מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכר טרחת מנהל מיוחד מטעם בית משפט: בפני בקשת המבקשים 1-2 (להלן: "המנהלים" או "המבקשים") לקביעת שכרם כמנהלים מיוחדים מטעם בית המשפט של גוש 6618 חלקה 3 (להלן: "החלקה"). המדובר בשטח של 630.6 דונם המהווה חלק ממתחם של כ-1,300 דונם הידוע כ"גלילות דרום". הקרקע הינה בבעלות משותפת של נת' 3 (להלן: "המינהל") בשיעור של 74%, ושל בעלים פרטיים, כ-300 במספר, בשיעור של 26% (בכללם משיבים 1-2 ו-4). על פי הטענה, הקרקע נמסרה לניהולם של המבקשים כשהיא חקלאית ונטולת זכויות בניה ותפוסה על ידי פולשים (הכפר הירוק), חלק נכבד ממנה מיועד לבית קברות, ומוחזקת בחלקה על ידי חברות דלק וגז אשר מנעו כל אפשרות לקידומה. המנהלים פעלו במשך שנים רבות החל ממועד מינויים בשנת 1981 ובפרט החל משנת 1994 לשינוי ייעוד הקרקע, מקרקע חקלאית לקרקע ובה זכויות בניה, אשר בהתאם לתכניות מתאר שאושרו, יגיעו במיצוי מלא ל- 1,200,000 מ"ר למגורים וכן 700,000 מ"ר למסחר ושירותים. משהביאו להשלמת הליך שינוי היעוד והשבחת הקרקע, הגיע המועד לקביעת שכרם המוערך על ידם בשיעור של 8% מערך הקרקע, בהסתמך על ההלכה שנפסקה בעניין "הגוש הגדול" (ע"א 4362/91 ד"ר מיכאל שפטלר נגד המנהלים מטעם בית המשפט לניהול "הגוש הגדול", פ"מ מו (3) 466), פסק דין אשר ניתן ביחס לחלקה סמוכה (6896) ושנסיבותיו, לשיטתם, דומות. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לעצם זכאותם של המנהלים לשכר הטרחה, ולמצער לגובה השכר המבוקש, אשר לשיטת המשיבים הינו מופרז בנסיבות העניין, לאור העובדה כי שווי הקרקע מגיע לסכומים של עשרות מיליוני שקלים. רקע עובדתי וההליכים עד כה 1. המבקשים שימשו בתחילה כמייצגים של חלק מהבעלים הפרטיים של החלקה, בתביעה סילוק יד, ולדמי שימוש ראויים שהוגשה בשנת 79' כנגד מדינת ישראל, המינהל והכפר הירוק. בתגובה הגישו האחרונים תביעה שכנגד לפירוק שיתוף. המנהלים הגישו בקשה להתמנות כמנהלי החלקה מטעם כל הבעלים הרשומים מכח סעיף 44 לחוק המקרקעין. ביום 19.1.1981 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הצדדים [נספח נח לבקשה, להלן: "ההסכם"] לפיו מונו המבקשים יחד עם מנהל נוסף מטעם המשיב 3 (להלן: "המינהל") כמנהלי החלקה מטעם כל בעליה הרשומים. 2. הוראות סעיפי ההסכם החשובים לענייננו: - בסיפא של סעיף 1 להסכם נקבע כי "המנהלים יפעלו ככל הדרוש לשמירת וקידום זכויות הבעלים הרשומים". - בסעיף 3 צויין בין השאר כי "בין היתר תהינה למנהלים הסמכויות המפורטות... וכן כל סמכות לתכנון, לשינוי ייעוד, לחלוקה ולפירוק השיתוף בכל דרך". - סעיף 9 להסכם קובע כי שכר המנהלים ייקבע ע"י בית המשפט, אך מינהל מקרקעי ישראל לא יידרש לשלם שכר ניהול למנהלים. במסגרת הפסיקתא נקבע כי בין סמכויות המנהלים כלולה גם הסמכות להגיש "בקשות לרשויות השונות לפעולות שמטרתן השבחת הנכס" (נספח ס' לבקשה). (ההדגשות שלי, א.ש). 3. ביום 12.2.89 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פירוק שיתוף המסדיר את חלוקת הקרקע בין המינהל לבעלי הקרקע הפרטיים. לאחר אישור ההסכם הגישו המבקשים בקשה לקביעת שכר טרחתם בגין טיפולם בתביעת הפינוי ופירוק השיתוף, ובמסגרת פסק דינה של השופטת רובינשטיין (המרצ' 253/89) נפסק למבקשים שכ"ט בשיעור של 10% מדמי השימוש וכן 10% משווי הקרקע (נספח ב' 2 לתגובת המשיבים 2 לבקשה לקביעת שכר). 