מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נכד של דייר מוגן: בפני תביעה לפינוי וסילוק יד. רקע 1. התובעת הינה עמותה רשומה ובעלת זכויות הבעלות בדירה ברח' אחילוף 22, יפו, הידועה כחלק מחלקה 21 בגוש 9017 (להלן: "הדירה"). המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה") שכרה את הדירה בשכירות מוגנת, וזאת מכח חוזה שכירות משנת 1981 (להלן: "חוזה השכירות"). המנוחה נפטרה ביום 13.1.10. הנתבע הינו נכדה של המנוחה וכיום הוא מחזיק בדירה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת זכאותו של הנתבע להחזיק בדירה. 2. יש לציין כי בתחילה הוגשה התביעה כנגד 8 נתבעים, הכוללים את עזבון המנוחה וילדיה (להלן: "ילדי המנוחה"). ילדי המנוחה הגישו כתב הגנה בו טענו, כי מי שמתגורר בדירה הוא הנתבע, נכדה של המנוחה. בדיון מיום 12.5.11, שנערך בפני כב' השופט הבכיר דן מור, ביקשו ילדי המנוחה לצרף את הנתבע כנתבע נוסף, והתובעת נתנה הסכמתה לכך. במקביל ביקשה התובעת פסק דין כנגד ילדי המנוחה וזאת לאור גרסתם כי אינם מתגוררים בדירה. בהחלטה מאותו דיון, קבע כב' השופט הבכיר דן מור כי :"היות וכל הנתבעים, כפי שהם היום, פרט לנתבעת 2, אינם טוענים לזכויות חזקה או דיירות במושכר הנדון, ניתן היה להיענות לבקשת התובעת ליתן פסק דין נגדם, ללא חיוב בהוצאות. ב"כ הנתבעים מבקש לשקול את עמדתו בעניין זה... על כן אני מתיר לב"כ הנתבעים ליתן תגובתו לבקשה, בכתב, תוך 10 ימים מהיום." (עמ' 2 לפרוטוקול). בהמשך החלטתו צירף כב' השופט הבכיר מור את הנתבע כנתבע 9. ב"כ הנתבעים לא מסר תגובתו, ועל כן ביום 2.6.11 ניתן ע"י כב' השופט הבכיר דן מור פסק דין, לפיו על הנתבעים 1 ו-3-8 לפנות את הדירה, כאשר הדיון יימשך כנגד הנתבעת 2 (בתה של המנוחה) והנתבע 9 (הנכד של המנוחה, הוא הנתבע). בדיון מיום 2.10.11 שנערך בפני, הודיע ב"כ הנתבעים כי הנתבעת 2 מוותרת על טענותיה ואינה מבקשת לקבל מעמד של דיירת מוגנת וכי מוסכם שיינתן נגדה פסק דין לפינוי. לאור האמור, נותר להכריע במחלוקת שבין התובעת לנתבע. תמצית טענות התובעת 3. התובעת הינה עמותה רשומה המנהלת את נכסיה לרווחת חברי הקהילה הנוצרית אורתודוכסית. לאחר פטירת המנוחה, פנתה התובעת לילדיה ויורשיה של המנוחה בדרישה להשבת החזקה בדירה אולם אלה לא הגיבו לפניותיה. הפלוגתא היחידה הדורשת הכרעה בענייננו היא שאלת זכאותו של הנתבע לדיירות מוגנת מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). התובעת טוענת, כי הנתבע לא עמד בנטל להוכחת תנאיו המצטברים של סעיף 20(ב) לחוק, וכי התנהלותו והתנהלות בני משפחתו מלמדת על חוסר תום ליבם בניסיון להקנות לעצמם זכויות בדירה. התובעת טוענת, כי הנתבע לא התגורר עם המנוחה חצי שנה טרם פטירתה, וכי הנתבע כלל לא טען שאין לו דירה אחרת לצורך מגוריו. בנוסף, טוענת התובעת, כי הראיות מוכיחות שיש לנתבע מקום מגורים