דוגמא להחלטה בנושא דחיה על הסף של התנגדות לביצוע שיק: בפניי התנגדות לביצוע שיק ע"ס 135,680 ₪ בתיק הוצל"פ 0140571336. בהחלטה זו תידון ותוכרע שאלת הסף אותה עוררה הזוכה - השאלה האם יש לדחות על הסף את ההתנגדות שבנדון בשל כך שהוגשה באופן בלתי חוקי בנסיבות התיק, שיפורטו בהרחבה להלן. עובדות והליכים רלוונטיים עיקריים ביום 11.2.10 פתחה הזוכה נגד החייבת תיק הוצל"פ מס' 0309791106 בלשכת ההוצל"פ בירושלים (להלן - "תיק ההוצל"פ הראשון"). תיק ההוצל"פ נפתח לשם ביצוע שיק ע"ס 135,680 ₪ (להלן - "השיק"), שנמשך ע"י החייבת על בנק לאומי לטובת הזוכה. ביום 17.3.10 הגישה החייבת התנגדות לביצוע השיק (להלן - "ההתנגדות הראשונה"). בהתנגדות הראשונה הכחישה החייבת חבותה השטרית עפ"י השיק, וטענה, בעיקר ובתמצית, כי לא חתמה על השיק, כי אינה מכירה את הזוכה וכי לא נקשרה עם הזוכה בכל עסקה. לגבי נסיבות הגעת השיק לידי הזוכה טענה החייבת בהתנגדות הראשונה כי השיק נמסר (ככל הנראה בשגגה של החייבת) כשיק ביטחון (סוג ותוכן הביטחון לא פורטו) במסגרת עסקה (שתוכנה לא פורט) בין חברה שבבעלות החייבת (חברת "חדשות שלנו בע"מ") לבין הזוכה, כאשר נטען שאותה עסקה כבר הסתיימה ולכן השיק היה אמור להיות מוחזר (גם טענה זו לא פורטה). ביום 18.3.10 ניתנה החלטה ע"י רשמת ההוצל"פ, לפיה ההתנגדות הראשונה מועברת לבית משפט השלום בחיפה ולפיה ההליכים בתיק ההוצל"פ ייעוכבו, נוכח הגשת ההתנגדות במועד. ההתנגדות הראשונה הועברה לבית משפט השלום בחיפה, ושם נפתח תיק בימ"ש מס' 13593-04-10 (להלן - "תיק ההתנגדות הראשונה") לשם דיון בהתנגדות הראשונה. ביום 13.10.10 ניתן בתיק ההתנגדות הראשונה פס"ד, הנותן תוקף של פס"ד להסכם פשרה אותו עשו הצדדים (להלן - "פסה"ד" ו-"הסכם הפשרה", בהתאמה). פסה"ד ניתן לבקשת הצדדים מאותו יום, וזאת לקראת דיון ראשון שהיה קבוע ביום 17.10.10 בהתנגדות, דיון שבוטל בפסה"ד. בהסכם הפשרה סוכם כי סכום חובה של החייבת לזוכה יועמד על 132,000 ₪ וישולם ב-22 תשלומים חודשיים של 6,000 ₪ כל אחד, החל מיום 25.9.10. לא נקבע בהסכם מה יהיה אמצעי התשלום. עוד נקבע בהסכם הפשרה כך: "בגמר התשלומים לעיל ייסגר תיק ההוצאה לפועל". ביום 2.10.11 ניתנה החלטה ע"י רשמת ההוצל"פ בתיק ההוצל"פ הראשון, שבה נתקבלה בקשת הזוכה מאותו יום לחידוש הליכי ההוצל"פ (שעוכבו עד אותו מועד עפ"י ההחלטה הנ"ל מיום 18.3.10), בנימוק לפיו החייבת לא פועלת בהתאם לפסה"ד ולהסכם הפשרה. יצוין כי בטופס בקשת הזוכה לחידוש הליכים לא פורט באיזה אופן בדיוק החייבת לא פועלת בהתאם לפסה"ד ולהסכם הפשרה, וכן לא פורט בטופס אם החייבת שילמה דבר מה עפ"י פסה"ד והסכם הפשרה. ביום 22.11.11 ניתנה החלטה ע"י רשמת ההוצל"פ בתיק ההוצל"פ הראשון, שבה נתקבלה בקשת הזוכה מיום 21.11.11 להעברת תיק ההוצל"פ, מלשכת ההוצל"פ ללשכת ההוצל"פ בת"א, ובעקבות החלטה זו נפתח (כנראה ביום 23.11.11) בלשכת