דוגמא להחלטה בנושא הוראה בפסק דין לחתום על טפסים לשחרור כספים: בפנינו בקשה מטעם התובעים לתיקון פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 28.8.12, שבו התקבלו בחלקן תביעות שהגישו התובעים נגד הנתבעת 1, נדחו תביעות שהגישו התובעים נגד הנתבעים 2 ו- 3, ונדחו תביעות שכנגד שהגישה הנתבעת 1 נגד התובעים. אנו מתבקשים לתקן את פסק הדין באופן שתוסף אליו הוראה אופרטיבית המחייבת את הנתבעים לחתום על הטפסים המתאימים לשחרור כספיהם של התובעים המופקדים בביטוחי מנהלים, קופות פנסיה והשתלמות שונות. טענות הצדדים התובעים מציינים בבקשתם כי בשני כתבי התביעה שהגישו נכללו עתירות מפורשות לחייב את הנתבעים לחתום על טפסי שחרור כספים שהופקדו על שם התובעים בביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה והשתלמות. התובעים מוסיפים כי בכתבי ההגנה שהוגשו בשתי התביעות נטען כי החברה אינה משחררת את הקופות לאור "מעשים חמורים" נטענים של המבקשים. עוד נטען בכתבי ההגנה כי החברה זכאית, לטענתה, לקזז את הנזקים שנגרמו לה מתוך הכספים המוחזקים בקופות. התובעים טוענים, כי משעה שתביעתם התקבלה ותביעת החברה נדחתה (לרבות הטענות ל"מעשים חמורים" שלהם, ולרבות הטענה לנזק שנגרם לחברה), ברור שלא יכולה להיות עוד הצדקה לכך שהקופות ימשיכו להיות מוחזקות בידי החברה. לפיכך הם טוענים כי בית הדין רשאי ומוסמך לתקן את פסק דינו בהקשר זה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שהוראותיו חלות גם על בית דין זה מכוח הוראת סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 והוראת תקנה 123 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. התובעים מדגישים כי מאחר שמדובר בסעדים שנתבקשו במפורש בכתבי התביעה, ומאחר שאין ולא היתה כל הצדקה עניינית שלא לתתם בנסיבות שבהן התקבלו תביעותיהם ותביעת החברה נדחתה (ובכלל זה כל טענותיה נגדם) הרי שברור שמדובר בטעות או בהשמטה מקרית של בית הדין, אותה בסמכותו לתקן. הנתבעים, בתגובתם לבקשה, מתנגדים בתוקף. הם מדגישים כי סעיף 81 לחוק אמנם מאפשר לתקן פסק דין בעקבות טעות לשון, טעות סופר והשמטה מקרית, אך אינו מאפשר לתקן פסק דין מבחינה מהותית ולהוסיף לו סעדים נוספים כמבוקש. הנתבעים טוענים שהסעדים אותם מבקשים התובעים להוסיף נזנחו על ידיהם בתצהירי עדותם כמו גם בסיכומים שהגישו, וכעת באמצעות בקשה זו הם מבקשים ל"החיותם" תוך טענה מוטעית ומטעה כאילו סעדים אלה לא נפסקו לזכותם בשל טעות או השמטה מקרית. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הסיבה היחידה שהם לא התייחסו בתצהיריהם לטענות התובעים בקשר לשחרור הכספים שלהם ולא העלו את טענות ההגנה שלהם בקשר לסעדים מבוקשים אלה, היתה העובדה שהתובעים זנחו אותם בתצהיריהם. לשיטתם, משמעות הדבר כי תביעות התובעים לסעד זה של שחרור הכספים שהצטברו בקרנות השונות נדחו. הנתבעים מוסיפים ומדגישים כי הענות לבקשה משמעותה פסיקת סעדים נוספים לזכות המבקשים מבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להתייחס לטענות התובעים ולהוכיח כי אין הם זכאים לסעדים אלה. יתרה מכך, הם טוענים כי הענות לבקשה תגרום לכך שהתובע מר נאיל חדד יקבל כפל תשלום בגין פיצויי פיטורים שנפסקו לזכותו, ואילו התובע מר ערן פלד יקבל סכומים בגין פיצויי פיטורים, הגם