חלק מהחלק המערבי אמצעי. בעדותו אישר אחמד שמוחמד, אביו של התובע, בנה דירה בחלקה שבמחלוקת ושהיום גרים שם שני ילדיו (ביניהם התובע). אחמד העיד שמוחמד בנה את הדירה ברישיון, אחרי שסבחה נפטרה. לדברי אחמד בעדותו, השטח עליו בנה מוחמד זה לא שטח שלו ושל כאתמה, אלא זו ירושה שקיבל מוחמד מאביו איברהים. לדבריו, נעשה הסכם לחלוקה ספציפית בין יורשי סבחה לבין יורשי אביו איברהים וכולם היו מרוצים. הוא לא יודע אם הסכם החלוקה היה בכתב. שנשאל אחמד איך הוא יודע שמוחמד, אביו של התובע, בנה דווקא על החלק שהוא ירש מאביו איברהים ולא על החלק שירשה כאתמה אשתו מסבחה הוא השיב: "אני יודע שאבא חילק לכל אחד מה שמגיע לו והוא בנה בשטח שמגיע לו." (עמ' 15 ש' 31). לדברי אחמד, החלוקה הספציפית מופיעה בתשריט החלוקה של העירייה, אך הוא לא ידע לומר אם נספח ג' לתצהיר הנתבע הוא התשריט שנמצא בעירייה. עו"ד חדיג'ה, בא כוחו של התובע, אישר שאחמד גר בשטח המסומן כ - 6/13 בתשריט. אחמד אישר בעדותו שמהצד הדרומי אליו נמצא עבדאללטיף ודרומה לו עבדאלחק, אולם כאשר נשאל אם השטח המסומן 6/14 שייך לעבדאללטיף השיב: "אני לא יודע. יש לו את החלק." (עמ' 16, ש' 21). לקראת סוף עדותו העיד אחמד, שאביו איברהים חילק שני דונם למוחמד (אביו של התובע) ולסבחה עוד שני דונם וכל אחד הקים בית על החלק שלו. כאשר נשאל אם החלוקה של הבית שבנה עבדאללטיף והבית בו התגורר עבדאלחק הייתה בהתאם להסכם החלוקה עליו דיבר בתחילת עדותו, עליו הסכימו הצדדים, הוא השיב שהשותפים לחלקה לא הגיעו להסכמות, אולם אחיו מוחמד (אביו של התובע) בנה על החלק שמגיע לו לפי חלוקה ביניהם לבין עצמם (ילדיו של איברהים - אחמד, מוחמד, ריבחי, פתחי ומחמוד) ושב וציין שלסבחה יש את שני הדונם שלה. הוא אישר שסבחה קיבלה במסגרת החלוקה שני דונם אך לא ידע איפה היה מוגדר השטח שלה, עם זאת ציין שהחלוקה הייתה בהסכמה ביניהם. לבסוף אישר אחמד שהתשריט שהוצג לו כנספח ג' מקובל עליו. למעשה, לפי עדותו של אחמד, השטח עליו בנה מוחמד, אביו של התובע, דירה, הוא שטח שקיבל בירושה מאביו איברהים ולא שטח השייך לסבחה, סבתו של התובע מצד אימו כאתמה. מעדותו עולה הרושם שהחלוקה בין יורשי נוזהא הייתה מוסכמת וכך אף הסתדרו יורשי איברהים בחלוקה ביניהם. מנגד יורשי סבחה לא הגיעו להסכמות ביניהם בדבר החלוקה. אחמד חזר בעדותו על כך שסבחה קיבלה שני דונם אך לא ידע לומר איפה שטחה. הוא ציין שתשריט החלוקה בנספח ג' מקובל עליו. תצהירו של התובע עולה בקנה אחד עם הדברים של העדים האחרים מטעמו. כך הצהיר התובע, שהחלקה של נוזהא חולקה מבחינה פיזית בין שלושת יורשיה לפי אזורים (מזרח - רפיקה, צפון מערב - איברהים, דרום מערב - סבחה). התובע הצהיר שעל החלק הדרום מערבי של החלקה שקיבלה סבחה הקים