מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה להחזר הלוואה: תביעה להחזר הלוואה שניתנה לפי הנטען על ידי התובעות לנתבעים או למי מהם. רקע וההליך 1. ביום 3.3.05 הועבר סך של 400,000 ₪ מחשבון הבנק של תובעת 2 (להלן: "עמותת חינוך חובה") לחשבון הבנק של חברה בשם נירם (להלן: "נירם") בשליטתו דאז של הנתבע 3 (להלן: "רפפורט"). בסכום הנ"ל נעשה שימוש לצורך תשלום חובות אותם חבה הנתבעת 5 (להלן: "אלרם") לספקים ולנותני שירותים שונים. 2. יום אחד קודם לכן, ביום 2.3.05 נחתם מסמך שחלק ממנו (בתחתיתו) נושא כותרת "הסכם הלואה" בו נכתב בכתב יד בזו הלשון: "אימפריאל הון (התובעת 1 - י.ק.) תלווה באותם תנאים בהם נתנה ההלוואה לרפפורט אברהם. סכום ההלוואה נכון להיום - 400,000 ₪. החזר הקרן בתום 24 חודש ממתן (..מילה לא ברורה). ריבית בשיעור 1% תשולם מדי חודש בחודשו". נטען כי החתימה בתחתית המלל הנ"ל היא של הנתבע 2 (להלן: "וליד"). המסמך כולו ייקרא להלן "מסמך הסכם ההלוואה". 3. מעל המלל הנ"ל, באמצע הדף, קיים מלל נוסף ובו נכתב בכתב יד כך: "אנו החתומים מטה ערבים אישית לפרעון הלואה זו עד ל-200,000$ לכיסוי כל הסכומים שיהיו עתידים להשלם בעבור ההלואה". החתימות בתחתיתו של מלל זה הן חתימותיהם של רפפורט ושל הנתבע 4 (להלן: "ברזילי"). 4. המסמך המקורי הוגש (ת/1), והוא נושא כותרת "נספח "א" ותאריך (2/3/05) ובפיסקה הראשונה של המלל נכתב (בדפוס): "כל זכויותינו לפי חוזה מיום 13.12.90 בין עבדול חמיד מוסטפא נקיב לבינינו, בנוגע למקרקעין ברחוב רבי עקיבא 11 בלוד, אשר תוארו בחוזה הנ"ל כגוש 3691 חלקות 47,48". ומתחת למלל בדפוס הוסף מלל בכתב יד כדלקמן: "כל הזכויות בדירה ברחוב הרצל 31/23 בלוד של אלנקיב וליד וסוזן הגשת המסמכים תוך 10 ימים" מתחת למלל זה נמצאת חתימתו של וליד. במאמר מוסגר יצויין כי מסמך זה הינו נספח לשטר משכון של וליד ואשתו סאוסן לטובת התובעת 1 (להלן: "אימפריאל"), אשר צורף כנספח 6 לכתב התביעה המתוקן. 5. לטענת התובעות נתנו הן את ההלוואה לנתבע 1 (להלן: "ג'מאל") ולוליד בן דודו, כי ערבו להלוואה רפפורט וברזילי, ואת ההלוואה קיבלה אלרם. כן טענו התובעות כי ניתן בטחון נוסף בדמות המחאה (להלן: "ההמחאה" או "השיק") על סך 200,000 ₪ ז.פ 6.8.05 משוכה על ידי אלרם לפקודת אימפריאל, אשר זמן פרעונה 6.8.05, וכי בגב ההמחאה חתומים הנתבעים 1-3 כערבים. 6. ברקע ההלוואה הנזכרת לעיל מצויה חברת אלרם שעסקה בתחום מערכות שמש ודודי שמש. ג'מאל ווליד היו בעלי מניותיה ומנהליה, ורפפורט היה קבלן משנה שלה. אלרם נזקקה לקראת סוף שנת 2004 למימון, ולפי גרסת הנתבעים ניהלה מו"מ עם רפפורט וברזילי והגיעה עימם להסכם בעל-פה לפיו תמורת 33% ממניות אלרם ישקיעו הם בחברה 800,000 ₪ בשתי פעימות: בחודש ינואר 2005 ובחודש פברואר 2005, וכמו כן ילוו לה הלוואת בעלים של 400,000 ₪ בחודש מרץ 2005. לטענת הנתבעים הסך של 400,000 ₪ שהועבר לנירם וממנה לנושי אלרם, היה הסכום השני מתוך השלושה, אך הוא לא ניתן על ידי אימפריאל, ועם התובעת 2 (להלן: "מוסדות חינוך" לא היה הסכם הלוואה. כמו כן נטען כי לא היתה ערבות כלשהי לסכום זה וכי הערבות שעל גבי ההמחאה היתה לתשלום הראשון ואילו הערבות שעל גבי הסכם ההלוואה היתה לתשלום השלישי שכלל לא הועבר לאימפריאל. 7. אימפריאל היתה בתחילה התובעת היחידה, ובהמשך צורפה עמותת חינוך חובה כתובעת נוספת. 8. בשלב מוקדם יחסית של התביעה (ביום 21.10.09) נדחתה בהסכמה תביעת אימפריאל נגד ברזילי ונגד הנתבע 6 (להלן: "עו"ד אלקוני"). יצויין כי ברזילי הינו בן דודו של נסים בריח (להלן: "בריח"), מנהלן של התובעות. 9. עדי הצדדים היו כדלקמן: מטעם התובעות: מר בריח, עו"ד אלקוני ומר ברזילי. מטעם הנתבעים: הנתבעים 1-3 בעצמם. טענות התובעות 10. כל ארבעת הנתבעים הראשונים (ג'מאל, וליד, רפפורט וברזילי) לחצו על בריח לתת את ההלוואה בדחיפות, וזו אכן ניתנה. 11. רפפורט חתם על הערבות להסכם ההלוואה, וליד חתם על הסכם ההלוואה ועל המישכון המופיע בראשית דף הסכם ההלוואה, כשכתב היד על הסכם הלוואה הוא של רפפורט. 12. ההמחאה בסך 200,000 ₪ (נספח 3 לתצהיר בריח, להלן: "ההמחאה") שימשה בטחון נוסף של הנתבעים 1, 2, 3, ו-5 להחזר ההלוואה, וכך גם דירה אותה התחייב וליד לשעבד. 13. הנתבעים הודו בחוב. 14. המהלכים של הנתבעים בינם לבין עצמם והתכנונים העסקיים שלהם אינם רלבנטיים לתביעות. 15. הנתבעים שילמו בפועל, במשך תקופה קצרה, תשלומים על חשבון הריבית. טענות הנתבעים 16. היחידה שלוותה את הכספים היא הנתבעת 5. 