חלופי בבית הוריו. אשר על כן, עותרת התובעת לסילוק ידו של הנתבע מהדירה ולהשבת החזקה בדירה לידיה. תמצית טענות הנתבע 4. הנתבע טוען, כי תביעה זו הינה נדבך נוסף בסכסוך הקיים בין ראשי התובעת לבין מר טלאל אבו מאנה, שהינו דודו של הנתבע, והכל בניסיון לרמוס את כבוד בני משפחת אבו מאנה בפני חברי הקהילה. הנתבע טוען כי הינו דייר מוגן בדירה מכוח סעיף 20(ב) לחוק. לטענת הנתבע, הוא התגורר עם המנוחה מאז שנת 2000 וטיפל בה גם כאשר מצבה התדרדר. בסיכומיו מציין הנתבע, כי כפי שעולה מאישור מיסוי מקרקעין (שצורף לסיכומים) אין ולא היו לו נכסים או דירות אחרות למגורים, זולת הדירה נשוא התביעה. הנתבע מוסיף, כי הימצאותו בבית הוריו ברח' הצרי 13 יפו (שנמצא סמוך לדירה) אינה שוללת את מגוריו בדירה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה. המסגרת הראייתית 5. מטעם התביעה העידו 2 עדים: עת/1 - מר נחמני ישי (להלן: "חוקר התובעת") עת/2 - מר פיטר חבש, יו"ר הנהלת התובעת (להלן: "מר חבש") יוער, כי תחילה הוגש מטעם התובעת תצהירו של מר גבריאל קדיס ז"ל, שהיה יו"ר הנהלת התובעת, (להלן: "מר קדיס ז"ל"), אולם עקב מותו של מר קדיס ז"ל הוחלף תצהירו בתצהיר של מר חבש. מטעם ההגנה העידו 4 עדים: ענ/1 - מר חאמד עבדל מגיד (להלן: "מר מגיד") ענ/2 - מר אנטון אבו מנה - הנתבע ענ/3 - מר אוסמה חנון (להלן: "מר חנון") ענ/4 - מר עבדול רחמן אבו שהאב (להלן: "מר אבו שהאב") בנוסף הוגש תצהירו של מר אבו שהאב בילל, אולם מאחר שלא התייצב להיחקר על תצהירו נקבע כי לא יינתן לתצהירו כל משקל ( החלטה מיום 16.10.12). דיון ומסקנות הכרעה 6. לאחר שבחנתי ביסודיות את החומר שבפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. המסגרת המשפטית - סעיף 20(ב) לחוק 7. אין חולק כי המנוחה היתה דיירת מוגנת מקורית בדירה. (ראה הסכמת באי כוח הצדדים בדיון מיום 2.10.11). על כן, מתמקד הדיון בסעיף 20 לחוק. סעיף 20 לחוק קובע כי: "20. דייר של דירה שנפטר (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים- קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם." נטל ההוכחה 8. "הטוען לזכות של דיירות מוגנת, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו זכות כזו בין 'חיוביים' ובין 'שליליים'" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 205). אם כן, התנאים המצטברים אותם על הנתבע להוכיח, בכדי שיוכר כדייר מוגן לאחר פטירת המנוחה, הם: א. מגורים משותפים עם המנוחה לפחות ששה חודשים קודם לפטירתה. ב. היעדר דירה אחרת למגורים, בזמן פטירת המנוחה. מגורי הנתבע בדירה 9. האם התגורר הנתבע עם המנוחה לפחות ששה חודשים לפני פטירתה? הנתבע העיד כי בשנת 2000, בהיותו בן 14, נפטר סבו ז"ל והוא עבר להתגורר עם סבתו המנוחה בדירה. הנתבע מספר בתצהירו כי הוא סעד את המנוחה, דאג לכל מחסורה, ביצע את מטלות הבית ודאג