עבדאללטיף ללא היתר וללא הסכמת סבחה ואמנה בניין גדול על מגרש בגודל של 800 מ"ר. התובע הצהיר שעל חלק מהחלקה שקיבל אביו במתנה מסבו איברהים קיים בניין דירות שאביו הקים. לדבריו בתצהירו, חלק זה אינו במחלוקת שכן מקורו בסבו איברהים ולא בסבתו סבחה. עוד הצהיר התובע בתצהירו, שלאחר תחילת הדיון הציגו הנתבעים צו ירושה מתוקן אחרי עזבון דודתו אמנה שעל פיו יורש איברהים, בנה של אמנה, 7/12 חלקים מעזבונה. צו הירושה הושג במירמה שכן ניתן כבר צו ירושה אחרי עזבון אמנה. לדבריו, תיקון צו הירושה נעשה אחרי הוויתור של יורשי אמנה למעט איברהים לטובת אמו כאתמה. ההעברה של הזכויות של יורשי אמנה נעשתה מרצונם המלא, על פי בקשת אמו ושאף התובע השתתף בשיחות עם ילדיה של אמנה. בעדותו אישר התובע שהוא יודע שהוריו ניהלו הליכים נגד הנתבע, שהוא ליווה את הוריו בהליכים אלו ושחלקם נדחו. התובע נשאל על פסק הדין בתיק 5912/97 בו תבעו הוריו והעיד שמטרת התביעה הייתה לתת לאימו את החלקה שמגיעה לה מסבחה, כפי שקיבלו אחיה. התובע העיד שאביו מוחמד קיבל את החלק עליו בנו הוריו את הבניין לפי חלוקה שבוצעה על ידי אביו וסבו של התובע. התובע העיד שאמו לא בנתה ושעדיין גם לא קיבלה את חלקה כדי לבנות ושאת חלקה היא ירשה מאמה סבחה. לדברי התובע בעדותו, החלק של אביו מוחמד בעזבון סבו של התובע אברהים היה מוגדר באופן ספציפי מכוח הסכמה שהייתה בין אביו מוחמד לאחיו של מוחמד, ובחלק זה הקים אביו את הבניין. התובע לא ידע לומר אם יש על הסכמה זו מסמך כלשהו בכתב, אך אישר שידוע שהבית בו התובע מתגורר שייך לאביו. התובע אישר שאימו תבעה את הנתבע כאשר הנתבע הוציא את היתר הבנייה אך לא ידע לתת תשובה מדוע הוא ואימו לא ביקשו לבטל את ההיתר שניתן לו. התובע העיד שאין לו בעיה שנוואל תמכור את ה - 400 מ"ר השייכים לה, כיורשת של עבדאללטיף, מתוך שני הדונם, אולם אינו יכול להשלים עם המיקום בו התחיל הנתבע לבנות, על חלק מהחלקה שלו. התובע העיד שבאחת השיחות שלו עם נוואל צוין שהנתבע לא שילם את כל הכסף שהיה עליו לשלם בגין הממכר. בתצהירו הצהיר התובע שהחלק המגיע לו מתוך עזבון סבחה במקרקעין הוא 800 מ"ר (סעיף 22 לתצהיר התובע). כאשר נשאל על כך בחקירתו, העיד התובע שמגיעים לו 800 מ"ר כי זה חלקה של אמו וחלקה של אמנה שעבר לאימו במתנה. כאשר נשאל היכן מופיעה החלקה של סבחה על גבי התשריט בנספח ג', סימן את מגרש 6/14 ו - 6/16. התובע אישר בחקירתו שמטרתו בתביעה היא לקבל את החלק שמגיע לאימו מסבחה. כאשר נשאל התובע מדוע הוא לא תבע את יורשי עבדאלחק שגרים בחלקה שהוא סימן שמגיעה לו הוא השיב שיש חלקה שריקה עד היום שמגיעה לו. אף כאשר נשאל מדוע לא ביקש צו מניעה נגד עבדאללטיף שהתחיל לבנות בחלק מהחלקה הוא השיב שעבדאללטיף השאיר את החלקה ריקה ובנה