4. ביום 6.11.07 הוגשה בקשת המבקשים לקביעת שכר בגין פעולותיהם כמנהלים לשינוי והשבחת הקרקע משנת 1994 ואילך. (להלן: "הבקשה") תגובת המינהל לבקשה הוגשה ביום 7.1.09. לעומת זאת לא הוגשה כל תגובה מצד בעלי הקרקע הפרטיים. לאחר שעיינתי בדוחות שצורפו לבקשה ובהיעדר התנגדות כלשהי מצד מי מהבעלים הפרטיים, ניתן ביום 15.9.09 פסק דין חלקי בו נפסק כמבוקש לעניין שכרם של המנהלים בקשר לבעלי הקרקע הפרטיים. באשר למחלוקת בין המינהל למנהלים בעניין שכר הטרחה ציינתי כי תינתן החלטה בנפרד. 5. המשיבים 1-2 הגישו בקשות לביטול פסק הדין בטענה כי לא היו מודעים לבקשה, ושוכנעתי כי יש להכריע בבקשה לקביעת שכר לגופה לנוכח המחלוקת שהעלו המשיבים על גובה השכר הראוי (קבוצת המשיבים 1) ועצם זכאות המנהלים לשכר טרחה (קבוצת המשיבים 2). ולפיכך ביום 18.6.10 בוטל פסק הדין החלקי, והפסיקתאות שניתנו בעקבותיו. כמו כן אפשרתי לצדדים להשלים את טיעוניהם בנוגע למחלוקת. 6. יוער כי ביום 4.10.11 נעתרה בקשת המשיב 4 (להלן: "דורסט"), שהוא אחד מהבעלים הפרטיים בקרקע בקשה להצטרף כמשיב לבקשה, מבלי להעלות טיעונים משפטיים נוספים מעבר לטיעונים שהועלו על ידי המשיבים האחרים. 7. המשיבים הגישו תגובותיהם לבקשת המנהלים לקביעת שכר, והמנהלים הגישו תשובה לתגובה. ביום 23.2.12 הוגשה בקשה מטעם המינהל לסילוק הבקשה על הסף, אשר בתחילה הצטרפה אליה קבוצת המשיבים 1 אולם לאור הליך גישור שהתנהל באותה עת בין המנהלים למינהל הוגשה בסופו של דבר מטעמה בקשה נפרדת לדחיה על הסף ביום 3.4.12. המנהלים הגישו ביום 7.6.12 תשובה מאוחדת לבקשות הדחיה על הסף מטעם המשיבים 1 ו-3 ומטעם המינהל הוגשה תשובה תגובה לתשובת המנהלים. 8. ביום 20.12.12 הגישו המנהלים הודעה על כשלון הליך הגישור בינם לבין המינהל. 9. משכך, ולאור העובדה כי הצדדים השלימו הגשת כל כתבי טענותיהם ביחס לבקשת המנהלים לקביעת שכר והבקשות לדחייתה על הסף, הגיעה העת להכריע בבקשה. 10. מאחר ולאור התרשמותי כי קיימת חזרה מסוימת על טענות הצדדים בבקשה לקביעת שכר, בתגובות לבקשה, בבקשות לביטול פסק הדין, בבקשות לדחיה על הסף, בתגובות להן ובתשובות לתגובות, לא מצאתי לסקור באופן פרטני את כתבי הטענות. אתייחס להלן בקצרה ובתמציתיות לטיעוני הצדדים המרכזיים בלבד, ובכלל זה לטענות הסף, הנדרשות להכרעה. טענות המנהלים 11. בבקשה שהגישו המנהלים לקביעת שכרם, מחלקים הם את פעילותם כמנהלי החלקה מטעם בית המשפט לשתי תקופות בין השנים 1994-1981 (להלן: "התקופה הראשונה") ובין השנים 2007 -1994 (להלן: "התקופה השניה"). בתקופה הראשונה, בה שימשו כמנהלים מטעם הבעלים הפרטיים, יחד עם מנהל מטעם המדינה, ופעולותיהם התמקדו בסילוק ידו של הכפר הירוק מהמקרקעין וקבלת דמי שימוש ראויים ממנו. בגין פעולות אלה, קיבלו כמוסכם את שכרם רק מהבעלים הפרטיים של הקרקע, ואין הם דורשים במסגרת הבקשה דנן תשלום נוסף עבור תקופה זו. הבקשה לקביעת השכר עניינה פעילות המנהלים בתקופה השניה, בה שימשו המנהלים לטענתם כמנהלים היחידים של החלקה מטעם בית המשפט, במהלכה קיבלו את אישור בית המשפט להשתתף בועדת היגוי שהוקמה ועסקה בשינוי ייעוד הקרקע והשבחתה. עבור תקופה זו שאורכה 13 שנים ושתוצאתה שינוי ייעוד המקרקעין, מחקלאי למגורים ולמסחר, מבוקש השכר נשוא הבקשה. 