לתחזוקת הדירה. הנתבע ציין כי טענת התובעת כאילו אינו מתגורר בדירה אינה נכונה, שכן גם לאחר פטירת המנוחה הוא המשיך לגור בדירה. באשר לבית הוריו, הנתבע טוען שהוא מבקר אותם מידי פעם בביתם, אך מקום מגוריו הינו כאמור, דירת המנוחה. מטעם הנתבע העידו שלושה עדים, שהינם חבריו ושכניו. מטעם התביעה, העידו חוקר פרטי מטעם התובעת וכן יו"ר הנהלת התובעת, אשר לתצהירו צורפו תדפיסים ממרשם האוכלוסין. בנוסף, צורף לתצהירו של מר קדיס ז"ל, תדפיס חקירה של הנתבע במשטרה מיום 1.2.11 (להלן: "תדפיס חקירת הנתבע"). כמו כן, נסמכת התובעת על דו"ח חקירה שהזמינה (להלן: "דו"ח חקירת התובעת"), ממנו עולה כי איש לא התגורר בדירה בתקופה שלאחר פטירת המנוחה. עוד עלה מדו"ח החקירה כי כתובתו של הנתבע הינה ברח' הצרי 13, יפו, שהינה כתובת בית מגורי הוריו (להלן: "בית הורי הנתבע"). 10. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, הריני קובעת, כי לא עלה בידי הנתבע לבסס את טענתו למגורים עם סבתו המנוחה בששת החודשים שקדמו לפטירתה. תצהירו של הנתבע הוא קצר ותמציתי, כאשר חלק ניכר ממנו מוקדש לתיאור הסכסוך בין משפחת אבו מנה לבין מר קדיס ז"ל. בתצהירו, ציין הנתבע בקצרה כי הינו מתגורר בדירה מאז היותו בן 14 וכי הוא טיפל במנוחה. במסגרת בחינת הראיות, יש ליתן את הדעת גם לנושאים ולראיות שנעדרו מתצהירו של הנתבע: הנתבע לא סיפק הסבר באשר לנסיבות שהובילו לכך שעבר לגור עם המנוחה. כל שצוין הוא ש"כאשר סבי ז"ל נפטר התחלתי להתגורר עם סבתי ז"ל (הנתבעת 1) בדירה נשוא כתב התביעה" (סעיף 3 לתצהיר הנתבע). הנתבע לא הסביר האם המנוחה ביקשה שיעבור לגור עימה ולא תיאר את נסיבות המעבר. בנוסף נמנע הנתבע מלהבהיר מדוע דווקא הוא, מכל בני המשפחה המרובים נבחר לעבור לגור עם סבתו, והתמיהה מקבלת משנה תוקף בשל היותו נער בן 14 בלבד. למעשה, הנתבע לא צירף לתצהירו כל ראיה פוזיטיבית - אובייקטיבית למגוריו בדירה. כך, לא צירף הנתבע חשבונות מים או חשמל מהם ניתן, על פי רוב, להסיק על מספר הנפשות בדירה, שכן מטבע הדברים, צריכת המים והחשמל משתנה בהתאם למספר הדיירים. הנתבע בחר, מטעמיו הוא, שלא לצרף כל מסמך המלמד על עלייה בצריכת המים והחשמל מן המועד בו החל להתגורר עם המנוחה. בנוסף, תמוהה הימנעות הנתבע מלהעיד מי מבני משפחתו. מטעם הנתבע לא העידו לא הוריו, לא אחיו ולא דודיו היכולים לאשר את מגוריו בדירה ולהסביר מה הניע אותם להחלטה לפיה הנתבע הוא שיתגורר עם המנוחה ויעזור לה. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי למנוחה היו מספר עובדות סיעודיות וכן שתי מנקות, האחת מטעמו והשניה מטעם הביטוח הלאומי (עמ' 18, שורות 25-31 לפרוטוקול). עובדות אלה, הגם שמטבע הדברים עשויות היו לדעת מידיעה אישית מי התגורר בדירה, לא הגישו תצהיר ולא נתבקשו להעיד באשר למגורי הנתבע בדירה. הימנעות הנתבע מלהביא עדים וראיות חיצוניות לתמיכה בעובדת מגוריו הנטענים עם המנוחה, מקימה חזקה כנגדו ועומדת לחובתו. 