מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רטיבות בדירה חדשה מקבלן: לפניי תביעה לפיצוי בגין איחור במסירת דירה שהתובעים רכשו, ובגין ליקויי בנייה שהקבלן שהתובעים טוענים כי הקבלן הנתבע אחראי להם. תובענה זו עברה גלגולים משפטיים רבים, והדיון בה החל בערכאות שונות, אך בסופו של יום בלב המחלוקות עומדת תביעה קלאסית של רוכש דירה כנגד הקבלן שבנה את הדירה. רקע עובדתי וטענות הצדדים: ביום 28.5.95 חתמו התובעים על הסכם לרכישה "על הנייר" של דירה בת 4 חדרים בקומת הקרקע שבבניין מס' 1 בגוש 28110, ברח' פולוצקי בשכונת גילה בירושלים (להלן: "הדירה" ו"הסכם הרכישה"). הסכם הרכישה נחתם מול חברת מבנה רב דירות (1990) בע"מ (להלן: "חברת מבנה דירות") שהייתה במועד הרלבנטי החברה היזמית וזכתה במכרז בפרויקט לבניית מספר בניינים בשכונת גילה. בפועל, הבניה בוצעה על ידי קבלן מבצע, חברת ב. יאיר, היא הנתבעת בהליכים אלו. אערוך עתה הפוגה קצרה כדי להסביר הכיצד חברת ב. יאיר היא הנתבעת בהליכים אלו ולא חברת מבנה דירות. במקור הגישו התובעים יחד עם דיירים של 11 דירות נוספות באותו פרויקט תביעה בגין ליקויי בניה ואיחור במסירת הדירות כנגד חברת מבנה דירות. בשל סכום התביעה של כלל הדיירים, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ת.א.1347/98. חברת מבנה דירות הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבעת בהליך שבפניי והצדדים החלו בבירור התיק. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, חברת מבנה דירות (1990) בע"מ נקלעה לקשיים כספיים ונכנסה להליכי פירוק זמני במסגרת תיק פש"ר 1500/02. במסגרת הליכים אלו אושר הסדר נושים ובמסגרתו הוצע לדיירים שרכשו מהנתבעת דירות שתי חלופות: חלופה אחת הייתה לקבל דיבידנד מוגדל במסגרת הסדר הנושים ולאבד את זכותם להיפרע מהנתבעת וחליפיה; והחלופה השנייה הייתה הזכות להיכנס בנעלי חברת מבנה דירות (1990) בע"מ ולהמשיך בתביעה זו שהוגשה כנגד חברת ב. יאיר. כל התובעים בבית המשפט המחוזי בחרו בחלופה השנייה. גם בבש"א 697/03 הליך נוסף שהתקיים בבית המשפט המחוזי אושר לתובעים לתבוע את הנתבעת באותן עילות שהיו להן כנגד חברת מבנה רב דירות. במסגרת הליכי הפש"ר אף נקבע כי הנתבעת תהא מנועה מלטעון כנגד התיישנות התביעה שכנגדה. כך תוקנה התביעה בבית המשפט המחוזי וכוונה כנגד חברת ב. יאיר. ההליכים בתובענה זו נמשכו עד למועד שבו כל הדיירים, מלבד התובעים בהליך זה, התפשרו עם חברת ב. יאיר. בהסדר דיוני נקבע כי התובעים יגישו את תביעתם לבית משפט השלום וזו התביעה המתנהלת בפני עתה. כאשר הגישו התובעים את תביעתם לבית משפט השלום בירושלים, הנתבעת טענה כטענות מקדמיות שאין יריבות בינה לבין התובעים שכן התובעים לא רכשו את הדירה מהנתבעת. עוד טענה הנתבעת כי הייתה מנועה מלטעון טענת התיישנות אך ורק בהתייחס לעילות התביעה שעמדו בפני בתי המשפט המחוזיים, אך כתב התביעה שהוגש בבית המשפט השלום הורחב ושונה. לאחר שכב' השופט רון, שהיה המותב הקודם שדן בתיק זה, קיבל את עמדות שני הצדדים בשאלות אלו הוא דן בהן ובהחלטתו מיום 1.3.09 קבע שדין שתי הטענות להדחות. מכאן שנסללה הדרך לבירור התביעה כנגד חברת ב. יאיר וזו התביעה העומדת כיום להכרעתי. מסיכומי הצדדים עולה כי על פי הסכם הרכישה הדירה הייתה אמורה להימסר לידי התובעים ביום 30.6.96 אך בפועל היא נמסרה רק ביום 16.2.97. יש לציין כי התובעים טענו תחילה שהדירה נמסרה לידם רק ביום 30.3.97 אך לאחר החקירה הנגדית הם לא עמדו על טענה זו. עוד התברר בעקבות החקירה הנגדית של התובע 1, כי הסכם הרכישה לא היה ההסכם היחיד שנחתם בין התובעים לחברת מבנה דירות. התובעים חתמו ביום 31.8.95 