מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה להחזרת תכשיטים: הצדדים ותמצית המחלוקת התובעת מס' 1 (להלן "רוקיה"), ילידת שנת 1943, אלמנה ערירית בעת הגשת התביעה, הינה דודתן של התובעת מס' 2 ושל הנתבעת מס' 1. הנתבע מס' 2 הוא בעלה של הנתבעת מס' 1. בתביעה מבקשת רוקיה כי הנתבעים ישיבו לה עשרה צמידים שהיא מסרה לידיהם לשמירה בלבד, ולחלופין שישלמו לה את ערך הצמידים וכן פיצוי עבור עוגמת הנפש שגרמו לה עקב אי השבת הצמידים. התובעת מס' 2 צורפה כתובעת נוספת בכתב התביעה המתוקן שהוגש, כאשר על פי הנטען רוקיה החליטה להעביר לה אל כל זכויותיה ונכסיה, לרבות הצמידים, וזאת כגמול על הטיפול המסור שהעניקה לרוקיה מאז שזו חלתה. הנתבעים מכחישים מכל וכל כי רוקיה מסרה להם צמידים. ביום 20.8.2011, לאחר הגשת התביעה ולאחר שרוקיה העידה בבית המשפט, היא נפטרה והלכה לבית עולמה. טענות התובעות על פי הנטען בכתב התביעה, רוקיה רכשה לפני כחמישים שנה עשרה צמידי זהב. בשנת 2010 חלתה רוקיה במחלה קשה. בחודש ספטמבר 2010, לקראת חג שבירת הצום ("עיד אל פיטר") שבתום חודש הרמדאן, ביקרו הנתבעים את רוקיה בביתה. רוקיה, שנתנה אמון בנתבעים, החליטה להפקיד בידיהם את הצמידים, וזאת נוכח מחלתה ולאחר שנמסר לה שקרוב משפחה אחר שלה מתכנן לגנוב אותם ממנה בעת שתאושפז בבית החולים. רוקיה סיכמה עם הנתבעים כי הם ישמרו עבורה על הצמידים עד שתבקשם בחזרה לידיה. לאחר כחודשיים, חשה רוקיה שמצבה הבריאותי השתפר וביקשה מן הנתבעים שישיבו לידיה את הצמידים. אלא שבאופן מפתיע, החלו הנתבעים להתחמק ממנה, לא ענו לטלפון ונמנעו מלפגוש אותה. רוקיה ניסתה לערב מספר בני משפחה מכובדים על מנת שיסייעו בהשבת הצמידים לידיה, אך גם מאמצים אלה לא הניבו פרי ועד היום הצמידים לא הוחזרו על ידי הנתבעים. הנתבע מס' 2 אף איים על רוקיה שיהרוג אותה אם היא תגיע לכפרו לדרוש את הצמידים. טענות הנתבעים הנתבעים מכחישים באופן גורף את טענות התובעות. על פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבעים לא ידעו שלרוקיה יש 10 צמידי זהב, נושא זה מעולם לא עלה בשיחה כלשהי עמה, הם מעולם לא קיבלו מרוקיה צמידים, הם לא מחזיקים בצמידים, הם לא דיברו עם מכובדים בעניין הצמידים ולא איימו על רוקיה. העדויות והראיות שהובאו לבית המשפט התובעות הגישו תצהירי עדות ראשית מפורטים לגבי האירועים נשוא כתב התביעה, וזאת הן ביחס לתיאור הצמידים ורכישתם על ידי רוקיה, הן ביחס למעמד מסירת הצמידים לנתבעים והן ביחס לנסיונות שלא צלחו להשבת הצמידים לרוקיה. כמו כן הגישו התובעות תצהירים של מספר עדים שלקחו חלק במגעים שנוהלו עם הנתבעים ועם הוריהם לשם פתרון הסכסוך עובר להגשת התביעה. הנתבעים, מנגד, הסתמכו על התצהירים שהגישו במסגרת הדיון בסעד הזמני כתצהירי עדות ראשית מטעמם. בתצהירים תמציתיים אלה חזרו הנתבעים על הכחשתם הכללית של כל טענות התובעות וטענו כי הם נהגו לבקר את רוקיה, שגרה רחוק ממקום מגוריהם, רק לעיתים רחוקות וכי הם לא קיבלו ממנה תכשיטים או כל דבר אחר ומעולם לא דיברו עם אנשים על העניין. לטענתם, מדובר בעניין חסר תשתית ובסיס ש"מבוסס על סיפורים" שאך פוגעים בכבודם ובמעמדם. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי נתתי אמון מלא בעדותה של רוקיה בפני. התרשמתי כי מדובר בעדות מהימנה, כנה, מפורטת, עקבית ואמיתית. כן התרשמתי מצלילות דעתה ומזכרונה התקין של רוקיה. לא ניכר כלל בעדותה, ולו רמז, כי היא סובלת מבעיית זיכרון או מבעיה קוגניטיבית אחרת שיש בה כדי לפגוע במהימנות הדברים עליהם העידה, או כי היא "מספרת סיפורים", כפי שטענו הנתבעים על רקע גילה המתקדם של רוקיה ומחלתה הקשה. אדרבה, העדפתי באופן ברור את עדותה של רוקיה על פני עדותם של הנתבעים, שהסתפקו באופן לקוני, קר ולא משכנע בטענה הגורפת שלא היו דברים מעולם. עתה, אגש לניתוח הראיות לפרטיהן ולקביעת הממצאים העובדתיים: רוקיה הוכיחה כי אכן היו בבעלותה עשרה צמידי זהב על פי הנטען בתצהיר רוקיה, מדובר בחמישה צמידים מזהב צהוב 21 קרט אותם רכשה בנצרת תמורת 2,500 ל"י ועוד 5 צמידים שרכשה בג'נין תמורת 4,000 ₪ לצמיד, כאשר משקלו של כל צמיד 75 גרם. טענות אלה לא נסתרו בעדותה של רוקיה בבית המשפט (למעט עניין משקל הצמידים אליו אדרש בהמשך), כאשר על פי עדותה, במשך כל השנים היא ענדה את הצמידים על ידיה, עד שמסרה אותם לנתבעים (עמ' 9 שורות 19-29 לפרוטוקול). רוקיה הגישה צילומים שלה משנים עברו, בהם ניתן להבחין בצמידי הזהב שענדה על ידיה (ת/1-ת/3), כאשר על פי עדותה אלה הצמידים שהיא נתנה לנתבעים (עמ' 15 שורות 19-20 לפרוטוקול). הטענה שדובר בסה"כ ב- 10 צמידים לא נסתרה והיא מתיישבת עם הנצפה בתמונות. גם התובעת מס' 2 העידה כי רוקיה נהגה לענוד על ידיה את צמידי הזהב וכי היא אף נהגה לשאול את רוקיה אם לא כואבות לה הידיים מכובד הצמידים (עמ' 32 שורה 6 לפרוטוקול). הכחשתם הגורפת של הנתבעים בסעיף 4 לכתב ההגנה, ולפיה "לא ידעו שיש לתובעת 10 צמידי זהב", נסתרה בעדותה של הנתבעת בבית המשפט עת הודתה: "ראיתי אותה עונדת צמידים על הידיים, אבל כמה אני לא יודעת" (עמ' 38 שורה 19 לפרוטוקול). רוקיה הוכיחה שהיא מסרה לנתבעים את עשרת הצמידים לשם שמירה בעניין מסירת הצמידים לנתבעים, עומדות לפנינו גרסת רוקיה אל מול גרסת הנתבעים. רוקיה אישרה בעדותה, כי במעמד מסירת הצמידים לנתבעים לא נכחו עדים. מעדות הנתבעים עלה, כי הם מנסים להיבנות על עובדה זו ולהיתלות בה. כך הנתבעת בעמ' 36 שורה 8 לפרוטוקול: "ש. גב' רוקיה אמרה שאתם הבאתם קרטון של קולה מתנה ת. היא יכולה גם להגיד שאני הבאתי לה מתנה זהב או משהו אחר, אבל אף אחד לא ראה אותי אם ביקרתי אותה או הבאתי לה משהו" גם בסיכומיהם נסמכים הנתבעים על העובדה שלא היו עדים במעמד מסירת הצמידים לידיהם. הנתבעים סבורים, כי הואיל ונטל ההוכחה מוטל על התובעת, והואיל ומדובר בעדותה היחידה של רוקיה, שלטענתם רצופה סתירות ולא נתמכת בראיה לכך שהאירוע אכן ארע, והואיל והעדים מטעם התובעת לא ראו את אקט המסירה של הצמידים לנתבעים, "ולתובעת אין ראיה חותכת וישירה לעניין מתן הצמידים", הרי שהתביעה צריכה להידחות. אינני מקבלת טענות אלה של הנתבעים: מושכלות יסוד הן, שהנטל המוטל על כתפי התובע במשפט האזרחי, נבחן במאזן ההסתברויות, משמע - עליו להוכיח כי האפשרות שגרסתו היא הגרסה האמיתית, הינה מסתברת יותר. כפי שאפרט להלן, רוקיה עמדה בנטל זה. עדותה של רוקיה, בכל הנוגע לעצם מסירת הצמידים לנתבעים, היא אכן עדות יחידה של בעל דין, אלא שעדות זו, לא זו בלבד ששוכנעתי שיש להעדיפה על פני עדות הנתבעים, אף נמצא לה סיוע בעדויותיהם של שאר העדים, כפי שיפורט בהמשך. בכל הנוגע לעדותה של רוקיה, כאמור, נתתי אמון מלא בדברים ושוכנעתי כי אין מדובר בסיפור שבדתה מלבה, כטענת הנתבעים. רוקיה העידה בפרוטרוט, באופן עקבי ואמין, כי הנתבעים ביקרו אותה בחג עם ילדיהם, כאשר קודם לכן הוזהרה רוקיה כי בן אחיה בשם אחמד מתכנן לגנוב לה את הצמידים (עמ' 6 שורות 11-12, 20-21 לפרוטוקול). רוקיה נתנה אמון בנתבעים, הואיל והיא גידלה את הנתבעת במשך 5 שנים כשזו הייתה ילדה (עמ' 6 שורה 26 לפרוטוקול) וכן הואיל והנתבעת הינה אדם דתי ומאמין וכלשונה "כותיימה מתפללת והאמנתי לה" (עמ' 9 שורה 11 לפרוטוקול). הנתבעת הבטיחה לרוקיה, שהאמינה בה, "דודה אני אחזיר לך את זה" (עמ' 10 שורות 7-8 לפרוטוקול). ניכר היה בעדותה של רוקיה כי היא מעידה מדם ליבה על אירוע זה, וזאת בשעה שהמוות כפסע