שבית הדין קבע במפורש בפסק דינו אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובעים הגישו תשובה לתגובה. בתשובתם טענו כי עתירתם היא לשחרור קופות שבהם צבורים כספי הפנסיה והתגמולים שלהם, שהינם חסכונות משנים רבות של עבודה, כספים שרובם המוחלט כלל לא הופרשו על ידי הנתבעת 1. הם מדגישים כי עתירתם הינה לסעד אלמנטארי ובסיסי, שכן הנתבעת 1 כלל אינה זכאית בכל מקרה להחזיק בקופות ממועד סיום העסקת המבקשים. הם מוסיפים כי "למעשה לא היתה אפילו חובה לתבוע סעד זה" וגם אם לא היו תובעים אותו, היתה חייבת הנתבעת 1 לשחרור את הכספים. הנתבעים היפנו אותנו למספר פסקי דין (ע"א 335/73 ויולה בטיש נ' פלור קריספין, פ"ד כח (1) 47 (14.11.73); ע"א 675/86 רבקה שמייסר נ' יצחק הודסמן, פ"ד מד (1) 133, 139 (12.6.89) ע"א 3250/02 שמחה (סימה) וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ (7.6.05)) שבהם נקבעה הלכה לפיה הכלל, לפיו בעל דין שאינו מעלה טענה בסיכומיו נחשב כמי שזנחה, אינו חל כשמדובר בסעד ברור ומפורש שאינו שנוי במחלוקת. הם חוזרים ומדגישים כי המחלוקת בסוגיית שחרור הקופות, בהתאם לפלוגתאות כפי שהוגדרו על ידי הצדדים בכתבי טענותיהם, נגעה אך ורק לטענת הנתבעים לקיזוז בגין נזק שגרמו להם התובעים. לפיכך, הם טוענים כי משנדחו התביעות שכנגד באופן מלא ומוחלט, ברור כי נדחתה טענת הקיזוז, ועל כן עמדה להם זכות לקבלת הסעדים של שחרור הקופות. הם מדגישים כי תיקון פסק הדין מתחייב גם לאור שיקולי מדיניות שיפוטית ראויה, שכן הדעת אינה סובלת מצב שבו יוותרו ללא כספי הפנסיה שלהם, המוחזקים מזה שלוש שנים שלא כדין על ידי הנתבעת 1, רק מחמת ענין "טכני" הנובע לתוכנם של הסיכומים. ביום 29.11.12 קיימנו דיון בבקשה, שבו ניסינו ללא הצלחה להביא את הצדדים לידי פשרה. שני הצדדים הוסיפו טיעון קצר בעל-פה, וביקשו שנכריע בבקשה. דיון והכרעה צודקים הנתבעים בטענתם כי לאור העובדה שהתובעים בתצהירי עדותם כלל לא הזכירו את סוגיית שחרור הקרנות, הם היו רשאים לצאת מנקודת הנחה שהתובעים זנחו את הסעד הזה, ועל כן הם נמנעו מלהציג ראיות בתמיכה בעמדתם כי לא היה מקום שבית הדין יפסוק לתובעים סעד זה. יתירה מזאת, משנמנעו התובעים מלהציג בפני בית הדין ראיות כלשהן התומכות בסעד "שחרור הקרנות" הרי שבית דין זה כלל לא יכול היה לפסוק לתובעים את הסעד הזה, שכן לא הוצגו בפני בית הדין ראיות כלשהן, לא מצד התובעים ולא מצד הנתבעים, לפיהן ניתן היה להכריע בפלוגתא. זאת ועוד, אפילו היינו יוצאים מנקודת הנחה (לטובת התובעים) כי מתן סעד "שחרור הקרנות" אינו מצריך כלל הצגת ראיות, אלא טיעון משפטי בלבד, הרי שטיעון משפטי בעניין זה כלל לא הובא בסיכומי התובעים (ובהמשך, גם לא הובא כל מענה מצד הנתבעים). כיון שכך, ממילא לא ניתן היה להכריע בו. במצב דברים זה, לכאורה דין הבקשה להידחות, שכן המדובר בבקשה לביצוע תיקון מהותי בפסק הדין, להבדיל מתיקון טכני או תיקון השמטה מקרית (עע 456/06 רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב (25.5.2009)). כאן המקום שנידרש לפסק דינו של בית הדין הארצי בפרשת סיון (ע"ע 300238/98 שולי סיון נ' אייל אברהם (פד"ע לד 625 (21.3.99)), שהתובעים טענו שעובדותיו דומות ביותר למקרה שלפנינו, ושלאורו יש מקום שנקבל את בקשתם. באותה פרשה, הוגשה תביעה