על הסכם שינויים שכלל תוספת נקודות חשמל, שינויי אינסטלציה, הזזת מחיצות ועוד. בסעיף 4 להסכם השינויים נקבע כי: " המזמין מצהיר כי ידוע לו כי מועד מסירת הדירה הקבוע בהסכם הרכישה ידחה לתקופת זמן הנובעת מביצוע השינויים והתוספות והוא מוותר על כל תביעה ו/או טענה כלפי הקבלן והחברה בקשר לכך". חברת מבנה דירות שילמה לתובעים בגין האיחור במסירה ביום 3.2.97 סך של 6,664 ₪ אך התובעים טוענים כי פיצוי זה הוא פיצוי חלקי בלבד ודורשת את הפיצוי המוסכם העומד על סך של 700$ לכל חודש איחור. הנתבעת מצידה טוענת כי היא אינה אחראית לאיחור במסירה והעובדה שחברת מבנה דירות שילמה לתובעים מעידה כי היא הודתה באחריותה לאיחור. בנוסף, טוענת הנתבעת כי יש לנכות מתקופת האיחור את שלושת חודשי החסד המופיעים בהסכם הרכישה וכן את כל התקופה שנדרשה לביצוע שינויים על פי הסכם השינויים. לבסוף טוענת הנתבעת כי הסכם הרכישה אינו כולל סכום פיצוי מוסכם, והיא חולקת על חישובי התובעים בעניין זה. ביום 8.1.97 עוד לפני שהתובעים קיבלו לידם את החזקה בדירה הם פנו למהנדס יגאל ברגמן לצורך קבלת חוות דעת בדבר מצבה של הדירה. בחוות דעת זו מצא המהנדס ליקויים שונים, אך לא מצא בדירה רטיבות. על פי חוות הדעת דנן עלות תיקון הדירה עומדת על סך של 7,210$ ומשך התיקון המשוער הינו 6 ימי עבודה (להלן: "חוות הדעת הראשונה של ברגמן"). אין חולק כי במהלך שנת המגורים הראשונה של התובעים בדירה הם ערכו בה שיפוץ אך הצדדים חלוקים בנוגע להיקף השיפוץ ומידת השפעתו על הליקויים שהתגלו בהמשך. במהלך חורף 98 התגלו בדירה רטיבויות והצדדים פנו שוב למהנדס יגאל ברגמן לצורך הערכת הליקויים והנזקים. ביום 27.2.98 ביקר המהנדס ברגמן בפעם השנייה בדירה ומצא כי קיימת רטיבות כלואה מתחת לרצפה במקומות שונים בדירה. בסעיף 1.1 לחוות דעתו הוא קבע שהרטיבות ברצפת הפרוזדור והול הכניסה נובעת מפיר הצנרת המותקן על קיר חדר המדרגות הגובל עם הדירה. בסעיף 1.8 לחוות דעתו התייחס ברגמן פעם נוספת לגורם אפשרי לרטיבות וקבע כי ייתכן שישנה דליפת מים מצינור מרזב המותקן בקיר חיצוני מערבי ויש לבצע בדיקות לחץ במרזב "על מנת לאתר דליפות אפשריות הגורמות ליצירת רטיבות כלואה מתחת לריצוף". המהנדס ברגמן קבע בחוות הדעת השנייה כי עלות תיקון כל הליקויים תעמוד על סך של 13,310$ ומשך הזמן המשוער שיידרש לתיקונים הינו 13 ימי עבודה. אין חולק כי התובעים כמו גם דיירים אחרים פנו לחברת מבנה דירות בבקשות בכתב לתיקון הליקויים וזו פנתה לחברת ב. יאיר אך בסופו של יום חברת ב. יאיר לא תיקנה את הליקויים. השאלה האם ניתנה לחברת ב. יאיר הזדמנות אמיתית לתקן את הליקויים עומדת גם היא להכרעתי. בחודש מאי 1998 הגישו הדיירים, והתובעים בתוכם, את התביעה לבית המשפט המחוזי, ובקיץ 1998 עברו התובעים לדירה חלופית ששכרו על חשבונם ושיפצו את הדירה באמצעות קבלן פרטי, מר קן דרור. לטענת התובעים הם שילמו למר קן דרור ביום 22.6.99 בגין תיקון הליקויים בדירה סך של 93,402 ₪ (כולל מע"מ). התובעים דורשים החזר מלא של עלויות התיקון, שכר דירה לתקופה בת 5 חודשים וכן את עלויות פינוי הדירה והובלת המיטלטלין לדירה החלופית ובחזרה. הנתבעת מכחישה את כל טענות התובעים בנוגע לליקוי הבניה ובמיוחד חולקת על היקף התיקונים שהתובעים טוענים כי נאלצו לבצע בשל ליקויים אלו. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה חוות דעת מטעמה שממנה עולה כי התובעים ערכו שיפוץ מקיף מדירתם, ואין קשר בין התיקונים לבין הרטיבות הנטענת. נכון ליום הגשת התביעה העמידו התובעים את סכום תביעתם, הכולל גם פיצוי בגין עוגמת נפש, על סך של 223,265 ₪. חוות הדעת של המומחה ההנדסי מטעם בית המשפט: לאחר שכב' השופט רון דחה את טענותיה המקדמיות של הנתבעת הוא קבע כי הצדדים יציעו מומחה מוסכם מטעם לבחינת כל הטענות הנוגעות לליקויי הבניה. בהעדר הסכמה של הצדדים מינה השופט רון את המהנדס אחי קליין כמומחה מטעם בית המשפט, והורה כי בפני המומחה לא תעמודנה חוות הדעת שהכינו המומחים מטעם הצדדים. בהסכמת הצדדים בחן המומחה שתי שאלות בלבד: האם הייתה בדירת התובעים רטיבות שמקורה בליקוי לו אחראית הנתבעת, והאם החשבון שהציגו התובעים לצורך תיקון הרטיבות דנן הינו סביר? ביום 15.9.10 סמוך לאחר שתיק זה הועבר למותב הנוכחי הגיש המומחה מטעם ביהמ"ש את חוות דעתו. בחוות הדעת ציין כי המחלוקת בנוגע למקור הרטיבות היא מחלוקת עובדתית ולא הנדסית וציין כי: "הממצאים שנמסרו לי לבחינה, מההיבט ההנדסי, אינם מאפשרים לקבוע בוודאות מה היה מקור הרטיבות ומשכך לא ניתן לקבוע בוודאות גרסת מי מהצדדים היא הנכונה מבחינה עובדתית. אולם יש לציין כי בסרט (הסרט שצילמו התובעים ד.פ.) אכן נראתה רטיבות בחול המילוי שמתחת לריצוף. באם, לצורך דיון זה בלבד אתעלם מטענת ב. יאיר ... כי רטיבות זו היא ממקור יזום כגון הרטבה מהוונת או הרטבה במהלך ביצוע העבודות או אחרת, אזי חדירת רטיבות, יהא מקורה אשר יהא, הוא באחריות ב. יאיר כמי שבנה הבנין". בהתייחס לחשבון שהציגו התובעים של עלויות התיקון קבע המומחה כך: " מבדיקת חשבון קן דרור עולה כי לא מדובר בחשבון המתייחס לעבודות תיקון בלבד (כולל עבודות נלוות) אלא בעבודות נוספות אשר יש להחריגן מדיון בענייננו". לאחר סקירה מקיפה של כלל החשבונות קבע המומחה כי סך כל העבודות הרלבנטיות לתיקון הרטיבות עומד על 34,64 ₪ (לא כולל מע"מ) וזאת בערכים הרלבנטיים למועד התיקון. אך המומחה גם קבע כי מסכום זה יש להפחית את עבודות החפירה החיצונית והאיטום החיצוני בסכום כולל של 11,930 ש"ח שכן הן לא נדרשו כלל כאשר גם לשיטת התובעים מקור הרטיבות הוא מצינור הניקוז. מכאן שמחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי עלות תיקון הרטיבות עמדה על סך 22,716 ₪ (לא כולל מע"מ). הדיון וההליכים הפרוצדוראליים: העידו בפניי התובעים, מר דרור קן, ונציג הנתבעת מר יוסי ביטון. בסיום הדיון ביקשו התובעים להגיש כראיה מפריכה את חוות הדעת ההנדסית של מר הופמן אשר מונה מטעם בית המשפט המחוזי בהליך שניהלו הדיירים כנגד הנתבעת. חוות דעת זו מפריכה לטענת התובעים את טענות הנתבעת בדבר מצבה הטוב של הדירה, שכן יש בה כדי להעיד על ליקויים נרחבים בבניין. עוד טוענים התובעים כי חוות הדעת מפריכה את הטענות של מר ביטון, ולפיהן חברת ב. יאיר הצליחה לתקן את כל הליקויים. הנתבעת מצידה התנגדה להגשת חוות הדעת בהיותה לא רלבנטית לדירת התובעים וגם מהטעם שהתובעים בחרו לפרוש מההליכים שניהלו יתר הדיירים ולתבוע בנפרד. במקביל להעלאת טענות אלו הגישו הצדדים את סיכומי העדות הראשית מטעמם ועל כן קבעתי כי החלטה בעניין קבילותה של חוות הדעת תינתן במסגרת פסק הדין. בבואי לתת את פסק הדין התברר לי כי חוות הדעת לא הוגשה לעיוני, היא הוגשה רק לאחר מתן החלטה נוספת בעניין זה. לאחר שבחנתי את חוות הדעת הרי שאני קובעת כי אין בה כדי לסייע לתובעים. אכן חוות הדעת יש בה כדי להעיד כי הבניין לא היה מושלם והיו בו ליקויים, אך ליקויי בניה הם למרבה הצער מחזה נפוץ במקומותינו, ולא ניתן להסיק מקיומם של ליקויי בניה בדירה אחת על קיומם בדירה אחרת. יצוין כי התובעים לא הפנו לליקויים ספציפיים בדירות סמוכות שגרמו לליקויים או רטיבות בדירתם, ואף לא הפנו לליקוי שיטתי בבניין כולו. יוער גם כי בחוות הדעת עצמה מציין מומחה בית המשפט לגבי דירת התובעים שאין הוא יכול לקבוע בעניין הרטיבות בה דבר שכן הוא בדק אותה