11. כפי שיפורט להלן, אף עדויות העדים מטעם הנתבע, אין בהן לסייע לו. ענ/1, מר חאמד עבדל מגיד, מתגורר מזה שנים רבות סמוך לדירת המנוחה. מר מגיד הצהיר, כי לאחר פטירת המנוחה הוא ראה את הנתבע נמצא בדירה עם המנוחה ומסייע לה בקניות, תיקונים וסידורים. מר מגיד הוסיף, כי הדירה מאוכלסת כמעט כל הזמן על ידי הנתבע העושה בה שימוש לצורך למגוריו. ענ/3, מר אוסמה חנון, מתגורר אף הוא בסמיכות לדירה. מר חנון הצהיר, כי ידוע לו מידיעה אישית, נוכח קרבתו למנוחה ולבעלה, כי לאחר פטירת בעלה של המנוחה, התגורר עימה רוב הזמן הנתבע וסייע לה בהיותה קשישה וחולה. גם מר חנון חזר על כך שהדירה מאוכלסת כמעט כל הזמן על ידי הנתבע אשר עושה בה שימוש לצורך מגוריו. ענ/4, מר עבדול רחמן אבו שהאב, מתגורר צמוד לדירת המנוחה. מר אבו שהאב הצהיר, כי לאחר פטירת בעלה של המנוחה התגורר עימה לרוב הנתבע בדירה, וסייע לה בצרכיה השונים. מר אבו שהאב הצהיר אף הוא שהדירה מאוכלסת כמעט כל הזמן על ידי הנתבע אשר עושה בה שימוש לצורך מגוריו. סקרתי את עדויות עדי ההגנה, ואולם לא מצאתי כי יש בהן כדי לבסס את טענת הנתבע. 12. כל שלושת התצהירים שמסרו עדי ההגנה הינם קצרים, לאקוניים, כוללים סעיפים בודדים וזהים בתוכנם. כך, שלתצהירים עצמם אין ליתן משקל רב. באשר לעדויות בחקירות הנגדיות: בחקירתו הנגדית הדגיש מר מגיד, כי הינו בן 80 וביקש לא להישאל על תאריכים וזמנים (עמ' 16, שורה 8 לפרוטוקול). בנוסף, מר מגיד לא ידע לתאר את הדירה או באיזה חדר הנתבע מתגורר (עמ' 16, שורות 18-23 לפרוטוקול). מר חנון העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא נוהג להיפגש עם הנתבע בדירת המנוחה אך טען שהוא "הולך גם לבקר אותו בבית אצל ההורים" (עמ' 20 שורות 29-30 לפרוטוקול). בנוסף, העיד מר חנון שכיום הדירה סגורה וזאת מפני שהנתבע מצוי מאז חודש אוגוסט 2012 במעצר בית בבית הוריו. (עמ' 20 שורות 4-14 לפרוטוקול). מר אבו שהאב לא ידע לציין בחקירתו הנגדית מתי נפטרה המנוחה או בעלה ולא ידע לומר היכן היה חדרה של המנוחה. מר אבו שהאב טען כי הנתבע טיפל הן במנוחה והן בבעלה (סבו של הנתבע) וכשהמנוחה לא הרגישה טוב הוא נהג לישון אצלה. בהמשך ציין כי "בזמן שמת הסבא הוא נצמד לסבתא" (עמ' 21 שורות 31-33). כל שלושת העדים לא ידעו להסביר למה התכוונו, כאשר הצהירו בתצהיריהם כי הנתבע מתגורר בדירה "רוב הזמן". מר מגיד ומר חנון אישרו כי הנתבע מבלה חלק מזמנו גם בבית הוריו וכי הכניסות לדירה ולבית הורי הנתבע צמודות זו לזו. מכך ניתן ללמוד, כי אף אם העדים ראו את הנתבע נכנס לדירה, לא ניתן להסיק מכך בוודאות כי זה היה מקום מגוריו היחיד. 