ההוצל"פ בת"א תיק הוצל"פ חדש שמספרו 0140571336 (להלן - "תיק ההוצל"פ השני"). ביום 3.1.12 הגישה החייבת בתיק ההוצל"פ השני בקשה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ (להלן - "בקשת הפרעתי"). בבקשת הפרעתי טענה החייבת כי אין לנקוט נגדה בהליכי הוצל"פ במסגרת תיק ההוצל"פ השני, בנימוק לפיו סכום החוב הרשום בתיק ההוצל"פ אינו נכון ובנימוק לפיו בין הצדדים נתקיימת התחשבנות כספית, הכוללת גם הסכם חדש (שנעשה לאחר מתן פסה"ד) שלפיו הצדדים חידשו עבודתם המשותפת ושלפיו החייבת, באמצעות החברה שבבעלותה, מעניקה לזוכה פרסומים בעיתון, כאשר מחיר הפרסומים מקוזז מהחוב עפ"י פסה"ד. ביום 5.7.12 הגישה החייבת נגד הזוכה (למען הדיוק נגד מר דוד גלפרין) ונגד אחרים תביעת נזיקין ע"ס 356,000 ₪ בתיק 11817-07-12 (תחילה שלום חיפה ואח"כ שלום ת"א) (להלן - "תביעת הנזיקין"). בתביעת הנזיקין טוענת החייבת, לענייננו, בעיקר ובתמצית, כי השיק מזויף, כי החייבת לא חתמה עליו ולא מילאה פרטיו וכי לא ניתן לאכוף בהוצל"פ את השיק וגם לא את פסה"ד ואת הסכם הפשרה (מתבקש בתביעה סעד הצהרתי ביחס לכך), כי הזוכה הפרה את הסכם הפשרה ודינו להתבטל ולחילופין ומכוח הסכם הפשרה יש לבטל את כל ההליכים בתיק ההוצל"פ השני ולהפנות את הזוכה לגביית יתרת החוב מחברת חדשות שלנו בע"מ (שבבעלות החייבת כזכור). תביעת הנזיקין טרם נתבררה וטרם הוכרעה. הזוכה (כנתבע 1 בתביעת הנזיקין) הגיש ביום 14.10.12 כתב הגנה מטעמו בתביעה זו, בה הכחיש נמרצות את כל טענות ותביעות החייבת כתובעת. ביום 5.7.12 נערך דיון בבקשת הפרעתי, בו הודיעה החייבת כי היא חוזרת בה מבקשת הפרעתי, בנסיבות הקשורות בהגשת תביעת הנזיקין. בתום הדיון הנ"ל דחתה רשמת ההוצל"פ את בקשת הפרעתי. ביום 13.9.12 הגישה החייבת התנגדות לביצוע השיק (להלן - "ההתנגדות השנייה"), כאשר לגבי מועד הגשת ההתנגדות נרשם בגוף ההתנגדות השנייה נרשם: "ככל שנדרשת הארכת מועד להגשת ההתנגדות, מתבקש בית המשפט הנכבד אליו תועבר ההתנגדות להורות על הארכת המועד כנדרש". בתצהיר התומך בהתנגדות השנייה נטען, בעיקר ובתמצית, כי השיק זויף, כי החייבת לא חתומה על השיק, כי השיק הגיע לזוכה ללא הסכמת הזוכה, כי בין החייבת לבין הזוכה לא נעשתה על עסקה, כי בין הצדדים נעשה הסכם הפשרה וניתן פסה"ד, כי פסה"ד ביטל את השיק, כי במקום פסה"ד בא הסכם שנעשה בין הצדדים (לא ברור אם החייבת מתכוונת להסכם הפשרה או להסכם החדש, שנטען בבקשת הפרעתי שנעשה לאחר פסה"ד), כי הזוכה הפר את ההסכם, כי הזוכה לא רשאי לפעול בהליכי הוצל"פ נגד החייבת בנסיבות וכי לאור כל אלו וכל הנזקים שנגרמו לחייבת מאלו הגישה החייבת את תביעת הנזיקין. ביום 18.10.12 נתתי החלטה בה נתבקשה הזוכה להגיב על בקשת החייבת להארכת מועד להגשת ההתנגדות השנייה, וזאת לקראת דיון שהיה קבוע בפניי ביום 25.11.12. ביום 5.11.12 הגישה הזוכה בקשה לדחיית ההתנגדות על הסף, בנימוק