12. פעולותיהם של המנהלים פורטו בפרק ד' לבקשה. העיקריות בהן: ייזום תכנית מקיפה לשינוי ייעוד, הקמה והשתתפות בצוות היגוי מיוחד, הכנת תכניות מתאר, קידומן ואישורן על ידי עיריות תל אביב ורמת השרון (תכנית רש/800 ותכנית תא/2812), בלימת התנגדויות שהוגשו כנגד התכניות מטעם גופים שונים בכללן עתירות מנהליות שהוגשו (אדם טבע ודין, פי גלילות, פז חברת נפט, אנשים פרטיים ועוד), אישור תכניות בועדות המקומיות לתכנון ובניה, פינוי חברות הגז והדלק במתחם, ביטול תכנית הפקעה ובניית בית קברות במקום (עתירת חברת קדישא נדחתה בבית המשפט העליון ביום 1.7.03 (בג"צ 5979/03). 13. תוצאת הדברים, היא כאמור אישור תכניות המתאר והשגת שינוי הייעוד של המקרקעין, באופן שהופך אותה מקרקע חקלאית לקרקע עתירת זכויות בניה למגורים ומסחר. לטענת המנהלים יש אף לתת משקל לעובדה, כי תוצאה זו היתה כרוכה בסיכון גדול אשר נטלו המנהלים על עצמם, ואשר היתה כרוכה בהיקף עבודה עצום, אשר כלל מאות פגישות ודיונים, התנהלויות והתכתבויות רבות עם כל הגורמים המעורבים בעניין ובכללם רשויות מקומיות, אדריכלים, ועדות היגוי, משרדי ממשלה, רשויות המס ועוד. 14. לשיטת המנהלים לצורך הערכת השכר הראוי, יש ליישם בעניינם את ההלכה שנפסקה בעניין "הגוש הגדול" (ע"א 4362/91 ד"ר מיכאל שפטלר נגד המנהלים מטעם בית המשפט לניהול "הגוש הגדול", פ"מ מו(3) 466), לפיה שכרם של המנהלים הוא אחוז מערך הקרקע אשר ישולם במועד בו יושלם שינוי הייעוד, ואשר הועמד בפסק הדין בשיעור של 8%. על פי הטענה הבסיס העובדתי והשיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לגבי שיעור השכר הראוי ב"גוש הגדול" תואמים את נסיבות התיק כאן: בשני המקרים מדובר היה במינוי מנהלים שנועדו לייצג את אינטרס כל הבעלים לצורך קידום והשבחה של מקרקעין, (כאשר משימתם של המנהלים היתה לשיטתם אף קשה יותר לנוכח העובדה שבעניין הגוש הגדול הקרקע היתה מיועדת מראש למגורים ואילו הם נדרשו לפעול לשם השגת שינוי ייעוד, גודל ושווי הקרקע, תקופת הזמן הממושכת (בשני המקרים למעלה מ-13 שנים) , ריבוי הבעלים, מורכבות העבודה מול ריבוי הגורמים ושכר לפי תוצאה על הסיכון הכרוך בה. 15. יצויין כי במסגרת תשובת המנהלים לתגובת המשיבים 1-2 לבקשה, צורפו 3 כרכים עבי כרס של נספחים הכוללים מאות מסמכים ולמעלה מאלף עמודים להוכחת פעילותם העניפה לאורך השנים לצורך השבחת הקרקע ושינויי היעוד (להלן: "נספחי התשובה") טענות המשיבים טענות המינהל 16. היעדר סמכות עניינית - אין לאפשר למנהלים להגיש את בקשתם במסגרת ההליך דנן (1174/79) אשר הסתיים בשנת 1989, ובמועד זה פקע מינויים. במסגרת ההליך, מונו המנהלים לצורך ספציפי, והוא ניהול המקרקעין עד לסיום הליכי פירוק השיתוף ( מכח סעיף 44 לחוק המקרקעין) בלבד. סילוק ידו של הכפר הירוק, תשלום דמי השימוש והליכי הפירוק הסתיימו הלכה למעשה בשנת 1989 עם קבלת פסק הדין הסופי בתביעת הפירוק, אשר בעקבותיו נפסק שכר טרחה למבקשים (10% משווי המקרקעין) . אין לקבל את טענת המנהלים כי תפקידם טרם הסתיים וסיומו יגיע רק לאחר חלוקת המקרקעין בפועל. לחילופין במידה והטענה בדבר סיומו של ההליך תידחה, יש לראות כמחייבת את הוראת סעיף 9 להסכם הפשרה הקובעת כי מינהל מקרקעי ישראל לא יידרש לשלם דמי ניהול למבקשים, הוראה אשר לא שונתה או בוטלה. 