17. התובעות לא הלוו כספים כלשהם. התובעת 1 שימשה כ"מתווכת" בלבד, והמלוות היו עמותות רבות שהתובעת 2 היתה רק אחת מהן. 18. הערבות על ההמחאה פקעה. 19. הערבות על הסכם ההלוואה היא של רפפורט וברזילי. 20. התביעה נגד ברזילי ועו"ד אלקוני נדחתה על מנת "לקנות" את עדותם. 21. נתבע 1 לא חתם על כל מסמך ודין התביעה נגדו להידחות. 22. נתבע 2 חתם רק כערב להמחאה (וערבותו לפיה פקעה), לא חתם על הסכם ההלוואה, ואינו חייב דבר בגין ההלוואה. 23. בתביעה שהוגשה נגד ברזילי מחלו התובעות על כל הטענות נשוא תיק זה. 24. כספי ההלוואה היו כספי מדינה שניתנו לעמותות ונאסר עליהן להלוותם, אלא למוסד מלכ"רי אחר, ולא ניתן אישור אחר על ידי משרד האוצר. ההלוואה אסורה ובטלה, ומאחר שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, יש לדחות את התביעה. 25. ההלוואה הינה הלוואה חוץ בנקאית, וככזו, חייבת היא בפירוט מלא החסר בה. דיון והכרעה האם התובעות הן התובעות "הנכונות" 26. בהסכם ההלוואה ת/1 נזכרת אימפריאל כמלווה של 400,000 ₪. בפועל, הסך של 400,000 ₪ הועבר מחשבונה של עמותת חינוך חובה. בחקירתו של בריח בישיבת ק.מ. מיום 3.1.10 הסביר כי קיימת עמותת גג בשם חזון עמוס ומספר עמותות בת ובהם עמותת חינוך חובה, וכי בעצת עו"ד אלקוני הוקמה אימפריאל הון, חברה בע"מ, לצורך פעילות ביצועית של מתן הלוואות על ידי העמותות הנ"ל לגורמים שונים. לדבריו, נאמר לו כי ההלוואה אינה צריכה להינתן מחשבונה של אימפריאל אלא יכולה להינתן ישירות מהעמותות (עמ' 3 ש' 16-26). בישיבת ההוכחות נחקר בריח והשיב כי "אימפריאל הון היא חברה מתווכת כזאת, שמבחינה חוקתית צריך לדווח עליה על הלבנת הון ולכן היא הוקמה. הכסף הועבר מהעמותות למי שהם רצו" (עמ' 35 ש' 24-25). בהמשך דברי בריח סיפר שוב על עמותת הגג בשם חזון עמוס, אשר תחתיה עשרות גנים ומעונות, כי הוא מנהל מוסדות ויש לו כ-15 עמותות כשכל גן, יש לו עמותה שלו, וכי הסכום של 400,000 ₪ הועבר ישירות מהעמותות לגורם הלווה, והגיע מכל אותן 15 עמותות ועמותת הגג (עמ' 35 ש' 24-31; עמ' 36 ש' 19). בריח לא ידע לומר מה היה חלקה של עמותת חינוך חובה בסך של 400,000 ₪ שהועבר (עמ' 36 ש' 28-30). בריח ציין כי חינוך חובה אינה מטפלת ישירות בהלוואות אלא רק דרך חברת אימפריאל הון שהיא החברה המתאמת (עמ' 37 ש' 13), אשר לוקחת ומעבירה כספים שאינם ממימון אישי שלה (עמ' 36 ש' 26-27), וגם מדווחת על כספי העמותות שהיא אחראית עליהן לגורמים הנחוצים (עמ' 36 ש' 24). ברזילי העיד כי אימפריאל הוקמה, שכן "כדי לעסוק בהלוואות חוץ בנקאיות צריך חברה מסודרת, אז יצא חוק הלבנת הון...והיא רק היתה מבחינה פרוצדוראלית העבירה את הכספים נתנה את ההלוואה אבל את הכספים היא קיבלה מעמותה של הרב, ולכן הכפילות הזו של עוד גוף באמצע" (עמ' 23 ש' 16-18). 27. מניתוח דברי בריח וברזילי מצטיירת תמונה לפיה הוקמה אימפריאל על מנת לעסוק בנושא ההלוואות, אף כי הסכומים שניתנו כהלוואה היו כספי עמותות שונות ולא שלה. כפי שניתן להבין, פעילות זו של אימפריאל היתה בהסכמת העמותות. אין מניעה כי גורם כלשהו ייחשב כמלווה למרות שהכספים שניתנים כהלוואה אינם כספים שלו. הדבר אפשרי, אם קיימת לכך הסכמה של מי שנתן את הכספים בפועל. כך היה הדבר בענייננו, בו ריכזה אימפריאל פעילות מתן הלוואות של עמותות רבות, וכך נרשמה אימפריאל בהסכם ההלוואה כמי שמלווה את הכספים. אין מניעה, אפוא, כי אימפריאל תיחשב כמלווה. לא הוצגו אמנם ספריה של אימפריאל, על מנת שייבחן אופן רישום ההלוואות בספריה, אך אין בעובדה זו כדי למנוע הכרה באימפריאל כצד המלווה בהסכם ההלוואה. 28. באשר לעמותת חינוך חובה הוברר כי הכספים שניתנו כהלוואה ניתנו על ידי עמותות רבות וחלקה בכספים אלה אינו ידוע, הגם שכספים אלה הוזרמו באמצעות חשבון הבנק שלה. לא היה גם קשר חוזי בין עמותת חינוך חובה לבין הנתבעים. לפיכך, אין מקום לתביעה של עמותת חינוך חובה בגין ההלוואה, אלא של חברת אימפריאל בלבד. חוקיות מתן ההלוואות 29. שאלת חוקיות מתן ההלוואות הועלתה על ידי הנתבעים במסגרת טענתם לבטלות ההלוואה. טענת הנתבעים היא כי קיימת ידיעה שיפוטית על כך שעמותות ללא כוונת רווח אינן יכולות להלוות כספים, שהם כספי מדינה שנתקבלו בידן, למי שאינו מוסד ללא כוונת רווח. בסיכומי הנתבעים צויין כי מצורף חוזר של משרד הפנים מטעם רשם העמותות משנת 2001, התקף לזמנים הרלבנטיים, ובו נקבע כי עמותה רשאית להלוות כספים רק למוסד מלכ"רי אחר. נטען כי כיוון שההלוואה ניתנה למי שאינם מלכ"רים, נעשה הדבר בניגוד לדין, וההלוואה אסורה ובטלה, וכי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. 