על החלקה הקטנה שלו. ראיות הנתבעים: אחמד שאוקי מסארווה, נתבע מס' 4 (להלן:- "אחמד שאוקי") ובנו של הנתבע, הגיש תצהיר מטעם הנתבעים בתגובה לבקשה למתן צו מניעה זמני ונחקר על תצהירו. בתצהירו טען אחמד שאוקי שההליך שננקט אינו ההליך המתאים הן מאחר שלא צורפו לו כל הצדדים הרלוונטיים, הן מאחר שהיה על התובע לנקוט הליך של ביטול היתרי הבנייה המוחזקים בידי הנתבעים; שכתב התביעה אינו מגלה עילה נגד הנתבעים 3-4 שאף אינם צד להסכם שמבוקש לבטלו. לגופו של עניין טען אחמד שאוקי בתצהירו, שהמבקש מתעלם מתשריט החלוקה שצורף כנספח ג', עליו חתומים בין היתר אביו של התובע, שיש בו כדי להצביע על זכויות הנתבעים במקרקעין. בחקירתו אישר אחמד שאוקי, שאת היתר הבנייה שצירף לתצהירו הוא קיבל מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה בטירה. אחמד שאוקי העיד שכאשר היה קטין, טיפל אביו בהיתרי הבנייה ושהוא נכנס לתמונה לאחר שהייתה כוונה לבנות עסק ובתים. לדבריו זוהי חלקה של אביו שהוא רוצה לבנות עליה ושחידוש ההיתר היה על שמו ועל שם הוריו. אחמד שאוקי העיד שבעבר הכוונות היו לבנות בית עבורו וכעת הכוונות הן לבנות מקומות להשכרה ושהם בונים חלק עסקי וחלק למגורים. לבסוף העיד אחמד שאוקי, שהם לא בונים באופן אקראי אלא רק לפי תוכנית ושהוא עובד על פי ההיתר. כאשר נשאל אם ההיתר מאפשר להם לבנות מבנה להשכרה לעסקים הוא השיב שאין שום דבר בהיתר שנוגד זאת ומה שנבנה ומה שייבנה לא נוגד את ההיתר. כאשר נשאל אחמד שאוקי אם הוא מסכים שבהיתר משנת 1997 ובחידושו כתוב שהמטרה היא מגורים ולא עסקים ושלא כתוב בו שניתן לבנות מבנה עסקי, הוא השיב שהכוונה היא לבית שאולי הוא יוכל לשלב בו את העסק (היתרי הבנייה מצורפים כנספח ב' לתצהירו של הנתבע 1). הנתבע שאוקי אחמד מסארווה חזר על הדברים שציין אחמד שאוקי בתצהירו והוסיף ששטחם של החלקים המצטברים של המקרקעין שהועברו לנוואל עולה על 750 מ"ר ואלה נמכרו לנתבע בהתאם להסכם המכר; התובע לטענתו לא הצליח לבטל את היתר הבנייה שיש לנתבע; התצהיר עליו חתמו יורשיה של אמנה ביום 19.1.11 בו העבירו את זכויותיה לנוואל (נספח א' לתצהיר הנתבע) מעיד שהם חזרו בהם מהמתנה שנתנו לבן זוגה של אמנה. בנוסף טען הנתבע בתצהירו, שהוריו של התובע תבעו בעבר את הנתבע ואת נוואל ותביעתם נדחתה וכך אף הערעור שהגישו נדחה והדבר מהווה השתק פלוגתה והתובע אינו זכאי לדרוש את הסעדים להם עתר בתביעה, מבלי שיעתור בסעד המתאים לביטול היתר הבנייה. בחקירתו העיד הנתבע שהוא עשה רק הסכם אחד עם נוואל ושלא היה כל הסכם נוסף. הנתבע לא הבהיר את הכתוב בסעיף 11.2 להסכם המכר שלפיו חוזה זה מבטל כל חוזה קודם שנעשה בין הצדדים ביום 2.2.97. הנתבע העיד שעו"ד עתילי אצלו הוא ונוואל חתמו על הסכם המכר, אמר לו