לאחר שהקבלן דרור קן שיפץ אותה. על כן אני קובעת כי אין בחוות הדעת דנן כדי לסייע לתובעים בהוכחת תביעתם, ואף אם היא קבילה הרי שמשקלה הראייתי זניח לחלוטין. האם התובעים זכאים לפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה: כאמור מוסכם על הכול כי על פי הסכם הרכישה הדירה הייתה אמורה להימסר לידי התובעים ביום 30.6.96 אך נמסרה רק ביום 16.2.97. עוד מוסכם כי התובעים ביקשו לערוך שינויים בדירה והסכימו לדחיית מועד מסירת הדירה בהתאם להיקף השינויים הנדרש. התובעים טענו כי מדובר בשינויים של מה בכך ולכן לא היו אמורים לעכב את המסירה כלל. מנגד מר ביטון העיד כי בדרך כלל שינויים דורשים לפחות "חודש חודש וחצי" גם אם הם מינימאליים וזאת כדי לאפשר את שינוי תוכניות הבניה (עמ' 35 לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.11). מהנספח להסכם השינויים עולה כי אכן נדרש שינוי של התוכניות במקרה זה בשל הזזת מחיצות פנימיות, ביטול שירותי אורחים והוספת נקודות חשמל. על כן אני קובעת כי השינויים במקרה זה דרשו עיכוב בן חודש במסירת הדירה. מכאן שהעיכוב לעניינו הוא בן 5.5 חודשים. הנתבעת טענה כאמור כי העיכוב במסירה לא נובע מהתנהלותה אלא מכך שחברת מבנה דירות התרשלה בתכנון וברישוי, והייתה יכולה למסור את הדירה כבר ביום 7.1.97 כאשר טופס 4 התקבל. היות והנתבעת הייתה הקבלן המבצע בפרויקט זה הרי שאני קובעת כי מועד קבלת טופס 4 אכן מהווה אינדיקציה לכך שניתן היה למסור את הדירות ושהנתבעת השלימה את מלאכתה. על כן אני קובעת כי האיחור במסירת הדירה הוא בן 4.5 חודשים בלבד. חברת ב. יאיר טוענת כי יש לחשב את מועד הפיצוי רק לאחר שלושת חודשי החסד המופיעים בהסכם. דין טענה זו להידחות ויפים לעניין זה דבריו הממצים של כב' השופט רביד: "הלכה פסוקה היא, כי כאשר צדדים קבעו בחוזה שביניהם כי איחור של תקופה מסוימת לא ייחשב איחור המהווה הפרת חוזה, פרשנות בתי המשפט לענין הפיצוי במקרה של הפרה הינה, כי איחור מעבר לתקופה שנקבעה מהווה הפרת חוזה. משהופר החוזה זכאי הצד הנפגע לפיצוי מהיום שבו התחייב המפר למסור את החזקה, ולא מתום הארכה, אלא אם קבעו הצדדים אחרת (ראו, ע"א 4337/02 ירמיהו עייני חברה לבנין בע"מ נ' קו-אופ צפון היפרשוק שיווק בע"מ, פ"ד נח(1) 799, עמוד 806 (2003); ע"א 758/87 מרדכי קאופמן נ' גזית קונסוליום השקעות ופתוח בע"מ, פ"ד מד(2) 60, עמוד 65 (1990)). בענייננו, אין בהסכמי המכר עליהם חתמו הצדדים הוראה מפורשת, לפיה התובעים מוותרים על פיצוי בגין שלושת חודשי האיחור הראשונים - "תקופת החסד" - במקרה שהאיחור במסירה יתארך מעבר לתקופה זו (ראו גם, ע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' אוחנה, פ"ד נח(3) 673, עמודים 679-680 (2004); בר"ע 372/85 רובינשטיין נ' גורי (לא פורסם); ת"א (מחוזי י-ם) 1042/97 אברמוביץ אבנר נ' סולל בונה בע"מ, לא פורסם (2005)). (תא (י-ם) 2291/00 נוי עודד נ' ליאל חב' לבנין ונכסים בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים] )." גם בעניין שבפני לא ויתרו התובעים על פיצוי בגין שלושת חודשי האיחור הראשונים ומכאן שהם זכאים לפיצוי בגין כל תקופת האיחור. חברת מבנה דירות פיצתה את התובעת בסכום של 6,664 ₪ ביום 3.2.97 ועל פי שער הדולר היציג במועד זה שעמד על סך 3.321 ₪ הרי שחברת מבנה דירות שילמה לתובעים כבר סך של 2,000 $. התובעים טענו בכתב התביעה כמו גם בסיכומיהם כי הפיצוי המוסכם הוא 700$ לחודש. הנתבעת עמדה על כך שאין פיצוי מוסכם בהסכם, ואכן בהסכם בניגוד למקובל בהסכמים מסוג זה לא קבוע פיצוי מוסכם. יחד עם זאת, אין הדבר פוטר את הנתבעת מתשלום פיצוי אלא אך מעמיד אותו לשיקול דעתו המלא