הנתבעת אינה חולקת על נסיבות התאונה אלא שלשיטתה, היא כלל לא היתה מעורבת בתאונה - היא לא נהגה בכלי הרכב בעת התאונה ולא היתה הבעלים ו/או המחזיקה של כלי הרכב במועד התאונה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכחשת מעורבות בתאונה: 1. עסקינן בתביעה בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לכלי רכב התובעת, הנושא מספר רישוי 9674466 (להלן "כלי הרכב"), לטענתה, בתאונה מיום 22/10/10 (להלן "התאונה"). 2. התאונה התרחשה לאחר שכלי הרכב היה מעורב בתאונה קודמת, כפי שתארה הנהגת בכלי הרכב בעת התאונה, הגברת גלינה שוידקי (להלן "הנהגת") בתצהירה (הוגש וסומן ת/1): "בתאריך 22/10/10, בשעה 16:00 או בסמוך לכך, עת שנהגתי ברכב התובעת ליד קניון חיפה, רכב שלפניי בלם בפתאומיות והתנגשתי ברכב שלפניי כמו כן, רכב מ.ר 6598029 (להלן: "הרכב הנתבע") שנסע מאחורי לא שמר מרחק והתנגש ברכב התובעת מאחור...". 3. הנתבעת אינה חולקת על נסיבות התאונה אלא שלשיטתה, היא כלל לא היתה מעורבת בתאונה - היא לא נהגה בכלי הרכב בעת התאונה ולא היתה הבעלים ו/או המחזיקה של כלי הרכב במועד התאונה. וייאמר מיד - לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שלפניי מצאתי כי דין טענת הנתבעת להידחות. 4. הנהגת סיפקה תאור כללי של הנהגת בכלי הרכב שפגע בה - אישה בגיל 20 עד 30 שנה, צבע שיער שחור חלק עד הכתפיים התואם את הנתבעת. ברם, הנהגת, ברוב הגינותה, הודתה כי אין היא יכולה לזהות את הנתבעת, אשר נכחה באולם, מאחר ובעת האירוע היתה נסערת ביותר ודאגה לבתה הקטינה אשר נשארה בכלי הרכב, כעדותה (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורה 26 עד עמוד 3 לפרוטוקול שורה 9): "ש. ראית את הגברת שיושבת פה (מצביע על הנתבעת)? ת. אני לא זוכרת. אני לא יכולה לזהות את הפנים. ש. האם הרכב שפגע בך מאחורה, נהג בו גבר או אישה? ת. אישה. ש. האישה היתה מבוגרת? ת. בעיני היא היתה בין 20 ל-30, כמיטב זכרוני. צבע השיער שלה היה שחור, חלק ואורך עד לכתפיים. ש. היה איתה עוד מישהו ברכב? ת. כשהסתכלתי על הרכב הייתי מאוד נסערת בגלל בתי הקטנה. ראיתי שתי נשים ברכב. ש. אותה גברת שפגעה בך נראית בעיניך כאישה נשואה? ת. קשה לי לענות. ש. דיברת איתה? ת. לא זוכרת. זה קרה לפני שנתיים, הייתי מאוד נסערת, בתי התינוקת היתה איתי, הרגשתי ריח שרוף והכרית נפתחה. ש. אם היית רואה את הגברת יושבת כאן, בוודאי היית מזהה אותה? ת. לא בוודאי כי עברו שנתיים והייתי נסערת". המדובר בפגיעה מאחור בכלי הרכב לאחר שכלי הרכב נפגע במוקד החזיתי בתאונת שרשרת שאירעה דקות ספורות קודם לכן. התרחשות זו של שתי תאונות בזו אחר זו תומכת בתיאור שניתן על ידי הנהגת בדבר תחושותיה וסערת הרגשות בהן היתה נתונה, כאשר כל מעייניה נתונים לבתה התינוקת שנותרה בכלי הרכב. זאת ועוד. הנהגת הרשימה בנסיונה לדייק בעובדות וליתן אך ורק תשובות הזכורות לה היטב ולא מעבר לכך. כך גם למשל כשהודתה שהיא אינה זוכרת את צבע כלי הרכב הפוגע (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 11-12). יחד עם זאת, הנהגת הדגישה כי רשמה את הפרטים של כלי הרכב המעורבים בטופס שהיה בכלי הרכב (הגם שהטופס לא הוצג לפניי - ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 20-25): "ש. כמה רכבים היו מעורבים בתאונה? ת. 4. ש. החלפת פרטים עם השאר? ת. כן. זה רכב שכור ויש טופס ברכב ולפי מיטב זכרוני מילאתי