שבר בפיקה בברך - תאונת דרכים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שבר בפיקה בברך: מבוא התובע, יליד 21/1/1958, נפגע ביום 29/2/08 בתאונת דרכים עת התנגש ברכב בו הוא נסע רכב משטרתי שהיה במרדף אחר רכב נמלט. התביעה הוגשה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ בהיותה מבטחת הרכב בו נסע התובע בעת אירוע התאונה. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבותה של כלל לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, והמחלוקת מתמקדת בשאלת גובה הנזק בלבד. מהות הפגיעה ממקום התאונה פונה התובע לבי"ח רמב"ם, שם אובחן כי הוא סובל משבר אורכי מדיאלי בפיקה מימין בתזוזה מינימאלית וכן מחתך באורך של כ-1 ס"מ בחלק הפנימי של הברך. בחדר המיון בוצעה שטיפה של החתך בסליין ופולידין ותפירת העור בתפרי ניילון. כמו כן הונח סד גבס אחורי עמוק. התובע אושפז למשך 4 ימים להשגחה ולאחר מכן שוחרר להמשך שיקום בבי"ח אלישע, שם הוא אושפז עד 19/3/2008, דהיינו למשך 15 ימים נוספים. בדו"ח "סיכום ריפוי בעיסוק" מבי"ח אלישע תואר מצבו של התובע בעת השחרור משם כדלקמן: "מוטורי - גפיים עליונות תקינות. קוגנטיבי - תקין. תפקודי - במחלקה נייד בכיסא גלגלים או הליכון, מעברים בהשגחה, עזרה בינונית ברחצה ועזרה רבה בלבוש תחתון (לבישת תחבושות וסד לברך). מוריס תרגל ניידות עם קביים במדרגות, זקוק להשגחה". ביום 31/3/08 ביקר התובע במרפאה אורתופדית של בי"ח רמב"ם ונבדק ע"י ד"ר גרינטל, מומחה לכירורגיה אורתופדית. בסיכום ביקור מאותו יום נרשם, כי לא ניתן לראות את הסדק שנצפה במיון וכי ניתן להתחיל בטיפולי פיזיותרפיה לצורך הפעלת ושיקום המפרק. בפרק המלצות נרשם, כי התובע יכול ללכת עם הליכון או קביים ובהדרגה ניתן להפסיק את השימוש בעזרי הליכה. ביום 14/5/08 נבדק שוב ע"י ד"ר גרינטל, אשר ציין כי מהלך הטיפול במפרק איטי וכי התובע זקוק לטיפול פיזיותרפי אינטנסיבי. בפרק "המלצות" נרשם, כי התובע זקוק, כאמור, לטיפול פיזיותרפי אינטנסיבי לשיפור טווח התנועה וחיזוק השרירים סביב הברך. בהתאם למלצות ד"ר גרינטל עבר התובע סדרה של 23 טיפולי פיזיותרפיה בתקופה שבין 15/4/08 ועד 13/7/08 במכון לפיזיותרפיה "לב הקריה" השייך לשירותי בריאות כללית. ביום 16/7/08 נבדק שוב ע"י ד"ר גרינטל אשר ציין בסיכום ביקור מאותו יום, כי קיים שיפור איטי במצב ולכן זקוק התובע להמשך טיפול פיזיותרפי אינטנסיבי כמקודם, לשיפור טווחי התנועה וחיזוק השרירים. כמו כן המליץ ד"ר גרינטל על נטילת משככי כאב ועל טיפולים חשמליים להפחתת הכאב עליו התלונן התובע. בהתאם להמלצות הנ"ל המשיך התובע את טיפולי הפיזיותרפיה גם בחודשים 8-10/08. התובע המשיך להיות מטופל במסגרת קופ"ח כללית ומרפאות אורתופדיות בבי"ח רמב"ם והמשיך להתלונן על כאבים והגבלה בתנועות ברך ימין. בשל תלונות אלה הוא הופנה להמשך טיפול במרפאות כאב, וכן הופנה לביצוע צילום CT ומיפוי עצם לברך. במיפוי עצם מיום 21/6/09 אובחנה קליטה מוגברת בברך ימין על רקע הניתוח והטראומה באותה ברך, קליטה מוגברת בברך שמאל וקליטה מוגברת בחלק הלטרלי של גוף חוליה גבית אמצעית. בבדיקת CT מיום 23/6/09 אובחן אוסטיאופורוזיס מימין וכן "מצב לאחר שבר של הפינה המדיאלית של הפאטלה" עם פרגמנט לא מחובר. בשל הממצאים בצילומי ההדמיה כמתואר לעיל ובשל המשך התלונות על כאבים בברך, הוחלט על ביצוע ניתוח להטריית פרגמנטים