מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת שיבוב של ביטוח לאומי נגד חברת ביטוח: 1. לפני תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כנגד חברות ביטוח. התביעה מתבססת על ההסכם רב השנים שהיה בין הצדדים, אשר "בא להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסת ביטוח בת תוקף" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132, 144 (2006)) ("ההסכם"). 2. בכתב התביעה נטען כי ביום 21.6.02 נפגע X (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים בעת שהיה בדרכו מהעבודה למעונו, ברכב שהיה רשום על שם המעביד (שלמה א. אנג'ל בע"מ) ואשר היה מבוטח אצל הנתבעות בביטוח חובה. בעקבות התאונה הגיש הנפגע למל"ל הודעה על פגיעה בעבודה, תביעה בגין נכות בעבודה ותביעה לקצבת נכות כללית. הארוע הוכר כתאונת עבודה והמל"ל שילם לנפגע גמלאות שונות, לפי הפירוט בכתב התביעה ובראיות המל"ל. המל"ל דורש מהנתבעות שיבוב של הגמלאות ששולמו במסגרת מחלקת נכות מעבודה ושל סך יחסי מגמלאות הנכות הכללית, והכל בצירוף ריבית הסכמית (לפי סעיף 6 להסכם). 3. במסגרת החלטה מיום 3.10.10 (כב' השופטת ערקובי) ניתנה לנתבעות רשות להתגונן בשתי טענות. האחת - כי התובע לא נפגע בתאונה בה היה מעורב רכב כלשהוא אלא בנסיבות שונות, ואף ביום אחר מהנטען, ללא קשר לרכב ובכל מקרה לא עקב או כתוצאה מתאונת דרכים כמובָנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 ("חוק הפלת"ד"). השניה - טענת שיהוי, שהצדדים התייחסו אליה למעשה כטענה בענין הריבית ההסכמית. 4. יודגש, כי אין לפנינו מחלוקת בשאלה האם נסיבות עובדתיות מסוימות מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. ככל שהארוע נשוא הליך זה אכן התרחש (כנטען על ידי הנפגע וכפי שהתקבל על ידי המל"ל), אין מחלוקת כי הוא מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד. עמדת הנתבעות הינה, כי הנפגע נפגע בנסיבות שונות מהנטען וללא קשר לכלי רכב. 5. תצהירו של הנפגע הוגש לתיק והוא נחקר בחקירה נגדית. כן הוגשו תעודות ציבור ושלל מסמכים. 6. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסדר אף לאחר ישיבת ההוכחות, הוגשו הסיכומים ואין אלא לתת פסק דין זה. דיון הערה בדבר קיום מחלוקת מקדמית 7. כטענה מקדמית טוען המל"ל כי אין להשמע כלל לטענות הנתבעות בענין הגרסה העובדתית לגבי קרות הארוע. לשיטת המל"ל, פקיד התביעות המוסמך אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, עשה כן שלא כלאחר-יד וקיבל בכך מכללא את גרסתו העובדתית של הנפגע לקרות הארוע וממילא להיותו תאונת דרכים. עמדת המל"ל היא, כי טענות הנתבעות, המכוונות כנגד מהימנות גרסת הנפגע לתאונה ולנזק שנגרם לו בעטיה, הן טענות המועלות למעשה כנגד צדקת החלטת המל"ל להכיר בארוע כתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים, ומשכך - הן מנוגדות לעקרונות ההסכם רב השנים שנועד לחסוך בהתדיינויות. 