של בית המשפט. לטעמי דרישת התובעים לפיצוי של 700$ בגין כל חודש איחור היא סבירה והגיונית. על כן התובעים זכאים לפיצוי בסך 3,150$ ובניכוי הסכום ששולם לידם הרי שעל הנתבעת לשלם לתובעים 1,150$. סכום זה יחושב בערכו בשקלים באופן הבא: שער הדולר ביום 3.2.97 סמוך למועד המסירה עמד כאמור על 3.321 ₪ ועל כן אילו הנתבעת (או חברת מבנה דירות) הייתה משלמת אותו עם יתרת התשלום היה הסכום עומד על 3,819.15 ₪. משכך זהו הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין האיחור במסירת הדירה וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. חבות הנתבעת בכל הנוגע לרטיבות ולנזקים הנובעים ממנה: השאלה העומדת להכרעתי היא האם ליקויי בניה הם שגרמו לרטיבות בדירת התובעים או שמא השיפוץ שערכו התובעים בשנת המגורים הראשונה היא שגרמה לרטיבות זו. הנתבעת טוענת כי אילו הרטיבות הייתה פועל יוצא של ליקוי בניה היא הייתה מתגלה כבר בחורף 1997 והייתה מקבלת את ביטויה בחוות דעתו הראשונה של ברגמן. הנתבעת אף מפנה לכך שבמכתב תלונה שהתובעים שלחו אליה בספטמבר 1997 הם לא הלינו על רטיבות בדירה, וזאת על אף גשמי חורף 1997. הפעם הראשונה שבה התגלתה הרטיבות היה בחודש ינואר 1998 וזאת לאחר שהתובעים כבר שיפצו את דירתם על כן הנתבעת טוענת כי הרטיבות נגרמה כתוצאה מהשיפוץ. אין בידי לקבל טענה זו וזאת הן מטעמים פורמאליים והן מטעמים מהותיים. ראשית יאמר כי ביום 9.4.98 כתב מנכ"ל חברת ב. יאיר, מר יאיר ביטון, לחברת מבנה רב דירות בהתייחס לדירת התובעים: " בהמשך לשיחתנו, קוימה פגישה בדירת הדייר בנוכחותי ובנוכחות הדייר ומנהל מח' תיקום של חברתנו. להלן סיכום הדברים: הדייר ביצע מספר שינויים - הרס קירות, הגדיל את הסלון על חשבון המרפסת (הרכיב פרגולה בחצר החזית) ושינה בכך את חזית הבניין, ביטל את שירותי האורחים והחליף את ארונות המטבח למפוארים ולבסוף ריצף בריצוף קרמיקה כ-25 מ"ר בחצר הדרומית. התרשמתי שהדירה במצב מצויין וקיים בה מוקד רטיבות משמעותי בקיר חזיתי של חדר שינה". בהמשך הדברים מציין מר ביטון כי התובעים טענו שיש להחליף את כל הריצוף שכן החול שמתחת לריצוף בדירה רטוב ומכאן הרטיבות הכלואה. במכתב זה ציין כי הנתבעת מסכימה רק לרשימת תיקונים קלים שכוללת בין היתר "צביעה נקודתית בדירה" ו"תיקון הרטיבות בחדר השינה ובקיר חזית דרומי". מכתב זה מעיד כי בזמן אמת הנתבעת ראתה את הרטיבות בדירה ואף ידעה בדיוק אלו שינויים ערכו התובעים בדירה, והיא לא סברה שהשינויים הם שגרמו לרטיבות. על כן הנתבעת מנועה כיום מלטעון שהרטיבות היא פועל יוצא של השיפוץ שהתובעים ערכו בדירה בשנת 1997. אוסיף בעניין זה כי בכתב ההגנה לא טענה הנתבעת דבר בעניין שיפוצים אלו והם הוזכרו לראשונה בתצהירו של נציג הנתבעת. אף כי התובעים לא טענו שמדובר בהרחבת חזית אסורה, הרי שנראה כי הנתבעת עצמה לא ייחסה לטענה זו משקל רב. מעיון בחוו"ד השנייה של מר ברגמן עולה כי הרטיבות בכל החדרים נבעה מכך שהחול מתחת לרצפה היה ספוג במים. מר ברגמן הסביר כי הדבר נובע מפיר הצינורות ומצינור ניקוז. מומחה בית המשפט אישר כי ככלל מקורה של רטיבות מסוג זה הוא בליקוי בניה לו אחראי הקבלן. לדעתי רטיבות מסוג זה לא מתגלה בהכרח בחורף הראשון, שכן נדרשת כמות גדולה מאוד של גשמים וזמן כדי שהרטיבות תחלחל מהחול שמתחת לריצוף ותעלה בקירות הדירה. היות וחוות דעתו של מר ברגמן לא נסתרה הרי שאני מקבלת את טענות התובעים ולפיה הנתבעת היא שאחראית לרטיבות בדירה. מה היקף הרטיבות והנזקים הנובעים ממנה? התובעים כאמור דורשים את מלוא הסכום ששילמו לטענתם לדרור קן של 93,402 ₪ (כולל מע"מ). מומחה בית המשפט שבדק את החשבונות שהציג מר קן קבע כי