באספקט המדיאלי בברך ימין. לצורך ביצוע הניתוח אושפז התובע בבי"ח רמב"ם מיום 16/1/10 עד יום 24/1/10 ובמהלך אשפוזו בוצע הניתוח כאמור. בפרק "דיון ומסקנות" בסיכום האשפוז שהתייחס לתקופת אשפוז זו נרשם, כי ביום 17/1/10 נותח התובע ובוצע שחרור רקמות והטריית שוליים. מהלך הניתוח ומהלך האשפוז לאחר מכן תקין. בפרק "המלצות" נקבע, בין היתר, כי התובע יכול ללכת בעזרת קביים או הליכון עם דריכה מלאה, שכיבה עם רגל מורמת ושטיפת הפצע עם מים וסבון. מבי"ח רמב"ם עבר התובע להמשך אשפוז בבי"ח אלישע לשם קבלת טיפול שיקומי לחיזוק שרירי הברך ושיפור טווח התנועה, שם הוא אושפז עד 5/3/10. בטופס הערכה תפקודית שמולא ע"י הפיזיותרפיסט שטיפל בו בבי"ח אלישע נרשם, כי התובע נייד בעזרת הליכון גלגלים באופן עצמאי למרחק של כ-20 מטר, וכי הוא מתקשה בנשיאת משקל על רגל ימין. כמו כן צוין כי התובע הולך עם צליעה בולטת. בפרק המלצות נרשם, כי התובע זקוק לתרגיל סטטי בברך, הפעלה אקטיבית של הברך ושיפור ניידות עם הליכון או קביים כולל ניידות במדרגות. לאחר הניתוח היה התובע במעקב רפואי במסגרת קופ"ח ומרפאה אורתופדית בבי"ח רמב"ם. במסמך רפואי מיום 21/6/10, שנערך ע"י ד"ר חאג' חוסין מסעוד, מומחה הרדמה וכאב, נרשם מפיו של התובע כי מאז הניתוח ועל אף שהיה בשיקום לא חל שינוי במצבו ועדיין מרגיש כאב חד בברך. נרשם עוד כי התובע הולך עם הליכון וכי בבדיקת אורתופד הייתה התרשמות מתנועתיות די טובה בברך אם כי עדיין נצפתה נפיחות באזור הניתוח מלווה בכאב בכל תנועה. התובע המשיך להתלונן על כאבים בברך ימין והגבלה בתנועות גם בשנת 2011, הופנה לטיפול במרפאות כאב, פנה להתייעצות בבי"ח אלישע וכן המשיך להיות מטופל במסגרת קופ"ח כללית ובי"ח רמב"ם. במקביל לתלונות כאמור, התלונן התובע על כאבים והגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני. בשל תלונותיו אלו הוא הופנה לביצוע בדיקת CT מיום 13/12/10, אשר הדגימה בלט דיסק במרווח שבין החוליות L4-L5 עם לחץ על שורש L5 משמאל. הנכות הרפואית נוכח מהות הפגיעה כמתואר לעיל ובהסכמת הצדדים מונה פרופ' וולפין כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. פרופ' וולפין בדק את התובע שלוש פעמים וערך שלוש חוות דעת. בחוות הדעת הראשונה מיום 19/6/09 התייחס פרופ' וולפין לפגיעתו של התובע כפי שתוארה במסמכים הרפואיים כמפורט לעיל וקבע, כי מצבו עדיין זמני וכי "לא ניתן לקבוע נכות צמיתה לפחות במשך עוד שנה וחצי עד שנתיים מהיום, זאת מכיוון שייתכן שהוא יזדקק לניתוח נוסף בברך זאת". באשר למצבו ביום הבדיקה קבע פרופ' וולפין נכות אורתופדית בשיעור 20% בהתאם לסעיף 35(1)(ג) מותאם, בגין סינוביטיס לאחר חבלה בברך ימין ושבר בפיקת הברך שהתחבר עם תזוזה והגבלה בתנועות הברך. כמו כן קבע פרופ' וולפין, כי לתובע נותרה נכות פלסטית בשיעור 5% בגין צלקת בברך. בחוות הדעת השניה מיום 2/8/10 התייחס פרופ' וולפין לניתוח שעבר התובע בחודש 3/10 כמתואר לעיל וקבע, כי מאחר שמאז "חלפה כחצי שנה בלבד, ומצבו כיום זמני ולא ניתן שוב לקבוע נכות צמיתה וזאת לפחות במשך עוד שנה מהיום". באשר למצבו ביום הבדיקה קבע פרופ' וולפין, כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 20% בהתאם לקביעה בחוות הדעת הראשונה, בנוסף לנכות הפלסטית. הוא ציין עוד, כי התובע זקוק לטיפולי פיזיותרפיה והידרוטרפיה. בחוות דעתו השלישית מיום 28/8/11 