8. הנתבעות מצידן, מפנות לעקרון הכללי בענין "המוציא מחברו עליו הראייה". לשיטתן - הנטל מוטל על המל"ל לשכנע בדבר התקיימות כל רכיבי התביעה מתחילה ועד כלה. הנתבעות טוענות כי סעיף 3 להסכם מחייב הוכחה של קיומה של תאונת דרכים ושל קשר סיבתי בין הגמלאות לבין התאונה. לשיטת הנתבעות, תכלית ההסכם היתה לצמצם התדיינויות במקרים בהם התרחשותה של תאונת הדרכים אינה שנויה במחלוקת, ואין בו כדי לחייב חברת ביטוח לשפות את המל"ל בגין גמלאות המשולמות שלא בגין תאונת דרכים. הנתבעות מפנות בענין נטל הראיה גם לפסיקה בהליכים "רגילים" לפי חוק הפלת"ד (שאינם הליכים בין המל"ל לחברות ביטוח על יסוד ההסכם) ואף להליכים אזרחיים בסוגיות אחרות. 9. במקרה שלפני אין צורך להדרש לסוגיה המשפטית ולהאדיר תורה משום שלגופו של ענין אני מוצאת לקבל את עמדת המל"ל והנפגע לגבי נסיבות הפגיעה, כפי שיבואר להלן. להשלמת התמונה יוער כי לא הופניתי לפסיקה של בית המשפט העליון העוסקת במישרין בנושא זה (להבדיל מפסיקה הנוגעת לתכליתו של ההסכם ופרשנותו בסוגיות שונות), אלא להערות שונות במסגרת פסיקת הערכאות הדיוניות, ובכלל זה במסגרת: ת.א. (מחוזי י-ם) 9279/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (3.11.11), כב' השופט יעקובי; ת.א. (שלום י-ם) 19237-08 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חב' לביטוח בע"מ (15.11.11), כב' השופט רובין; ת.א. (שלום ת"א) 57391-05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (18.9.11), כב' סג"נ השופטת אגי; ת.א. (שלום י-ם) 4844/00 המוסד לביטוח לאומי נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ (19.3.09; 30.8.05), כב' השופט וינוגרד. 10. ומכאן - לגופו של ענין (וגופו של נפגע). הכרעה עובדתית 11. לב המחלוקת בתיק שלפני - בשאלת עצם התרחשות הארוע והפגיעה בדרך שנטענה על ידי הנפגע והתקבלה על ידי המל"ל. נפנה עתה לבחון סוגיה זו. 12. הנפגע היה בעת הרלוונטית גובה כספים במאפיית אנג'ל. לפי גרסת הנפגע, ביום ששי בצהריים, בתאריך 21.6.02, כאשר היה בדרכו הביתה ברכבו של המעביד (מסוג רנו אקספרס), כבה מנוע הרכב בעת היותו על אחד מפסי ההאטה ברחוב פנמה שבשכונת מגוריו. ממשיך הנפגע וטוען כי ירד מהרכב, "כדי לא להפריע לתנועה, ניסיתי לדחוף אותו לצד כדי שלא אפריע לתנועה. דלת פתוחה, יד על ההגה, ראש בפנים וניסיתי לדחוף. והאוטו חזר אחורה, כי זה רכב לא רגיל, זה רכב מסחרי די כבד" (עמ' 4 ש' 23- 25 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות; ההפניות להלן הן לפרוטוקול זה אלא אם מצויין או משתמע אחרת). אז, לשיטת הנפגע, ארעה הפגיעה. הנפגע העיד כי רגל ימין היתה בתוך הרכב, יד על ההגה, ורגל שמאל היתה מחוץ לרכב (עמ' 5 ש' 8- 9) וכי הוא נפגע בעת שהרכב חזר אחורה, וזאת בשל כובד הרכב. לשיטת הנפגע, הרגל לא נכנסה מתחת לרכב, ולא היה מגע בין הרכב לרגל ("ש. הרגל נכנסה מתחת לרכב? ת. לא. ברגע שדחפתי רגל שמאל לקח את כל הכובד של האוטו. האוטו לא נכנס בי, אבל ברגע שהוא חזר אחורה, אני נפגעתי. ש. לא היה מגע בין הרכב לרגל? ת. לא.", עמ' 5 ש' 14- 18). הנפגע חש כאב בגב תחתון וברגל שמאל וסבר תחילה כי מתח שריר אך מצבו לא השתפר אף לאחר זמן (לבסוף נקבעה לו נכות צמיתה). 