30. אין מקום לקבוע כי קיימת ידיעה שיפוטית בדבר האיסורים החלים על עמותות להלוות כספים. מדובר בטענה אותה יש להוכיח, ככל טענה אחרת. חוזר משרד הפנים שנטען כי צורף לסיכומים לא צורף, אך גם אם היה מצורף, לא ניתן היה לקבלו ולהסתמך על האמור בו. מדובר בראיה ככל ראיה אחרת שיש להגישה בזמן שמיעת הראיות ולא בשלב הסיכומים. כבר מטעם זה אין לקבל את הטענה בדבר בטלות ההלוואה עקב אי חוקיותה. 31. לא אכחד, מתן ההלוואה מעורר תחושה עמוקה של אי נוחות ויותר מכך. מדברי בריח מסתבר כי ההלוואה ניתנה מכספים של עמותות גני ילדים, על מנת שלא להסתפק בריבית נמוכה עבור פקדון בבנק, וכי תחת זאת ניתן להלוות את הכספים של העמותות עם ערבויות טובות לגורמים שונים ולקבל 10-12 אחוז תשואה לשנה (עמ' 3 ש' 17-18). עוד התברר מדבריו כי מדובר בכספים שהתקבלו מהמדינה כתשלום עבור ילדים במסגרת שיקום שכונות, וכי כספים אלה כללו גם כאלה המיועדים לפיצויים לעובדים (עמ' 36 ש' 5, 9-12), ואף כספי פנסיונרים (עמ' 39 ש' 15). בריח אמנם חזר ואמר כי קיבל אישור להלוואות אלה "עם בטחונות טובים", אך על איכות הבטחונות ניתן ללמוד מכך שהתובעות מנהלות מספר שנים מאבק לקבלת כספי ההלוואה בחזרה. התנהלות בריח ומתן ההלוואה בצורה מאד לא מסודרת, מעוררים מורת רוח רבה, במיוחד כאשר מדובר בכספים שיש להם ייעוד מוגדר, ובוודאי שאין לתובעות זכות מוסרית להלוותם בדרך בה נעשה הדבר (התברר גם כי ניתנו הלוואות נוספות תוך שימוש בכספים אלו, ובסכומים גבוהים יותר). לטענות בריח כאילו הלוואה זו (ואחרות) ניתנו על מנת להיטיב תנאי העובדים, למנוע שחיקה בכספם ולהשיג עבורם ריבית גבוהה מזו שהיתה מתקבלת בבנק, יש להתייחס בערבון מוגבל ביותר. המילה הֶפקרות מתארת בצורה נכונה יותר את האופן בו ניתנו כספים אלה על ידי בריח. 32. ועדיין, בכל אלה אין כדי להצביע על אי חוקיות. אי נוחות - ודאי; מוסריות ברמה נמוכה - בהחלט; אך את אי החוקיות יש להוכיח, וזאת לא נעשה. 33. גם אם היתה מתעוררת שאלה של אי חוקיות, הדרך עוד ארוכה עד בטלות ההלוואה ופטור הלווים ו/או הערבים מחובם. מאליה מתעוררת השאלה, האם תהא זו תוצאה מוסרית וצודקת לפטור בנסיבות כאלה את הלווים והערבים מהצורך להחזיר את ההלוואה, ודומה שהתשובה לכך, לא רק שאיננה פשוטה, אלא אף מסתמנת כשלילית. לעניין זה ר' הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התש"ל-1970 (להלן: "חוק החוזים"), המאפשרות, בין היתר, אם צד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה, לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, וגם הוראות סעיף 21 לחוק החוזים לפיהן, משבוטל חוזה, על כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על-פי החוזה. כן ר' למשל הדיון באמות המידה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בשאלת התוצאות המשפטיות של חוזה פסול - ע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281 (1982). הדיון בסעיף זה הינו למעלה מן הצורך, שכן כאמור לעיל נקבע שלא הוכחה אי חוקיות הסכם ההלוואה. מסמך הסכם ההלוואה 34. מסמך הסכם ההלוואה (ת/1) מעורר שאלות רבות, קודם כל בשל צורתו, כשההתחייבויות רשומות בכתב יד, לאחר כותרת של "נספח א", השייך מן הסתם למסמך אחר. עם זאת, משהוגש מקור מסמך הסכם ההלוואה (ת/1), נחה דעתי כי יש לקבל את עדותו של בריח בעניין זה ולפיה טרם מילוי המסמך, היה הוא ריק למעט חלקו העליון שעסק במישכון זכויות של וליד, ולאחר מכן, מולא המשך המסמך בכתב יד (עמ' 32-33). 35. עדותו של בריח לגבי נסיבות החתימה על ת/1 עוררה אף היא אמון. בחקירתו ביום 27.1.10 (עמ' 10 לפרוטוקול) תיאר כי הנתבעים 1-4 היו אצלו בבית הספר, ובמעמד זה נכתב ת/1 ונחתם. בחקירתו הנגדית (עמ' 32) פירט בריח כי הנתבעים הנ"ל היו אצלו והתחננו על נפשם לקבל את הכסף בבהילות בשביל צרכים מיוחדים, כי הם באו עם ת/1 כשהוא ריק, ומופיעה בו רק הכותרת נספח "א" והפיסקה המודפסת שמתחתיה, וכי המסמך נכתב ונחתם תחת עץ הזית שבבית הספר "מוסדות רשב"י" (ע"ע הֶפקרות בסעיף 31 לעיל). 36. 