לפיו קיים מעשה בית דין (פסה"ד וההחלטה הדוחה את בקשת הפרעתי) המונע מהחייבת להגיש התנגדות נוספת על זו שכבר הוגשה והסתיימה בפסה"ד, וכן נוכח האיחור בהגשת ההתנגדות. ביום 25.11.12 נערך בפניי דיון פרונטאלי בהתנגדות השנייה. בדיון זה החלטתי, בנסיבות המיוחדות ונוכח המחלוקת המשפטית שעלתה בשאלת חוקיות הליך ההתנגדות השנייה, כי יש להכריע תחילה בשאלה זו, ולשם כך נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב. ביום 27.11.12 דחיתי בקשת החייבת לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 25.11.12, מנימוקי ההחלטה. ביום 2.12.12 הגישה החייבת סיכומיה. ביום 6.12.12 הגישה הזוכה סיכומיה. הכרעה לא בכדי פירטתי בהרחבה ובפירוט את היסטוריית ההליכים שננקטו ושחלקם עדיין מתנהלים בין הצדדים, שכן רק משנפרסת תמונת ההליכים במלואה מתבהר העומד לדיון ולהכרעה. בנסיבות מקרה מיוחד זה נראה שיש להפריד בין שתי שאלות עיקריות שמתעוררות: השאלה הראשונה - האם פסה"ד שניתן בהתנגדות הראשונה יוצר מעשה בית דין, המונע אפשרות לדיון חדש/חוזר בהתנגדות השנייה; והשאלה השנייה - האם זכאי הזוכה לנקוט בהליכי גבייה במסגרת תיק ההוצל"פ השני. למרות הדמיון והקרבה בין שתי השאלות, מדובר בשאלות נפרדות, שגם הסמכות להכריע בהן נתונה לטעמי לגורמים שונים: בשאלה הראשונה מוסמך לדון ביהמ"ש, ואילו בשאלה השנייה מוסמך לדון רשם ההוצל"פ, שכן מדובר בתנאים שנקבעו בדיני ההוצל"פ לחידוש/נקיטת הליכי ביצוע בהוצל"פ. אציג תחילה את השאלה השנייה דווקא. שאלת זכותו של הזוכה לנקוט בהליכי גבייה בתיק ההוצל"פ השני כאמור לעיל, לטעמי הסמכות לדון בשאלה זו מסורה לרשם ההוצל"פ. אך מאחר שמדובר בשאלה שקרובה מבחינת תוכנה לשאלת מעשה בית-הדין, אציג אותה ואומר עליה מס' מילים. תקנה 108 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979, שכותרת השוליים שלה היא "העברת הדיון לבית המשפט", מסדירה את הדרך הדו-כיוונית שבה הולכת ובאה התנגדות לביצוע שטר, מלשכת ההוצל"פ לביהמ"ש, ובחזרה. וזו לשון התקנה: 108. (א) הוגשה התנגדות לפי תקנה 106, יצווה רשם ההוצאה לפועל לעכב את ביצוע השטר נגד המתנגד, ויעביר לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה על פי השטר את כתב ההתנגדות וכל המצורפות אליו. (ב) משהועבר לבית המשפט כתב ההתנגדות כאמור בתקנת משנה (א) יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר; בית המשפט ימציא למבקש עותק או העתק או תצלום אחד של כתב ההתנגדות ושל המצורפות אליו לפי תקנה 106(ב). (ג) דין עיכוב ביצוע לפי תקנה זו כדין עיכוב לפי סעיף 17 לחוק והליכים, לרבות סעד זמני, שננקטו לפני שצו העיכוב הומצא למנהל לשכת ההוצאה לפועל, יעמדו בעינם כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת. (ד) החליט בית המשפט לדחות את ההתנגדות, כולה או מקצתה, או נתן פסק דין לטובת מבקש הביצוע לאחר שניתנה