יש לנכות מהחשבון עבודות רבות שאינן קשורות לרטיבות, ואף קבע כי חלק מהמחירים שמר קן גבה הינם גבוהים. בסופו של דבר קבע מומחה בית המשפט כי עלות העבודות הרלבנטית לתיקון הרטיבות היא בסך של 34,646 ₪. אך עבודות אלו גם כוללות עבודות של חפירה חיצונית ואיטום שהיו מיותרות ועל כן יש לנכות מסכום זה 11,930 ₪ ובסך הכל עלות תיקון הרטיבות ונזקיה עומדת על 22,716 ₪. יובהר כי המהנדס ברגמן קבע בחוות הדעת השנייה מהו מקור הרטיבות ואף ציין כי יש לערוך למרזב בדיקת לחץ. מר ברגמן העריך כי עלות תיקון הרטיבות תעמוד על סך של 5,000$. מר קן הצהיר כי גילה את מקור הרטיבות בתום השיפוץ ובמקרה, והתובע 1 אישר כי כלל לא הציג בפני מר קן את הדוחות של המהנדס ברגמן. אוסיף ואציין כי מר קן הצהיר שהוא לא קבלן מורשה ואף הודה כי לא ערך כל בדיקת לחץ בדירה. מכאן שהתובעים לא בחרו בקבלן שמומחה ברטיבות, לא פעלו על פי חוות הדעת ולא עשו כדי להקטין את נזקיהם. \ על כן אני דוחה את טענות התובעים בדבר גובה עלויות התיקון וקובעת כי עלות התיקונים הקשורים ברטיבות הינה כקביעת מומחה בית המשפט בסך של 22,716 ₪ (לא כולל מע"מ) וזאת נכון ליום 1.9.98. האם התובעים אפשרו לנתבעת לתקן את הנזקים? הנתבעת טוענת כי התובעים פעלו בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973, כאשר לא אפשרו לה לתקן את הליקויים בדירה על חשבונה, ובתוך זמן סביר ועל כן אין היא נדרשת לשלם את מלוא עלות התיקון. התובעים מצידם טוענים כי פנו לחברת מבנה דירות וזו ניסתה לסייע בידם, אך הנתבעת הייתה מעוניינת להקטין את היקף העבודה והיקף התיקונים. שאלה זו נדונה לא פעם בפסיקה: "הנה-כי-כן, השאלה מתי זכאי הקבלן לתקן בעצמו את הליקויים (או ליתר דיוק, מתי זכאי הוא לשלם רק את העלות שהיה עולה לו התיקון), איננה שאלה שיש לה תשובה חד-משמעית. הכול תלוי בנסיבות המקרה. כך למשל נפסק שכאשר בעל דירה מסרב לאפשר לקבלן לתקן, הפיצוי יחושב על-פי עלות התיקון לקבלן (ע"א 7799/01 ברזילי נ' שרביב בע"מ [3]. המלומד איל זמיר עמד לאחרונה בהרחבה על סוגיית תיקון אי-ההתאמה במכר דירות ובסוגיית הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה בספרו "חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973" פירוש לחוקי החוזים [4], בעמ' 579 ואילך. ככלל, כך מציין המחבר, הקונה אינו חייב לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה, ולמוכר אין זכות לתקנה. על-פי רוב, בידי הקבלן יכולת לתקן את אי-ההתאמה בעלות נמוכה יותר מאשר קבלן שהוזמן במיוחד לביצוע התיקון, משום שהוא מכיר את המלאכה שביצע, ובידו להוזיל את התיקון על-ידי ביצוע מרוכז של תיקונים בדירות אחדות באותו אתר. תיקון עצמי בידי המוכר חוסך לו לשאת במרכיב הרווח של קבלן אחר שיבצע את התיקון. על-פי רוב, תיקון הפגמים בידי חברת הבנייה הוא גם פתרון עדיף לקונה, על-כן נקבע הנטל לאפשר למוכר לתקן את אי-ההתאמה בטרם יזכה את הקונה בתרופות אחרות, ואולם על-אף השיקולים שבגללם תיקון אי-ההתאמה בידי מוכר הדירה הוא בדרך-כלל הפתרון ההוגן והיעיל לאי-ההתאמה, ישנם מקרים שבהם פתרון זה איננו בא בחשבון, או שאין בו כדי לענות במידה מספקת על צורכי הקונה. המחבר עומד על פסקי-דין שונים בסוגיה אם ועד מתי על הקונה לשוב ולתת לקבלן הזדמנויות נוספות לתיקון אי-התאמה, לאחר שניתנה לקבלן הזדמנות נאותה לתקן את אי-ההתאמה, והוא לא ניצל אותה, או שניסה לתקן, והדבר לא עלה בידו." ( עא 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ , נז (5) )1. התובעים מפנים להתכתבויות בין בא כוחם לבין חברת מבנה דירות ובין חברת מבנה דירות לנתבעת. הפניות הראשוניות של התובעים אל