13. לאחר ששמעתי את עדותו של הנפגע בתשומת לב ובחנתי את טענות הצדדים ומכלול החומר, אני מוצאת לקבל את גרסתו של הנפגע ואני סבורה כי הארוע הוכח די הצורך (ובהתאמה, כי מדובר בתאונת דרכים המזכה את המל"ל בתשלום לפי ההסכם). 14. התרשמותי הברורה הינה כי העד הוא מהימן, אני סבורה כי לוּז עדותו בענין נסיבות פגיעתו והקשר לרכב הינו אמת, וכי כל קושי או סתירה לכאורית אליהם הפנו הנתבעות, אין בהם כדי לערער את המהימנות בכל הנוגע לעצם קרות הארוע באורח שתואר על ידי הנפגע. 15. כך, למשל, לפי האמור בתצהיר הנפגע אשר הוגש תחילה במסגרת תביעתו נגד המבטחות (תצהיר מיום 23.1.08, מסומן ה' בכרך הראיות מטעם המל"ל, להלן: "תצהיר הנפגע"), הוא הודיע על הארוע למעביד ביום הארוע. כך גם העיד הנפגע בחקירה (עמ' 6 ש' 11- 14). מנגד, לפי מכתב שכתב הנפגע למל"ל בחודש יולי (נספח ד' לתצהיר הנפגע), הוא הודיע למנהל כח האדם בעבודה ביום ראשון. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (נספח ה' לתצהיר הנפגע) היה כתוב כנראה 21.6.02 והספרה "1" (יום ששי) שונתה לספרה "3" (יום ראשון) בנסיבות לא ידועות (הנפגע העיד כי זה אינו כתב ידו, עמ' 6 ש' 19- 26). [יוער כי קיים לפנינו גם מכתב מיום 5.12.07 (נספח א' לתצהיר הנפגע), מאת המעביד, לפיו הנפגע הודיע על הארוע בו ביום, בסמוך לשעת הארוע, למנהלו הישיר - מר יהודה גרוס. אני נכונה לקבל כי למכתב שנכתב מספר שנים לאחר הארוע אין משקל של ממש, ובפרט כאשר אותו מנהל ישיר (גרוס) או רושמת המכתב (אורית ממשאבי אנוש) לא העידו במשפט או בהליך הקודם לבין הנפגע למבטחות]. 16. ההבדל בין התאריכים (יום ששי ויום ראשון) אינו דרמטי, ובהחלט מסתבר כי מבחינת הנפגע, הודעה ביום ראשון בבוקר על ארוע שהתרחש ביום ששי בצהרים עם שובו מהעבודה וקודם לכניסת השבת, הינה דיווח מיידי והוא לא ייחס לענין חשיבות. גם האפשרות שהועלתה מטעם המל"ל - ולפיה בוצע דיווח ביום ששי למנהלו הישיר של הנפגע (מר גרוס) וביום ראשון דיווח הנפגע באופן מסודר למנהל מחלקת משאבי אנוש (מר גרסרו) דיווח שבו הוא ראה את ההודעה המסודרת, כך שמדובר בגרסאות משלימות ולא סותרות - היא אפשרות מתקבלת על הדעת. מכל מקום, אין מדובר בסתירה שיש בה כדי לגרוע מהמהימנות. 17. ענין נוסף ומרכזי בטעוני הנתבעות לגבי המהימנות, נוגע למועד הראשון בו פנה הנפגע לטיפול רפואי, כפי שיבואר עתה. 18. מחומר הראיות עולה כי התיעוד הראשון של פניית הנפגע לטיפול רפואי הינו מיום 8.7.02. דומה כי חומר הראיות גם מעיד על כך שזהו אכן המועד בו פנה הנפגע לקבלת טיפול. 8.7.02 הוא המועד הנזכר ב"תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" (טופס בל/54; נספח ג' לתצהיר הנפגע). זהו גם המועד הנזכר כ"תאריך קבלת טיפול לראשונה" במסמך "הודעה על פגיעה בעבודה" (טופס בל/211; נספח ה' לתצהיר הנפגע) אותו הגיש הנפגע בחודש ספטמבר 2002. לפי האמור באותו מסמך, הנפגע טיפל בעצמו תחילה באמצעות משחות, ורק לאחר שאלה לא עזרו לו, פנה לטיפול רפואי ביום 8.7.02. את אותם דברים כותב הנפגע גם במסמך אחר שהופנה אל המל"ל ונכתב בכתב ידו (נספח ד' לתצהיר הנפגע; אגב, מסמך זה נושא לכאורה אף הוא את התאריך 8.7.02 אולם ברי כי אין זה תאריך המסמך, שכן תוכנו של המסמך מזכיר מועדים מאוחרים יותר (כאילו כבר חלפו) כמו לגבי פיזיותרפיה, חזרה של כאבים ביום 25.8, ועוד). אותו תאריך, 8.7.02, אף נזכר במסמך (טופס בל/250) בו מפנה המעביד את העובד לקופת החולים (נספח ב' לתצהיר הנפגע). 