13. בעדויות שניים מהעדים נתגלעה סתירה באשר לתיאור הדירה ומיקומו של הנתבע בה. בתשובה לשאלה בענין הדירה השיב מר חנון :"נכנס בשער ברזל גדולה, מצד שמאל יש כניסה למטבח שמאלית, מדלת הברזל יש חדרון קטן, בצד ימין החדר של הסבתא, עובר במחיצה דלת קטנה סלון ארוך ויש את החדר של טוני..." (עמ' 20 שורות 31-33 לפרוטוקול). לעומת זאת, מר אבו שהאב השיב: "איך שנכנס בכניסה עולה למעלה יש פרוזדור, חצר כזאת, דלת מולך סלון, יש כניסה למטבח. החדרים בצד ימין של הסלון". בהמשך כאשר נשאל אם ראה את המיטה של הנתבע בדירה, השיב "כן. היא היתה איך שנכנסים בצד ימין" (עמ' 22 לפרוטוקול). הנה כי כן, קיימת אי התאמה בין העדויות בדבר מיקום חדרו של הנתבע בדירה, באופן שמצדיק שלא להסתמך על מי מהעדויות. 14. בנוסף, יש ליתן את הדעת לכך, ששלושת עדי ההגנה, אשר לדבריהם מבקרים באופן תדיר בדירה, לא הכירו את גב' באחבח סאמיה (להלן: "הגב' סאמיה"), שהינה בתה של המנוחה והיתה בין ילדי המנוחה שנתבעו בנוסח המקורי של התביעה (הנתבעת 2). כפי שתואר בראשית פסק הדין, ילדי המנוחה הגישו כתב הגנה, במסגרתו טענו כי הנתבע מתגורר בדירה. לכתב ההגנה צורפו תצהירים מטעם ילדי המנוחה, וביניהם גם תצהירה של הגב' סאמיה. בכל התצהירים נטען במפורש כי הגב' סאמיה מתגוררת בדירה בכל סוף שבוע ובמהלך החגים. על אף האמור, כל שלושת עדי ההגנה לא ידעו לענות מי היא הגב' סאמיה. התמיהה מקבלת משנה תוקף לאור עדותם כי הינם מכירים את הנתבע ומשפחתו במשך שנים רבות. 15. נוכח הכשלים והתהיות כפי שפורטו לעיל, לא מצאתי לנכון להסתמך על עדות הנתבע, ואף לא על עדויות שלושת עדי ההגנה. לאור האמור, ובהיעדר כל ראיה חיצונית לביסוס גרסת הנתבע, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התגורר עם המנוחה בדירה בששת החודשים שקדמו לפטירתה. 16. באשר לראיות התביעה. מטעם התביעה העידו שני עדים: עת/1, חוקר התובעת, הגיש דו"ח חקירה בו צוין כי "הנכס ברח' אחילוף 22, יפו ריק מאדם, וכי בכל הסריקות והתצפיות שערכנו לא אותרה תנועה של אנשים לבית ומחוצה לו" (עמ' 12 לדו"ח חקירת התובעת). דא עקא, פעולות החקירות החלו ביום 18.11.10 ונמשכו במהלך חודש נובמבר 2011. כאמור, המנוחה נפטרה ביום 13.1.10, כך שדו"ח חקירת התובעת עוסק בשנה לאחר פטירת המנוחה ועל כן אין בו כדי להשליך על שאלת מגורי הנתבע עם המנוחה בששת החודשים טרם פטירתה. גם עדותו של יו"ר התובעת, מר חבש (עת/2), אינה מסייעת בבירור המחלוקת, שכן הוא הודה כי לא ביקר בדירה בחצי השנה שקדמה לפטירת המנוחה: "ש. איזה ביקורים עשית בנכס בחצי שנה לפני פיטרת האמא? ת. לא עשיתי." (עמ' 14, שורות 12-13 לפרוטוקול). 17. להבדיל מהעדויות האמורות, אשר אינן מסייעות לתובעת, צירפה התובעת תדפיס ממשרד הפנים ממנו עולה כי כתובתו הרשמית של הנתבע היא בית הוריו, ברח' הצרי 13 תל אביב-יפו ולא דירת המנוחה. הנתבע לא הסביר בתצהירו מדוע לא שינה את כתובתו במשרד הפנים לכתובת הדירה. ההסבר שניתן בסיכומים לענין זה, לפיו "כדרך כלל בני העדה הערבית נוצרית אורתודוקסית ביפו לא נוהגים להחליף את הכתובת המופיעה בת"ז" מהווה טענה עובדתית אשר אינה נתמכת בתצהיר. מכל מקום, ההסבר אינו משכנע, במיוחד בשים לב לתדפיסים נוספים אשר צורפו לראיות התביעה ומצביעים על כך שבני משפחה אחרים דווקא שינו את כתותבתם לכתובת הדירה. 