17. המנהלים אינם מנהלים מטעם המינהל - כל שפעלו המנהלים לאחר פסיקת שכר טרחתם וסיום תפקידם כמנהלים מיוחדים, הרי שפעלו כמנהלים מטעם הבעלים הפרטיים בלבד. לא ניתנה הסכמה כדין למנהלים מטעם המינהל לצורך ייצוג המדינה וניהול קרקעותיה . תחילה מונו כמנהלים יחד עם מנהל מטעם המינהל, ובהמשך פעל המינהל באמצעות חברה מנהלת (להלן: " חב' יהל"). המנהלים אף הציגו את עצמם בתכתובות מול גופים שונים כמנהלים בשם הבעלים הפרטיים של חלקה 3 [נספחים נא, טז, כא, לנספחי התשובה]. זהו המצג אשר הוצג על ידי המנהלים כלפי המינהל. המנהלים לא הציגו ולו מסמך אחד בו נכתב כי הם מייצגים את המינהל, אלא הציגו עצמם כ"נציגי בעלי הקרקע הפרטית" או "מנהלים מטעם בית המשפט" (נספחים יט, לו לנספחי התשובה) . 18. המנהלים לא הוכיחו כי תרמו בפועל להשבחת המקרקעין, השתתפותם בהליכי תכנון המקרקעין היתה מוגבלת ביותר. המינהל הוא זה שהדף את העתירות אשר נגעו למתחם באמצעות פרקליטות המדינה. המינהל הוא זה שיזם וקידם את התכניות להשבחת המקרקעין, בין השאר באמצעות חברת יהל. והיה מעורב בכל ההליכים ובביצוע ההחלטות באמצעות חב' יהל ונציגיו. לו היה סבור כי הוא מיוצג על ידי המנהלים לא היה לו צורך בהעסקת החברה ושליחת נציגיו לכל ההליכים והדיונים בועדות השונות. המשיבים 1-2 19. המנהלים לא הוכיחו את היקף פעולותיהם, ומידת מעורבותם בהשבחת הקרקע. המינהל הוא זה אשר היה הגורם המכריע אשר יזם את ההליכים התכנוניים, שכר ומימון פעילותם של אנשי מקצוע ועמד בחזית ההליכים המשפטיים. ויש לקבוע את שכרם רק לאחר שהיקף פעולותיהם יוכח בראיות ובחקירה נגדית , בהליך מתאים ונפרד. 20. יש לדחות את טענת המנהלים שהם זכאים לשכר טרחה בשיעור 8% כפי שנפסק בעניין הגוש הגדול בשל הבדלים מהותיים בין המקרים. 21. מצטרפים לטענת המינהל באשר להיעדר סמכות עניינית, עם מתן פסק הדין בשנת 1989, שכן המנהלים מונו רק במסגרת היותם ב"כ של חלק מהבעלים הפרטיים בתביעה לסילוק יד של הכפר הירוק. באשר למשיבים 2 , נטען כי בשנת 1981 סיימו המשיבים את התקשרותם עם מבקש 2 ויוצגו על ידי ב"כ אחרים. 22. ביום 15.2.87 נחתם בין המשיבים 2 והמינהל הסכם לחילופי שטחים, אשר במסגרתו התחייב המינהל כלפי המשיבים, כאשר בסעיף 1 להסכם נכתב במפורש כי "ידוע לצדדים [בהם למנהלים המיוחדים] כי במפה מופיע חלקם של בני משפחת מוגרבי (המשיבים) ביחד עם חלקה של המדינה". על פי תשריט החלוקה שטחם של המשיבים 1 והמינהל הינם שטחים "חוץ טריטוריאלים" נבדלים משטחם של שאר בעלי הקרקע הפרטיים, ויש להחיל לגביהם את הדין שיוחל על המינהל. 23. כל המשיבים, בכלל ובפרט, עומדים על שמיעת ראיות מסודרת בנסיבות תיק זה, ולענין עצם הזכאות לשכר, ושיעורו ככל שייקבע שמגיע. לטעמם מדובר בדרישת שכר שלה משמעות כספית עצומה וחריגה בהיבט הציבורי (חלק המינהל), והפרטי (הבעלים הפרטיים), ולא ניתן לקבוע בענין מן התיק עצמו ומבקשת השכר הספציפית, נטען לנסיבות פרטניות ומעבר לטענות סף כלליות, המחייבות בירור כמו למשל פטור מתשלום שכר מנהלים למינהל וככל שחל, וניתוק יחסים ספציפי ומוקדם בין המשיבים 2 למנהלים. נטען כי דרישת השכר הינה מופרזת וסתמית, כאשר הדברים נעשו ללא יידוע או שיתוף המשיבים, נטען כי גובה השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ודורש שמיעת ראיות לרבות חוות דעת בעניין שווי המקרקעין שבמחלוקת, והשכר הנגזר מכך, וככל שמגיע. התייחסות המנהלים לטענות המשיבים 24. דחיית הטענה להיעדר סמכות עניינית - הטענה הועלתה תוך שיהוי