שהצוואה של סבחה כשרה לחלוטין ואף הראה לו את התשריט המצורף כנספח ג' ולכן התקשר בעסקת המכר. הנתבע אישר שערך את עסקת המכר על סמך הצוואה של סבחה שבהמשך בוטלה, צוואתו של עבדאללטיף ואישורו של עו"ד עתילי שהכל תקין. הנתבע אף ציין שעו"ד עתילי אמר לו מה מספר המגרש ושהוא הלך לראות אותו. הנתבע העיד שמעולם לא קיבל מנוואל או מבאת כוחה הודעת ביטול של הסכם המכר ושנוואל קיבלה את כל הכסף שעבר אליה בשתי העברות. הנתבע נשאל בחקירתו האם נכון שלא היה מעוניין לרשום בטאבו את זכויותיו או הערת אזהרה לטובתו, לנוכח סיפת סעיף 10ב להסכם המכר בה כתוב כי "הצדדים אינם מעוניינים לעשותה" לגבי העברת זכות הבעלות. הנתבע השיב כי אין זה נכון ושהוא אמר שהוא יעביר את זכויות הבעלות, הוא היה חולה תקופה ארוכה ומעל 10 שנים "לא היה בעניינים". עוד העיד הנתבע שהוא לא ידע שכאתמה מתנגדת להסכם המכר בטענה שיש לה זכויות במקרקעין ושכל פעם היה לה תירוץ אחר אך לא השיגה כלום. הנתבע אף העיד שכאשר רצה לקנות מנוואל היא אמרה לו שהיא רוצה למכור לו את המגרש המסומן בתשריט כ - 6/14 שקיים עליו שלד של בית של 140 מ"ר ושנוואל אמרה לו שהיא ירשה את החלק הזה דרך בעלה מסבחה. כן העיד הנתבע שהוא בנה לאחר שהיה הסכם חלוקה ושרק בניה של סבחה חתמו על התשריט והבנות לא חתמו עליו, ולפי מה ששמע מהבנים במשפחה, הדבר נעשה בהסכמה בהתאם לירושת אימם. הנתבע אישר שהתשריט משקף חלוקה היסטורית בין שלושת ילדיה של נוזהא. דיון והכרעה: ככל שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות ובסיכומים, הגעתי למסקנה שאין בנתונים המצויים בתיק כדי להבהיר את התמונה בכללותה באופן שאפשר יהיה להכריע בזכויות הצדדים השונים במקרקעין שבמחלוקת. בתובענה עותר התובע להצהיר שהסכם המכר בין הנתבע לנוואל בטל מאחר שלטענתו הוא סותר את זכויותיו שלו במקרקעין. כדי להכריע מהן זכויותיו של התובע במקרקעין, יש למעשה להכריע בזכויות היורשים האחרים שבמקרקעין, אולם יורשים אלה כלל לא צורפו לתובענה ולבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון במחלוקת הנוגעת לעזבון. התובע למעשה יורש של המנוחה נוזהא הן מצד אביו, הן מצד אימו, אך לא צירף לתביעתו אף אחד מיורשיה האחרים של נוזהא כדי שניתן יהיה להכריע בזכויותיו הנטענות במקרקעין, וכפי שמעיד התרשים להלן, שאינו כולל את בני דודיו של התובע, יש לא מעט יורשים. סוגיה זו תמוהה שבעתיים לנוכח העובדה שהתובע טוען שמגיע לו כיורש אימו, גם את החלקה בה גרים ובונים יורשי עבדאללטיף ועבדאלחק, אך כלל לא צירפם לתביעה. התמונה העובדתית מעורפלת אף יותר שעה שחלק מהמצהירים, שכולם ממשפחת התובע כלל לא הגיעו להעיד, כך שב"כ התובע נאלץ למשוך תצהיר אחד שהגיש וב"כ הנתבעים הודיע שהוא מוותר על ארבעה עדים