18. בנוסף, צירפה התובעת את תדפיס חקירת הנתבע במשטרה, אשר מטה את הכף לחובת הנתבע. הנתבע נחקר במשטרה ביום 1.2.11. בראשית חקירתו במשטרה, כאשר נשאל הנתבע היכן הוא גר, השיב: "ברחוב הצרי 13 ביפו" (עמ' 2 שורה 10 לתדפיס חקירת הנתבע). כאשר נשאל עם מי הוא מתגורר, השיב הנתבע כי הוא מתגורר עם הוריו, אחותו ושני אחיו. בהמשך החקירה, בתשובה לשאלה "האם יש לך עוד משפחה שגרים לידך?" שינה הנתבע את תשובתו הקודמת והשיב: "אני גר בבית של סבתא שלי ברחוב אחילוף 22" (עמ' 2 שורה 24 לתדפיס חקירת הנתבע). ובהמשך: שאלה: אני שאלתי אותך איפה אתה גר ואתה אמרת לי ברחוב הצרי 13? תשובה: לא משנה. זה גם הבית שלי. ... שאלה: למה עזבת את הבית בגיל 14? תשובה: לא עזבתי. גרתי בשניהם אבל הייתי מטפל בה. הנה כי כן, בתשובתו הראשונית של הנתבע, באשר לשאלת מקום מגוריו, הוא לא ציין את דירת המנוחה, אלא את דירת הוריו. לתשובה זו יש ליתן משקל משמעותי, ולהעדיפה על פני הגרסה שהעלה הנתבע בהמשך חקירתו. הריני ערה לכך שהחקירה נערכה ביום 1.2.11, דהיינו, שנה לאחר פטירת המנוחה ואולם, בתשובתו הספונטאנית של הנתבע, יש כדי לערער את גרסתו בדבר מגוריו הרציפים בדירת סבתו המנוחה, הן קודם לפטירתה והן לאחר מכן. 19. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות מטעם הצדדים, הריני קובעת כי הנתבע אינו עומד בתנאי הראשון שבסעיף 20(ב) לחוק - מגוריו עם המנוחה במשך ששת החודשים שקדמו לפטירתה. הואיל ותנאיו של סעיף 20(ב) לחוק הינם תנאים מצטברים די באי קיומו של התנאי הראשון על מנת לשלול את זכותו של הנתבע להחזיק בדירה. חרף כך, אבחן להלן האם מתקיים התנאי השני בסעיף- היעדר דירה אחרת למגורים. היעדר דירה אחרת למגורים 20. התנאי הנוסף בסעיף 20(ב) לחוק הוא: היעדר דירה אחרת למגורים. אימתי רואים את פלוני כמי שיש לו "דירה אחרת למגוריו"? כב' השופט שמגר, השיב על כך בצטטו את דברי כב' השופט שרשבסקי: "דירה אחרת למגוריהם נאמר בסעיף הנ"ל ולא מקום אחר למגוריהם. מינוח זה בא ללמדנו, כי המדובר כאן לא רק במקום סתם למגורים שיכול להיות גם חדר זמני בבית מלון, אלא בדירה שהיא 'אחרת' למגוריהם, כלומר שמבחינה משפטית יכולה היא לשמש לקרובו של הדייר המנוח לאותה מטרה שלמענה הוא ישב בדירתו, היינו למקום מגוריו הקבוע במובן הנ"ל ולא רק לישיבה שמלכתחילה מיועדת לא לשמש אלא למטרה זמנית וגם עומדת לרשותו רק לזמן מעבר." משמע, כי המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99, 105 (1977) להלן: "פרשת צ'רני"; וכן ראה: רע"א 2225/91, אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה(4) 