דוגמא להחלטה בנושא הגשת ערעור לא מעכבת מימוש פסק דין: 1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בתל-אביב (ד"ר אריאלה גילצר-כץ ונציג המעבידים מר אבי שלו; תע"א 2456-10) מיום 17.7.12, בו התקבלה בעיקרה תביעתו של המשיב לתשלומים שונים בשל תקופת עבודתו אצל המבקשת וסיומה. הרקע לבקשה: 2. ביום 10.3.03 החל המשיב לעבוד אצל המבקשת שבבעלותה מסעדת "דיקסי גריל בר" בתל-אביב. המשיב שימש כמחסנאי במספר מחסנים במסעדה, אחראי על עובדי הניקיון ואיש התחזוקה. 3. ביום 17.11.09, כמו בכל יום שלישי, סיפקה חברת טמפו למבקשת חביות בירה. אולם הפעם, לאחר שנערכה ביקורת על ידי המבקשת, התגלה כי סופקו 6 חביות בירה, בעוד שהמשיב אישר לספקים כי התקבלו 8 חביות. על רקע גילוי זה, הוזמן המשיב, ביום 20.11.09, לשיחת בירור עם מנהל המבקשת במהלכה נמסר לו כי הוא מושעה מתפקידו באופן מיידי ולאחר מכן מוזמן לשימוע בנוכחות עורך דינו. ביום 13.12.09 פוטר המשיב מעבודתו תוך שלילה מלאה של פיצויי הפיטורים ושל תמורת הודעה מוקדמת, בשל חשדה של המבקשת כי המשיב סייע בגניבת חביות בירה. 4. המשיב הגיש לבית הדין האזורי בתל-אביב תביעה נגד המבקשת לתשלום שכר בתקופת השעייתו, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 71,088 ש"ח וזכויות כספיות נוספות. בכתב התביעה, טען המשיב, בין היתר, כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב, שכן המבקשת לא ביררה את העובדות עימו אלא חרצה גורלו על לא עוול בכפו. המשיב הכחיש כי גנב חביות בירה ולכל היותר אישר שקיבל 8 חביות מתוך טעות בתום לב ומתוך מטלות רבות שהוטלו עליו במסגרת עבודתו. המבקשת טענה כי פעלה כדין ונתנה למשיב הזדמנות נאותה להתייחס לטענות כנגדו. עוד טענה המבקשת כי לא הגישה תלונה במשטרה כנגד המשיב מאחר שביקשה לנהוג באנושיות כלפיו וכי לא רצתה לרמוס את חייו. כן נטען כי המשיב לא עבד בחודשים נובמבר-דצמבר 2009 שלא באשמתה ועל כן הוא לא זכאי לשכר עבודה. עוד נטען כי במהלך עבודתו שולמו למשיב כל הזכויות המגיעות לו במלואן. 5. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בעיקרה. בית הדין קבע, על סמך חומר הראיות שהובא בפניו, כי המבקשת כשלה בהצגת הוכחה שלמשיב היה קשר למעשי הגניבה. בקשר לכך נקבע כי המבקשת האשימה את המשיב בגניבה ללא בדל ראייה כנגדו וכי האשמותיה התבססו על עדויות בעל-פה בלבד, ובכללם על עדות מפי השמועה. כן נקבע, כי דיסק צילום הלובי אותו הציגה המבקשת כלל לא קשר את המשיב לאנשי חברת טמפו והצילום לא הובא במלואו; מעדותו של מר חיים כהן, בעלי המבקשת, התברר כי החוסר בחביות הינו תופעה רבת שנים במבקשת והיא אף נקנסה בעבר בגין חוסר בחביות; המשיב הסכים לבקשת המבקשת להיבדק בפוליגרף בזמן אמת, אולם המבקשת חזרה בה מבקשתה; טענת מנהל המבקשת לפיה בין שני המקרים שבהם נגנבו חביות היה המשיב חולה נדחו לאחר שהתברר, מדו"חות הנוכחות, כי המשיב נכח בעבודה בכל יום שלישי כשהגיעו נציגי חברת טמפו; המבקשת לא העידה עד כלשהו בתמיכה לטענתה כי המשיב קשור לעובדי חברת טמפו שנחשדו בגניבה ופוטרו. כפועל יוצא מקביעות אלה פסק בית הדין כי לא הוכח שהמשיב גנב מהמבקשת אלא לכל היותר הוא טעה בשוגג ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. 6. בית הדין קבע כי למשיב נערך הליך שימוע למראית עין בלבד, שכן נסיבות ההליך העלו תהיות באשר לתום ליבה של המבקשת. באשר לכך נקבע כי עוד ביום 20.11.09 נמסר למשיב מכתב על שיחת בירור עם מנהל המבקשת ועל הכוונה לסיים את עבודתו, עוד בטרם נשמעה גירסתו ולאחר מכן הוא הושעה מתפקידו באופן מיידי; כל ההליך בוצע במהירות, שכן הזימון לשיחת הבירור נמסר למשיב בשעות הערב כאשר למחרת בבוקר התבקש המשיב להתייצב לשימוע; טענת המבקשת כי זימנה את המשיב לשימוע ליום 19.11.09 אך לא הצליחה לאתרו מפני שכתובתו לא היתה מעודכנת במשרדיה - לא הוכחה; מכתב המבקשת שנמסר למשיב נכתב באופן סתמי, ללא כל פירוט נסיבות הגניבה הנטענת. בנסיבות אלה, נוכח התמונה העגומה שהצטיירה בשל התנהלות המבקשת לרבות הטחת ההאשמות חסרות היסוד במשיב תוך הכפשת שמו, החליט בית הדין לפסוק לזכות המשיב פיצוי בגובה שש משכורות. כמו כן חויבה המבקשת לשלם למשיב שכר עבודה בתקופת השעייתו חודשים נובמבר ודצמבר 2009, גמול שעות נוספות, דמי חגים, דמי הבראה ודמי חופשה. לאור התוצאה אליה הגיע ובנסיבות העניין, חייב ביתה דין את המבקשת לשלם למשיב סך של 30,000 ש"ח בגין שכר טרחת עו"ד וסך נוסף של 1,000 ש"ח בגין הוצאות משפט. הבקשה וטענות הצדדים: 7. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 5.9.12, דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה שלפני ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני. 8. המבקשת טוענת כי סיכויה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין במסקנה המשפטית בדבר נסיבות סיום יחסי העבודה. לטענתה, חומר הראיות מצביע בבירור על כך שהמשיב תכנן מהלך מוקפד ומתואם עם נהגיה של חברת טמפו לגניבת סחורה ועל כן פוטר תוך שלילה מלאה של פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לטענתה, בית הדין התעלם מראיות שהוצגו בפניו. בקשר לכך נטען כי המשיב לא הכחיש את חוסר חביות הבירה ואף לא ביקש ביצוע בדיקה נוספת בעניין; למשיב התקיימה הן ישיבת בירור והן ישיבת שימוע שנדחתה לאור בקשתו; לא היתה כל הצדקה לקבוע כי המבקשת נהגה כלפי המשיב בחוסר תום לב והסבה לו עוגמת נפש; הוכח כי המשיב עבד במשרת אמון, שכן היה אחראי על כניסות ויציאות של ספקי המסעדה, ולפיכך חל עליו החריג הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה והוא אינו זכאי לתשלום בגין גמול שעות נוספות. עוד נטען כי נפל פגם יסודי בפסיקת ההוצאות שנפסקו לטובת המשיב וזאת לאור המסקנות המשפטיות השגויות אליהן הגיע בית הדין. 9. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם ישולם הסכום הפסוק, המסתכם בסך של 155,608 ש"ח ולאחר מכן יתקבל הערעור, יהיה קשה להיפרע מן המשיב. זאת בהסתמך על בקשת המשיב עצמו להקדמת מועד דיון ההוכחות, שהוגשה בבית הדין האזורי, ממנה עולה כי המשיב מפרנס יחיד במשפחה בת חמש נפשות ומצבו הכלכלי דחוק ביותר. עוד טוענת המבקשת כי אם היא תשלם למשיב את הסכום הפסוק ותעביר לרשויות המס את חלקה כעת, ובבוא היום יתקבל ערעורה, היא תתקשה לקבל חזרה ממס הכנסה את החלק שהועבר - בערכו הריאלי - וזאת בהנחה שערעורה יתקבל בשנת מס אחרת מזו בה שולמה הכספים. כן צויין שהמבקשת אינה מנסה להתחמק מחובת התשלום, שכן שילמה למשיב תשלום בסך 20,000 ₪ על חשבון התשלומים שנפסקו לטובתו. לחילופין, המבקשת נכונה להפקיד בקופת בית הדין את הסכום הפסוק עד להכרעה בערעור בערכי ברוטו - סכום שישוחרר לטובת המשיב תוך ניכוי המס המתחייב בעתיד, או להפקיד הסכום האמור במסגרת כל הסדר אלטרנטיבי אחר. 10. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי התנהלותה של המבקשת אשר החליטה שלא לערער אך לעתור לעיכוב ביצוע רכיבי דמי ההבראה, החופשה והחגים, מהווה הוכחה לכך שבקשתה מופרכת ונטולה בסיס משפטי. עוד נטען כי לבקשה לא צורף תצהיר ומטעם זה בלבד דינה להידחות. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מקיף ומנומק כראוי. לטענתו, המבקשת משתיתה את הערעור על טיעונים משפטיים כביכול, אולם למעשה תוקפת קביעות עובדתיות, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. אשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי טענת המבקשת בדבר מצבו הכלכלי נטענה בעלמא, ללא ראשית ראיה וכי הטענה התבססה על מסמך שהוגש לבית הדין לפני למעלה משנה וחצי, אשר אינו משקף את מצבו הכספי הנוכחי. בתוך כך מציג המשיב תצהיר ממנו עולה כי הוא ואשתו משתכרים ביחד כ- 11,000 ש"ח נטו לחודש. עובדה זו, כך לטענתו, משמיטה את חששה של המבקשת שלא תוכל להיפרע ממנו ולהשיב את הכספים שנפסקו לזכותו אם יתקבל הערעור. המשיב מציין כי יש לדחות הטענה לפיה המבקשת תתקל בקשיים לקבל החזרי מס, כפי שבצדק קבע בית הדין