שהזמין - חיאת נאסר, ביתו של עבדאלחק; תייסיר נאסר, בעלה של בתו של עבדאלחק; איברהים מסארווה, בנה של אמנה ונוואל. למעשה, המצהירים היחידים שהעידו מטעם הנתבעים הוא הקונה בעסקת המכר ובנו. כל התצהירים הנוספים שהוגשו מטעם הנתבעים על נספחיהם השונים, העלו טענות עובדתיות מהותיות שכלל לא הובאו בסופו של דבר לדיון, מאחר שמצהירים אלו לא הגיעו להעיד על תצהיריהם. כך למשל, לטענת התובע חלקה של אמנה בעזבון סבחה עבר לאימו כתאמה, למעט חלקו של איברהים וטענה זו אושרה על ידי הניה, ביתה של אמנה. אולם בתצהירו של איברהים, עליו לא נחקר, צורף צו ירושה מתוקן שחילק את העזבון באופן שונה ואף צורף תצהיר עליו חתומים ארבעה מילדיה של אמנה שלפיו, הם מעבירים את מלוא זכויותיה של אימם אמנה במקרקעין לנוואל. כאמור, בסופו של דבר אף אחד לא העיד על מסמכים אלו מטעם הנתבעים ואף לא הובאו לעדות אף אחד מילדיה של אמנה מלבד הניה, כדי להבהיר למי הם העבירו את חלקם במקרקעין - לכאתמה או לנוואל. תצהירה של הניה שלפיו היא ואחיה העבירו את זכויותיהם לאביהם בידיעה שהוא יעבירן לכאתמה, למעשה כלל לא נסתר למרות שיש תצהיר אחר מאחיה מאותו חודש בו חתמה היא על תצהירה, שטוען גרסה עובדתית שונה לחלוטין. זאת ועוד, התובע טען בתביעתו שמדובר בזכויות במושע, אך בחקירתו טען שאביו וסבו חילקו את כל החלקה. התובע לא ידע להצביע על הסכמה בכתב כלשהי שהייתה בין אביו לאחיו באשר לחלוקת המקרקעין, שתאשר טענתו, ולא על מסמך כלשהו שהעניק לאביו חלק ספציפי במקרקעין. למעשה, התובע אישר בעדותו שאין לו בעיה שנוואל תמכור את חלקה במקרקעין, והבעיה היא המיקום בו התחיל הנתבע לבנות, כאשר לטענתו המיקום הוא על חלק מהחלקה לה זכאי הוא כיורש אימו. לפיכך, לנוכח אי הבהירויות הרבות יש לדחות את התביעה במתכונתה זו. על התובע לפעול בראש וראשונה, בבית המשפט לענייני משפחה להצהרה על הזכויות הקנייניות האמיתיות במקרקעין, על פי הירושות השונות, ולאחר מכן, עליו לפעול לפירוק השיתוף או לחלוקת המקרקעין על פי ההסכמות הנטענות לחלוקת המקרקעין. באשר לכך קובע סעיף 13 לחוק המקרקעין כי "עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו-12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת". כל עוד לא פעל התובע כאמור, ובהעדר צדדים נדרשים, ומתוך הבנה שעל פי סעיף 13 לחוק המקרקעין לא ניתן לעשות עסקה בחלק מהמקרקעין, אין כל אפשרות להידרש לתביעה זו ולהכריע בה. 4. סוף דבר אני דוחה את התביעה במתכונתה זו מבלי שיש בכך כדי למנוע מהתובע לנקוט הליכים משפטיים אחרים לפני הערכאות המוסמכות הרלוונטיות. צו המניעה הזמני יישאר על כנו למשך 30 יום כדי לאפשר לתובע לעתור לצו כזה בערכאה המוסמכת. איני עושה צו להוצאות. חוזהביטול חוזההסכם מכרפסק דין הצהרתי