19. מדובר במגוון מסמכים מזמן אמת, חלקם בכתב ידו או בחתימתו של הנפגע עצמו, ויש לומר כי הם אשר משקפים את המציאות כפי שהיתה אותה עת, היינו - כי הנפגע פנה לקבלת טיפול רפואי לראשונה ביום 8.7.02. אין לקבל את הדברים שאמר הנפגע לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית כאילו פנה תחילה לרופא בקופת חולים ושם נאמר לו שיש ללכת למקום אחר משום שמדובר בתאונת דרכים (עמ' 7 ש' 16- 25). לטעמי, מדובר ב"הסתבכות" (מיותרת) של העד ומעין מגננה, כאשר הרגיש כי הנתבעות מייחסות משמעות רבה לפער הזמן שבין מועד התאונה לבין מועד הפנייה לטיפול רפואי. העדות לגבי פנייה לרופא קופ"ח אינה מתיישבת עם מסמכים מזמן אמת. אין לציין את הנפגע לשבח על כך שאמר בעדותו את הדברים האמורים לגבי הפנייה לטיפול, אולם במקביל, אינני סבורה כי יש במעידה זו (שכך אני מוצאת לראותה) כדי לקעקע את מכלול גירסתו ואמינותו. גם לא בכדי, כאשר עומת הנפגע מיידית עם הקושי, הזכיר לחוקרת כי מדובר בארוע שהתרחש כעשור קודם לכן והוא אינו יכול לזכור את פרטיו (עמ' 7 ש' 24 - עמ' 8 ש' 3). 20. בהקשר זה נזכיר את הדברים הבאים: "הכלל פלגינן דיבורא נוהג במשפט הישראלי, במובן זה שרשאי בית משפט לבור את הבר מן התבן בתוך דבריו של עד. על-פי ראיות חיצוניות, על-פי סימני מהימנות, או על-פי שיקול דעתו, ראוי לו לבית משפט להכריע לעיתים כי חלקים מעדותו של העד אינם מהימנים, בעוד אחרים מהימנים המה. אין חולק על כך (ראו: יעקב קדמי על הראיות 1845 ואילך (מהדורת תש"ע - 2009)" כב' השופט סולברג בע"א (מחוזי י-ם) 6275-5-10 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח פארס ענאד זבן (7.8.11), סע' 22 (תוכנו וקורותיו הדיוניים של אותו מקרה, שמאז בוטל בו פסק הדין וניתנו לגביו הכרעות נוספות בכמה ערכאות, אינם רלוונטיים). ניתן להביא גם את דברי בית המשפט העליון: "כל שופט בערכאה דיונית, מכיר את התופעה של עדים טועים, ואפילו עדים המשקרים במידה זו או אחרת, מבלי שיש בכך כדי לאיין את גרסתם בליבה העיקרית של הדברים. מה מביא עד לשקר או לומר דברים לא נכונים? הנושא ראוי למחקר בפני עצמו והסיבות לכך רבות ומגוונות ולא אתיימר למצותן: יש שהעד אינו זוכר וטועה בתשובתו; יש שהעד מבקש לרצות את השואל או להוכיח כי הוא יודע את כל התשובות, ולכן הוא מספר גם על דברים שלא ראה במו עיניו; לעיתים מתערבבים הדברים שראה העד עם דברים ששמע מאחרים במועד מאוחר יותר; לעיתים העד משקר כדי להרחיק ממנו חשד שהוא משקר בדברים אחרים, או כדי להרחיק ממנו חשד שתיאם את עדותו עם אחרים או שמקור ידיעתו הוא מאחרים; לעיתים העד משיב באופן לקוני, מבלי לטרוח להבהיר דבריו אם כדי להסתיר דברים שאינם קשורים