קבע פרופ' וולפין, כי מצבו של התובע סופי. בפרק "סיכום ומסקנות" ציין המומחה, כי התובע סובל מהגבלה בטווח התנועות של ברך ימין ללא גרעון נוירולוגי אובייקטיבי, עם נפיחות דיפוסית של הברך וירך ימין, ממצא אשר מתאים לסינוביטיס כרונית לאחר חבלה. בצילומים עדכניים של הברך נמצאה אי סדירות קלה במבנה משטח הפיקה של הברך. בהתייחסו לעמוד שדרה מותני קבע המומחה, כי אין הגבלה בתנועות עמוד השדרה. על בסיס האמור לעיל קבע פרופ' וולפין, כי נכותו של התובע היא בשיעור 20% בגין סינוביטיס לאחר חבלה בברך ימין ושבר בפיקת הברך שהתחבר עם תזוזה והגבלה בתנועות הברך, וזאת בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל. עוד קבע המומחה, כי לתובע נותרה נכות פלסטית בשיעור 5% בגין הצלקת בברך. נכותו המשוקללת של התובע עומדת, אם כן, בהתאם לקביעות פרופ' וולפין על 24%. הצדדים לא זימנו את פרופ' וולפין לחקירה על חוות דעתו ובעצם הם לא חלקו על ממצאיו ומסקנותיו בחוות הדעת, למעט טענות שהעלה התובע לעניין קביעת המומחה להעדר נכות צמיתה בעמוד השדרה המותני. לא מצאתי ממש בטענות אלו וכמה טעמים לדבר: ראשית, בחוות הדעת קבע המומחה, כי התובע אינו סובל ממגבלה אובייקטיבית בעמוד שדרה מותני ובהעדר הגבלה כאמור, אין מקום לקביעת נכות צמיתה. שנית, הפגיעה בגב, אם בכלל, הייתה קלה, ללא שברים, ללא המטומות וללא ממצאים אובייקטיביים. עולה, אם כן, כי קביעת המומחה אף תואמת את חומרת הפציעה והתיעוד הרפואי. שלישית, התובע לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה על חוות דעתו ועל כן, יש לראות בו כמי שמסכים לממצאים שבחוות הדעת. על סמך כל המפורט, הנני קובע כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקלל בשיעור 24%, אשר מורכבת מנכות אורתופדית בשיעור 20% בגין הפגיעה בברך ימין ומנכות פלסטית בשיעור 5% בגין צלקת באותה ברך. הנכות התפקודית עובר לאירוע התאונה ומאז שנת 1998 עבד התובע כקבלן הסעות עצמאי ומאז שנת 2000 הוא עובד כקבלן משנה של חב' "אגד תחבורה" בהסעת עובדים מבתיהם למקומות עבודתם ובחזרה ממקומות עבודתם לבתיהם. כמו כן עסק התובע בהסעת ילדים לבתי הספר ומבתי הספר לבתיהם. קודם לכן עבד התובע בתפקיד נגר שכיר. ברם, בשנת 1990 הוא עבר תאונת עבודה במהלך עבודתו בנגרות שבעקבותיה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 30% ביד שמאל. בעקבות הפגיעה בתאונה זו הוא לא עבד במשך מספר שנים. בשנים 1997 הוא חזר לעבודה בנגרות אצל אותו מעסיק שעבד אצלו קודם לכן, ואז הוא נפגע בתאונת עבודה נוספת שאירעה לו ביום 23/7/97. בעקבות תאונה זו נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין פגיעה בכתף שמאל. מאז החליט התובע לעזוב את העבודה בנגרות, והוא התחיל לעבוד בהסעות כמתואר לעיל. את העבודה בהסעות הוא התחיל בשנת 1998 במקומות שונים ולאחר מכן כקבלן משנה של חברת אגד. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי עקב התאונה נשוא תיק זה הוא אינו מסוגל לבצע פעולות הכרוכות במאמץ פיזי. לטענתו, הוא אינו מסוגל ללכת בכלל, אינו מסוגל לעמוד לפרקי זמן ארוכים, הוא עושה שימוש בכסא גלגלים לצורך ניידותו, מתקשה בעליה ובירידה במדרגות והוא עושה כן בעזרת קביים או בעזרת בנו. הוא אינו מסובל לדרוך על הרגל, מתקשה בתנועה בתוך הבית ומחוצה לו ועוד. על בסיס טענות אלו מבקש התובע לקבוע כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ומגיעה לכדי 40%. אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. בתצהירו ובעדותו לפני ניסה התובע לתאר את מצבו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הממצאים בחוות דעתו של פרופ' וולפין והמסמכים הרפואיים. התובע טען, כי הוא זקוק לעזרה מתמדת בכל הפעולות היומיומיות ולהשגחה מתמדת על אף שבהתאם לחוות הדעת הוא סובל מנכות בשיעור 20%, אשר מתבטאת בהגבלה בתנועות הברך. נכות זו אינה מצדיקה עזרה צמודה ויומיומית ואינה מצדיקה שימוש בכסא גלגלים באופן תמידי ורצוף. יתרה מכך, בתצהירו ובחקירתו לפני בלט רצונו של התובע "לבטל" את הנכויות שנקבעו לו בגין שתי תאונות העבודה שבהן הוא נפגע בעברו ושבעקבותיהן נקבעו לו נכויות אורתופדיות בשיעור 30% בתאונה הראשונה ו-15% בתאונה השנייה וטען, כי נכויות אלה כלל לא השפיעו על כושר השתכרותו. מגמתיות זו בעדות התובע פוגעת באמינותו הן באשר לכושר השתכרותו לפני התאונה והן באשר למגבלות מהן הוא סובל בעקבות התאונה. זאת ועוד, לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור 20% ואף על פי כן, הוא אינו מנסה לחזור לעבודתו, מגיע לאולם בית המשפט כשהוא יושב על כסא גלגלים על אף שאין לכך שום הצדקה רפואית וטוען, כי הוא עדיין אינו מסוגל לחזור לעבודתו. ברם, בחקירתו הנגדית התברר, כי הוא עדיין מחזיק ברישיון נהיגה, והוא עדיין מחזיק באישור המתיר לו הסעה בשכר והסעת ילדים. יתרה מכך, התברר עוד, כי מאז התאונה התובע אף חידש את רישיון הנהיגה שלו, ולא דיווח למשרד התחבורה ולמכון לבטיחות בדרכים על מגבלה כלשהי שמונעת ממנו לנהוג. בשל כך, לא הוטלו על רישיון הנהיגה שלו מגבלות כלשהן. משנשאל מדוע לא דיווח למשרד התחבורה ולמכון לבטיחות בדרכים על המגבלה בברך שלטענתו מונעת ממנו לנהוג, טען התובע כי הוא מקווה שבעתיד הוא כן יוכל לנהוג ולהסתגל לנכות שנותרה לו, מבלי לתת הסבר משכנע ומניח את הדעת מדוע היום הוא אינו נוהג. נראה, כי התובע ממתין לסיום המשפט כאן ורק לאחר מכן לחזור לעבודה, בדיוק כפי שנהג בקשר לתאונת העבודה הראשונה שבקשר אליה הוא אישר כי חזר לעבודתו רק לאחר שהסתיימו ההליכים בתביעה שהוגשה בגינה. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהנכות והמגבלות מהן סובל התובע בעקבות התאונה. מדובר בנכות אורתופדית משמעותית, אשר מגבילה את התובע באופן ממשי בכל עיסוק שהוא יבחר לעצמו. בהקשר זה יש לציין כי התובע הינו חסר השכלה כלשהי, עבד בעברו בנגרות, מקצוע שאינו יכול לעבוד בו נוכח הנכויות מהן הוא סובל ביד ובכתף. במועד התאונה עבד התובע בהסעות, מקצוע אשר דורש שימוש בשתי הרגליים ובידיים, כך שלמגבלה ברגל יש השלכה תפקודית ממשית על עבודתו בעיסוק זה. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהנכויות הקודמות מהן סובל התובע ומהעובדה שאפשרויות התעסוקה שלו ממילא היו מוגבלות. בנסיבות אלה, למגבלה הנוספת ברגל תהיינה השלכות משמעותיות עוד יותר. מקרה זה דומה למקרה של גולגולת דקה, שכן למגבלה הנוספת, נוכח הנכויות הקודמות, תהיה השלכה תפקודית גדולה יותר. בהתחשב בכל האמור ובהתחשב בעובדה שהתובע טרם חזר לעבודה ולכן לא ניתן להשוות בין הכנסותיו לפני התאונה לבין הכנסותיו לאחר התאונה, הנני מעריך את נכותו התפקודית בשיעור 20% כגובה הנכות הרפואית האורתופדית שקבע פרופ' וולפין. נכות זו משקפת, לטעמי, גם את