לבית דין זה תביעה על ידי עובדת נגד מעבידה. התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה. בין היתר, תבעה העובדת את כל הכספים המגיעים לה בהתאם לפוליסת ביטוח בחברת הביטוח איילון. במהלך הדיון בתיק, הצהיר המעביד לפרוטוקול שהוא אינו מתנגד לשחרור הכספים שנצברו לזכות התובעת בפוליסת ביטוח המנהלים שלה. למרות זאת, בפסק הדין לא ניתן סעד של שחרור כספי הביטוח, ולפיכך עתרה העובדת לבית הדין בבקשה לתיקון מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, והעובדת הגישה ערעור לבית הדין הארצי, שקיבל את ערעורה. בפסק דינה של ערכאת הערעור בפרשת סיון נקבע, בין היתר, כי הסעד של שחרור כספי הביטוח היה סעד עצמאי שנזכר בסעיף נפרד בכתב התביעה, ולאור העובדה שבמהלך ההתדיינות הצהיר המעביד לפרוטוקול כי אין לו התנגדות למתן הסעד הזה, צריך היה בית הדין האזורי להיענות לבקשה לתיקון פסק הדין, שכן ברור כי מדובר בהשמטה מקרית שנעשתה בהיסח דעת, ו"יהא זה אך ראוי וצודק להכליל את הסעיף הנוסף בפסק הדין" (שם). איננו רואים מקום להחיל את הלכת סיון על המקרה שלפנינו. בניגוד לפרשת סיון, במקרה שלפנינו הנתבעים לא הצהירו בשום שלב במהלך ההתדיינות, לא בכתבי הטענות שלהם ולא במהלך הדיונים בפנינו, שהם מסכימים למתן סעד של "שחרור הקרנות". בעוד שבפרשת סיון אכן דובר על תיקון טכני של פסק הדין שניתן שם, לאור הצהרת המעביד שם, במקרה שלפנינו הנתבעים עומדים בסירובם למתן הסעד, ומוסיפים ומדגישים, בצדק, כי כלל לא ניתן להם יומם להתגונן בפני מתן סעד זה כלפיהם. האם משמעות הדבר כי דין בקשת התובעים להידחות? לדעתנו, לא. על אף כל שאמרנו עד כה, אנו סבורים שיש מקום להבהרת פסק דיננו בתיק זה בקשר לסעדי "שחרור הקרנות", אך לא באופן שבו מבקשים מאיתנו התובעים להבהירו. כפי שציינו עוד קודם לכן, הנתבעים טענו בתגובתם לבקשה שלאור זניחת סעדי "שחרור הקרנות" על ידי התובעים, המסקנה המשפטית המתבקשת הינה כי רכיבי תביעה אלה נדחו במסגרת פסק דיננו (סעיף 4 לתגובתם). אנו סבורים שתוצאה שכזו אינה הוגנת, ומשמעותה עשויה להיות (בשים לב שפסק דיננו הפך לחלוט, משלא הוגש עליו ערעור על ידי מי מהצדדים) קשה ובלתי מידתית עבור התובעים, הטוענים בפנינו שכספים שצברו בעמל רב ולאורך שנים, לרבות כספים שהופרשו על ידי מעסיקים קודמים, "מוחזקים" על ידי הנתבעים, המסרבים, לטענתם בחוסר תום לב ושלא כדין, לשחררם. מששינו שני הצדדים את חזית המחלוקת בפנינו, וויתרו על טיעונם לכאן ולכאן בעניין "שחרור הקרנות", דעתנו הינה כי נכון להבהיר את פסק הדין במובן זה שנקבע כי המחלוקת בעניין זה לא הוכרעה לכאן או לכאן במסגרת פסק הדין. על אף שלא נתבקשנו מפורשות לתת לתובעים היתר לפיצול סעדים באופן שבו יוכלו לתבוע סעד זה במסגרת הליך נפרד, נכון וצודק יהיה לתת להם היתר שכזה במסגרת החלטתנו זו. לסיכום הננו להבהיר בזאת כי פסק דיננו מיום 28.8.12 לא הכריע, לכאן או לכאן, בשאלת "שחרור הקרנות", כפי שביקשו התובעים בכתב תביעתם. ככל שהצדדים לא ישכילו להגיע לפתרון המחלוקת שביניהם ללא התערבות שיפוטית, שמורה לכל אחד מהצדדים הזכות להגיש תובענות נפרדות במסגרתן יתבררו המחלוקות ביניהם בקשר לסעד "שחרור הקרנות". בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות. פנסיהשחרור כספיםקרן פנסיהביטוח מנהלים