דוגמא לפסק דין בנושא הטעיית קונה רכב: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת בת.א 746/04, שניתן ע"י כב' השופטת נחמה נצר ביום 21.12.11, אשר חייב המערער בתשלום פיצויים למשיב בסכום של 75,000 ש”ח, לאחר שקבע כי המערער הטעה את המשיב באשר למצבו המכני של הרכב - שמכר לו. רקע המערער 1, (להלן - "המערער"), הינו מנהלה של המערערת 2, מוסך גיא המוביל בע"מ (להלן - "החברה"), סוכנות מורשית למכירת רכבי רובר חדשים. המשיב ביקש ביולי 2003 לרכוש רכב יד שניה מסוג רובר דיסקברי וראה רכב רובר דיסקברי שנת יצור 1998 (להלן - "הרכב") חונה בסמוך למשרדי החברה, עליו מודעת מכירה; לאחר שהתקשר למספר הטלפון הרשום במודעה הופנה למערער, אשר הציג בפניו את הרכב. בפני המשיב הוצג מידע מסוים אודות הפגמים ברכב, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם על היקפו של מידע זה; אין חולק כי המשיב בחר שלא לבדוק את הרכב במכון מוסמך. מחיר הרכב נקבע ל - 81,000 ש”ח בשל הפגמים שהתגלו בו, כאשר התמורה שולמה ע"י מכירת רכב הניסאן של המשיב, שהוסכם כי ערכו 51,000 ש”ח, למערער או למי שזה יורה ותשלום במזומן של 30,000 ש”ח. לאחר תשלום מלוא התמורה, הסתבר למשיב כי לרכב פגמים מהותיים שלא הובאו לידיעתו. לאחר בדיקת הרכב במוסך, הסתבר כי חלקים רבים של הרכב אינם מקוריים, ואינם תואמים לרכב רובר דיסקברי משנת יצור הרכב. בעל המוסך המליץ למשיב לא להשקיע כספים בתיקון הרכב בשל מצבו. המשיב פנה למערער מספר פעמים בדרישה לבטל את העסקה, אך המערער סרב. בעקבות זאת, המשיב הפקיד את רשיון הרכב במשרד הרישוי ונמנע מלעשות בו שימוש, והגיש תביעה נגד המערער בבית המשפט קמא. התביעה במקורה הוגשה נגד המערער, החברה וחברת המזרח לשיווק מכוניות (1994) בע"מ, אולם התביעה נגדה נמחקה בהסכמה. בית המשפט קמא קבע כי למשיב הוצג מצג שווא לפיו העסקה נעשית עם החברה, ולא עם המערער כאדם פרטי. כמו כן קבע, כי הרכב נמכר למשיב כאשר מצבו בכי רע. בכך הסתמך בית המשפט על עדותו של בעל המוסך שבדק את הרכב, על טופס הבדיקה של הרכב שנמסר למשיב על ידי קונה פוטנציאלי קודם, ועל גרסתו של המערער עצמו אשר לא חלק, למעשה, על מצבו הבעייתי של הרכב. בית המשפט קמא הוסיף כי המערער הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כלפי המשיב, מאחר והיה מודע למצבו הגרוע של הרכב, אך נמנע מלחשוף את טופס הבדיקה של הרכב או מידע אחר שברשותו בפני המשיב. על כן, ניתן לבטל את החוזה בשל הטעיה, לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - "חוק החוזים"), שכן המערער מנע מהמשיב ביודעין מידע חיוני, אשר לו היה המשיב מודע לו, היה נמנע מלרכוש את הרכב. אין מדובר רק בטעות בכדאיות העסקה, כטענת המערער, שכן טעות המשיב מקורה במצג כי הרכב תקין מכנית. לא מדובר בטעות הנוגעת לשינוי שיתרחש בעתיד, וודאי שאין מדובר בטעות אותה היה המשיב מוכן לקחת על עצמו. עם זאת, סבר בית המשפט כי התנהלותו של המשיב, אשר התעלם מהפגמים ברכב ולא לקח את הרכב למכון בדיקה באופן מסודר, עולה כדי עצימת עיניים, ויש ליחס לו אשם תורם, אך אין ליחס משמעות מכריעה לאשם זה לאור התנהלות המערער. בית המשפט קמא חייב את המערער בתשלום פיצוי