לנושא המשפט, אם מתוך חשדנות בסיסית ואם מתוך מגמה של "לחסוך  במידע"; יש והעד סר פנים וזועף, בשל החקירה המכבידה עליו או שמכעיסה אותו מאחר שמפקפקים ביושרו. קיצורו של דבר - לא כל עד שמשקר או טועה בחלקים מעדותו, יש לקבוע כי אינו דובר אמת בגרסתו המרכזית, ומכאן מלאכתה של הערכאה הדיונית, לבור את התבן מן הבר, ולעיתים, כשיש צורך, אף להשתמש בכלל של "פלגינן דיבורא"." ע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל (14.3.12), בסע' 22, כב' השופט עמית. 21. נצא אפוא מנקודת מוצא ולפיה הנפגע פנה לראשונה לטיפול רפואי ביום 8.7.02. הנתבעות סבורות כי בעצם הפער הנזכר בין מועד הארוע הנטען (21.6.02) לבין מועד הפנייה לטיפול רפואי יש כדי לערער את אמינות הגרסה לגבי קרות הארוע ולגבי מועד הפגיעה. עוד סבורות הנתבעות כי הנפגע פוטר מעבודתו ואז החל "לתפור לעצמו תיק", רטרואקטיבית, לגבי תאונת עבודה. אף שניתן להבין את ההגיון מאחורי טעוני הנתבעות, לא מצאתי לקבלם ואני מאמינה לנפגע כי הארוע התרחש במועד ובאופן בו העיד כי התרחש וכן כי בתחילה סבר כי ניתן יהיה לטפל במחושים ברגלו ללא צורך בסיוע רפואי, אך לאחר זמן, כאשר ראה כי אינו מצליח בכך, וכי הדבר גורם לו גם להפרעה בתפקוד במקום העבודה עד לחוסר יכולתו למעשה להמשיך בעבודתו, נאלץ לפנות לטיפול רפואי מקצועי. 22. עיינתי גם בסוגיות נוספות אותן מעלות הנתבעות (בנסיון להוביל למסקנה לפיה הארוע לא הוכח), ואין בהן כדי לשנות את מסקנתי. 23. כך, למשל, מצביעות הנתבעות על הבדלי ניסוח לגבי דרך קרות הארוע בין מסמכים שונים. אני סבורה כי ההבדל בין רוב הגרסאות אינו דרמטי ומכל מקום, יש לתת את הדעת לכך שגרסאות אליהן מצביעות הנתבעות נרשמו שלא על ידי הנפגע אלא על ידי גורם מקצועי/מטפל/מינהלי כזה או אחר ואין הן משקפות בהכרח את המילים המדוייקות שנאמרו. כך בין השאר בכל הנוגע למילים שנכתבו במסמך בו מפנה המעביד את העובד לקופת החולים (נספח ב' לתצהיר הנפגע) (גם אם הנפגע הבחין בטעות בתאריך וטעות זו תוקנה), במסמך שנכתב בקופת החולים (נספח ג' לתצהיר הנפגע), ובמסמך שנכתב ב'שערי צדק' על ידי רופא מספר חודשים לאחר הארוע הנטען (מסמך רפואי מיום 28.10.02, חלק מנספח א' לראיות המל"ל). 24. יתר על כן. אני מוצאת כי בנסיבות הענין יש בהבדלים עליהם מצביעות הנתבעות בין מסמך למסמך אף לחזק את אמינותו ומהימנותו של הנפגע. לו היה מדובר בנסיון ל"תפירת תיק" בענין ארוע שלא היה ולא נברא (סע' 3 לסיכומי הנתבעות), כי אז היה הנפגע מקפיד לוודא כי בכל מסמך יצוינו טענותיו באורח דומה. ה"וריאציות" בתיאור הארוע במקרה דנן מצביעות על כך שאין מדובר באדם ש"דיקלם" גירסה ושהקפיד שהיא תכתב באורח הרצוי לו בכל הקשר. 25. דברים דומים ניתן לומר גם לגבי סתירות או קשיים אותם מבקשות הנתבעות למצוא בכל הנוגע לתיקונו של הרכב. ההסבר שנתן הנפגע הן בחקירתו במסגרת התביעה שהגיש הוא עצמו (פרוטוקול ישיבת 7.4.08 שצורף כנספח ו' לראיות המל"ל), והן במסגרת ההליך הנוכחי (עמ' 9 ש' 16 - 22) לגבי טיפול במסגרת המוסך הפנימי של מאפיות אנג'ל, הוא מסתבר. לא ראיתי קושי