רשות להתגונן, ימציא הזוכה את ההחלטה או פסק הדין, לפי העניין, בתוך 14 ימים מיום נתינתם, ללשכת ההוצאה לפועל, והיא תמשיך, לפי בקשתו של המבקש, בהליכי ביצוע בהתאם להחלטה או לפסק הדין; ההליכים יימשכו בתיק שבו הוגשה הבקשה לביצוע השטר. (ה) התקבלה ההתנגדות או ניתן פסק דין לטובת החייב, יודיע החייב על כך ללשכת ההוצאה לפועל בתוך 14 ימים. שני בעלי הדין גם יחד לא התמודדו עם לשון תקנה חשובה זו (החייבת לא התייחסה כלל לתקנה בסיכומיה ואילו הזוכה הזכירה אותה בסיכומיה מבלי להתמודד עם לשונה ועם הוראותיה אך תוך טענה שתקנה זו חלה בנסיבות ומכוחה רשאית הייתה הזוכה לחדש הליכי הוצל"פ נגד החייבת). לכאורה ועפ"י לשון תקנה 108(ד) הנ"ל, שהיא התקנה הרלוונטית לענייננו, ניתן לחדש הליכי הוצל"פ לאחר שהוגשה התנגדות לביצוע שטר, רק בשני מקרים: כאשר ההתנגדות נדחית (כולה או מקצתה) או כאשר ניתן פס"ד לטובת הזוכה "לאחר שניתנה רשות להתגונן". במקרה שלנו, לכאורה, לא נתקיים אף אחד משני המקרים הנ"ל: לכאורה, ההתנגדות לא נדחתה וגם לא נתקבלה, שכן פסה"ד ניתן בפשרה עוד בטרם הדיון בהתנגדות, כאשר בגוף הסכם הפשרה לא נקבע דבר לגבי גורל ההתנגדות. ניתן להניח, אולי, כי כוונת הצדדים הייתה לדחות את ההתנגדות (שכן הוסכם בהסכם הפשרה על תשלום חוב כספי שסכומו לא רחוק מסכום החוב שהיה רשום בעת עשיית ההסכם בתיק ההוצל"פ הראשון), אך עפ"י לשון הסכם הפשרה שנוסח ע"י הצדדים (שהיו מיוצגים שניהם ע"י עו"ד) אין כל הסכמה לגבי קבלת או דחיית ההתנגדות. יצוין כי חיפשתי בפסיקה שאזכרה את תקנה 108(ד) הנ"ל, ולא מצאתי בה כל פסיקה שדנה בשאלת פרשנותה של תקנה זו או בשאלה האם יש לראות בפס"ד דוגמת פסה"ד בענייננו משום החלטה של ביהמ"ש לדחות או לקבל את ההתנגדות (בשים לב ללשון התקנה הנ"ל). סבורני כאמור כי לא לי להכריע בשאלה האם זכאית הייתה הזוכה לחדש את הליכי ההוצל"פ (תחילה בתיק ההוצל"פ הראשון ובהמשך בתיק ההוצל"פ השני), כאשר המוסמך להכריע בשאלה זו הוא רשם ההוצל"פ. בנסיבות, אמנע אפוא מהכרעה בשאלה זו ואמנע גם מהשאלה האפשרית הנוספת, האם בנסיבות התיק, ונוכח היסטוריית ההליכים הנ"ל (לרבות בקשת הפרעתי ותוצאתה), פתוחה עדיין הדרך בפני החייבת להגיש לפני רשם ההוצל"פ בקשה על יסוד הוראות תקנה 108(ד) לתקנות ההוצל"פ. שאלת קיומו של מעשה בית דין השאלה שנותר לדון ולהכריע בה היא, האם פסה"ד שניתן בהתנגדות הראשונה יוצר מעשה בית דין, המונע אפשרות לדיון חדש/חוזר בהתנגדות השנייה. למרבה המבוכה, ולמרות ההזדמנות המיוחדת שקיבלו בעלי הדין לסכם טענותיהם בשאלה זו, אף לא אחד מבעלי הדין הציג את הדין הנוהג בשאלה זו (לא הוצגה כל פסיקה הדנה ומכריעה בשאלה זו), כאשר נראה שנטל ההוכחה מוטל על הזוכה דווקא בנסיבות, מאחר שטענת הסף הועלתה על-ידיה. החייבת טענה בסיכומיה כי היא מממשת את זכותה לתקוף את "הפן השיפוטי" (להבדיל מ"הפן ההסכמי") של פסה"ד וכי