הנתבעת היו כבר על בסיס חוות הדעת הראשונה של ברגמן בחודש אוקטובר 1997. במהלך החודשים אוקטובר עד דצמבר 1997 פנה בא כוח התובעים בשם התובעים ודיירים נוספים לחברת מבנה דירות ודרש את תיקון הליקויים. על פי התכתובות שצורפו לתיק בית המשפט עולה כי חברת מבנה דירות פנתה לנתבעת, גם באמצעות בא כוחה, ודרשה את תיקון הליקויים אך ללא הועיל. כזכור, בדצמבר 1997 -ינואר 1997 החלו הרטיבויות בדירת התובעים והמהנדס ברגמן נתן את חוות דעתו השנייה. מכאן קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר תיאום הביקורים בדירה, ומי סיכל אותם, אך ממכתבו של מר יוסי ביטון עולה כי רק בראשית חודש אפריל 1998 הגיע לדירת התובעים. בנקודת זמן זו מר ביטון בו זמנית חלק על דו"ח המהנדס, דבר שהוא רשאי כמובן לעשות, אך גם הודיע כי התיקונים יהיו רק לאחר חג הפסח. מכאן שהתובעים המתינו למעלה מחצי שנה לביקור מעת הנתבעת וגם אז נוצרת התרשמות ממכתבו של יוסי ביטון של זלזול מה בפניותיהם של התובעים. עוד טוענים התובעים כי חברת מבנה דירות הסכימה בכתב לדרישתם לפינוי למספר חודשים מהדירה, אך הנתבעת התנגדה לכך וגם מטעם זה התעכבו השיפוצים. הנתבעת מכחישה כי קיבלה את הפניה האמורה מחברת מבנה דירות, אך ברור שהנתבעת לא התייחסה ברצינות הראויה לפניות התובעים. מעיון במסמכים שהוצגו בפני, הכוללים התכתבויות בין עורכי הדין של התובעים וחברת מבנה דירות והנתבעת, עולה כי הן התובעים והן חברת מבנה דירות התריעו בפני הנתבעת כי היה ולא תזדרז בביצוע התיקונים התובעים יגישו תביעה. ערה אני לכך שהתנהלות התובעים מול הנתבעת לא הייתה קלה והם הכבירו בדרישותיהם וטענותיהם. על כך עוד אעמוד בהמשך בדוני במסגרת הדיון בעוגמת הנפש וההוצאות. אך לא יתכן כי חרף העובדה שהתובעים התקשרו מדי יום במשך שלושה חודשים לחברת מבנה דירות, כעולה ממכתביה לנתבעת, חברת מבנה רב דירות והנתבעת לא תיקנו את הליקויים ולא הראו התייחסות רצינית לטענות התובעים. על כן אני קובעת כי התובעים נתנו לנתבעת הזדמנות מלאה לתקן את הליקויים בדירה ומשלא עשתה כן, עליה לשאת בעלותו המלאה של התיקון. פיצוי בגין דיור חלופי: התובעים טוענים כי נאלצו לשכור דירה לתקופה של 5 חודשים בעלות של 2,500$ לחודש שכן לא יכלו להמשיך ולהתגורר בדירה במהלך השיפוץ. אין בידי לקבל טענה זו וזאת ממספר טעמים. ראשית, על פי הדו"ח השני של המהנדס ברגמן תיקון הליקויים בדירה היה צריך להמשך על פני 13 ימי עבודה. יוזכר כי זו הערכתו של איש מקצוע מטעם התובעים ולא מטעם הנתבעת. שנית, התובעים שכרו את הדירה מיום 8.7.98 אך דרור קן העיד כי החל בשיפוצים עצמם רק בראשית חודש ספטמבר. מכאן שבמשך כחודשיים עמדה הדירה והמתינה לשיפוץ. יתר על כן, התובעים צירפו לתצהירי העדות הראשית שהוגשו על ידם את חוות דעתו השלישית של ברגמן, אשר נערכה תוך כדי השיפוץ וזאת בעקבות ביקור שערך בדירה ביום 11.9.08. על פי חוות הדעת הזו במועד דנן כבר הוסר הריצוף כולו ובוצעה חגורה היקפית בחיפוי אבן. כלומר בחלוף כשבוע -עשרה ימים ממועד תחילת העבודות, התובעים כבר עשו חלק ניכר מהעבודה, ככל שהיא נוגעת לרטיבויות. על כן אני דוחה את הטענה של התובעים כי נזקקו לדיור חלופי לתקופה של חמישה חודשים וקובעת כי הם נזקקו לדיור חלופי לתקופה של 21 יום בלבד, וזאת כדי לאפשר קצת למעלה מ-13 ימי עבודה. על כן, ועל יסוד ההסכם שכירות שהתובעים הציגו בפני אני פוסקת להם הוצאות דיור חלופי בסך של 7,500 ₪. פיצוי בגין פינוי הדירה והובלת רהיטים: התובעים טוענים כי נדרשו לשלם 1,600 ₪ בגין הובלת מיטלטלין מדירתם לדירה השכורה. חרף העובדה שהתובעים בשלב שבו בוצעו השיפוצים כבר היו מיוצגים וכבר ניהלו את ההליך בבית