ניכר. לגופו של עניין מינויים לא פקע בשנת 89' והינו שריר וקיים. בית המשפט לא הורה על שחרורם והם לא הגישו בקשה להשתחרר מתפקידם, מינויים ייפקע רק עם החלטה מפורשת של בית המשפט בעניין. המנהלים לא מונו רק לצורך הספציפי של פירוק השיתוף אלא גם לצורך השבחת המקרקעין, כפי שעולה מפורשות מנוסח הסכם הפשרה, ההחלטה והפסיקתא שניתנו בשנת 1981. פעילות המנהלים בתקופה השניה להשבחת המקרקעין מקרקע המיועדת לחקלאות לקרקע הכוללת זכויות בניה בהיקף אדיר למגורים, מסחר ושירותים, תואמת לחלוטין את המינוי שניתן להם ע"י בית המשפט. תפקיד המנהלים טרם הסתיים, שכן הליכי הפירוק טרם הסתיימו והסכם חלוקת הקרקע טרם יושם בפועל. יש צורך בביצוע עבודה נוספת רבה, עד לסיום פירוק השיתוף בין כלל בעלי הזכויות בקרקע (כ-300 במספר). זכויות מאות הבעלים (לרבות זכויות המדינה) רשומות עדיין במושע. המנהלים יסיימו את תפקידם רק בהחלטת בית המשפט. 25. לאורך השנים נעתרו בקשות המנהלים מבית המשפט למתן הוראות במסגרתן ביקשו את רשות בית המשפט לבצע פעולות מסוימות בשם בעלי הקרקע (נספח טו' לתשובת המנהלים), ולא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי פעלו כמנהלי החלקה מטעם כל בעליה, הפרטיים והמינהל כאחד. בשנת 96' התיר להם בית המשפט להצטרף לועדת ההיגוי אשר עסקה בשינוי היעד של הקרקע ולאורך השנים הגישו המנהלים דוחות תקופתיים על פעולותיהם לבית המשפט בין השנים 1997-2007 [נספחים יד, כה ול-לז לתשובת המנהלים), שלחו מכתבים לגורמים שונים ואף הגישו כתבי טענות במסגרת הליכים שעניינם תכניות להשבחת הקרקע (נספחים לו, מט, מג, נב לתשובת המנהלים). 26. יש לראות בהחלטה על מינוי המנהלים כהסמכה של המנהלים לפעול גם בשם המינהל, ולדחות את פרשנות המינהל לפיה היו המבקשים רק "מנהלים מיוחדים לבעלים הפרטיים". המנהלים, מונו יחד עם נציג המינהל כמנהלים מטעם כל בעליה הרשומים של החלקה, ובכלל זה המינהל. בשנת 83' הגיש מר הניג נציג המינהל דו"ח אחד ויחיד לבית המשפט, ולאחר מכן הפסיק למלא את תפקידו. מאותו מועד המשיכו המנהלים לכהן בפועל כמנהלים מטעם כל בעלי הקרקע, ללא מנהל שלישי, ומבלי שהועלתה כל טענה מצד המינהל בעניין זה. המנהלים שימשו כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט גם ביחס לפעולות המינהל השונות. באשר למסמכים אשר אליהם הפנה המינהל בהם הציגו עצמם המנהלים כמנהלי הקרקע מטעם הבעלים הפרטיים בלבד, מדובר במסמכים בודדים אשר הוצאו ברובם בתקופת ההתקשרות הראשונה בנושאים בהם היה ניגוד עניינים בין הבעלים הפרטיים למינהל (תביעת הפינוי כנגד הכפר הירוק ותביעת הפירוק). גם אם בתקופה השניה היו מספר מסמכים בהם צויינו המנהלים כמנהלים מטעם הבעלים הפרטיים, קיימים עשרות מסמכים בהם ציינו במפורש כי המבקשים הינם מנהלים של הקרקע מטעם בית המשפט. 27. שכר הטרחה שנפסק בתיק זה, ע"י כב' השופטת רובינשטיין, אינו סופי, מדובר בשכר ביניים בגין הפעולות שבוצעו עד אותו מועד. השכר שקיבלו בשיעור של 10% מהקרקע היה ביחס לשווי הקרקע בהיותה קרקע חקלאית טרם שינוי הייעוד. המשיבים נהנו מפעולות המנהלים לצורך שינוי הייעוד והשבחת הקרקע, ומנסים כעת להתנער בחוסר תום לב מחובתם בתשלום שכר הטרחה. המנהלים הדגישו כי השכר המבוקש אינו סכום כספי אלא זכויות בקרקע לאחר השבחתה בשיעור של 8%, אשר יועברו לידיהם רק עם תום חלוקתה. 