3 מתוך 4 החתימות על המסמך ת/1 אינן שנויות במחלוקת. החתימה העליונה בנושא השעבוד היא חתימתו של וליד. שתי החתימות באמצע המסמך בנושא ערבות להלוואה הן חתימותיהם של רפפורט וברזילי. החתימה היחידה השנויה במחלוקת היא החתימה בתחתית המסמך בסיום החלק שכותרתו "הסכם הלוואה". ברזילי העיד כי חתימה זו היא חתימתו של וליד. בריח העיד כי המסמך נחתם על ידי הנוכחים במקום ("ראיתי אותם חותמים. את כולם. אני גם חושב שג'מאל חתם אבל רמי אומר שג'מאל לא חתם אז יכול להיות שאני טועה..." (עמ' 37 ש' 18-19). לדבריו נכחו בחתימות הנתבעים 1-4. מאחר שחתימות ברזילי ורפפורט מופיעות כערבים, ואילו ג'מאל היה מעורב פחות, ובריח וברזילי מאשרים למעשה כי לא חתם, משתמע מכך שהחתימה שבמחלוקת נחתמה על ידי וליד. וליד עצמו טוען כי אינו זוכר את שני החלקים (האמצעי והתחתון של ת/1). על החתימה בתחתית המסמך העיד כי "אני חושב שהיא לא שלי", וכן טען כי שתי שורות בכתב יד שהוספו בחלק העליון של המסמך ושהתייחסו לדירה נוספת לא היו קיימות כשחתם (עמ' 41 ש' 14-17). רפפורט השיב לשאלה האם הסכם ההלוואה נחתם על ידי וליד במילים "לא יכול לומר" (עמ' 51 ש' 27-28). 37. לאחר ששקלתי את עדויות הצדדים בסוגיה זו, אני קובע כי וליד הוא זה שחתום על הסכם ההלוואה שבתחתית ת/1. ראשית, החתימה בתחתית המסמך דומה לחתימה שבחלקו העליון, שוליד הודה כי היא חתימתו. את השוני הקל בין החתימות ניתן להסביר במקום המצומצם יותר שנותר לחתימה בתחתית המסמך נוכח המלל שהגיע כמעט עד התחתית. שנית, תשובתו של וליד בעניין זה לא היתה חד משמעית ובטוחה, וכך גם תשובתו של רפפורט, המצטיירת כתשובתו של מי שחפץ להתחמק מתשובה, דהיינו אינו חפץ להגיד את האמת, אך גם מבקש שלא לשקר שקר בוטה. שלישית, מאחר שההלוואה היתה מיועדת לאלרם, אך הגיוני הוא כי וליד שעסק בענייני הכספים של אלרם והיה מנהלה, הוא זה שיחתום על הסכם הההלוואה. רביעית, עת התייחס וליד בתצהירו למסמך ת/1 (שתצלומו הוגש אז ללא הכותרת והפיסקה הראשונה המתייחסת לשעבוד; המסמך המלא הוגש רק בישיבת ההוכחות), עסק הוא בעיקר בפורמליסטיקה של זהות נותן ההלוואה, העדר תאריך, ואי התאמה בין הסכום בחלק האמצעי לסכום בחלק האחרון, ולא טען כי אינו זוכר את המסמך הנ"ל. 38. אני דוחה מכל וכל את טענתו של ברזילי כאילו חתם על ת/1 כנציג של חברת אימפריאל. חתימתו של ברזילי בציון מספר תעודת הזהות שלו מופיעה (ביחד עם חתימתו של רפפורט) תחת הפיסקה המתחילה במילים "אנו החתומים מטה ערבים אישית לפרעון הלוואה זו...", ולא יכול להיות ספק כי התכוון לחתום כערב ואף חתם כערב להלוואה. אין כל סממן לכך שחתימתו של ברזילי נעשתה בשם אימפריאל, ואין גם כל הגיון בכך שאימפריאל תחתום על ערבות להלוואה הניתנת על ידה. ברזילי בוגר לימודי משפטים וסיים התמחות, הוא מצטייר כמי שמבין היטב בעסקים ובמסמכים, והוא האחרון שניתן לומר עליו כי לא הבין את המשמעות המפורשת של הערבות אותה אישר בחתימתו. לפיכך דבריו כאילו לא חתם על ערבות (עמ' 26-27) התקבלו על ידי בפליאה ובתמיהה רבה, וזאת בלשון המעטה. אין זאת כי אם ברזילי ביקש להרחיק עצמו מטענת השותפות עם רפפורט בהשקעה באלרם, אלא שהדרך בה בחר אינה מקובלת. דברי ברזילי כי פעל בשני כובעים, גם כנציג החברה (שרוב ת/1 נכתב בכתב ידו) וגם כמי שאמור היה להיכנס כמשקיע באלרם (אף כי טענתו היא כי הדבר היה יוצא לפועל רק אם אלרם היתה ניצלת, דבר שלא קרה בסופו של דבר, וכי לא היתה מסויימות וגמירות דעת בעניין זה) אכן משקפים את מעמדו, אולם יש להסתייג מדבריו הממעטים שנזכרו בתוך הסוגריים לעיל, ואין בהם, בכל מקרה, כדי לגרוע מכך שניתנה על ידו ערבות להלוואה. 39. האמור לעיל, מובילנו לטענת הנתבעים 1-3, ו-5 בדבר הסכמה בין הנתבעים 1-5 כי רפפורט וברזילי ישקיעו באלרם 800,000 ₪ וכן ישקיעו באלרם סכום נוסף של 400,000 ₪ כהלוואת בעלים, והכל בתמורה ל-33% ממניות החברה. לפי הנטען על ידי הנתבעים הנ"ל, העברת הכספים אמורה היתה להתבצע ב-3 פעימות שוות של 400,000 ₪ כל אחת, בכל אחד מהחודשים ינואר - מרץ 2005. פעימות אלה ייקראו להלן: "התשלום הראשון", "התשלום השני ו"התשלום השלישי". אין מחלוקת כי התשלום הראשון והשני הועברו (התשלום השני בסך 400,000 ₪ הוא נשוא התביעה הנוכחית), אך התשלום השלישי לא בוצע, והעיסקה לא יצאה אל הפועל. מוסכם גם כי סמוך לפני העברת הסך של 400,000 ₪ נשוא התביעה הוגבל חשבונה של אלרם בבנק, ולפיכך הועבר הסך של 400,000 ₪ לחשבון הבנק של נירם (חברה של רפפורט), וממנו לספקיה של אלרם. 40. מקובל עלי כי בריח לא היה מודע לנושא ההתנהלות הפנימית בכל הקשור ביחסים בין הנתבעים לבין עצמם, ולפיכך הסכמות אלה אינן מחייבות את התובעות ואינן גורעות מכל זכות העומדת להן. עם זאת, ומאחר וגרסתם של הנתבעים מובילה לטענות נוספות בדבר ערבויות שניתנו, אתייחס