מידת הגריעה בכושר השתכרותו. על בסיס נכות זו יחושבו הפסדי השכר החלקיים בעבר והפסד השכר בעתיד. בסיס השכר בסיכומיו טען התובע, כי יש לחשב את הפסדי השכר בעבר על בסיס שכר של 10,500 ₪ לחודש ואת הפסדי השכר בעתיד על בסיס שכר של 12,000 ₪ לחודש. התובע מבסס את טענותיו אלה על הדו"ח שהגיש למס הכנסה בגין שנת 2007 וממנו עולה, כי הכנסתו בשנה זו עמדה על סך 104,723 ₪, דהיינו על סך כ-8,700 ₪ לחודש. אין בידי לקבל טענות אלה וכמה טעמים לדבר: ראשית, הדו"ח של שנת 2007 הוגש לשלטונות המס לאחר התאונה ולפיכך היה לתובע אינטרס להעלות את ההכנסה. על כן, יש להתייחס לאמור בדו"ח זה בזהירות. שנית, הצורך להתייחס לאמור בדו"ח זה בזהירות מתחדד נוכח העובדה שההכנסה החייבת בדו"ח זה עולה על ההכנסה החייבת בשנת 2004 על אף שהמחזור העסקי בשנת 2004 היה גבוה יותר ולא נטען כי בשנת 2004 היו לתובע הוצאות מיוחדות שגרמו לירידה בהכנסה החייבת. שלישית, משום מה התובע צירף לתצהירו דו"חות מס הכנסה לשנים 2004, 2006 ו-2007, אך משום מה הוא נמנע מלצרף את הדו"ח של שנת 2005. בחקירתו הנגדית לא ידע התובע להסביר מדוע לא צורף הדו"ח של שנת 2005 וטען כי הוא מסר עותק ממנו לבא כוחו. הלכה פסוקה היא שהימנעות בעל דין מלהציג ראיה רלבנטית שברשותו ושמצפים ממנו לצרפה, פועלת לרעתו. על כן, יש להניח כי אילו התובע היה מצרף את הדו"ח של שנת 2005 היה מתברר, כי הכנסתו באותה שנה לא תאמה את ההכנסה בשנת 2007. רביעית, כאשר מדובר בהערכת הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, לא ניתן לבסס את החישוב על ההכנסה בשנה שקדמה לתאונה תוך התעלמות מההכנסות בשנים קודמות, שכן ביסוס החישוב על בסיס שנה שדווחה לשלטונות המס לאחר התאונה, אינו משקף כושר השתכרותו של התובע ויש בו כדי להטיב עמו. לאור כל האמור, חישוב הפסדי השכר בעבר ובעתיד יעשה בהתאם לממוצע הכנסותיו של התובע בשנים 2004, 2006 ו-2007. הכנסתו של התובע בשנת 2007 עמדה על סך 93,537 ₪ לאחר ניכוי מס, דהיינו על סך 7,795 ₪ לחודש. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 9,208 ₪. ההכנסה בשנת 2004 עמדה על סך 58,862 ₪ לאחר ניכוי מס ובממוצע לחודש על סך 4,905 ₪. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על כך 5,954 ₪. ההכנסה בשנת 2006 עמדה על סך 67,803 ₪ ובממוצע לחודש על 5,650 ₪. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 6,590 ₪. הכנסתו הממוצעת של התובע בשנים 2004, 2006 ו-2007 עומדת, אם כן, על סך 7,251 ₪. על בסיס שכר זה יחושבו הפסדי השכר בעבר ובעתיד. הפסד שכר לעבר בתצהירו ובסיכומיו טען התובע, כי מאז התאונה ועד היום הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת ולכל עבודה אחרת ולפיכך הוא ביקש לפסוק לו פיצוי מלא בגין הפסד שכר מלא מאז התאונה ועד היום. נטען עוד, כי בשל התאונה ותוצאותיה הוא נאלץ למכור את הרכב ששימש אותו לעסק ההסעות, ומאז הוא אינו עובד ואינו משתכר. אין בידי לקבל את טענות התובע בעניין זה. כפי שעולה משלוש חוות הדעת של פרופ' וולפין, במשך תקופה ארוכה סבל התובע מנכות בשיעור 20%, שאינה מגבילה אותו באופן מוחלט מלעבוד ולהשתכר. יתרה מכך וכפי שפורט לעיל, התובע מנסה להציג תמונה הרבה יותר חמורה מבחינת המגבלות מהן הוא סובל ותלונותיו באשר למה שהוא יכול לעבוד ובמה שהוא אינו יכול לעבוד אינן עומדות ביחס סביר למהות הפגיעה וגובה