פסה"ד בא במקום השיק. מנגד, הזוכה טענה בסיכומיה כי החייבת לא מצביעה על כל דין המאפשר לה להגיש התנגדות שנייה לגבי אותו שיק ובאותו תיק הוצל"פ. לאחר שעיינתי במסמכי ובטענות הצדדים, אני מוצא לקבוע, כי, נוכח עמדת החייבת עצמה הנ"ל, לפיה פסה"ד בא במקום השיק, אין לאפשר לה לטעון כיום טענות כנגד השיק וכנגד ביצועו, וגם אין לקבל את גישתה לפיה הליך של התנגדות לביצוע שיק הוא אכסנייה מתאימה וראויה לתקיפת פס"ד שניתן בפשרה, כמו פסה"ד במקרה שלנו. החייבת מודה, למעשה, בחוב השטרי שלה, וטוענת כי הוא מגולם כיום בחוב עפ"י פסה"ד ולבש צורה חדשה של חוב כספי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. יש אפוא לראות את החייבת כמי שהשלימה עם השיק ועם חובה על-פיו, כאשר השלמה זו קיבלה ביטוי מחייב של פס"ד שניתן במסגרת הליך של התנגדות לביצוע השיק. ובאשר לטענות כנגד פסה"ד, הרי שטענות אלו מקומן בהליך נפרד מתאים, ולא במסגרת התנגדות לביצוע שטר. מסקנתי זו מתחזקת מן העובדה שהחייבת נקטה כבר, למעשה, בהליך משפטי נפרד, ספציפי ותלוי ועומד (תביעת הנזיקין והסעדים ההצהרתיים הנתבעים במסגרתה), ולפיכך ולכאורה, תוכל החייבת לקבל את יומה בבית המשפט בטענותיה לגבי תוקפם של פסה"ד ו/או של הסכם הפשרה (ואולי אף של השיק ושל חוקיות ההליכים בתיק ההוצל"פ השני). הארכת מועד להגשת ההתנגדות השנייה אוסיף, כי, בכל מקרה וגם אילו טעיתי במסקנתי עד כאן, הרי שדין ההתנגדות השנייה להידחות גם בשל כך שהחייבת לא הגישה בקשה כדין להארכת מועד. כאמור, החייבת ביקשה, בחצי פה, בעתירה חילופית/שיורית להאריך המועד (במידה שהדבר נחוץ), אך בתצהירה אין כל הצבעה על טעם מיוחד לאיחור. גם בהתעלם ממחדל זה של אופן בקשת הדברים, הרי שבחינת ההתנגדות ותצהיר החייבת לגופם מלמדת, שאין בנסיבות טעם מיוחד כנדרש. אין חולק כי הליכי ההוצל"פ חודשו כשנה בטרם הגישה החייבת את ההתנגדות השנייה, כאשר במהלך אותה שנה נקטה החייבת במס' הליכים, ולא נקטה בהליך ההתנגדות. החייבת לא מספקת לכך כל הסבר, ודאי לא טעם מיוחד, ועפ"י ההלכה הפסוקה נחוצה סיבה שאינה תלויה בחייבת (חיצונית לחייבת), אך זו כנראה שאינה בנמצא, שכן החייבת פעלה ונקטה הליכים משפטיים שונים, ומכאן שידעה היטב שעליה לפעול משפטית ומכאן גם שהחייבת מוחזקת כמי שבחרה שלא להגיש התנגדות בתוך 30 יום מיום חידוש ההליכים או מיום התוודעותה לחידוש ההליכים (אלא בחרה לנקוט בהליכים אחרים), מועד שבוודאות התרחש למעלה מ-30 יום בטרם הגישה החייבת את ההתנגדות השנייה. סיכום ההתנגדות (השנייה) לביצוע השיק בתיק הוצל"פ 0140571336 - נדחית. בנסיבות וגם לאור העובדה שהזוכה לא סייעה לביהמ"ש בהפניה לאסמכתות וגם מאחר שהזוכה הייתה שותפה לניסוח הסכם פשרה שעפ"י לשונו לא הבהיר את גורל הליך ההתנגדות שבמסגרתו נעשה ההסכם, לא אחייב את החייבת בהוצאות הזוכה. אני מורה על סגירת תיק בימ"ש זה. דחיה על הסףשיקיםביצוע שטר