14 (1991)). אם כן, "דירה אחרת למגוריו" במובן החוק פירושה, מחד- לאו דווקא דירה בבעלות הקרוב, ומאידך- אין די בחלופה ארעית, אלא דירה שמבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר שם באותו מצב, מבחינה משפטית, שהיה מתגורר עם הדייר המנוח. במילים אחרות: המבחן לקיומה של דירה אחרת למגורים הוא יכולתו האובייקטיבית של הקרוב להתגורר בדירה אחרת, אף כבר רשות. כל אימת שלא נותקה הזיקה לדירה האחרת, ואין מניעה לשוב ולגור בה, יראו את הקרוב כמי שיש לו דירה אחרת למגוריו (ע"א (מחוזי חיפה) 4511/97 קוסא נ' עזבון המנוח נג'מה מרינא (8.2.98)). בהקשר זה ראוי להזכיר, כי עיגון זכות הקניין כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מצדיקה לפרש את דיני הגנת הדייר, באופן שימזערו את הפגיעה בזכות הקניין של בעל הבית (רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (17.9.06), וכן ע"א (מחוזי חיפה) 715/08 דימרמן נ' תמיר (23.11.09)). הדרישה בדבר העדר מקום מגורים אחר נועדה לאזן בין האינטרסים המנוגדים של בעל הבית והקרוב המבקש את זכות הדיירות המוגנת. מחד גיסא, יש לוודא כי הקרוב לא יוותר ללא קורת גג ומאידך גיסא, כאשר יש לקרוב אפשרות מגורים חילופית, אין הצדקה לפגוע, פגיעה יתרה, בזכות קניינו של בעל הבית. כאשר קיימת דירה אחרת למגורים, אשר הקרוב מעדיף שלא לגור בה, מסיבות כאלה ואחרות, לא תישמע טענתו בדבר היעדר דירה אחרת והקרוב לא יוכל להיכנס בנעלי הדייר המוגן ולדרוש את זכויותיו, שכן כפי שציין כב' השופט שמגר בפרשת צ'רני: "חוקי הגנת הדייר באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה." (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99, 105 (1977)). על הרקע האמור, יש לבחון האם הוכיח הנתבע  כי אין לו "דירה אחרת למגוריו". 21. התובעת מציינת כי הנתבע כלל לא העלה, במסגרת טענותיו ותצהירו, את הטענה כי אין בידיו דירה אחרת לצורך מגוריו ועל כן ודאי שלא הוכיח את התנאי השני לקיום סעיף 20(ב) לחוק. בנוסף טוענת התובעת כי אם בכלל, הראיות מוכיחות שלנתבע יש מקום מגורים חלופי בבית הוריו, ברח' הצרי 13, יפו, הנמצא סמוך לדירה. עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי רובו ככולו עוסק בנושא המגורים בדירה והסכסוך בין התובעת למשפחתו, אולם אין הוא כולל כל התייחסות לסוגיית "דירה אחרת למגורים". הנתבע לא טען במי מסעיפי תצהירו כי אין לו מקום מגורים אחר במידה ויפונה מהדירה. רק בסיכומי ההגנה, בסעיף 43, עלה הנושא לראשונה, בצורה לאקונית: "כעולה מאישור מיסוי מקרקעין אין ולא היו לנתבע כל נכסים, ובפרט אין כל דירת מגורים, זולת בית המגורים נשוא כתב התביעה". כמו כן, צורף לסיכומי ההגנה טופס של משרד מיסוי מקרקעין שכותרתו "בקשת מידע על בעלות בדירות מגורים" וצוין בו כי "לא נמצאו דירות מגורים רשומות בהווה ובעבר על שם מבקשי הזכאות". (נספח ב' לסיכומי ההגנה, להלן: "טופס בקשת מידע"). 