את הטפסים. ש. רשמת את שמות הנהגים בתאונה? ת. אני לא זוכרת, צריך לבדוק את הטופס ואם מצויין שם שמות אז כן". ובהמשך (ראה: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 22-25): "... אני התנגשתי ברכב שלפניי, עמדתי לצאת ואז פגע בי הרכב. כשיצאתי הדבר הראשון זה שרצתי לבתי. אני לא זוכרת שדיברתי עם הנהגת מאחור, אך מילאתי פרטים, איני זוכרת אם מילאתי שמות. זה היה לפני שנתיים, לא זוכרת, זה נמחק מזכרוני. היו לי פרטים מסויימים כי מילאתי את הטופס". 5. ביום 24/4/12 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. הנתבעת אף התייצבה לישיבת ההוכחות. ברם, משנשאלה האם החתימה על גבי התצהיר (נ/1) היא חתימתה השיבה תחילה כי זו אינה חתימתה. עו"ד מטאנס - אשר התייצב לדיון אחר והתנדב לשמש כמתורגמן נוכח טענת הנתבעת כי השפה העברית אינה שגורה בפיה (טענה שאף היא הסתברה, למצער, כלא מדוייקת) בהעדר בקשה לזימון מתורגמן - עשה כמיטב יכולתו על מנת להסביר לנתבעת את הדברים. עו"ד מטאנס חזר ושאל את הנתבעת בצורות שונות האם זו חתימתה אם לאו בהצביעו על מקום החתימה. אך הנתבעת בשלה, בהשיבה כי אין זו חתימתה, תוך שכל העת היא מסתכלת לעברו של בא כוחה. כך גם הנתבעת אף לא הצליחה להשיב על שאלות פשוטות - האם האמור בתצהיר נכון אם לאו או אף האם התצהיר הוקרא לה בטרם חתימתה עליו אם לאו. התנהלות, חריגה יש לאמר, זו באה לידי ביטוי בפרוטוקול. כך למשל (ראה: עמוד 5 לפרוטוקול שורה 17 עד עמוד 6 לפרוטוקול שורה 13): "ב"כ התובעת: אני שמעתי שהעדה אומרת לא ואחר כך היתה התערבות חברי, את המילה לא אני עדיין מזהה בשפה הערבית. עו"ד מטאנס: פעם ראשונה לא שמעתי. חזרתי ושאלתי הנתבעת האם היא חתומה על זה והיא אומרת לא. אני שואל בפעם השלישית ומצביע לה עם האצבע שלי על החתימה. הנתבעת: אני לא מבינה מה שואלים (מסתכלת לבא כוחה). לאחר שהוסבר לי - בפני העורך דין שלי חתמתי. הערה: למרות שעו"ד מטאנס עושה כמיטב יכולתו על מנת לשאול העדה האם היא חתומה על התצהיר אם לאו לא מתקבלת תשובה מעבר למה שנאמר. עו"ד מטאנס: שבס [הטעות במקור - ב.ש.] ושואל את העדה האם זו חתימתך או לא. העדה: מסתכלת שוב על החתימה וזו החתימה שלי. לא יודעת מתי בפעם האחרונה הקריאו לי את התצהיר. לא יודעת האם הקריאו לי בכלל את התצהיר. לשאלת בית המשפט: האם נכון כל מה שאמור בתצהיר. העדה עונה: הוא התלונן עלי או אני התלוננתי עליו אני לא יודעת. העדה שואלת את עו"ד מטאנס". מטעם זה אף הופסק בשלב זה הדיון. גם בחקירתה הנגדית, לאחר מכן, פעמים אישרה הנתבעת בלהט את חתימתה ולפתע הכחישה את החתימה; לעיתים ידעה מה אמור בתצהיר ואישרה אותו ולעיתים לא. כך למשל (ראה: עמוד 6 לפרוטוקול שורה 29 עד עמוד 7 לפרוטוקול שורה 9): "ש. את יודעת מה רשום בתצהיר? ת. לא (העדה משיבה עוד לפני התרגום). ש. אם את תצטרכי לקרוא את התצהיר את יודעת לענות על מה שכתוב בו? ת. לא איני יודעת. ש. החתימה על התצהיר היא שלך? ת. אני לא יודעת מה לענות כי הם זיפו את החתימה שלי כאשר רצו להעביר את הרכב על שמי. ש. גם בתצהיר זיפו את חתימתך? ת. תקריאו לי מה כתוב פה איני יודעת מה כתוב בהם. עו"ד מטאנס: מתרגם לעדה את האמור בתצהיר בתמצית. ת. לאחר התרגום - נכון שאני לא הייתי בתאונה, לא יודעת כלום על התאונה ולא נהגתי בעת התאונה". (וראה גם: עמוד 7 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 8 לפרוטוקול שורה 1). די בהתנהלות זו כדי להבהיר שאין ליתן כל אמון בעדות הנתבעת, אשר שינתה את גרסתה חדשות לבקרים, בניסיון מובהק להתנער מכל אחריות. 