ממנה. כך בעמ' 8 שורות 14-17 לפרוטוקול: " אני נתתי את זה בנאמנות. אני לא אאשים מישהו סתם שלא עשה לי כלום. יש לי כאב ראש (העדה בוכה) אני מכבדת את אלוהים ולא מתעללת באלוהים. אני עוזבת את זה לאלוהים, אני עבדתי בשביל זה והייתי קוטפת בצל בשביל התכשיטים האלה. אני לא מתעללת באף אחד, אני לא לוקחת דבר שהוא אסור, אני לא מתעללת באנשים האלה. ש. ברגע שנתת לנתבעים את התכשיטים, האם אמרת להם מועד מסויים להחזרת הצמידים ת. אמרתי לה. נתתי את זה בנאמנות ואמרתי עד שאני אחלים ממחלתי אני אתקשר אליהם ואגיע לקבלת התכשיטים". ובעמ' 11 שורות 27-32 לפרוטוקול: ש. את טוענת שאת נתת את התכשיטים ת. אני לא טוענת. חס וחלילה, יש אלוהים, יש אלוהים, מעולם אני לא טוענת. הם הגיעו אלי, אני שמתי את הצמידים בתוך שקית פלסטיק, ספרתי את זה, 10 צמידים, אמרתי להם שאני מפקידה את זה בידם, נתתי את הצמידים לכותיימה, לקח אותם אבראהים וספר אותם, אמר מדובר ב-10 צמידים, אמרתי לה "כותיימה כאשר אני אחלים תחזירי לי את הצמידים". היא הגיבה ואמרה לי "את פוחדת, את לא מאמינה לי, אני מתפללת תודה לאל, אני אחזיר לך את הצמידים רק כאשר ומיד לאחר ששתקשרי אלי", אז התחלתי להתקשר והם נמנעו מלענות לטלפון". הסיטואציה שבה אישה אלמנה וערירית, ללא ילדים משלה, בת 67 באותו מועד וחולה במחלה סופנית וקשה, תהיה חרדה לגורל תכשיטיה בעת אשפוזה בבית החולים, כאשר כבר נאמר לה שיש מי שמתכנן לגונבם, תיתן אמון באחייניתה המבקרת אותה בביתה עם בעלה וילדיה, ותמסור לידיהם, לשם שמירה, את אותם תכשיטים, היא בהחלט אפשרות הגיונית ומתקבלת על הדעת. אינני מקבלת את טענת הנתבעים בסיכומיהם ולפיה עדות רוקיה היתה רצופת סתירות. ראשית, הטענה מועלית על ידי הנתבעים בעלמא ובלא כל פירוט של הסתירות הנטענות. מי שטוען לסתירה, עליו להבהיר, ברחל בתך הקטנה, מהי אותה סתירה לה הוא טוען. הנתבעים הסתפקו בהפניות בלתי מפורטות לעמודים שונים בפרוטוקול, עמודים שמעיון בהם שוכנעתי כי אין מדובר בסתירות ומכל מקום, לא בסתירות היורדות לשורש גרסתה של רוקיה. כך, לא מצאתי סתירה בכך שרוקיה נתנה אמון בנתבעים על אף שבעבר, לפני כעשר שנים, היא התלוננה על הנתבע מס' 1 במשטרה על גניבה (עמ' 6 שורות 31-32 לפרוטוקול). באשר לאותו אירוע מן העבר רוקיה העידה באופן אמין, בעמ' 7 שורות 23-31 לפרוטוקול, כי אין קשר בין שני הדברים וכי היא איננה חופרת במה שקרה "לפני 100 שנה", היא היתה עייפה מהמחלה ונתנה אמון בנתבעת, אותה גידלה בילדותה, ובבעלה, ולא חשבה שינהגו בה כך. יתרה מכך, הנתבעת עצמה העידה כי רוקיה גידלה אותה ונתנה בה אמון רב (עמ' 35 שורות 26-30 לפרוטוקול), ואף העד רושדי סוואלחה, בן דודה של רוקיה, העיד על יחסי האמון ששררו בין התובעת לבין הנתבעים. כך בעמ' 28 שורות 7-12 לפרוטוקול: "ש. פעם ראית אצלה את אבראהים וכותיימה ת. כן, זה כמו משפחה, היו קרובים. הם יחס בסדר מאה אחוז ש. פעם ראית משהו לא בסדר ת. לא ש. ראית פעם את אבראהים וכותיימה שומרים עליה ועוזרים לה ת. רוקיה היתה אוהבת יותר מדי את כותיימה. הרבה אוהבת" שנית, לא מצאתי סתירה בעובדה שרוקיה חששה מאדם ספציפי (בן אחיה אחמד), בעוד שלא חששה משאר בני כפרה, בכל הנוגע לאפשרות גניבת הצמידים. העובדה שאשתו של אותו אחמד הזהירה את רוקיה כי הוא מתכוון לגנוב את תכשיטיה בעת אשפוזה, לא נסתרה. זאת ועוד, הנתבעים מפנים בסעיף 10 לסיכומיהם לעמודי הפרוטוקול בהם העידה רוקיה על ערך התכשיטים, אלא שגם כאן לא נמצאה סתירה, שכן בעמ' 9 לפרוטוקול נשאלה רוקיה והשיבה באשר לערך הצמידים כיום, ואילו בעמ' 14 לפרוטוקול היא העידה על המחיר ששילמה עבורם לפני עשרות שנים. בסיכומו של דבר, כאמור, נתתי אמון מלא בגרסת רוקיה ולפיה היא