28. לענין שמיעת ראיות במסגרת הבקשה, המנהלים מתנגדים, ולמעט נכונותם להיחקר כמקובל, ובמידה ויידרש לענין פעולותיהם, כבעלי תפקיד שמונו על ידי בית המשפט. המנהלים מציינים, שבניגוד לפסיקה שהובאה בענין על ידי מי מן המשיבים, אין מדובר בבקשה לפסיקת שכר ראוי שבין מייצג ללקוחו, שם נקבע הכלל שאכן גובה השכר הראוי שנקבע על ידי בית המשפט, אינו בגדר ידיעה שיפוטית. לשיטתם, בענייננו, מדובר בפסיקת שכר לבעל תפקיד שמונה על ידי בית המשפט, ענין שנפסק על פי החומר שבתיק המינוי וללא שמיעת ראיות נוספות, ובאשר החומר מונח בפני בית המשפט שמינה את המנהלים. דיון 29. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לאסמכתאות הרבות שצורפו, לחקיקה והפסיקה הרלוונטית, באתי לכלל דיעה כי דין בקשת המנהלים להתקבל בחלקה, אפרט את נימוקי. 30. ראשית אתייחס לטענה המקדמית של חלק מן המשיבים, כי יש לדחות את בקשת המנהלים מאחר ולא הוגש תצהיר מטעמם. טענה זו הועלתה בעניין "הגוש הגדול" לעיל ובית המשפט פסק כי: "גם בטענה - שההחלטות בעניין שכר הטרחה אינן יכולות לעמוד, הואיל וניתנו ללא שהיה תצהיר המנהלים לפני בית המשפט - אין ממש. הפעילות הרבה והמסובכת של המנהלים בתיק יכולה היתה להיקבע על ידי בית המשפט לנוכח התיק שלפניו ועל יסוד מסמכים רבים שהוגשו לבית המשפט שיש בהם לשקף את פעולת המנהלים". ובפרט כאשר "ההחלטה ניתנה לאחר שניתן למבקש להעלות את כל טיעוניו כנגד הקביעות הנוגעות לשכר טרחת המשיבים". הדברים יפים לעניינו. המנהלים צירפו אסמכתאות בהיקף רב להוכחת טענותיהם ואין כל מניעה להכריע בבקשה על סמך החומר הנמצא בתיק. לצדדים ניתנה מלוא ההזדמנות לפרט את טענותיהם (כפי שאף עשו) במסגרת הבקשה לקביעת השכר ולאחר מכן במסגרת הבקשות לדחיה על הסף. 31. סבורני, כי אין ממש גם בטענת המשיבים כי על המנהלים לתבוע את שכר טרחתם במסגרת תביעה נפרדת לאור מסקנתי, אשר תפורט להלן, כי ההליך כאן (1174/79) טרם הסתיים. וכאשר מקובל עלי כי עסקינן בפסיקת שכר לבעל תפקיד, שמונה על ידי בית המשפט, ואין מקום לסטות מדרך הפסיקה הרגילה בעניין, דהיינו על פי החומר הקיים בתיק. 32. לדעתי הצדק עם המנהלים בנוגע לטענה כי מונו לצורך פירוק השיתוף, ואין לראות את מועד פקיעת מינויים כמנהלי הקרקע בשנת 1989, עם מתן פסק הדין שאישר פשרה עקרונית בנושא החלוקה ובעקבותיה נקבע שכר המנהלים לאותה עת. הדבר אכן עולה באופן ברור מנוסח הסכם הפשרה, פסק דין והפסיקתא משנת 1981 אשר בשל חשיבותם יובאו כאן בשנית - "המנהלים יפעלו ככל הדרוש לשמירת וקידום זכויות הבעלים הרשומים".... "(למנהלים) כל סמכות לתכנון, לשינוי ייעוד, לחלוקה ולפירוק השיתוף בכל דרך".... "(למנהלים הסמכות) להגיש בקשות לרשויות השונות לפעולות שמטרתן השבחת הנכס". (ההדגשה שלי, א.ש). 33. אין חולק כי לא ניתנה החלטה מטעם בית המשפט, במועד זה או לאחריו, על שחרור המנהלים מתפקידם. נהפוך הוא - בית המשפט אישר במהלך השנים את הדוחות השנתיים שהוגשו על ידי המנהלים בנוגע לפעולותיהם ונעתר לבקשותיהם למתן הוראות כפי שניתן להיווכח מנספחי התשובה [כך למשל בנספחים יד, יח, לז). מן האסמכתאות עולה בבירור כי המנהלים פעלו לאורך כל השנים לשינוי הייעוד והשבחת הקרקע. 