6. זאת ועוד. בחינת תצהיר הנתבעת (נ/1) לגופו, אשר לפי אחת מגרסאותיה משקף נאמנה את שמסרה לעורך דינה ("ש. החתימה על התצהיר שלך? כן. העורך דין שלי כתב את הגרסה שלי" - עמוד 7 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 8 לפרוטוקול שורה 1) מעלה כדלקמן: 6.1 בתצהיר מתייחסת הנתבעת למכתב מיום 15/2/11 (נספח ג' לתצהיר הנהגת - להלן "המסמך"), הנחזה להיות חתום על ידה ומצויינים בו כל פרטיה, לפיו היא הבעלים החוקיים של הרכב הפוגע החל מיום 26/9/10 עת רכשה אותו והיא היתה הנהגת בעת התאונה. עוד מופיע על גבי מסמך זה צילום תעודת הזהות של הנתבעת. לטענת הנתבעת המדובר במסמך מזוייף (ראה סעיפים 9-14 לתצהירה - נ/1): "9. הריני להצהיר כי המסמך מזוייף, תוכנו לא נכון וכן אני לא הודאתי מעולם בבעלותי על הרכב או בעובדה כי נהגתי ברכב במועד התאונה מאחר ואני לא נהגתי ברכב ולא הייתי מעורבת בתאונה כלל וכלל. 10. הריני להצהיר כי לאחר שאבא שלי וחיד חג'אזי רכש את הרכב, הגיע אלי לביתי בעל המגרש ביחד עם אחיו עוה"ה והם החתימו אותי על מסמך לצורך העברת בעלות ברכב. אני חתמתי על המסמך ולא קראתי אותו. הרכב נרשם על שמי מאחר ואבא שלי מסובך בחובות. 11. אני מאמינה כי ידו של בעל המגרש אשר ממנו נרכש הרכב במעשה הרמייה וההונאה לפיו נערך מסמך שתוכנו לא נכון על מנת לסבך אותי בתאונה או בחוב שאין לי שום קשר אליה. 12. הריני להצהיר כי בעל המגרש לקח את תעודת הזהות שלי וכן הוא השיב לי אותה כעבור מספר חודשים וזאת לאחר שנאלצתי לנסוע לכפר עראבה שלוש פעמים לצורך השבת תעודת הזהות. 13. הריני להצהיר כי המסמך מיום 15.2.2011 אשר כביכול חתום על ידי הינו מסמך מזוייף ואני מתנגדת להגשתו בבית המשפט. 14. הריני להצהיר כי אני לא שולטת בשפה העברית. אני לא יודעת לקרוא ולכתוב את השפה העברית. אני נתתי אימון בבעל המגרש ובאחיו ואני חתמתי על המסמך מתוך אמונה כי המסמך נדרש לצורך העברת בעלות ברכב ולא לכל צורך אחר" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. 6.2 הנתבעת מודה, אם כן, כי חתמה על המסמך מיום 15/2/11 אלא שלשיטתה מסמך זה הוצא ממנה במרמה ותוכן המסמך, להבדיל מהחתימתה עליו, מזוייף. גרסה זו מתיישבת גם עם העובדה שלמחרת, ביום 16/2/11, הועברה הבעלות בכלי הרכב הפוגע על שמה. מכאן, הנתבעת חתומה גם חתומה על המסמך מיום 15/2/11 הכולל הודאה מפורשת כי היא היתה הבעלים החוקיים של כלי הרכב הפוגע במועד התאונה; וחשוב מכך - כי היא היתה הנהגת בעת התאונה. עוד הודתה הנתבעת כי תעודת הזהות שצילומה מופיע על גבי מסמך זה היא שלה. 6.3 לאור הודאת הנתבעת כי היא חתומה על המסמך מיום 15/2/11 - יש לקבלו כראייה ושומה היה על הנתבעת להוכיח את טענת הגנתה, לפיה המסמך הוצא ממנה במרמה מאחר וסברה כי היא חותמת על מסמכים להעברת כלי הרכב הפוגע על שמה. כך או כך, די בראיות שלפני על מנת להעביר את הנטל המשני של הבאת הראיות אל כתפי הנתבעת (והשווה: ה"פ (חיפה) 282-07 קדוש נ' זר, (2009); ע"א 2041/05, מחקשווילי נ' מיכקשווילי (2007), י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי תש"ע-2009, עמוד 1759) וזאת אף בלא שאדרש לסוגיה אם המדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" (והשווה: ע"א 642/61, טפר נ' מרלה, פ"ד ט"ז (2) 1000; ע"א 530/89, בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116; ת.