אכן מסרה לנתבעים עשרה צמידי זהב על מנת שישמרו עליהם עד היא תתאושש ממחלתה ותבקש לקבלם חזרה לידיה. עדותה של רוקיה היתה עדות מפורטת לפרטים ועקבית. הנתבעים, מנגד, הסתפקו בהכחשה כללית וגורפת של טענות התובעת, הן בכתב ההגנה והן בתצהירים שהגישו במסגרת הדיון בסעד הזמני, והם לא מצאו לנכון להגיש תצהירי עדות ראשית מפורטים יותר לאחר שהוגשו תצהירי התובעת ועדיה. יתרה מכך, עדויות הנתבעים בבית המשפט לא הותירו רושם אמין. הנתבע מס' 2 אישר בעדותו כי הנתבעים וילדיהם נהגו לבקר את רוקיה מדי פעם בפעם "כשמשעמם לרוקיה כי היא לבד בבית, אין לה אף אחד" (עמ' 33 שורה 29 לפרוטוקול). הנתבע מס' 1 נשאל האם רוקיה מספרת סיפורים מהדמיון שלה והשיב כך: "בהתחלה היתה בסדר, אבל בזמן האחרון כן... כשהיא התחילה להרגיש לא טוב, כשהתחילה המחלה שלה" (עמ' 33 שורה 30 עד המ' 34 שורה 2). גם הנתבעת טענה בעדותה כי רוקיה "מספרת סיפורים" (עמ' 38 שורות 5-6 לפרוטוקול). טענות אלה עומדת בסתירה להתרשמותי האמורה מרוקיה בעדותה בבית המשפט, שניכר היה ממנה שהיא איננה פרי הדמיון. גם הנתבעת אישרה בעדותה כי היא נהגה לבקר את רוקיה עם בעלה ושלושת ילדיהם, אך לטענתה הקשר ביניהם נפסק לפני הרמדאן (עמ' 3 שורות 1-2 לפרוטוקול). הנתבעת, כאמור, נסמכה בעדותה על כך ש"אף אחד לא ראה אותי אם ביקרתי אותה או הבאתי לה משהו" (עמ' 36 שורות 8-9 לפרוטוקול), וגם כשנשאלה "מישהו מייחס לכם שלקחתם 10 צמידים ויש לו מספר עדים", השיבה: "מספר עדים שלא ראו אותנו מקבלים את הזהב" (עמ' 38 שורות 1-2 לפרוטוקול). חרף ההכחשה הגורפת של טענות רוקיה, משנשאלה הנתבעת האם רוקיה לא דיברה אמת, לא השיבה באופן נחרץ אלא אמרה "יכול להיות" (עמ' 36 שורות 12- 15 לפרוטוקול), ומשנשאלה באשר לגרסתה המפורטת של רוקיה, ולפיה היא נתנה להם את הצמידים בשקית פלסטיק והנתבע ספר אותם בבית רוקיה בכפר כמא לקראת חג אלפיטר, הסתפקה הנתבעת בתשובה מתחמקת ולפיה "אמרתי לך לא ביקרתי אותה לקראת חג אלפיטר, לא היה בינינו קשר". (עמ' 36 שורות 18-20 לפרוטוקול). בסיכומו של דבר, לא נתתי אמון בעדות הנתבעים. התרשמתי כי הם נסמכים על העובדה שפרט לרוקיה לא נכחו עדים במעמד מסירת התכשיטים לידיהם, על הקושי הראייתי הנובע מכך, וכן הם נסמכים על חולשתה לכאורה של רוקיה, בשל גילה ומחלתה, בשעה שעל פי התרשמותי מרוקיה לא היה בחולשה זו כדי לפגוע כהוא זה במהימנותה, בזכרונה ובאמינות גרסתה. אירועים שארעו לאחר מסירת הצמידים - כראייה לעצם המסירה התובעות הצהירו בתצהיריהן וכן הגישו תצהירים של מספר עדים ובהם פירוט של מספר אירועים שארעו לאחר מסירת הצמידים לנתבעים, עדויות שיש בהן כדי לתמוך בגרסת רוקיה שאכן היא מסרה לידי הנתבעים את הצמידים כפי שהיא טוענת. להלן אתייחס לאירועים אלה על פי סדרם הכרונולוגי: 6.12.2010 - התובעות נפגשות עם אביו של הנתבע, הנתבע מודה בפני התובעות שקיבל 7 צמידים התובעות הצהירו בתצהיר העדות הראשית שלהן, כי ביום 6.12.2010 בסמוך לשעה 13:00, לאחר שרוקיה חשה שהנתבעים מתחמקים ממנה, לא עונים לטלפונים ונמנעים מלפגוש אותה, ולאחר שהנתבע הבטיח להחזיר לרוקיה את הצמידים אך לא עשה כן, נסעו התובעות לכפר ביר אלמכסור, מקום מגוריהם של הנתבעים, על מנת לקבל לידיהן את הצמידים. רוקיה נכנסה תחילה לבדה לבית והתובעת מס' 2 המתינה ברכב. אביו של הנתבע עמד על כך שגם התובעת מס' 2 תיכנס וכך היה. רוקיה סיפרה לאביו של הנתבע מס' 2 על עניין הצמידים שנמסרו לנתבעים לצורך שמירה ואביו של הנתבע הבטיח להחזיר את עשרת הצמידים באותו הערב, לאחר שבנו - הנתבע, ישוב מהעבודה. באותו הערב, בשעה 18:17, התקשר הנתבע לרוקיה, התובעת מס' 2 ענתה לטלפון והנתבע ביקש את רוקיה, התובעת מס' 2 הפעילה