לטענה בדבר המתווה האמור, ואציין כי התרשמתי שהתיאור הכללי תואם אותו סיכום שנזכר לעיל, הגם שאין מקום להיכנס לדקויות מהי מהותו של כל תשלום, האם הלוואה או השקעה. הדברים עולים הן מעדויות וליד ורפפורט בנושא זה והן ממסמכים שונים שהוצגו (למשל, העברת הסכום הראשון), וכמובן מערבותו של ברזילי, המעידה על רצונו להזרים כספים לאלרם תמורת חלק ממניותיה, שאלמלא כן לא היתה ניתנת ערבותו. ברזילי היה מודע היטב למצבה של אלרם, והיטיב לתאר זאת וכן את יחסיה עם רפפורט, ששימש כקבלן משנה שלה (עמ' 25 ש' 6-10). לדבריו, העברת הסכום של 400,000 ₪ נשוא ההלוואה, תוכננה להתבצע עוד בטרם הוגבל חשבונה של אלרם, ובשל הדחיפות פעל בריח להעביר את הסכום מחשבון המשותף לו ולרעייתו, אלא שבשל בעיית חתימות לא ניתן היה לבצע זאת באותו יום. כך, הוגבל לאחר מכן חשבון אלרם בבנק, וברזילי מציין כי אילו היה יודע זאת, לא היה מאפשר את העברת הסכום של 400,000 ₪ לאלרם באמצעות נירם, שכן "חברה שהוגבלה היא סיימה" (עמ' 22 ש' 10). 41. טענות הנתבעים 1-3 באשר להסכם ההלוואה ולחבותם או אי חבותם על פיו (מעבר לטענות קודמות שנדחו) היו כפי שיפורט להלן, ולגבי כל אחד מהנתבעים תוכרע להלן שאלת חבותו. 42. רפפורט - בתצהירו טען כי אינו זוכר שחתם על מסמך הסכם ההלוואה (ת/1) וכי נראה שהחתימה המתיימרת להיות חתימתו נלקחה ממסמך אחר. בחקירתו בק.מ. אמר רפפורט שעל פניו נראה שהחתימה המופיעה מעל שמו דומה לחתימתו וכי יוכל להתייחס לכך כשיראה את מסמך המקור (עמ' 2 ש' 19-21). כשהוצג המסמך המקורי (ת/1) נסתתמו טענותיו של רפפורט בעניין החתימה, והוא אישר גם כי כתב בכתב ידו את השורות האחרונות בת/1 המפרטות, בין היתר את תנאי ההלוואה (שהם תנאי הלוואה קודמת שניתנה לרפפורט). טענות נוספות בתצהיר רפפורט היו כי מכיוון שאימפריאל לא העבירה את הכספים נשוא התביעה, ועם עמותת חינוך חובה לא נחתם כל הסכם, אין הסכם הלוואה ואין כל ערבות. טענה זו כבר נדחתה לעיל. כן נטען כי בהעדר תאריך לא ניתן לעמוד על מהות העברת הכספים שלטובתה הועמדה הערבות הנטענת, ואין קשר בינה לבין התביעה, אך מהמסמך המלא והמקורי ניתן לראות כי התאריך הנקוב בו הוא 2.3.2005, דהיינו יום אחד לפני העברת הכספים נשוא התביעה. עוד נטען בתצהיר רפפורט כי אין התאמה בין סכום הערבות (עד 200,000 דולר) לבין סכום ההלוואה (400,000 ₪), אך ברור כי מקום בו הערבות הינה על סכום גבוה יותר מההלוואה לא נוצרת כל בעיה. כמו כן, מקובל עלי ההסבר שניתן על ידי ברזילי, כי הסכום הגבוה יותר נועד להבטיח הלוואה נוספת שתוכננה. בחקירתו בבית המשפט העלה רפפורט טיעון נוסף והוא כי הסכום של 400,000 ₪ נשוא התביעה לא ניתן כהלוואה, אלא תשלום שהיה צריך להיות משולם כולו על ידי ברזילי, שכן התשלום הראשון של 400,000 ₪, הגם שניתן ממקורות של ברזילי ושל רפפורט, שוייך בסופו של דבר כולו לרפפורט והובטח בשעבוד ביתו לחברה בשם אורדקס מ.א המרכז הארצי למסחר בע"מ (להלן: "אורדקס"). מדובר בחברה שהיתה בבעלות ברזילי ולאחר מכן בבעלות בן דודו אמיר כהן. וכדברי רפפורט "מדובר על כסף שכותרתו שנויה במחלוקת, האם מדובר בהלוואה שניתנה לאלרם או לבאי כוחה או מדובר בתשלום שני מתוך שלושה שאמור להשתלם על ידי רמי ברזילי" (עמ' 52 ש' 9-10), ובהמשך: "לא קמה הלוואה ולכן אין ערבות" (עמ' 52 ש' 22), ולאחר מכן: "אם התשלום השלישי כהלוואת בעלים היה יוצא לפועל אז לא היתה מחלוקת (שהערבות תקפה ויוצאת לפועל - י.ק.)" (עמ' 52 ש' 26). את דבריו אלה של רפפורט אין לקבל. ראשית, סעיפים ב-ג אליהם הפנה רפפורט במסמך נספח 4 לתצהירו, בו פורטו ההלוואות הפרטיות שהובטחו בשעבוד ביתו של רפפורט, מסתכמים בסכום של 546,000 ₪, ולא 400,000 ₪ או 408,000 ₪ שנטען כי הוא מהווה את התשלום הראשון (ראה סעיפים 5, 12 לתצהיר). אך לא זאת העיקר. בשום מקום בת/1 לא נזכר כי מדובר בתשלום המוענק לברזילי על מנת שישלמוֹ לאלרם בהתאם להתחייבותו להשקעה. לא רק זאת אלא שבארבע השורות האחרונות של ת/1 שנכתבו בכתב ידו של רפפורט נזכרת פעמיים המילה "הלוואה", ובהמשך, נזכר החזר הקרן, שאף הוא מתקשר כמובן להלוואה ולא למהות אחרת של העיסקה. שורה אחת לפני כן נכתב "אימפריאל הון תלווה". בנוסף, וָליד חתום בסוף המסמך על נושא ההלוואה, ואף מכאן ניתן ללמוד, כי מדובר בהלוואה. זאת ועוד, לא ייתכן ולא הגיוני כי רפפורט יחתום כערב "לפרעון הלוואה" הנזכרת באותו מסמך ת/1 ובאותו עמוד ממש, ואחר כך ינסה להתנער ולטעון כי אין מדובר בהלוואה. סוף דבר, טענות רפפורט נדחות, והוא ערב לאותה הלוואה שניתנה על ידי אימפריאל. 