א. (ת"א) 1952/05, פואד נ' ריגלר (2009), על האסמכתאות המצוינות בו; ת.א. (חיפה) 426/02, בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, (2006); רע"א 3592/01, עזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בנין (1998) בע"מ, פ"ד נה(5) 193); ת.א. (מרכז) 660-01-08, וינרב נ' נחלים מושב עובדים של הפועל המזרחי (2009); ת.א. (ת"א) 1193/07, ברקוביץ נ' שטראוס (2010)). 6.4 לא נעלם מעיני כי בעדותה לפניי הכחישה הנתבעת את חתימתה על המסמך, תוך סתירה נוספת של האמור בתצהירה (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 31-32), אך למרבה הצער, עדותה, על שלל גרסאותיה, לא עוררה אמון. כך למשל הנתבעת הוסיפה וטענה לפתע כי היא לא חתמה על אף מסמך (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 10-27): "ש. כשהעבירו את המסמך רשמת שלא קראת (סעיף 10 לתצהיר) יש מסמך כזה (מסמך מכירה)? ת. אין לי לקחו את תעודת הזהות והלכו. אני לא הייתי הם היו עם אבא שלי ואני לא הייתי. ש. אני מראה לך את פבר' 2011 יכול להיות שזה המסמך? ת. לא. ש. כשאמרת שהיית איתם אז איך חתמת על המסמך? ת. אני לא חתמתי על אף מסמך. ש. את יודעת מי רשם את המסמך הזה פבר' 2011? ת. לא יודעת. ... ש. לטענת [צ"ל לטענתך - ב.ש.] מישהו זייף המסמך, מי זייף המסמך מפבר' 2011? ת. מי כתב את המסמך. ש. מאיפה יש לו את תעודת הזהות שלך? ת. היא היתה אצלם כמה חודשים (העדה עונה בשפה הערבית עוד בטרם התרגום)" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. 6.5 יתירה מכך. מתחוור כי לא בכדי הכחישה הנתבעת גם את חתימתה על התצהיר. שתי החתימות על גבי התצהיר ועל גבי המסמך מיום 15/2/11 נחזות להיות חתימה זהה כפי שניתן לראות אף בלא להיזקק לשירותיו של מומחה לזיהוי כתב יד. (ראה: ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח הורוביץ ז"ל, (2011); ע"א 1986/92, ע"א 2527/92, מדינת ישראל נ' אבו סאלח,פ"ד נ(1) 499; ת.א. (חיפה) 791/04, עבוד נ' בדארנה (2009), על האסמכתאות המצוינות דשם; והשווה: ה"פ (חיפה) 282/07, קדוש נ' זר (2009)). מה גם שהנתבעת אף לא מכחישה את הדימיון בין שתי החתימות (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורה 20). 7. הנתבעת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה. 7.1 הנתבעת טענה אמנם בחקירתה הנגדית כי אביה לקח את תעודת הזהות ורצה להעביר את כלי הרכב על שמה ותעודת הזהות נשארה 'אצלם' 3 חודשים. אך הנתבעת לא ידעה להגיד מתי הדבר התרחש ומדוע זה לא דאגה שתעודת הזהות תוחזר לידה. כך גם הנתבעת טענה שהיא פנתה 'אליהם' כ-4 חודשים אחרי התאונה ובאותה נשימה טענה כי אינה יודעת מתי היתה התאונה ומה זהות אותם גורמים עלומים באשר אביה טיפל בכך (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 11-13): "ת. הרכב הזה היה של אבי הוא לקח לי את תעודת זהות ורצה להעביר את הרכב על שמי ותעודת הזהות נשארה אצלם 3 חודשים. אחרי התאונה בכ-4 חודשים כשהתחלתי לקבל מסמכים שעשיתי תאונה. אני לא יודעת מתי היתה התאונה" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. כך גם לפי גרסה אחרת היא נתנה את תעודת הזהות לגורמים שהיא כלל לא מכירה ולא לאביה (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 20-25): "ש. את הבאת את תעודת הזהות שלך למי? ת. אני לא נתתי את תעודת הזהות, הם באו אלי הביתה ולקחו את התעודה ופניתי אליהם וביקשתי אותה ונאמר לי שהתעודה אבדה. אחר כך החזירו לי אותה ואמרו לי שמצאו אותה. ש. מתי לקחו לך את תעודת הזהות? ת. כשהביאו את הרכב. איני יודעת תאריך". (וראה גם: סעיף 12 לתצהירה - הוצג וסומן נ/1). 