את הרמקול בטלפון, כך ששמעה את השיחה, והעבירה את המכשיר לרוקיה. הנתבע אמר לרוקיה באותה שיחה כי הנתבעים קיבלו רק 7 צמידים, וכשרוקיה ענתה לו כי נמסרו להם 10 צמידים, החל הנתבע לצעוק עליה ואמר "אם את תבואי לביר אל מכסור לבד או יחד עם אנשים אחרים אני יורה בך ואהרוג אותך". בעדותן בבית המשפט, חזרו רוקיה והתובעת מס' 2 על הדברים, באופן שהותיר רושם אמין ולא נסתר (עמ' 10 שורות 9-16, עמ' 30 שורות 13-19 לפרוטוקול). הנתבעים, כאמור, לא הגישו תצהירי עדות ראשית בתגובה לתצהירי התובעת, כאשר בתצהירים שתמכו בתגובתם לבקשה לסעד זמני לא היתה כל התייחסות לעניין אירוע זה - הן המפגש עם אבי הנתבע והן שיחת הטלפון האמורה עם הנתבע. בעדותו בבית המשפט נשאל הנתבע בעניין זה בחקירתו הנגדית והוא לא הכחיש שאכן התובעות ביקרו בבית אביו וכי אביו אכן הבטיח לתובעות כי הצמידים יוחזרו לרוקיה, עובדות שכלל לא נזכרו בתצהירי הנתבעים. לטענת הנתבע, אביו "הלך לפי הדיבור של נאילה ורוקיה. הוא שאל אותי אחרי שחזרתי מהעבודה ואמרתי לו שזה לא נכון" (עמ' 34 שורות 13-14 לפרוטוקול). משנשאל הנתבע מה עשה כשאביו אמר לו שהתובעות טוענות שלא החזיר את הצמידים ושהוא (האב) הבטיח שהנתבע יחזיר אותם, השיב הנתבע: "לא עשיתי כלום" (עמ' 34 שורות 12-20 לפרוטוקול). תשובה זו, איננה מתיישבת עם הגיונם של דברים. הדעת נותנת כי אם אדם מואשם באי החזרת רכוש יקר ערך כגון עשרה צמידי זהב, ואביו אף מבטיח שהצמידים יושבו על ידו, בשעה שלמעשה מדובר לטענתו בהאשמת שווא חסרת כל ממש, הרי שאותו אדם לא ישב בחיבוק ידיים ולא יעשה דבר. אפשרות מסתברת יותר הינה האפשרות עליה העידו התובעות, ולפיה באותו יום בשעות הערב, עם שובו של הנתבע מהעבודה, לאחר שאביו סיפר לו על ביקורן של התובעות אצלו, הוא התקשר לרוקיה ואמר את שאמר, דברים שיש בהם, לכל הפחות, משום הודאה חלקית של הנתבע בטענות רוקיה, משמע - בכך שהנתבעים קיבלו מרוקיה 7 צמידים. הנתבעים נמנעו מלזמן לעדות בבית המשפט את אביו של הנתבע, על אף שמדובר בעד רלוונטי אשר יכול היה לאושש או להפריך את טענת הנתבע בעדותו ולפיה אביו הסתמך, בהבטחתו להשיב את הצמידים לתובעת, רק על דברי התובעות. 9.12.2010 - פגישה בכפר אכסאל עם אביה של הנתבעת התובעות העידו מטעמן עד בשם רושדי סואלחה (להלן "רושדי"), שהינו בן דודה של רוקיה ושל אדם בשם אחמד חלאילה (להלן "חלאילה" שאף הוא הגיש תצהיר אך בסופו של דבר לא העיד בבית המשפט). על פי טענת רושדי, כעשרים יום לפני מועד התצהיר (משמע - בסמוך ליום 9.12.10), התקשר אליו חלאילה ואמר לו שאביה של הנתבעת (מוחמד עיד) נמצא אצלו בכפר אכסאל. רושדי הגיע למקום לאחר 10 דקות ושם אמר לו אביה של הנתבעת כי הוא ידאג להחזרת עשרת הצמידים הנמצאים אצל הנתבעים, וזאת בתנאי שהצמידים יופקדו אצל רושדי. סוכם כי הצמידים ימסרו לרושדי עד יום שבת באותו שבוע, אך הדבר לא נעשה. על כן, ביום ב' שלאחר מכן, הלכו רושדי וחלאילה לבית אביה של הנתבעת, בכפר דבוריה, ובפגישה זו אמרה אמרה רעייתו של אבי הנתבעת כי הנתבעים קיבלו רק 9 צמידים, ולאחר מכן שינו השניים גרסתם ואמרו כי הם לא מעוניינים שאנשים זרים יתערבו בעניין החזרת הצמידים. רושדי העיד בבית המשפט, כי הרקע להתערבותו בעניין היה פנייתה של רוקיה אליו, כאשר לאחר שזו סיפרה לו על שארע עם הצמידים, הוא פנה לחלאילה והשניים סיכמו שייפגשו עם אבי הנתבעת - מוחמד עיד (עמ' 27 שורות 7-9 לפרוטוקול). רושדי חזר על טענתו בתצהירו ולפיה אביה של הנתבעת אישר באותה פגישה בכפר אכסאל כי הצמידים נמצאים אצל הנתבעים. כך בעמ' 25 שורות 24-28 לפרוטוקול: "ש. אז מוחמד עיד (באג'ס) אמר לך שהצמידים נמצאים אצלו ת. נכון ש. האם מר מוחמד עיד אמר לך שהצמידים נמצאים