43. ג'מאל - אין מחלוקת כי ג'מאל אינו חתום, לא על הסכם ההלוואה ולא על ההמחאה (עמ' 20 ש' 13; עמ' 27 ש' 10-12), בה נעסוק בהמשך. הובהר גם כי ג'מאל, הגם שהיה בעל מניות ומנהל באלרם, היה איש עבודה, איש שטח, ואילו וליד היה איש כספים שהיה מעורב יותר בענייני החברה (עמ' 1 ש' 16-17; עמ' 20 ש' 1; עמ' 35 ש' 26). ג'מאל עצמו העיד כי לא עסק בנושא הכספי אלא עבד בשטח ובנושא הכספי עבד וליד, וכי לא היה מעורב במו"מ בעניין הכספים (עמ' 50). בנסיבות אלה לא מצאתי מקום לקבוע כי קיימת חבות אישית כלשהי של ג'מאל להלוואה, בין אם ישירה ובין אם מכוח ערבות. 44. וליד - טענתו של וליד היא כי אינו חתום בתחתיתו של ת/1, אך טענה זו לא התקבלה. נקבע כי וליד עצמו חתום על הסכם ההלוואה. אמנם, ההלוואה מיועדת לאלרם ולא לוליד עצמו, אך לא הוטבעה חותמתה של החברה, ומכאן כי ההתחייבות הינה של וליד, ואף הוא אחראי להחזר ההלוואה בהתאם לתנאיה. דברים אלה מתיישבים עם דברי בריח אודות נסיבות החתימה: "...ברור לי שמתחת לעץ הזית ישבנו והתחננו על נפשם, תן לי כסף היום ואנחנו נותנים לך ערבות אישית" (עמ' 37 ש' 19-20), ובנוסף: "...או שלא עלה בידם לעשות את השעבוד, עשו ערבות אישית וחתמו על ההסכם הזה יחד עם השיק... ביקשתי שכולם יהיו חתומים עד שיוסדר נושא השעבודים..." (עמ' 39 ש' 20-24). ועוד: "הסברתי להם שאותו סוג הלוואה שקיבל רפפורט אותם תנאים הם יהיו ערבים אישית" (עמ' 32 ש' 20). מקובל עלי כי רצונו של בריח היה לקבל שעבוד שיבטיח את החזר ההלוואה, ומשזה לא ניתן, חפץ כי לפחות יינתנו ערבויות על ידי הנוכחים. בריח אינו בעל השכלה משפטית, ואינו דק פורתא, במהות החתימות, והסתפק בכך שלפחות וליד, רפפורט וברזילי חתומים על המסמך ת/1 כאות לאחריותם להחזר ההלוואה. אין לי ספק כי גם וליד, שנזקק לכספים נואשות, עבור אלרם, ובעקיפין גם עבורו, הכיר באמור לעיל והיה נכון לכך. את חתימתו של וליד בתחתית המסמך יש לראות, אפוא, כחתימתו של מי שנטל אחריות אישית לכך שההלוואה תוחזר על-פי תנאיה. מסקנה זו נתמכת גם בכך שוליד היה מוכן לשעבד את ביתו כבטוחה להחזר ההלוואה, והדבר עולה מנספחים 5 ו-6 לתצהיר בריח (שטר מישכון ותצהיר הממשכן), ואם לכך היה מוכן, ברור כי התחייבות אישית בגין ההלוואה תואמת את האמור לעיל ואינה חריגה. אין צורך להתייחס לטענת וליד כי התוספת בכתב יד לגבי דירה נוספת הוספה בלא שידע על כך. די בכך כי היה נכון לשעבד את הנכס הראשון שתואר בהדפסה ולא בכתב יד, בחלקו העליון של ת/1. טענה אחת נוספת של וליד היא כי היה נכון לשעבד את הנכס רק לצורך התשלום השלישי ולא לצורך כל תשלום אחר. יש לדחות טענה זו, גם מאחר שאין לה כל תימוכין, וגם מאחר שוליד עצמו חתם בתחתית המסמך לגבי הלוואה בסך 400,000 ₪ שניתנה יום אחד לאחר מכן, כאשר בראש המסמך מצויים פרטי שעבוד שהיה נכון לתת, והקשר בין השניים ברור. טענות נוספות שהועלו על ידי וליד בתצהירו הן טענות זהות לאלה שהועלו בתצהיר רפפורט ונדחו לעיל. גם וליד אחראי, אפוא, לפרעון ההלוואה. 45. אלרם - כספי ההלוואה היו מיועדים לאלרם, ואף ניתנו לה בפועל, לא בצורה ישירה אלא באמצעות חברת נירם ומשם לספקיה של אלרם. הנתבעים 1-3 טענו כי אלרם היא הלוֹוָה ואני מקבל טענה זו. הדברים נתמכים גם בכך כי אלרם החלה להחזיר את הריבית בגין ההלוואה, כפי שעולה מהמסמך ת/2 הנושא לוגו של אלרם מערכות אנרגיה בע"מ (שאינה התובעת אלרם), אך במקביל נרשם בו "אלרם שמש" וסביר כי כיתוב זה מכוון לנתבעת 5. מדובר בכרטסת הנושאת את השם "ניסים" (הכוונה לבריח), ומצויינים בה תשלומים בסך 23,000 ₪. בפירוט לגבי שני התשלומים הראשונים נכתב "תשלום 3+4/05" ו"תשלום 5+6/05" ושני התשלומים הבאים בסך 5,000 ₪ כיסו את חודש 7/05 וע"ח 8/05. בתשלום האחרון בסך 2,000 ₪ נכתב "הוצאה לרב ע"י רמי דתי" והוסבר כי הכוונה לבריח ולברזילי. לכך יש להוסיף עוד את דברי רפפורט כי מי שלקח את הכסף צריך להחזירו, והכוונה היא לאלרם (עמ' 3 ש' 12-13). עמדה זו היא עמדת הנתבעים כולם. קבלת ההלוואה על ידי אלרם והחזר הריבית בגין ההלוואה על ידי אלרם מלמדים כי אלרם אכן היתה הלווה. 46. הסכם ההלוואה ת/1 משקף את נכונות הצדדים להיות אחראים אישית להחזר ההלוואה. מדובר כאמור בסיטואציה בעייתית, בה נקלעה אלרם לקשיים כספיים, והצדדים, הן אלה שהחברה בשליטתם, והן אלה שרצו לקבל נתח ממנה וכבר השקיעו בה כספים, חפצו מאד בהזרמת כספים לאלרם על מנת למנוע את קריסתה. כפי שהעיד רפפורט בעמ' 2 ש' 22-24: "...