7.2 זאת ועוד. הנתבעת לא ידעה לציין מתי כלי הרכב הועבר על שמה במשרד הרישוי אך בד בבד טענה כי בשלב הזה כלי הרכב היה אצל אביה מזה חודש (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 13-19). באותה נשימה נטען על ידי הנתבעת כי היא נתנה את תעודת הזהות לאותם גורמים עלומים כשהם הביאו את כלי הרכב (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 24-27) וגם מועד זה אינו זכור לה (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 28-29). 7.3 מעבר לסתירות המהותיות, הרי שאף אחת מהגרסאות אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון. ויובהר - אם הנתבעת נתנה את תעודת הזהות לאביה על מנת שיעביר בעלות בכלי הרכב הפוגע יש להניח כי אביה החזיר לה את תעודת הזהות בסמוך לאחר מכן. מכל מקום, אין כל סיבה שהנתבעת תפנה לאותם גורמים עלומים, שבאותה נשימה היא טוענת כי אינה מכירה אותם, בבקשה להחזיר לה את תעודת הזהות ולא תפנה לאביה, אשר לשיטתה הוא רוכש האמיתי של כלי הרכב ומי שטיפל בכל הקשור בכך, על מנת שיסדיר זאת. כך גם אין כל היגיון לגרסה לפיה הנתבעת נתנה את תעודת הזהות לגורמים מסוימים, יהיה זה בעל מגרש המכוניות או כל גורם אחר אשר לשיטתה היא אינה מכירה (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 21-22): "ש. למי נתת את תעודת הזהות שלך? ת. לבעל המגרש לאדם שאיני מכירה אותו" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. אדם לא נותן את תעודת הזהות שלו לאנשים שהוא אינו מכיר ואינו יודע לנקוב אף בשמם ושוכח לדרוש את השבתה משך חודשים ועד לאחר שהוא מקבל דרישת חיוב בגין תאונה, אלא אם יש לנתבעת או למי מטעמה מערכת יחסים מיוחדת עם אותם גורמים. מכאן, או שהנתבעת מכירה היטב את בעלי המגרש ומסיבותיה היא בחרה שלא לתבעם ולא לזמנם לעדות או שאין לגרסה זו כל בסיס. 7.4 יתירה מכך. הנתבעת טוענת שהיא חתמה על מסמך מיום 15/2/11 לצורך העברת בעלות בכלי הרכב הפוגע. מסמך רכישת הרכב או כל מסמך אחר לא הוצג לפניי וכשל זה יפעל לחובת הנתבעת. מעבר לכך, כאמור, הנתבעת טענה בחקירתה הנגדית כי היא לא חתמה על שום מסמך (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 15-16): "ש. כשאמרת שהיית איתם אז איך חתמת על המסמך? ת. אני לא חתמתי על אף מסמך". לא רק שהמדובר בסתירה נוספת בין האמור בתצהיר עליו הנתבעת חתמה או לא חתמה, לאחר שקראה או לא קראה אותו או שהקריאו או לא הקריאו לה והיא יודעת או לא את תוכנו; אלא שגם אם הייתי מקבלת את גרסתה זו (ולא היא) לפיה לא חתמה על שום מסמך, לא נהיר הכיצד ניתן היה לזייף את חתימתה ועוד בדייקנות כזו. 7.5 כך או כך, כל טענה, אם וככל שעומדת לנתבעת, בגין תרמית צריכה להיות מופנית כלפי אביה ו/או בעל המגרש ו/או אחיו ו/או המוכר. הנתבעת בחרה כאמור, מטעמיה היא, שלא לתבעם ואף לא לזמנם לעדות בלא שניתן כל טעם לכך וכשל זה יפעל לחובתה. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מ"י נ' אגבאריה מוסטפא (2006); ה"פ (תל אביב) 125/08, ססבון נ' סולומון (2011); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865). 