34. אין בידי לקבל גם את טענת המינהל כי יש לראות את המנהלים לכל היותר כמייצגי הבעלים הפרטיים בלבד, ומשכך זכאים לכל היותר לקבלת שכר טרחה אך ורק מהם. ראשית, אין המינהל מכחיש את טענת המבקשים כי החל משנת 1983 כיהנו שניהם כמנהלי החלקה היחידים מטעם בית המשפט, וכי לא מונה מנהל אחר מטעם המינהל, לאחר שהמנהל מטעמו הפסיק את פעילותו באותה שנה. המינהל אף לא טוען כי הוגשה מטעמו בשלב זה או לאחר מכן, בקשה לבית המשפט, שבמסגרתה ביקש להבהיר כי המנהלים אינם מוסמכים לפעול בשמו והינם מנהלים מטעם הבעלים הפרטיים בלבד, ובפרט לנוכח העובדה כי המנהלים הגישו בתקופה השניה עשרות מסמכים לבית המשפט, וכן הופיעו בהליכים משפטיים, כשהם מוגדרים כ"מנהלי החלקה מטעם בית המשפט" (בין היתר נספחים לט, מ, מג, נב), מבלי שהועלתה כל טרוניה או טענה על כך מטעם המינהל. 35. המינהל טוען בנוסף כי לו היה סבור שהוא מיוצג על ידי המנהלים לא היה מתקשר עם חב' יהל ולא היה שולח את נציגיו לכל הדיונים וההליכים השונים. לדעתי, גם בטענה זו, אין ממש. יצויין כי המינהל לא הבהיר מה המועד המדויק בו החלה חב' יהל לפעול מטעמו, וגם היקף פעילותה לא הוברר די הצורך. אין מחלוקת כי המנהלים לא פעלו לבדם (והם לא טענו זאת) ואין ספק כי המינהל ונציגיו פעלו אף הם לקידום שינוי הייעוד והשבחת הקרקע, אולם טענות אלה צריכות להיבחן ביחס לשאלת גובה השכר הראוי למנהלים ולא לשאלת עצם זכאותם לשכר זה. 36. לאחר שעיינתי באסמכתאות שצירפו המנהלים באתי לכלל דיעה כי אכן פעלו באופן נמרץ עקבי ומהותי לקידום הליכי שינוי הייעוד וההשבחה של החלקה תוך ביצוע עבודה משפטית רחבת היקף מורכבת ומתמשכת, והיוו אחד הגורמים היעילים, להשגת מטרות אלה. לאור האמור לעיל, סבורני כי המנהלים זכאים לשכר טרחה מצד כל המשיבים, ויש לפנות כעת לבחינת גובה השכר המגיע בנסיבות העניין. אמות המידה לקביעת שכר הטרחה 37. הגם שבענייננו, אין מדובר בקביעת שכר ראוי במחלוקת שבין לקוח לפרקליטו, עדיין ניתן ללמוד מפסקי דין שניתנו בהקשר זה, ולגבי השיקולים שיש בהם להנחות את בית המשפט באשר לגובה השכר, וזאת כמובן בצד הכללים הקיימים בדין לגבי שכר בעלי תפקיד הנקבע על ידי בית המשפט, כמו שכר כונס, מפרק, מנהל עיזבון, וכיוב'. הלכה היא כי קביעת השכר הראוי תיעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו, כאשר שכר הטרחה הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ויש לקבוע אותו על יסוד חומר הראיות המצוי בפני בית המשפט. (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נגד יחיאל, פ"ד נח (5) 20) ע"א 136/92 ביניש -עדיאל עורכי דין נגד דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 126-125. במסגרת פסק הדין בעניין יכין-חקל הבהיר כ' השופט ריבלין כי כאשר מדובר בעבודה הנמשכת במשך שנים רבות, ראוי שהשכר ייקבע על פי אחוז משווי המקרקעין, וככלל מדובר בשווי ברוטו, ובכפוף לניכויים ספציפיים מותרים. בע"א 2004/06 משה שוב נ' הצלחת יחזקאל בע"מ פירטה כב' השופטת פלפל את הקריטריונים שיש לשקלל צורך לקביעת השכר: - מהות הפרוייקט; - משך טיפול הזמן בפרוייקט; - מהות הטיפול והקושי שבו; - כישוריו של המטפל והמוניטין שלו; - העובדה שגם אחרים נהנו מפירות עבודתו;. - השכר הראוי שנקבע בפרויקטים מסובכים שונים; - היקף העבודה שבוצעה בפועל ותוצאותיה. ברוח זו ניתנה פסיקת בתי המשפט בערכאות השונות בשנים האחרונות, כאשר שכר הטרחה נקבע בכל מקרה על פי נסיבותיו בשיעורים שבין 3%-10% (ראו למשל: ע"א 884/92 אורן נ' עזבון האדמו"ר אלתר, תק-מח 