כל המהלך הזה זה חלק ממהלך מחושב מראש, שבסופו של המהלך עתידים היו רמי ברזילי ואני להיכנס כשותפים בחברת אלרם והעתיד נראה מאוד ורוד...". נראה כי לכולם היה ברור שהמהלך יצליח ולכן לא היה מניעה מצידם לערוב, ולצורך זה גם חתמו הצדדים את חתימותיהם על מסמך הסכם ההלוואה, כפי שפורט לעיל. 47. לסיכום פרק זה, יצויין כי למעשה הנתבעים 2-5 חבים כולם בהחזר ההלוואה. אלרם, הנתבעת 5, חבה בהחזר ההלוואה כמי שלוותה הלוואה זו. רפפורט וברזילי אחראים להחזר ההלוואה כערבים. וליד אחראי להחזר ההלוואה כמי שנטל על עצמו חבות זו. מאחר שאינו לווה ישיר, ניתן לראות אף בו ערב, כפי שראה זאת בריח, וכפי שהסכים לכך, גם אם לא בכתב, וליד עצמו. ההמחאה בסך 200,000 ש"ח 48. לפי הטענה, המחאה זו ניתנה לאימפריאל כבטוחה נוספת להלוואה שניתנה על ידה. מדובר בהמחאה על סך 200,000 ₪ שזמן פרעונה 6.8.05, המשוכה על ידי אלרם לאימפריאל, ובגב ההמחאה נכתב "שיק בטחון להלוואה בסך 200,000 ₪". מתחת לכיתוב זה נרשם "לווים נוספים", כשמתחת לכך מצויינים שמותיהם ומספרי 49. הנתבעים טענו כי רפפורט הודיע לאלרם כי חלקו בתשלום הראשון (בסך 200,000 ₪) עתיד להיכלל בהמשך במסגרת הלוואה אחרת (להלן: "ההלוואה הפרטית"), אותה יעמיד לטובתו הגורם המממן, ושלהבטחתה שעבד רפפורט את בית מגוריו לאורדקס. לפיכך, ברזילי מסר כי הגורם המממן דורש ערבות ביניים של הנתבעים כולל ברזילי, לחלקו של רפפורט במימון התשלום הראשון, וזאת עד להשלמת ביצוע הסכם ההלוואה הפרטית. הדרישה היתה כי ערבות זו תועמד באמצעות המחאה ע"ס 200,000 ₪ שתמשוך אלרם לטובת הגורם המממן עם תאריך פירעון דחוי המאוחר בכחצי שנה למועד העברת התשלום הראשון ובערבות וליד, רפפורט וברזילי. לטענת הנתבעים, בנסיבות אלה ניתנה ההמחאה הנ"ל, ומכיוון שביום 15.2.05 הושלם ביצוע הסכם ההלוואה הפרטית בין רפפורט לבין אורדקס, פקעה ערבות אלרם, וכמוה גם ערבות וליד ורפפורט. כמו כן טענו הנתבעים כי העובדה כי ההמחאה אינה מצויה בידי התובעות מלמדת על כך שאין עוד חוב על פי אותה המחאה. 50. בריח טען בעדותו בישיבת ק.מ. ראשונה כי השיק הופקד בעמותת הגג חזון עמוס וחזר בהעדר כיסוי מספיק (עמ' 4 ש' 12-13). בישיבה נוספת טרם שמיעת ההוכחות טען בריח כי "השיק היה פיזית אצלי ביד שהם חתמו ברזילי לקח אותו אליו כשבקשתי לאחר שעבר זמן לפרוע אותו הוא נתן לי ואני הפקדתי אותו בחשבון הוא חזר אכ"מ ונתתי אותו לברזילי שיביא אותו לעו"ד אלקוני לבצע הוצל"פ. מפה הסתכסכנו עם רמי...רק בזמן האחרון הסתדרנו בקשתי את המסמכים המקוריים הוא אמר שהיתה לו פריצה ויחפש אצל אביו ולא קבלתי ממנו תשובות ברורות איפה המקור נמצא" (עמ' 10 ש' 11-12). עו"ד אלקוני השיב בעדותו כי לא זכור לו שקיבל את השיק ולא זכור לו שפתח או נתבקש לפתוח תיק הוצל"פ בגינו (עמ' 18 ש' 12-17). ברזילי העיד כי השיק ניתן כבטחון להלוואה הספציפית נשוא התביעה, וזאת ביום שלפני מתן ההלוואה, ובטרם הוגבל חשבונה של אלרם. ברזילי לא ידע לומר מדוע הסכום הנקוב בהמחאה הוא 200,000 ₪, ואמר כי אולי היה צריך להוסיף עוד שיק של 200,000 ₪ ואולי דובר על 200,000 ₪ לבינתיים. לדבריו, וליד ורפפורט חתמו בפניו בגב השיק. לא כך ג'מאל. בהמשך העיד: "השיק הזה הופקד אני חושב בעמותה של הרב ניסים. התובעת 2. המקור נעלם מהמשרד שלי, אבל הוא תואם בדיוק לצילום. את החתימות מקדימה לא ראיתי מי חותם זה לא היה בפני רק מאחור" (עמ' 22 ש' 19-25). 51. שאלת השיק איבדה מחשיבותה לאור ההכרעה דלעיל בעניין הסכם ההלוואה, אך יש להתייחס לטענות הצדדים כפי שהובאו לעיל, ולאחר שעיינתי בטענות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את גרסת התובעות בעניין זה, והטעמים לכך הם כדלקמן: א. לא ניתן על ידי התובעות הסבר סביר לכך שסכום השיק אינו תואם את סכום ההלוואה. בשום מקום לא נאמר כי ההלוואה אמורה היתה להסתכם ב-200,000 ₪, ומדוע התובעות יסתפקו בשיק בסכום הנמוך במחצית מסכום ההלוואה. ב. סכום השיק מתיישב עם גרסת הנתבעים באשר לסכום מתוך התשלום הראשון אותו נועד הוא להבטיח. ג. ההסברים להיעלמותו של השיק המקורי הינם קלושים. עו"ד אלקוני לא אישר כי השיק נמסר לו לביצוע, בניגוד לגרסת בריח. ברזילי לא חזר על טענת הפריצה למשרדו שנזכרה בגרסת בריח. ד. בריח טען כי השיק הופקד וחזר מסיבת אכ"מ, אך לא הציג כל אסמכתא בנקאית לטענתו זו, הגם שנקל היה להציגה. ה. אי קיום המסמך המקורי מקשה גם על התבססות על הערבויות שבגב המסמך. 