7.6 לא זו אף זו. בידי הנתבעת נמצא אישור רישום שינוי בעלות ברכב מיום 16/2/11 (צורף לתצהירה - נ/1). אם וככל שאביה טיפל בהעברת הבעלות ו/או אותם גורמים עלומים טיפלו בהעברת בעלות, הכיצד אישור זה מצוי בידה?! וחשוב מכך - עיון באישור מעלה כי העברת הבעלות מצד הרוכשת (הנתבעת) לא בוצעה לפי יפוי כוח. נהפוך הוא. רק העברה מצד המוכר (חוסין סל) בוצע לפי יפוי כוח. די בכך כדי למוטט את כל הגרסה בדבר מסירת תעודת זהות למאן דהוא לצורך העברת בעלות. ודוק: בסופו של יום הנתבעת כן נזכרה מה שם המוכר (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 28-29): "ש. מי זה הם? ת. בעלי מגרש הרכב. אולי קוראים להם סלאח". 7.7 כך גם הנתבעת טוענת כי אביה השתמש בכלי הרכב הפוגע ורשם אותו על שמה מחמת נושיו ובאותה נשימה כי אין לה קשר איתו (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 14-15): "ש. לפני שהרכב עבר על השם שלך הוא היה שייך לאביך? ת. לא. לאבא שלי יש בעיות לכן שם את הרכב על שמי". לעומת (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 1-2): "ש. אבא שלך פה להעיד? ת. אני לא מדברת עם ההורים שלי. עשיתי טובה לאבא והוא החרים [צ"ל החריב - ב.ש.] את ביתי". 7.8 מה גם שהגרסה לפיה אביה של הנתבעת השתמש בכלי הרכב כחודש לפני שכלי הרכב הועבר על שמה אינה מתיישבת עם הטענה כי רק בשלב זה נדרשה הנתבעת ליתן את תעודת הזהות שלה. מנגד, הודאה זו בדבר שימוש ברכב בטרם העברת הבעלות ברשות הרישוי מתיישבת עם העובדה שמיד לאחר שנשלחה למוכר דרישה בגין נזקי התאונה פנה הלה לנתבעת בדרישה כי תעביר את הבעלות בכלי הרכב על שמה ותודה באחריותה. מטעם זה גם טרח בעל המגרש, כפי שהודתה הנתבעת, להגיע עד לביתה של הנתבעת (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורה 21): "ת. אני לא נתתי את תעודת הזהות, הם באו אלי הביתה ולקחו את התעודה...". (וראה גם: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 24-27): "ת. אני לא יודעת כלום אני לא קניתי. אבא שלי אמר לי לתת את תעודת הזהות לאיש כדי שירשום את הרכב על שמי כי יש לו בעיות. ש. באיזה יום נלקחה ממך תעודת הזהות? ת. איני יודעת". סמיכות המועדים: מועד המסמך (15/2/11) ומועד העברת הבעלות (16/2/12) אף הם תומכים בכך. 7.9 לעניין זה יש לזכור כי עצם העובדה שהבעלות בכלי הרכב הפוגע הועברה במשרד רישוי אך ביום 16/2/11 אין בה כדי לשלול את האפשרות כי הנתבעת היתה הבעלים והמחזיקה של כלי הרכב הפוגע עוד קודם לכן, לרבות במועד התאונה באשר למרשם ברשות הרישוי מעמד דקלרטיבי גרידא ולא קונסטיטוטיבי (ראה: ה"פ (חיפה) 308/02, אלחג' נ' החסוי משה בן הרואה (2003); רע"א 5379/95, "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4), 464; בש"א (י-ם) 1554/08, עו"ד מולכו נ' יונה (2009)). הדברים אמורים במיוחד מקום בו מודה הנתבעת, כאמור, כי כלי הרכב היה ברשותה עוד בטרם נרשם כלי הרכב על שמה ברשות הרישוי (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 14-19): "ש. לפני שהרכב עבר על השם שלך הוא היה שייך לאביך? ת. לא. לאבא שלי יש בעיות לכן שם את הרכב על שמי. ש. הוא נהג ברכב לפני ששם על שמך? ת. כן הרכב היה אצלו. ש. כמה זמן הרכב היה אצלו? ת. פחות מחודש". (וראה גם בעמוד 7 לפרוטוקול שורה 27). 