בכך שהרכב ינטל על ידי עובדי המוסך הפנימי גם אם הנפגע עצמו לא מסר להם את המפתחות אלא השאיר את המפתחות בבית כדי שיקחו אותם (עמ' 9 ש' 17- 18; עמ' 12 ש' 13- 19). יש לזכור כי הכשל הנטען בענין הרכב היה שהמנוע כבה ואין מדובר ב"תאונת דרכים" במובן המקובל (להבדיל ממובנו של מונח זה לפי חוק הפלת"ד), ולכן ניתן להבין מדוע במסמך מאת מוסך חיצוני המתייחס לטיפול שבוצע לאחר כחודש, לא מצויין כי הרכב עבר תאונה. אגב, לפי תדפיס מהמוסך (חלק מנ/5) כמו גם שאלות שנשאל הנפגע בהליך הקודם (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 7.4.08 נספח ו' לראיות המל"ל), יש אינדיקציה לכך שהמנוע של אותו רכב עצמו כבר כבה בשנה בה התרחש הארוע לפי הנטען, ענין התומך כשלעצמו בטענה בענין מצבו של הרכב ובהתכנות המקרה. 26. על האמור ניתן להוסיף כי אין לפנינו מקרה של "תובע סדרתי" ואין אינדיקציה חיצונית לפקפק במהימנותו של הנפגע. גם התרשמותי מהדרך בה העיד הנפגע בבית המשפט שונה, מסתבר, מהתרשמותן של הנתבעות הימנה. גם אם יכולה היתה להיות עדות טובה מזו, אני רחוקה מלראות בעדות את אותם ליקויים חמורים המיוחסים לעד על ידי הנתבעות. 27. נוסיף כי הנתבעות מעלות טענות רבות כלפי המל"ל בענין אי זימונם של עדים נוספים פרט לנפגע וסבורות כי בהעדרם של עדים נוספים, חלות בענייננו הוראות סע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 לגבי הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי. אין צורך להדרש לשאלת התחולה הישירה של הוראות סעיף 54 על המקרה שלפנינו (גם אם הנפגע אינו "נופל" במישרין לקטגוריות הנזכרות באותו סעיף, ברי כי הוא נוגע בענין) שכן בכל מקרה, "הזהרתי" את עצמי לנהוג בזהירות המתחייבת כאילו מדובר בתחולה שכזו. אני סבורה כי עדותו של הנפגע משתלבת עם מרקם המסמכים משנת הפגיעה, לרבות מסמכים רפואיים, לא מצאתי במסמכים ובעדות סתירות מהותיות שיש בהן כדי לקעקע את מהימנות הגירסה ובאתי לכלל מסקנה כי יש מקום להכריע את הדין בהתאם לכך ולקבל את עמדת התביעה. 28. בשולי הדברים יצויין כי לא סברתי שבנסיבות המקרה דנן, אי זימונם של עדים נוספים נבע מנסיון של המל"ל שלא להביא לחשיפת האמת (למעשה הדברים גם לא נטענו במפורש על ידי הנתבעות; הדגש ניתן לכך שבהעדר עדים נוספים, העיד בהליך רק הנפגע עצמו). נכון הוא כי מוטב היה לכל הפחות לנסות להביא לעדות עדים נוספים, כאשר המל"ל ער לטענות הנתבעות לגבי עצם קרות הארוע ולגבי קיום סתירות בין מסמכים. המל"ל אמנם סבור ברמה העקרונית, כפי שבואר לעיל, כי במקרים כגון דא אין הנתבעות יכולות להשמע, למעט מקרים חריגים ונדירים, בטענות לגבי עצם קרות התאונה, אולם המל"ל לא יכול היה לצאת מנקודת הנחה כי עמדתו העקרונית בענין הנטל הראייתי תתקבל (לכל הפחות בהעדר אסמכתא ישירה של בית המשפט העליון בענין זה), ושומה היה עליו לדאוג לביסוס ראייתי מיטבי של העמדה העובדתית, ולו למען הזהירות. המנעות מזימונים נוספים הינה לקיחת סיכון. אולם, בסופו של יום, בתום שמיעת העדות ועיון במכלול החומר, מצאתי - כפי שבואר לעיל - כי גם על יסוד החומר