22. לא היה מקום לצירוף טופס בקשת המידע לסיכומי הנתבע ויש לראות בחומרה את הניסיון לצירוף ראיה לסיכומים שלא כדין. גם לגופו של ענין, אין בראיה שצורפה כדי לסייע לנתבע. כאמור, העובדה כי אין בבעלות הנתבע דירה אחרת בבעלותו, אינה מעלה ואינה מורידה ואינה מלמדת על "היעדר דירה אחרת למגוריו". המבחן לקיומה של "דירה אחרת למגורים" הוא היכולת האובייקטיבית של הקרוב להתגורר בדירה אחרת. לא הוכח ואף לא נטען כי ישנה מניעה אובייקטיבית שהנתבע יתגורר בבית הוריו, אלא להיפך. מר חנון, שהעיד מטעם ההגנה, סיפר כי הנתבע נמצא במעצר בית, תחילה מוחלט וכיום עם הקלות, בבית הוריו מתחילת אוגוסט 2012 (עמ' 20, שורות 6-14 לפרוטוקול). בנסיבות האמורות, הריני קובעת כי הזיקה בין הנתבע לבין בית הוריו לא נותקה ובנסיבות העניין, יכול בית הורי הנתבע להוות דירה אפשרית אחרת למגוריו של הנתבע. מה גם, שכפי שצוין לעיל, בית הורי הנתבע מצוין אף ככתובתו של הנתבע במשרד הפנים, ואף משמש את הנתבע לריצוי מעצר בית. העדפת הנתבע את דירת המנוחה על פני בית הוריו, אין בה כדי להטות את הכף לזכותו או להוות שיקול כלשהו בבוא בית המשפט לבחון את השאלה האם לנתבע קיימת דירה אחרת למגוריו, שכן אין להכפיף את זכויותיו של בעל הנכס להעדפות הקרוב של הדייר המוגן. 23. בסיום הדברים , ראוי לשוב וליתן את הדעת לכך שחוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה ביסודו היתה להעניק הגנה לחסרי קורת גג ולאלה שאינם בעלי אמצעים להשגתה. אלא שברבות הימים, נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, כאשר הדייר המוגן ובני משפחתו אינם תמיד חסרי כל הראויים להגנה, ובעל הבית אינו בהכרח בעל הממון שמוצדק לפגוע בקניינו. (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור פ"ד נ(5) 111, 118 (1997)). נוכח האמור, ובשים לב להעלאת זכות הקניין למעמד של זכות יסוד, יש להקפיד על יישום דווקני של הוראות החוק בכלל, וסעיף 20(ב) בפרט, ולפרשן באופן שלא יפגע בזכות הקניין של בעל הבית מעבר למידה העולה על הנדרש. (ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (2009), וכן: רע"א 7836/06 חאבני נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה (2007)). יישום האמור, מטה את הכף לחובת הנתבע. 24. הנתבע לא הוכיח, וממילא לא שוכנעתי, כי בזמן פטירתה של המנוחה לא היתה לו דירה אחרת למגוריו. על כן, הריני קובעת, כי הנתבע לא עומד במי מתנאי סעיף 20(ב) לחוק ואין הוא זכאי להחזיק בדירה. סוף דבר 25. התביעה מתקבלת. על הנתבע לסלק ידו מן הדירה הנמצאת ברח' אחילוף 22, יפו, ולהשיבה לידי התובעת כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ. הנתבע יישא בהוצאות התובעת, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)