הנכות. לתצהירו צירף התובע תעודות מחלה לתקופה ממושכת ולפיהן הוא לא יכול היה לעבוד גם בתקופות שבהן נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20%. אינני מקבל את האמור בתעודות מחלה אלו כמשקפות את מצבו של התובע ואת כושר ההשתכרות שלו וכמה טעמים לדבר: ראשית, בתעודות המחלה עצמן נרשם, כי הן אינן בתוקף למוסדות משפטיים עובדה אשר משליכה על מידת אמינותם. שנית, תעודות אלה אינן עומדות בקנה אחד עם חוות דעתו של פרופ' וולפין. שלישית, תקופת אי הכושר שאושרה חורגת באופן בלתי סביר מתקופת אי הכושר הסבירה לחבלה ממנה סבל התובע. בהתחשב בכל האמור ובהתחשב במהות הפגיעה כמתואר לעיל ובעובדה שבחודש 3/10 נאלץ התובע לעבור ניתוח נוסף, הנני מעריך את תקופת אי הכושר בה שהה ב-8 חודשים בתקופת הסמוכה לאחר התאונה וב-6 חודשים נוספים בתקופה הסמוכה לאחר הניתוח. בסה"כ, מדובר בתקופת אי כושר מלא של 14 חודשים. לגבי יתר התקופה יחושב ההפסד על בסיס שכר של 7,251 ₪ ונכות תפקודית בשיעור 20%, כמפורט לעיל. בהתאם לעקרונות שהותוו לעיל, להלן חישוב הפסדי השכר בעבר: בגין 8 החודשים הסמוכים לתאונה נגרם לתובע הפסד שכר בסך 58,008 ₪. סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה (29/6/08) עומד על סך 62,523 ₪. בגין התקופה מתום תקופת אי הכושר הראשונה (29/10/08) ועד מועד הניתוח ביום 16/1/10 (14.5 חודשים) נגרם לתובע הפסד שכר בסך: 21,028 = 20% X 7,251 X 14.5 סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 22,161 ₪. בגין 6 חודשי אי כושר בסמוך לאחר הניתוח השני, מגיע לתובע פיצוי בסך 43,506 ₪. סכום זה משוערך להיום מאמצע התקופה עומד על סך 45,049 ₪. מתום תקופת אי הכושר השנייה (16/7/10) ועד היום (24.5 חודשים), מגיע לתובע פיצוי כדלקמן: 35,530 = 20% X 7,251 X 24.5 סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סך 36,154 ₪. הפסדי השכר, שנגרמו לתובע מאז התאונה ועד היום ושבגינם מגיעים לו פיצוי, מסתמכים בסכום של 165,887 ₪. הפסד שכר בעתיד חישוב אקטוארי על בסיס שכר של 7,251 ₪, נכות תפקודית בשיעור 20%, עד גיל 70, מעמיד את ההפסד על סך: 215,500 = 148.6 X 20% X 7,251 הנתבעת טענה, כי אין מקום לחשב את הפסדי השכר בעתיד עד גיל 70 וזאת נוכח החזקה המקובלת שגיל הפרישה הוא 67 שנים ונוכח המגבלות מהן סובל התובע ללא קשר לתאונה ושממילא היו גורמות לו לפרוש מעבודתו לפני גיל 70 או אפילו לפני גיל 67 שנים. לא מצאתי ממש בטענות אלו. כפי שהובא לעיל, על אף הנכויות הקודמות מהן סובל התובע, הוא עבד והשתכר סכומים נאים ואף ניהל עסק עצמאי של הסעות בשכר. יתרה מכך, גם בגיל מבוגר יחסית, לאחר גיל 67, יכול היה התובע לנהוג, לעבוד ולהשתכר ואין סיבה להניח שהוא היה מפסיק לעבוד דווקא בגיל 67 שנים, בעיקר נוכח העובדה שלא הוצגה שום ראיה לכך שהתובע חבר בקרן פנסיה שתנאי הפרישה שלה הוא הגעה לגיל 67 שנים. זאת ועוד, גם אם התובע היה מחליט שלא לעסוק בנהיגה בעצמו, אין לשלול את האפשרות שבהגיעו לגיל מבוגר הוא יצמצם את שעות עבודתו כנהג ובמקביל יעסיק נהג שכיר. לאור כל האמור, הנני סבור כי במקרה דנן יש לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד על בסיס ההנחה שהתובע היה עובד עד גיל 70. בהתאם לכך, הנני מעמיד את הפסדי השכר בעתיד על סך 215,500 ₪. עזרת צד שלישי התובע טוען, כי מאז התאונה הוא זקוק לעזרה והשגחה