שלפני, שיכול היה להיות נרחב הימנו, הורם די הצורך נטל הראייה להוכיח כי הארוע התקיים באורח הנטען אשר יש בו כדי להקים חבות של הנתבעות כלפי המל"ל על יסוד ההסכם. שאלת הריבית 29. הנתבעות טוענות כי גם אם יקבע שיש מקום לחייבן בשיפוי המל"ל, הרי שאין לחייבן בריבית הסכמית ממועד הדרישה, וזאת בשל קיומה של מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה; לפי שהחישובים במכתבי הדרישה של המל"ל לא חושבו לפי שיטת השקלול המתמטי; לפי שהתביעה הוגשה ימים ספורים לפני חלוף תקופת ההתיישנות; ולפי שהתביעה הוגשה לאחר שהסתיים ההליך בין הנפגע לנתבעות. הנתבעות דורשות כי למצער תופחת הריבית ההסכמית לגבי התקופה בה התנהל ההליך בינן לבין הנפגע. 30. החובה לשלם את הריבית ההסכמית בתביעות לפי ההסכם כהגדרתו לעיל וחיוב בריבית החל מיום הדרישה בפרט, אושרה בבית המשפט העליון (ע"א 5824/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי (9.6.09); ובאופן כללי - רע"א 8429/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (1.7.07)). כב' המשנה לנשיאה ריבלין גם הזכיר כי במקרים בהם עולה מחלוקת בשאלת החבות כלפי הנפגע, יכולה חברת הביטוח לשלם למל"ל "תחת הסתייגות" וכי ככל שיוכח כי אין לה חבות לגבי אותו מקרה, יוחזרו הכספים ע"י המל"ל כאשר הם משוערכים (ע"א 5824/07 הנ"ל). 31. בערכאות הדיוניות, יש מקרים בהם בתי משפט התייחסו לאפשרות לסטות מהריבית ההסכמית כמוגבלת ביותר ומצאו כי בכל מקרה, קיומה של מחלוקת אמיתית אינו טעם לסטייה כזו. כך כתב זאת בית המשפט המחוזי בירושלים באחד המקרים: "סעיף 6 להסכם בין הצדדים קובע, כי על המשיבות לשלם 80% מסכום הגמלה שמשלם המל"ל בתוך 45 יום ממשלוח הדרישה, שאם לא כן תהיה ריבית מיוחדת. בהסכם בין הצדדים אין תנאי המסייג הוראה זו. יש להניח, כי הצדדים שיוו לנגד עיניהם, כי במהלך הזמן והמקרים הרבים יתגלעו ביניהם מחלוקות לגיטימיות לא מעטות. חרף זה הם בחרו שלא לסייג סעיף הריבית המיוחדת בהסתייגות כלשהי, ומכיוון שההוראה ברורה ופשוטה, אין גם מקום בהליך זה לסייגה." ע"א (מחוזי י-ם) 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2.7.06). 32. במקביל יש פסיקה המפנה לכך שסעיף הריבית ההסכמית, סעיף 6, סווג זה מכבר כ"תניה בעניין פיצוים מוסכמים כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970" (רע"א 8429/06 הנ"ל), וככזה, יש לבית המשפט אפשרות להתערב ולהפחית את שיעורו במקרים מתאימים (לסקירת מגמות ופסיקה ר' פסק דינו של כב' השופט הבכיר פרגו בתא"ק (מחוזי ת"א) המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (28.12.11); לקיומן של דעות בערכאות השונות ר' גם החלטה ברע"א 8573/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח  לאומי (20.1.10), כב' השופט רובינשטיין; לא אותר במאגרים המשפטיים פסק דין לגופו של ענין שניתן באותו מקרה). 