אצל כותיימה ואבראהים או אצלו ת. אצל הבת שלו כותיימה, אמר לי ביום שישי הוא ילך לבת שלו יביא את זה וביום שבת יביא את זה לי ש. לפני רגע אמרת שהם אצלו ת. כן, אצל הבת שלו, הוא אמר לי אצל הבת שלו" רושדי העיד עוד כי אביה של הנתבעת אישר כי מדובר בעשרה צמידים (עמ' 26 שורה 21 לפרוטוקול). גם על הפגישה בבית אביה של הנתבעת, והודאת רעייתו בכך שמדובר ב- 9 צמידים, חזר רושדי בעדותו (עמ' 27 שורות 19-26 לפרוטוקול). עדותו של רושדי היתה עדות מהימנה והיא לא נסתרה. עלה מהדברים כי מדובר בקרוב משפחה של רוקיה שניסה, בתום לב, לסייע בפתרון הסכסוך, כשהוא איננו צד מעוניין. הנתבעים נמנעו מלהעיד או להגיש תצהירים כלשהם של עדים רלוונטים לאירועים אלה, ובפרט - אביה של הנתבעת ורעייתו. מעדותם של הנתבעים עלה, כי הם אינם מכחישים כי פגישות אלה אכן התקיימו, אך הם אינם מייחסים להן חשיבות, הואיל ואלה לא היו עדים במעמד מסירת הצמידים לנתבעים. משנשאל הנתבע מהי תגובתו לעדות רושדי ולפיה אביה של הנתבעת הודה שהיא מחזיקה בצמידים והוא ידאג להשבתם, התחמק הנתבע ממתן תשובה לשאלה זו והשיב כמנטרה: "מעולם לא לקחתי ולא נתתי, איך אני אתן ואין לי? (עמ' 34 שורה 23 לפרוטוקול); "איך אני אזמין את אבא שלה ואין לי וגם לו? (עמ' 34 שורה 31 לפרוטוקול). גם הנתבעת, משנשאלה מדוע לא זימנה עדים רלוונטיים לאור עדויות עדי התובעת, השיבה באופן מתחמק: "מספר עדים שלא ראו אותנו מקבלים את הזהב" (עמ' 38 שורה 2 לפרוטוקול). רושדי אכן איננו יכול להעיד על עצם מסירת הצמידים לנתבעים ועל הימצאותם בידיהם. בעניין זה, כטענת הנתבעים, עדותו היא עדות מפי השמועה, שכן היא נסמכת על מה שאביה של הנתבעת אמר לו. במילים אחרות, אין בעדותו של רושדי כדי להוות ראיה לאמיתות תוכן הדברים שמסר לו אביה של הנתבעת. יחד עם זאת, עדות זו בהחלט מהווה ראיה לעצם אמירת הדברים על ידי האב, משמע - שהוא יודע שהצמידים נמצאים אצל הנתבעים. כן יש בעדות זו ראיה לסיכום שסיכמו השניים ולפיו הצמידים יועברו לרושדי. יש לזקוף, אפוא, לחובת הנתבעים, את המנעותם מזימון אביה של הנתבעת כעד, על מנת שיעיד על נסיבות אותן פגישות שקיים עם רושדי, על מקור ידיעתו בדבר המצאות הצמידים אצל הנתבעים ועל הסיכום שהושג לגבי השבתם. 26.12.2010 - הודאת הנתבעת בקבלת 6 צמידים עד נוסף שהגיש תצהיר מטעם התובעות והעיד בבית המשפט, הוא אחמד סעיד חמאיסי (להלן "חמאיסי"), העובד עם הנתבעת באותו מקום עבודה. על פי תצהירו של חמאיסי, לאחר שדודו - ב"כ התובעות, פנה אליו בעניין, הוא זימן למשרדו את הנתבעת בסיום יום העבודה ביום 26.12.2010 ואמר לה שהוא מעוניין לצמצם את המחלוקת בינה לבין רוקיה. באותה פגישה הודתה הנתבעת בפני חמאיסי כי היא מחזיקה בששה צמידים בלבד ולא בעשרה. באותו מעמד ובנוכחות הנתבעת התקשר חמאיסי לב"כ התובע ואמר לו כי הנתבעת טוענת כי היא מחזיקה ב-6 צמידים בלבד, כאשר לטענתה הצמידים נמצאים אצל אביה. ב"כ התובעת השיב באותה שיחה כי אם הנתבעת תשיב 6 צמידים, ניתן יהיה להתגבר על 90% מהמחלוקת. הנתבעת שאלה באותה שיחה מי יבטיח לה את סגירת התיק וחמאיסי ענה לה שתחתום על מסמך אצל ב"כ התובעת עם בא כוחה ואז מסר לה את מס' הטלפון של ב"כ התובעת. חמאיסי העיד בבית המשפט ועדותו היתה מהימנה ועקבית. על פי עדותו, שלא נסתרה, הוא לא התעמק ולא רצה להתעמק במחלוקת ובפרטיה, ורק הבין שיש מחלוקת על מספר הצמידים שהנתבעת לקחה, כאשר התובעת טוענת שדובר בעשרה צמידים והנתבעת טענה שמדובר רק בששה. הנתבעת כלל לא התייחסה לפגישה זו בתצהיר שהגישה לבית המשפט. יתרה מכך, הנתבעת אף הצהירה הצהרה שהתבררה כלא אמיתית ולפיה "מעולם לא דיברתי עם אנשים בעניין הנטען" (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת). בניגוד