האזורי בהחלטתו, שכן רשויות המס משיבים כספים בתוספת הצמדה וריבית הגבוהה מהריבית הבנקאית. עוד מדגיש המשיב כי בנסיבות אלה, אין כל מקום להורות על הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין. 11. בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה לעיכוב ביצוע ומדגישה כי חיובה בפיצוי בגובה 6 משכורות בסך 35,544 ₪ בגין עוגמת נפש הינו פיצוי גבוה, החורג מהפסיקה המקובלת. זאת בהתחשב בכך שבית הדין ביסס פסיקתו על חלק מן הראיות שהוצגו בפניו. אשר למאזן הנוחות, מציינת המבקשת כי סך כל הרכיבים בגינם עתרה בערעורה עומדים על סך של 155,608 ש"ח. לטענתה, מדובר בסכומים ניכרים אשר אין חולק כי המשיב יתקשה להשיבם. כן צויין כי אף טענת המשיב לפיה הוא ואשתו מפרנסים בכבוד ומשתתפים בפרנסת המשפחה בסכום כולל של כ- 11,000 ש"ח, אין בה כדי להפיג את החשש כי המבקשת תוצב בפני "שוקת שבורה" אם יתקבל הערעור. זאת בהתחשב בעובדה שאשתו של המשיב, בהתאם לתלושי השכר אשר צורפו על ידו, משתכרת שכר מינימום.. הכרעה: 12. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור. 13. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה. בהיבט של סיכויי הערעור - המסקנה כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה המוקדמת מושתתת על הקביעה העובדתית לפיה המשיב פוטר מעבודתו וכי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב פעל באופן המצדיק שלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. מדובר בקביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. כמו כן, חיוב המבקשת בתשלום שכר בתקופת השעייתו של המשיב התבסס על הקביעה כי המבקשת לא הצביעה על עילה בדין להשעיית המשיב ולשלילת שכרו. אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, בדק בית הדין וקבע, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח שהמשיב עבד במשרת אמון, שכן נעשה פיקוח תמידי על עבודתו של המשיב. עוד קבע בית הדין, בהסתמך על תלושי שכר ועל דו"חות שהוצגו בפניו, כי לא שולמו למשיב שעות נוספות וכי המבקשת לא הציגה תחשיב נגדי ולא הפנתה לטעויות בחישובים אלה. גם רכיב זה של פסק הדין מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות. רכיב פיצוי על 'עוגמת נפש' הוא בבחינת היוצא מן הכלל המסור לשיקול דעת בית דין, אולם עיון בסעיף 18 לפסק הדין מעלה כי הסכום שנפסק לא מתייחס רק לעגמת הנפש אלא גם לאי קיום השימוע כדין - פיצוי שכזה אינו החריג ואפשרי (אם כי לא הכרחי) מקום שהשימוע לא היה כדין. במקרה הנוכחי, בשים לב לנסיבות הפיטורים ולותקו של המשיב לא ניתן לקבוע על פני הדברים כי סיכויי הערעור יש בהם לכשעצמם כדי להצדיק עיכוב ביצוע. יש לזכור שכלל הפיצוי מסור לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא תמהר להתערב בשיקול דעתה. סכום ההוצאות שהוטל על המבקשת הגם שהוא גבוה מן המקובל, אינו מצדיק בנסיבות הענין עיכוב ביצוע. גם במקרה זה הכלל הוא שערכאת ערעור אינה ממהרת להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. לפיכך, גם לגבי שני ריכיבים אלה יש ליתן למשיב להנות מפרי זכייתו, ודאי נוכח מאזן הנוחות כמפורט להלן בהיבט של מאזן הנוחות - מדובר בזכויות מכח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני למעלה משנתיים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן, במיוחד שלגבי רכיבים אלה המבקשת לא הגישה ערעור. כמו כן, המבקשת כלל לא הוכיחה בראיות שלא תוכל לגבות חזרה את הזכיה, אם תזכה בערעורה. למעשה המבקשת נסמכת על הערכות והשערות ואין בכך די. כן אין די בכך שתוך כדי ההליך ביקש המשיב להקדים את ההליך בהיותו מפרנס יחיד. הקובע אינו מה היה בעת ההליך, אלא מהו המצב העדכני במועד הבקשה לעיכוב ביצוע. 14. סוף דבר - הבקשה נדחית. בשים לב להוצאות שנפסקו כבר בבקשה לעיכוב ביצוע בבית הדין האזורי, אסתפק בחיוב המבקשת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת ההחלטה. ערעור