8. זאת ועוד. הודאת הנתבעת כי כלי הרכב היה ברשותה עוד בטרם רישומו על שמה ברשות הרישוי אף מהווה חיזוק נוסף לגרסת התובעת כי הנתבעת היא שנהגה בכלי הרכב בעת התאונה. הנתבעת, הערה לכך, טענה בשלב זה כלי הרכב הפוגע היה אצל אביה, ולא אצלה והיא לא נהגה בו. ברם, גם לעניין זה הציגה הנתבעת, לפחות שלוש גרסאות. לפניי טענה כי היא נהגה בכלי הרכב הפוגע פעם אחת (ראה: עמוד 8 לפרוטוקול שורות 28-30): "ש. את נהגת על הרכב הזה בשלב מסוים? ת. פעם אחת נהגת ברכב כשאמי לא היתה בריאה בתוך הכפר נהגתי זה היה בשנה שעברה בערך בחודש אוקטובר". בעוד בתצהיר נטען שהיא נהגה בכלי הרכב רק בעיר טמרה (ראה: סעיף 5 לתצהירה) ובאותה נשימה נטען כי היא נאלצה לנסוע לכפר ערבה שלוש פעמים לצורך השבת תעודת הזהות. מכאן, לכל הפחות שלוש פעמים יצאה הנתבעת את העיר טמרה. כך או כך, גם טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת אשר בחרה שלא לזמן לעדות את אביה. חיזוק נוסף לגרסת התובעת, יש למצוא בהודאת הנתבעת כי לכלי הרכב הפוגע היתה פגיעה במוקד חזיתי (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 3-5): "ש. לפני שקיבלת הרכב אליך בדקת שהוא עבר תאונה? ת. ראו שיש פגיעה ברכב אבל לא התעניינתי כי זה לא רכב שלי. הפגיעה היתה מקדימה, הצבע היה שונה". הנתבעת לא הציגה את הסכם המכירה או בדיקת כלי הרכב הפוגע, אשר יכלו להוכיח בנקל את מועד העסקה ו/או מצב כלי הרכב הפוגע עובר לרכישתו על ידה ומחדל זה יפעל אף הוא לחובתה. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת היתה הנהגת ברכב הפוגע בעת התאונה והיא האחראית להתרחשותה. 9. סוגיית הנזק 9.1 התובעת צרפה חוות דעת שמאי מטעמה בעוד הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות דעת נגדית. תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות") מורה כדלקמן: "ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר". אין מחלוקת כי לא ניתנה לתובעת דרישה נפרדת טרם ישיבת ההוכחות. אמנם בסעיף 10 לכתב ההגנה נאמר: "עורך חוות הדעת נדרש להתייצב לבית המשפט לחקירה על חוות דעתו". ברם, אין בכך די. הרציונאל מאחורי תקנה 130א לתקנות מחייב מתן הודעה נפרדת בסמוך למועד ההוכחות על מנת שהצדדים כמו גם בית המשפט יוכלו להערך בהתאמה הן מבחינת זימון העדים והן מבחינת הזמן שמוקצב לישיבה. תכלית זו אינה מתקיימת אם וככל שנסתפק בטענה כללית במסגרת כתב ההגנה. לתוצאה זהה נגיע מכוח חובת תום הלב בה מצווה כל צד בנוקטו בהליכים משפטיים (השווה: ע"א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (2006); בר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד אלברט בן פורת, פ"ד נט(3), 919; ת.א. (ירושלים) 673/90, טוויט נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (1991); רע"א 8285/07, פרפרה נ' גולדו (2008); ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א (חיפה) 4720-07, מיקולינסקי נ' יגאל ידין (2009)); ת.א. 1376/98, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2007)). גם מטעם זה שומה היה על הנתבעת להודיע לב"כ התובעת על עמידתה על חקירת המומחה עם זימון הצדדים לישיבת הוכחות ביום 29/5/12. 