33. גם לפי הגישה ה"מקלה" עם חברות הביטוח בכל הנוגע להתערבות בריבית הסכמית, הרי שהתערבות על דרך הפחתה תעשה במקרים חריגים ונדירים. המקרה הנוכחי אינו אחד מהם. 34. הנסיון למצוא בקעים וסתירות במהימנות גרסה של נפגע, אפשרי במקרים רבים ואין יחודיות במקרה שלפני המצדיקה חריגה מהתמריץ שמצאו הצדדים להסכם לקבוע לעצמם לשם תשלום מיידי (אשר כנגדו מצא המל"ל מצידו לוותר על יתרונות אחרים). אין לפני ראיות חיצוניות (ולו דו"ח חוקר) שיצביעו על כך שהנפגע נפגע בנסיבות שונות מהנטען על ידו ומאשר הוכר על ידי המל"ל (מבלי לקבוע כי קיומן של ראיות כאלה היה מביא את המקרה לכדי נסיבות המצדיקות הפחתה של הריבית ההסכמית). 35. גם הטיעון הנוגע לכך שהדרישה המקורית לא חישבה את הסכומים הנתבעים בענין הנכות הכללית לפי שקלול מתמטי, אינו מצדיק במקרה דנן אי חיוב בריבית ההסכמית, כאשר הנתבעות לא מצאו לנכון לשלם למל"ל חלק כלשהוא מדרישתו וברי כי סרובן לעשות כן לא נבע מדרך תחשיב מסוימת אלא מעמדתן הכללית. יוער כי המל"ל עצמו מצא לנכון להקטין את הסכום המתבקש בענין הנכות הכללית ולהקטין את סכום התביעה עוד לפני שהחל הדיון בתיק. עוד יוער כי מכתבי הדרישה של המל"ל נשלחו עוד קודם למתן פסק הדין ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.11) בו נדרש בית המשפט העליון לקונקרטיזציה של חישוב היחס בין הנכויות אשר התחייבה לאחר ההלכה העקרונית בענין פרלה עמר (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)) והמחלוקת בערכאות הדיוניות. 36. לא ראיתי גם בשאר הטענות משום הצדקה להפחית או לאיין את הריבית ההסכמית. בענין מועד הגשת התביעה ניתן להעיר, בין השאר, כי מועד זה הושפע ככל הנראה גם מאי נכונות הנתבעות להסכים שלא להעלות טענת התיישנות, כי הנתבעות ידעו זה מכבר על כוונת המל"ל להגיש תביעה, וכי מכתב הדרישה, שהוא הרלוונטי לענין תחילת מרוץ הריבית ההסכמית, נשלח זמן ממשי קודם לכך. הערה וסיכום 37. לא מצאתי בראיות ובטעונים האחרים, אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (16.8.11); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (26.5.11); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה טענת הנתבעות בענין סתירות לכאוריות לגבי מועד תחילת הכאבים (בנוסף לאמור בענין מועד הפנייה לטיפול רפואי(; טענותיהן הנוספות על סתירות לכאוריות בין גרסאות במסמכים (כמו לגבי חבלת מעיכה) ועל מחיקות כאלה ואחרות או העובדה שהנפגע הצביע בפני רושם טופס מסוים על טעות אחת אך לא על אחרת; ועוד. 38. לאור האמור ומכלול החומר בתיק, התביעה מתקבלת. הנתבעות מחוייבות כלפי התובע במלוא הסכום הנזכר בסיכומי התובע ולא נסתר לגופו (134,903 ₪). נראה שסכום זה כבר כולל את הריבית ההסכמית עד למועד התחשיב ומכאן שהוא ישא ריבית זו ממועד הגשת סיכומי המל"ל (24.4.12) ועד לתשלום בפועל. כן ישאו הנתבעות בשכר עדותו של הנפגע כפי שנפסק במהלך הדיון ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. בקביעת שכר הטרחה נתתי דעתי בין השאר, גם להערות שנזכרו במסגרת פסק הדין וגם לעובדה שסיכומי התשובה מטעם התובע אינם עומדים במגבלות לגבי היקף הסיכומים (על דרך צמצום במחצית של הרווח בין השורות) וזאת ללא שהתבקש (קל וחומר - ניתן) היתר. פוליסהתביעת שיבובחברת ביטוחביטוח לאומי