להצהרה זו הודתה הנתבעת בעדותה בבית המשפט, כי אותה פגישה אכן התקיימה (עמ' 36 שורות 22-32 לפרוטוקול). הנתבעת הכחישה כי הודתה בכך שהחזיקה בששה צמידים, ולטענתה רק נשאלה אם לקחה מרוקיה 10 צמידים ו"אמרתי שלא וזהו" (עמ' 36 שורה 25 לפרוטוקול). הנתבעת אישרה כי במהלך אותה פגישה דיבר חמאיסי טלפונית עם ב"כ התובעות, כאשר נאמר שיגיעו להסכם שהזהב יוחזר לרוקיה והעניין ייגמר, ולא נתנה כל הסבר מניח את הדעת מדוע קויימה שיחה כזו על הסכם, כאשר לטענתה היא מלכתחילה אמרה לחמאיסי ש"לא וזהו". כאמור, לא נתתי אמון בעדותה של הנתבעת, שנראתה מתחמקת, ושוכנעתי כי יש להעדיף על פניה את עדותו של חמאיסי. יצוין כי הנתבעת, משנשאלה האם גם חמאיסי אינו דובר אמת, השיבה "לא יודעת". (עמ' 37 שורות 1-2 לפרוטוקול). עדותו של חמאיסי ולפיה הנתבעת הודתה בפניו כי היא מחזיקה ב- 6 צמידים, איננה עדות מפי השמועה כפי שטוענים הנתבעים. חמאיסי העיד על הודאה ששמע במו אוזניו מפי הנתבעת, זוהי ראייה קבילה לעניין עצם אותה הודאה, שיש בה כדי להוות סיוע לגרסת התובעת בתביעתה. יצוין כי בנוסף לעדותו של חמאיסי, הגיש ב"כ התובעת מזכרים שערך ביחס לשיחותיו עם הנתבע ועם הנתבעת, אלא שבהיותו עורך הדין המייצג את התובעת בתיק, לא יכול היה ב"כ התובעת להעיד והוא אף לא הגיש תצהיר ולא העיד בבית המשפט וממילא אין להידרש למזכרים אלה. סיכום הממצאים העובדתיים מהעדויות שנשמעו בבית המשפט עולה, כי בטרם הוגשה התביעה, הנתבעים לא חלקו על עצם העובדה שהם קיבלו מרוקיה צמידים שעליהם להחזיר לה, אלא רק על מספר הצמידים שקיבלו. הנתבע הודה באוזני התובעות כי הוא מחזיק ב- 7 צמידים והנתבעת הודתה בפני חמאיסי כי היא מחזיקה ב-6 צמידים. מכל מקום, רוקיה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי היא אכן מסרה לידי הנתבעים 10 צמידי זהב למטרת שמירה, כאשר סוכם מראש שהנתבעים ישיבו לה את הצמידים כשתבקש זאת, אך הנתבעים הפרו את ההסכם ולא השיבו את הצמידים שקיבלו. הסעד משלא השיבו הנתבעים את הצמידים לרוקיה, הרי שהם הפרו את ההסכם עמה וכן ביצעו כלפיה עוולות של עיכוב נכס שלא כדין וגזל. משכך, זכאית רוקיה לפיצוי בעד הנזק שנגרם לה. רוקיה תבעה מלכתחילה כי הנתבעים ישיבו לה את הצמידים. אלא שנוכח הכחשת הנתבעים את עצם קבלת הצמידים ובנסיבות העניין, נדרשה רוקיה לתקן את כתב התביעה ולתבוע כפיצוי את ערך הצמידים. באשר לערך הצמידים - בהתחשב בעובדה שהצמידים נרכשו על ידי רוקיה לפני עשרות שנים, הגיוני הדבר שלא היו בידי רוקיה את מסמכי הרכישה שלהם, מהם יתכן וניתן היה ללמוד על סוג הצמידים איכותם ומשקלם. רוקיה העידה כי היא עצמה לא שקלה את הצמידים, אך ידוע לה שהם שקלו 75 גרם כל אחד, מסוג זהב 21 קראט. מעדותה של רוקיה עלה כי היא לא שקלה את הצמידים מעולם, אלא פנתה לסוחר זהב ועל סמך תיאור שמסרה לו נמסר לה שמשקל כל צמיד 75 גרם. התובעות זימנו כעד מטעמן את סוהיל פואז חמיס (להלן "חמיס") אדם העוסק בתחום הזהב ובעלים של חנות לתכשיטי זהב בשם "קטוף בורסה לתכשיטים". חמיס קבע אמנם במסמך שהגיש לפני עדותו (ת/4), כי משקל הצמיד שהוצג לו ושצילומו הוגש וסומן כת/5 ו- ת/6, הוא 73.1 גרם 21 קראט במחיר של 160 ₪ לגרם (מחיר כולל של 11,700 ₪ לצמיד), אך משהוצגו לו תמונות הצמידים נשוא ענייננו - אלה שניתנו על ידי רוקיה לנתבעים (ת/1-ת/3) העיד חמיס כי מדובר בצמידים משני סוגים: סוג חלק לגביו לא שלל חמיס את הטענה שמשקלו 20 גרם אך לא פחות מ- 12 גרם, וסוג מסולסל שאת משקלו העריך חמיס בכ- 40-45 גרם. מדובר, על פי עדות חמיס, בצמידים בעבודה פשוטה וסטנדרטית שנמדדים על פי משקלם ועלות הזהב - 160 ₪ לגרם 21 קראט במועד מסירת ההערכה (ת/4). על יסוד עדותו זו של חמיס, לא הוכחה טענת התובעות ולפיה משקל כל צמיד היה 75 גרם, ויש להעדיף על פניה את ההערכה שניתנה בבית המשפט ביחס לצמידים המסויימים של רוקיה, משמע - 45 גרם לצמיד מסולסל ו- 20 גרם לצמיד חלק. הערכת משקל זו מתיישבת גם יותר עם הגיונם של דברים, בהתחשב בעדותה של רוקיה ולפיה היא נהגה לשים את כל עשרת הצמידים על יד אחת (עמ' 13 שורה 30-31 לפרוטוקול). הנתבעים לא הביאו כל ראיה שהיא באשר לשווי הצמידים, משקלם, איכותם ובאשר למחיר הזהב ולא סתרו את עדותו של חמיס. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי שווי הצמידים שנמסרו לנתבעים, כולם מסוג 21 קראט ובחישוב של 160 ₪ לגרם - הינו כלדקמן: 5 צמידים חלקים במשקל 20 גרם ובסה"כ - 16,000 ₪. 5 צמידים מסולסלים במשקל 45 גרם ובסה"כ - 36,000 ₪. בנוסף לכך, סבורני שעל הנתבעים לפצות את רוקיה גם על הערך הסנטימנטלי שהיה לצמידים עבורה. רוקיה העידה, בסעיף 21 לתצהירה, כי הצמידים היו נכס יקר לליבה, היא רכשה אותם ממיטב כספה לפני עשרות שנים, ענדה אותם תמיד על ידה והם קושרים אותה לעבר ולזכרונות המהווים סמל לימים יפים בחייה. בבית המשפט העידה על הזיקה הרגשית שיש לה לצמידים (עמ' 9 שורה 8 לפרוקטוקול) ועל ערך הצמידים עבורה. כך בעמ' 10 שורות 24-27 לפרוטוקול: "ת. ... אני עבדתי בקטיף ואני עבדתי בעבודות קשות עד שאספתי את התכשיטים האלה. עבדתי בקצרין, ברמת הגולן, קטפתי בצל. ש. לפני המקרה שאת טוענת שארע לך, חשבת פעם למכור את התכשיטים ת. לא. אני קשורה לצמידים האלה. איך אני אמכור אותם?" על דרך האומדנה, זכאית רוקיה, בנוסף לשווי הצמידים, לסך של 10,000 ₪ כפיצוי עבור הערך הסנטימנטלי שלהם עבורה. כן זכאית רוקיה לפיצוי עבור נזק שאינו של ממון, וזאת בפרט נוכח העובדה שהנתבעים ביצעו את העוולות האמורות כלפיה בערוב ימיה ובעודה חולה ובודדה. גובה הפיצוי יהיה כסכום הנתבע - 5,000 ₪. בסה"כ זכאית רוקיה לפיצוי בסך של 67,000 ₪. מעמד התובעת מס' 2 התובעת מס' 2 לא הוכיחה כי היא בעלת עילת תביעה עצמאית בעניין נשוא כתב התביעה. כאמור, התובעת מס' 2 הוספה בכתב התביעה המתוקן, כאשר על פי הנטען שם רוקיה החליטה להעביר לה ללא כל תמורה אתכל נכסיה, לרבות זכויותיה בצמידים, כגמול לטיפול ולסיוע ולטיפול שהעניקה לה. טענה זו לא הועלתה עוד בתצהירים שהגישו התובעות ובסיכומיהן ומכל מקום, מהעובדה שרוקיה עצמה הגישה את התביעה ודרשה שהפיצוי ישולם לה עולה, כי רוקיה לא ויתרה או המחתה את זכותה לתובעת מס' 2 בעודה בחייה. על כן, דין תביעתה של התובעת מס' 2 להידחות בהעדר עילה ובהעדר יריבות. ובאשר לזכותה של התובעת מס' 2 לקבל את הפיצוי כיורשת של רוקיה על פי צוואה (ראה הודעות ב"כ התובעות מיום 5.3.11 ומיום 26.10.11), טרם הוגש לבית המשפט צו קיום צוואה. סיכום על יסוד האמור לעיל, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 1 - רוקיה חאכי, את הסכומים המפורטים להלן: 1. פיצוי בסך של סך של 67,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (20.12.2010) ועד למועד התשלום בפועל. 2. החזר אגרות: סך של 601 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.12.2010 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 899 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.1.2011 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 1,516 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.2011 ועד למועד התשלום בפועל. 3. שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הואיל וכאמור התובעת מס' 1 נפטרה במהלך בירור התביעה, הרי שיורשיה הם הזכאים לתשלום הסכומים המפורטים לעיל על פי פסק-דין זה. תכשיטים