9.2 בנסיבות אלה יש לראות את הנתבעת כמי שויתרה על חקירת השמאי ומשכך, חוות דעתו לא נסתרה. חוות הדעת מתייחסת לשתי הפגיעות: מוקד חזית שנפגע בתאונה הראשונה שהתרחשה, כאמור, בטרם התאונה נשוא התביעה ומוקד אחורי שנפגע בתאונה דנן. בעוד עלות תיקון מוקד חזית היא בסך של 31,321.21 ₪; עלות תיקון מוקד אחורי היא בסך של 18,343.24 ₪ ובסה"כ עלות התיקונים עומדת על סך של 49,664.47 ₪ (ללא מע"מ) בעוד שווי כלי הרכב עומד על סך של 60,051 ₪. בהתאמה, כלי הרכב הוכרז כאובדן כללי. בהתאם לחוות הדעת: אם כלי הרכב לא היה נפגע במוקד האחורי הרי שהיה מדובר באובדן להלכה בלבד ושווי השרידים לשיקום היה בשיעור של 50% בעוד עקב התאונה השנייה הוכרז כלי הרכב כאובדן כללי ושווי השרידים הוא רק בשיעור של 10%. בהתאמה, יש לחייב את הנתבעת בסך של 24,025 ₪ (לא כולל מע"מ) המהווה את ההפרש בין שווי שרידים כאובדן להלכה (50% = 30,025 ₪) לבין שווי השרידים לפירוק (10% = 6,000 ₪). כאמור, חוות הדעת לא נסתרה ואין לפניי כל נתון המעיד כי נפלה שגגה בנתונים אלה. 9.3 מעבר לכך. לטענת הנתבעת, הנזק במוקד האחורי מהווה 25% מסכום הנזק הכולל ועל כן, יש לחייבה לכל היותר ב-25% משווי כלי הרכב בסך של 30,000 ₪. אחת משתיים: אם הנתבעת מבקשת להתייחס לנזק במוקד האחורי לעומת הנזק הכולל ולגזור אותו משווי כלי הרכב, הרי שהמדובר בנזק בסך של 22,176.83 ₪. ויובהר - למרות האמור בסיכומי ב"כ הנתבעת שווי כלי הרכב על פי חוות הדעת היחידה שלפניי (אליה מתייחס ב"כ הנתבעת בסיכומיו - ראה עמוד 12 לפרוטוקול שורות 5-8) הוא 60,051 ₪ (ולא 30,025 ₪) וכך גם היחס בין הנזק למוקד האחורי לבין הנזק הכולל הוא בשיעור של 36.93% (=49,664.47 ₪/18,343.24 ₪) ולא 25%. אם הנתבעת מבקשת להתייחס לשווי כלי הרכב לאחר התאונה הראשונה, קרי: 30,025 ₪, הרי ששווי הנזק במוקד האחורי (18,343.24 ₪) מהווה 61.09% ומכאן, המדובר באובדן כללי ועל הנתבעת לפצות את התובעת בשווי כלי הרכב, בניכוי 10% שרידים (3,002.5 ₪), קרי: בסך של 27,022.5 ₪. צא ולמד. טענת הנתבעת אך מחזקת את גובה הנזק שנגרם לכלי הרכב עקב התאונה כמפורט בחוות הדעת. 9.4 משכך, אני קובעת כי הנזק שנגרם לכלי הרכב עומד על סך של 24,025 ₪ (לא כולל מע"מ). 9.5 שכר טרחת שמאי (500 ₪ לא כולל מע"מ) - הנתבעת לא טענה לעניין זה בסיכומיה ועל כן יש לראותה כמי שזנחה טענה בעניין דא (ולעניין זניחת טענות בסיכומים ראה: ע"א 401/66, מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 244/87, קוש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15; ע"א 447/92, רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2) 102; ע"א 8168/03, ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (2009); ת.א. (מרכז) 13427-02-10, אוטוליין בע"מ נ' יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (2012)). מעבר לכך, בשים לב לגובה הסכום, הגם שלא הומצאה חשבונית מס, יש לראותו כסביר בנסיבות. 9.6 לפיכך, הנזק עומד על סך קרן של 24,525 ₪. 10. סוף דבר: 10.1 התביעה מתקבלת. 10.2 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 24,525 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 22/10/10 ועד מועד התשלום המלא בפועל. 10.3 כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. 10.4 עוד אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את האגרה ששולמה על ידה ושכר העדה בו נשאה (500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם האגרה ועד למועד השבתם בפועל לתובעת. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. הכחשת תאונהתאונת דרכיםנזקי רכוש