2009 (1)1525 (2009). ראוי לציין כי לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי כי "קביעת השכר הראוי יכולה להסתמך, בין השאר, על חוות דעת מומחים, וקיימים מקרים בהם השכר הראוי ייקבע בדרך של "אומדן גלובלי" בהתאם למכלול הנסיבות" ( ע"א (ת"א) 1705/09 איתן לישואר נגד עו"ד גדעון היכל, 13.1.11). דרך זו אושרה גם ע"י בית המשפט העליון (רע"א 5053/10 זאב גורה נ' עו"ד רנה שבולת, 2.9.10). מן הכלל אל הפרט 38. המנהלים מבקשים כאמור לקבוע כי הם זכאים לשיעור שכר הטרחה אשר נקבע בעניין הגוש הגדול בשיעור של 8%, עניין שנבחן על ידי מספר מותבים וערכאות. המשיבים מצידם טוענים כי השכר המגיע בנסיבות העניין נמוך בהרבה ומעמידים אותו לכל היותר בשיעור של 3%, ומבלי לפגוע בטענות הסף. 39. נוכח האמור,ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים והחומר שהוגש בעניין, ולאור אמות המידה שפורטו לעיל, ולאחר שנלקחה בחשבון העובדה כי גם המינהל, שהינו הבעלים של מרבית החלקה, תרם תרומה משמעותית לשינוי הייעוד והשבחת הקרקע, ולאור העובדה כי אין מחלוקת כי המשיבים כולם יהנו מפירות עמלם של המבקשים - אני סבור שיש לקבוע את השכר המגיע, בדרך של קביעת אחוז משווי הקרקע, שייגזר מנסיבות המקרה והטענות הספציפיות שבפני, ובקשר לכל אחד מקבוצות המשיבים. בהתחשב בכך שלמבקשים נפסק כבר שכר ביניים, ובקשר לתקופה "הראשונה" , ואין חולק שלא אמור לחול על המינהל , וכאשר עסקינן כאן בפסיקת שכר לתקופת ניהול שניה, וכאשר כבר נפסק כאמור שכר בעניין התקופה "הראשונה , ומאידך ברור שמרבית ההשבחה מקורה בתקופה "השניה", וכאשר הסך של 8% מן הקרקע בתוספת מע"מ, היה שכר כולל שנפסק בעניין "הגוש הגדול", ללא אבחנה בין תקופות, אני מחליט שבנסיבות שבפניי, המבקשים זכאים ובגין התקופה "השניה" הנתבעת כאן, וכשכר סופי ועד לסיום פעולתם בעניין, לסך נוסף של 5% ומע"מ, ומעבר למה שנפסק לטובתם בשנת 1989, על ידי כב' השופטת רובינשטיין. האמור הינו ביחס לכל הבעלים הפרטיים, ולמעט המשיבים 2, ששוכנעתי מטענותיהם הפרטניות, שלגביהם צריך לחול שיעור שכר נמוך יותר, וכפי שייקבע ביחס למינהל. לגבי המינהל - בהתחשב גם, בכך שלכל היותר, ניתן כאמור לחייבו, ובקשר לתקופה "השניה", ב-5%, וכאשר שוכנעתי שתרם וסייע גם הוא להשבחת המקרקעין, והגם שלא היה בתיק מנהל פורמלי מטעמו, ומשעה שהאינטרסים של כלל הצדדים, הבעלים הפרטיים והמינהל, הפכו בעיקרו לזהים, ולאחר פסיקת 1989, ולעניין ההשבחה שבהמשך, וכאשר מלכתחילה בפשרה מ-1981, הופטר המינהל מתשלום שכר למנהלים, אך מאידך לאורך התקופה "השניה", פעלו המבקשים ללא מנהל מטעם המינהל, ואולם בסיוע ובשיתוף המינהל, ולטובת כלל בעלי הקרקע, לרבות המינהל, וכאשר שאלת מעמדם כמנהלים בשכר לגבי קרקע המינהל, נותרה עמומה משהו, ולהבדיל מעצם המינוי שעמד בעינו, אני סבור שבגין התקופה "השניה", וכשכר סופי בעניין נשוא הבקשה ביחס למינהל, זכאים המבקשים לגביו ולגבי המשיבים 2, לשכר בשיעור של 3% ומע"מ מן הקרקע. 40. סוף דבר, אני קובע כי המבקשים זכאים לשכר סופי בגין ניהולם את המקרקעין, וללא קשר לתשלומי עבר ששולמו לפי הפסיקה מ-1989 כלהלן: ביחס לכלל הבעלים הפרטיים ולמעט המשיבים 2 - שכר בשיעור של 5% מהקרקע בתוספת מע"מ ולמועד החלוקה. ביחס למינהל והמשיבים 2 - שכר בשיעור של 3% מהקרקע בתוספת מע"מ ולמועד החלוקה. מנהל מיוחדשכר טרחה