תמידיים במשך כל שעות היממה. לטענתו, נוכח הפגיעה הקשה ממנה הוא סבל ונוכח המגבלות מהן הוא סובל מאז התאונה, נאלץ בנו מייק אסולין להתפטר מעבודתו כפקח בעיריית קרית אתא כדי לעזור לו ולהשגיח עליו. על כן, מבקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לבנו מייק בסך 75,000 ₪ וכן לפסוק פיצוי נוסף בסך 400,000 ₪ בגין העזרה בעבר שנזקק לה ובגין העזרה בעתיד. מדובר בטענות מופרכות שאינן עומדות ביחס סביר לחומרת הפציעה ולגובה הנכות שנותרה. לא הייתה שום הצדקה לעזרה צמודה ומלאה במשך כל שעות היממה מאז התאונה ועד היום. בהתחשב במהות הפגיעה כמתואר לעיל, סביר להניח שהתובע אכן נזקק לעזרה מוגברת של קרובי משפחתו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובתקופה הסמוכה לאחר הניתוח שעבר בחודש 3/10. ברם, לא הייתה הצדקה לעזרה אינטנסיבית כזו ביתר התקופה מאז התאונה ועד היום. יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית של הבן מייק התברר, כי למעט יום אחד שבו הוא ניסה לעבוד כפקח בעיריית קרית אתא, הוא כלל לא עבד בעירייה לפני אותו יום או אחריו. האישור מטעם העירייה שלפיו הבן מייק ניסה לעבוד יום אחד ולאחר מכן הוא לא חזר לעבודה, אין בו כדי להוות תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שמייק אכן עבד לפני התאונה, ושהוא עזב את עיסוקיו כדי לעזור לאביו. זאת ועוד, דרישת פיצוי בגין הפסדי השכר שנגרמו לבן מייק ודרישת הפיצוי בגין העזרה בעבר הן דרישות כפולות במידה מסוימת, שכן התובע אינו יכול לקבל פיצוי הן בגין הפסדי השכר שנגרמו למייק והן בגין העזרה שהעניק לו הבן בתקופה בה אמור היה מייק לעבוד, ופיצוי כאמור מהווה כפל פיצוי. בהתחשב בכל האמור ובהתחשב במהות הפגיעה, חומרתה, תקופת ההחלמה הממושכת וגובה הנכות, הנני מעריך את העזרה לה נזקק התובע בעבר ואת העזרה לה יזדקק בעתיד בסכום של 60,000 ₪. הפסד זכויות סוציאליות התובע היה עצמאי עובר לאירוע התאונה וחישוב הפיצוי נערך על בסיס ההנחה שהוא היה ממשיך להיות עצמאי עד גיל 70 שנים. בנסיבות אלו, אינני רואה מקום לפסוק סכום כלשהו בגין הפסד זכויות סוציאליות. התאמת דיור התובע עתר לפסיקת סכום של 150,000 ₪ בראש הנזק שעניינו התאמת דיור, בטענה שעקב הנכות שנותרה לו הוא ייאלץ להתאים את ביתו למגבלות מהן הוא סובל ו"לשנות לחלוטין את מבנה הבית כפי שהוא היום". מדובר בטענות חסרות בסיס. כפי שהובא לעיל, לתובע נותרה נכות בשיעור 20%, שאינה מונעת ממנו לעלות ולרדת במדרגות, ואיה מצדיקה עריכת שינוי כלשהו בבית שבו הוא מתגורר. יתרה מכך, מאז התאונה חלפו כארבע שנים וחצי, כאשר בחלק מתקופה זו מצבו של התובע היה קשה יותר. לא ניתן ע"י התובע הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, מדוע לא ביצע עד היום שום שינוי בביתו כדי להתאימו למגבלותיו. זאת ועוד, התובע לא עתר למינוי מומחה שיקומי ולא הפנה לפרופ' וולפין שאלות הבהרה שעניינם צרכי השיקום שלו. הוא אף לא הציג שום ראיה (מסמך, הזמנת עבודה או חוות דעת) לעניין עלות העבודות הדרושות כביכול לצורך התאמת הבית למגבלותיו. טענות התובע בעניין זה נותרו בגדר טענות סתמיות שאין להן אחיזה בחומר הראיות. לאור כל האמור, הנני דוחה את טענות התובע לעניין התאמת הדיור. ניידות אין ספק שעקב המגבלה ממנה סובל התובע בברך הוא יתקשה ללכת למרחקים גדולים ולכן הוא יזדקק לנסיעות מוגברות בעתיד. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאות הניידות המוגברות שייגרמו לו בעתיד. בהתחשב במהות וגובה הנכות ובהתחשב בגילו של התובע, הנני מעריך את הוצאות הניידות המוגברות שייגרמו לו בעתיד בסכום של 40,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות בסיכומיו טען התובע כי יש לפצותו בסכום של 70,000 ₪ בגין ההוצאות הרפואיות והנסיעות שנגרמו לו עקב התאונה. מדובר בסכום מופרז שאינו עומד ביחס סביר להוצאות שנגרמו לו בפועל. לתצהירו צירף התובע קבלות בגין ההוצאות הרפואיות והנסיעות שנגרמו לו עקב התאונה. מדובר בקבלות שסכומן נע בין מאות שקלים, עשרות שקלים ושקלים בודדים. ניתן להיווכח, אם כן, כי התובע דאג לאסוף קבלות בגין מרבית ההוצאות שנגרמו לו עקב התאונה, ועל כן יש בקבלות שצורפו כדי לתת אינדיקציה באשר להוצאות שנגרמו לו בפועל. סך כל הקבלות עומד על כ-3,000 ₪ בערכים נומינאליים. יחד עם זאת, סביר להניח שלתובע נגרמו הוצאות נוספות, אם כי בסכום מתון יותר, שלגביו לא נשמרו קבלות. בהתחשב בכל האמור, ובהתחשב בעובדה שהתובע נאלץ לבקר מאות פעמים בקופ"ח, בבי"ח רמב"ם, בבי"ח אלישע, ובהתחשב בתקופות האשפוז, הנני מעריך את כלל ההוצאות שנגרמו לתובע, כולל ההוצאות שבגינן הוצגו קבלות, בסכום של 6,000 ₪ נכון להיום. כאב וסבל בגין נכות בשיעור 24%, בניכוי גיל ו-68 ימי אשפוז, בתוספת ריבית מיום התאונה, מגיע לתובע פיצוי בסך 61,347 ₪. ניכויים בעקבות התאונה הגיש התובע תביעה לנכות כללית, תביעתו אושרה בגין התקופה מיום 29/2/08 ועד 31/8/08. גובה הקצבה ששולמו עמד על סך 3,200 ₪ ובסה"כ שולם לו סכום של 19,200 ₪. סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה וריבית) עומד על סך 23,427 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים, כי סכום זה יש לנכות מן הפיצוי. כמו כן שולמו לתובע שלושה תשלומים תכופים: הראשון בסך 43,696 ₪ ביום 17/6/08, השני על סך 22,563 ₪ ביום 2/12/09 והשלישי על סך 22,552 ₪ ביום 13/8/10. סכומם המשוערך של תשלומים אלה (הפרשי הצמדה וריבית) עומד על סך 102,491 ₪. אין מחלוקת שסכום זה ינוכה מן הפיצוי. הנתבעת טענה, כי מאחר שהתובע זכאי לקבל קצבת נכות כללית והוא לא פעל למיצוי זכויותיו בסבירות ובתום לב, יש לנכות, באופן רעיוני, מן הפיצוי את החלק היחסי בקצבאות הנכות הכללית שהוא היה מקבל אילו היה פונה למל"ל. אין ממש בטענה זו. כפי שהובא לעיל, התובע הגיש תביעה לקצבת נכות כללית, תביעתו אושרה לתקופה מוגבלת ולאחר מכן נקבעה לו נכות בשיעור 10% בלבד ע"י הוועדה הרפואית ותביעתו נדחתה. בכך יצא התובע ידי חובה, ואין לדרוש ממנו לפנות שוב למל"ל. סוף דבר נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, כדלקמן: א. הפסד שכר בעבר - 165,887 ₪ ב. הפסד שכר בעתיד - 215,500 ₪ ג. כאב וסבל - 61,347 ₪ ד. עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 60,000 ₪ ה. ניידות בעתיד - 40,000 ₪ ו. הוצאות רפואיות ונסיעות - 6,000 ₪ סה"כ - 548,734 ₪ מסכום זה יש לנכות קצבת נכות כללית משוערכת בסך 23,427 ₪ והיתרה לפיצוי תעמוד על סך 525,307 ₪, לפני ניכוי תשלומים תכופים. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 525,307 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%. מהסכום שיתקבל יש לנכות תשלומים תכופים בסך 102,491 ₪. תאונת דרכיםשברברכייםפיקה (ברך)