המשפט המחוזי, הרי שהם לא הציגו כל קבלה בגין שירותי הובלה. יתר על כן לא ברור הכיצד נדרשו להוביל מיטלטלין מחוץ לדירתם אך לא להחזירם. על כן אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה. עוגמת נפש: התובעים טוענים כי נגרמה להם עוגמת נפש קשה בשל התנהלות הנתבעת ודורשים פיצוי בסך 35,000 ש"ח. אין ספק בליבי כי ליקויי רטיבות הינם ליקויים מהסוג שאינו מאפשר חיים סבירים או תקינים בבית מגורים והוא מסוג הליקויים שגורמים לעוגמת נפש קשה יחסית לליקויים אחרים. התובעים טענו כי הדירה כולה הייתה רטובה, כולל משקופי הדלתות הפנימיות, והם נאלצו לנדוד מביתם לדירה חלופית קטנה לתקופה בת 5 חודשים בשל היקף הרטיבות והתיקונים. כפי שקבעתי לעיל, התובעים פינו את הדירה לצורכי שיפוץ מקיף שלא היה לו שום קשר לרטיבות. יתר על כן, התובע 1 העיד כי כלל לא נתן למר קן שביצע את השיפוצים את חוות הדעת של ברגמן דבר שמעיד לטעמי על כך שהרטיבות לא הייתה מטרידה כפי שהתובעים טוענים. יש לציין כי התרשמותי הכללית היא שהתובעים לקו בדרמטיזציה ונטייה להגזמת יתר, ואף העד מטעמם, אותו הם מכירים שנים ארוכות, הכביר בנוגע לרטיבות בדירה. לדוגמה, התובעים טענו כי הרטיבות הכלואה הגיעה על למשקופים של הדלתות, ומר קן העיד כי המשקופים היו רטובים, ואף הציג הצעת מחיר להחלפת הדלתות והמשקופים. בחקירה הנגדית התברר כי אלו לא הוחלפו, בעוד ש כל החלונות ומסגרות האלומיניום כן הוחלפו, אף כי איש מעולם לא טען שאלו קשורים בדרך כלשהי לרטיבות. כלומר, ספק בעיניי אם היקף הרטיבות היה כפי שתיארו אותו התובעים, ונראה שהשיפוץ נועד בעיקרו לשיפור רמת הגימור בדירה ולא להתמודדות עם רטיבות. ראיות נוספות שיש בידי לעניין היקף הרטיבות הן חוות הדעת השנייה של ברגמן ומכתבו של מר יאיר ביטון. מחוות הדעת השנייה עולה כי ישנה רטיבות קלה בתחתית הרצפה בכל החדרים כמעט ורטיבות קשה בקיר הדרומי בחדר השינה. חוות דעת זו נתמכת בתמונות ממוספרות המעידות גם על מדידת לחות גבוהה בדירה. לעומת זאת, ממכתבו של יאיר ביטון עולה כי יש רטיבות רק בקיר הדרומי של חדר השינה. מר יאיר ביטון לא העיד בפניי וזאת חרף העובדה שהוא עד היום מנכ"ל הנתבעת ועל כן אני מבכרת את חוות הדעת על האמור במכתבו. מכאן מסקנתי שהתובעים נדרשו לגור כ-5 חודשים בדירה עם רטיבות קשה בקיר אחד ורטיבויות קלות בחלקים נוספים של הבית. אין ספק בעיני כי הדבר גרם להם עוגמת נפש רבה, קל וחומר שכל ניסיונותיהם לזכות להתייחסות רצינית מהנתבעת או מחברת מבנה דירות, עלו בתוהו. יחד עם זאת, אמירות התובעים ולפיהם במשך שנים סבלו סבל נוראי, בתם חלתה באסטמה ועוד כתוצאה מהתנהגות הנתבעת לא הוכחו והן מעידות על הפרזה רבה. בנסיבות אלו אני פוסקת לטובת התובעים בגין עוגמת נפש סך של 6,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין. סיכומו של דבר: הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים: בגין עלות תיקון ליקויי הרטיבות בדירה סך של 22,716 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית 1.9.98 ועד התשלום בפועל. בגין עלות הדיור החלופי בעת תיקון ליקויי הרטיבות בדירה סך של 7,500 ₪. הנתבעת גם תפצה את התובעים בגין עגמת נפש בסך של 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום קבלת פסק דין זה. בנוסף הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך של 6,000 בנוסף הנתבעת תישא בשכר טרחת בא כוח התובעים בסך של 6,500 ש"ח. ערה אני לכך כי בפועל הוציאו התובעים סכומים העולים בהרבה על הסכומים שנפסקו על ידי, אך היות ותביעתם נתקבלה באופן חלקי בלבד, הרי שדי בפסיקת סכומים אלו בנסיבות העניין. נזקי מיםרטיבותקבלן