52. מטעמים אלה, לא ניתן לקבלת את גרסת התובעות כי השיק נועד להבטיח כבטחון נוסף את ההלוואה נשוא תביעה זו. 53. עם זאת יצויין כי יש בשיק להצביע על נכונות וליד וברזילי, על-פי הודאתם, לערוב לסכומים שניתנו לאלרם באמצעות אימפריאל, דהיינו הערבות שניתנה על ידם בהסכם ההלוואה לא היתה ערבותם הראשונה בהקשר לכך. פגמים בהסכם ההלוואה 54. נטען על ידי הנתבעים כי ההלוואה שניתנה היא הלוואה חוץ בנקאית ולפיכך חייבת היא בפירוט רב, בהתאם לדרישות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"), פירוט שלא קיים בה. 55. אין לקבל טענה זו, שכן ההלוואה ניתנה לתובעת 5, חברת אלרם, ולווה מוגדר בחוק "למעט תאגיד". לפיכך, אין החוק חל על ההלוואה נשוא תביעה זו. 56. אוסיף עוד כי תנאיה הבסיסיים של ההלוואה (סכומה, המועד להחזר הקרן תוך 24 חודש וריבית בשיעור 1% המשולמת מדי חודש) הוגדרו היטב במסמך הסכם ההלוואה. מחילת התובעות כלפי כלל הנתבעים 57. הנתבעים טוענים כי התובעות ויתרו על טענותיהם כלפי הנתבעים במסגרת תיק אחר. הנתבעים מסיקים זאת מכך שהתובעות הגיעו להסדר עם ברזילי בתביעה האחרת, וויתרו כלפיו על טענות בקשר לעיסקה נשוא התביעה הנוכחית. 58. אף טענה זו אין לקבל. מהעדויות הוברר כי בתביעה אחרת שנוהלה בין התובעות או מי מהן לבין ברזילי הושג הסדר, וברזילי השיב בחיוב על השאלה האם נכון שויתרו כלפיו על כל הטענות בקשר לעיסקה נשוא התביעה הנוכחית "כי לא היה ממש בטענות" (עמ' 30 ש' 19-22). בריח העיד כי "לשאלה מדוע אם כך החליטו התובעות לדחות את התביעה נגד רמי ברזילי אני אומר שרמי ברזילי לא קיבל את הכסף אלא קיבלו נתבעים 1-3 הם ניהלו אותו. היו כמה הלוואות שברזילי טיפל היו צרות איתו ותבענו אותו בביהמ"ש המחוזי והיה הסדר לגבי מכלול הנושאים מול ברזילי" (עמ' 10 ש' 22-24) 59. מהאמור לעיל לא ניתן להסיק כי היה ויתור של התובעות על תביעתם נגד הנתבעים האחרים. עלה כי היתה גם תביעה נגד רפפורט, אך פרטיה לא הובאו בפני בית המשפט. רפפורט עצמו לא הביא כל מסמך המצביע על ויתור של התובעות על טענותיהן נגדו או נגד אחרים שבתביעה הנוכחית, ואין לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה. 60. בשולי הדברים אציין, כי כאשר הגיעו התובעות וברזילי להסדר לפיו התביעה הנוכחית נגד ברזילי נדחית, לא היתה מניעה כי הנתבעים יבקשו לשלוח לברזילי הודעת צד ג', שהרי אם קודם לכן סברו כי קיים סיכוי לכך שאם יחוייבו בתשלום סכומים בתביעה זו, יהא חיוב זה ביחד ולחוד עם ברזילי, התבטלה אפשרות זו עת נדחתה התביעה נגד ברזילי. אילו היתה מוגשת בקשה למשלוח הודעת צד ג' לברזילי, סביר להניח כי בנסיבות שפורטו, היתה היא נעתרת, אך לא הוגשה בקשה, ולפיכך התוצאה היא כי למרות שנקבע כי גם ברזילי היה ערב להלוואה, לא יחוייב הוא בתשלום כלשהו במסגרת תביעה זו. סיכום 61. התוצאה היא כי הנתבעים 2, 3, 5 יחוייבו ביחד ולחוד בהחזר ההלוואה (ר' סעיפים 7, 13 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967). 62. מסכום ההחזר יש לנכות את הסך של 23,000 ₪ ששולם על חשבון הריבית נשוא ההלוואה. בריח טען כי סכומים אלה שולמו לברזילי, ולידיו לא הגיע הכסף, וכי זה היה חלק מהסכסוך עם ברזילי שהתברר בבית המשפט המחוזי והושגה בו פשרה (עמ' 38 ש' 19-21). עם זאת, ברזילי היה גם נציג של אימפריאל, ולפיכך תשלום לברזילי יכול להיחשב כתשלום לאימפריאל. זאת ועוד, העובדה כי אימפריאל הגיעה לפשרה עם ברזילי בסכסוך שנסב גם אודות אותם 23,000 ₪, מביאה אף היא לכך שיש להכיר בסכומים אלה כסכומים ששולמו על חשבון ההלוואה. מאחר והתוספת של 175,000 ₪ ריבית עד ליום הגשת התביעה חושבה באופן נומינלי (43.75% ריבית לתקופה של כ- 3 שנים ו-9 חודשים), ניתן להפחית את הסך של 23,000 ₪ מסכום התביעה. 63. תביעתה של התובעת 2 נדחית. 64. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. 65. הנתבעים 2, 3 ו-5 ישלמו ביחד ולחוד לתובעת 1 סך של 552,000 ₪ בתוספת ריבית שנתית בשיעור 12% מיום הגשת התביעה (9.11.08) ועד התשלום בפועל. 66. שכ"ט עו"ד ייפסק באופן מתון מאד, נוכח דחיית תביעתה של התובעת 2, וההתנהלות הבעייתית של מתן הלוואות על ידי התובעת 1 מכספי עמותות, באופן הנחזה להיות בלתי תקין. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים 2, 3, 5 ביחד ולחוד לשלם לתובעת 1 הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪. 67. כמו כן אני מחייב את התובעות ביחד ולחוד לשלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. החזר הלוואההלוואה