בסך 75,000 ש”ח, ובחר שלא להורות על השבה מלאה, הן בשל גניבת הרכב והן בשל אשמו התורם של המשיב בשל התעלמותו מהפגמים ברכב. בית המשפט נמנע מלחייב את החברה, שכן זכרון הדברים בין הצדדים לא הזכיר את החברה. טענות הצדדים המערער סבור כי יש להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, לאור הסתירות היסודיות שהתגלו בפסק הדין; בין היתר, הוא טוען כי לא הוצג למשיב מצג לפיו הרכב נרכש מהחברה, וכי המשיב היה מודע למצבו של הרכב מאחר וטופס הבדיקה הוצג לו. המערער טוען כי לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, שכן לא התקיימו הדרישות המנויות בסעיף 16 לחוק המכר. המערער גילה למשיב את כל המידע אודות הרכב, שהיה ידוע לו, לרבות טופס הבדיקה ומסמך המעיד על החלפת מנוע ברכב, ואין הוא נושא באחריות לפרשנות מוטעית שיתכן והמשיב נתן לעובדות שהוצגו לו. מאחר וחובת הגילוי קוימה במלואה, לא ניתן לטעון להטעיה. מוסיף המערער כי טענותיו של המשיב הינן בגדר טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה עילה לביטול ההסכם. הרכב נמכר למשיב כפי שהוא (as is), כאשר ההנחה במחיר באה בשל הליקויים שברכב, והמשיב הוא שבחר שלא לבדוק הרכב במכון מוסמך ולקח הסיכון ברכישת הרכב כפי שהוא, תוך שהוא סבור כי עלות התיקונים תהא קטנה. באשר לסעד הפיצויים, סבור המערער כי זהו סעד שלא התבקש, שכן המשיב ביקש סעד של השבה הדדית; בית המשפט קמא נמנע מלבטל את החוזה אלא קבע פיצויים, שאף הם לא הוכחו ולמעשה קבע פיצויים עונשיים. כמו כן, סבור המערער כי לא היה מקום למתן משקל לטענה של גניבת הרכב, מאחר וטענה זו באה לאחר שלב ההוכחות והסיכומים ומבלי שכתב התביעה תוקן בהתאם. לשיטת המערער, מאחר והמשיב היה בגדר שומר חינם של הרכב, משנגנב הרכב ברשלנותו, עליו לפצות המערער בגובה מחיר המחירון של הרכב. בנסיבות אלה, אין טעם בהשבה, שכן ערך הרכב אותו יצטרך להשיב המשיב יתקזז אל מול סכום העסקה שישיב לו המערער. המשיב טוען כי הערעור מכוון כולו לקביעות העובדתיות, שערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהם מאחר והם מבוססים על התרשמותו הישירה של בית המשפט קמא מהעדויות והמסמכים שהובאו בפניו. עוד נטען כי טענות המערער למצג באשר לרכישת הרכב מהחברה נזנחו בעיקרי הטיעון, ובכל מקרה אין להן נפקות של ממש מאחר והתביעה נגד החברה נדחתה. המשיב סבור כי הסעד שניתן התבקש בתביעה, בה תבע המשיב פיצוי בסכום כולל של 131,472 ש”ח. על כן, משבחר בית המשפט קמא לא להורות על השבה, בעיקר בשל התנהלות המשיב, ניתן תחתיו סעד של פיצויים. מאחר והוחלט ליהמנע מהשבה, אין רלבנטיות לטענות בדבר היות המשיב שומר חינם; אף אין רלוונטיות לטענות לגניבת הרכב, מה עוד שהטענה בדבר גניבת הרכב לא נסתרה משהמשיב לא ביקש לקיים דיון בנושא זה בבית משפט קמא. לחילופין, סבור המשיב כי בית המשפט היה מוסמך במקרה זה ליתן סעד שלא התבקש, שכן הסעד נובע מהסעד שהתבקש וכל העובדות הרלוונטיות לו התבררו, והוא נחוץ על מנת להגיע לתוצאה צודקת. דיון בערעור, חולק המערער הן על הקביעה העובדתית של בית המשפט כי יש לבטל את ההסכם מפאת הטעיה, והן על הפיצוי שנפסק לאחר שבית המשפט הורה על ביטול ההסכם. אדון בטענות אלה כסדרן. הטענות ידונו ביחס למערער, אף שלערעור צורפה גם החברה, ולא ברור מדוע - משהתביעה נגדה נדחתה. למערער טענות לרב נגד הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, ובעיקר - על הקביעה כי המערער נמנע מלהציג למשיב מידע מהותי שהיה ברשותו אודות הרכב. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מאחר וקביעות אלה נשענות על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה המבררת מהעדים והראיות שהוצגו בפניה (רע"א 5250/10 זיידן נ' בנדר, עמ' 7 (2010)). הערעור שכאן אינו מהמקרים החריגים המצדיקים חריגה מעקרון זה. בית המשפט קמא בחר ליתן אמון בגרסתו של המשיב, על פיה לא הוצג בפניו מידע משמעותי בנוגע לרכב ולא הוצג בפניו טופס הבדיקה של הרכב אשר היה ברשות המערער; בית המשפט קמא העדיף גרסה זו על פני גרסתו של המערער, לפיה הציג למשיב את מלוא המידע שהיה ברשותו. קביעה זו נסמכה גם על העובדה שהפגמים הנטענים שהוצגו למשיב לא אוזכרו בזכרון הדברים בין הצדדים. המדובר בקביעה עובדתית המבוססת, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית מהעדים, ואין מקום להתערב בה. המערער מנסה להצביע על סתירות שונות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא על מנת לתמוך בטענתו. אין ממש בסתירות אלה. כך למשל, לא ברור מדוע סבור המערער כי הקביעה שלא הוצגו למשיב פרטים מהותיים לגבי הרכב סותרת את הקביעה שהמשיב בחר להתעלם מהמידע שכן הוצג לו. כראיה לאחת הסתירות מתבסס המערער על ציטוט של פסק הדין, אלא שלמרבה הצער מדובר בציטוט מוטעה אשר ודאי שלא היה ראוי להציגו: המערער מצטט, לכאורה, קביעה של בית המשפט קמא לפיה "אין חולק כי זו לא הפעם הראשונה בה הוא רוכש רכב יד - שנייה", על מנת להראות כי קביעה זו סותרת קביעה אחרת בה נקבע כי המשיב רכש בעבר רק רכבים מיד ראשונה. עם זאת, הציטוט המקורי קובע "אין חולק, כי זו לו הפעם הראשונה בה הוא רוכש רכב יד - שניה", באופן שאינו סותר כל קביעה אחרת. המערער מלין גם שלא ניתן לו לבדוק את הרכב. לא ברור לי מה טעמה של טענה זו, בחינת הרכב היתה מאפשרת, לכל היותר, לתאר את מצבו המכני; אולם המערער, בפועל, אינו חולק על כך שמצבו המכני של הרכב היה גרוע, ומסתפק בטענה כי הוצג למשיב כל המידע הרלוונטי אודות הרכב והוא שבחר לרכוש אותו כפי שהוא. משנדחתה הטענה העובדתית של המערער כי גילה למשיב את כל המידע שהיה מצוי ברשותו ונקבע כי הוא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו והטעה את המשיב - קמה זכותו של המשיב לבטל ההסכם בעקבות ההטעיה, זכות המעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים הקובע: מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. ניתן לראות כי חוק החוזים קובע שהטעיה יכולה להתקיים גם במחדל - כאשר אחד הצדדים לחוזה אינו מגלה עובדות אשר מחוייב הוא לגלותן. החובה לגלות את העובדות המלאות בנוגע למצב הרכב הנמכר מעוגנת במפורש בסעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968: היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה. מאחר ונקבע כי המערער לא הציג למשיב מידע רלוונטי אודות מצב הרכב, מידע שהיה בידיו - אין מנוס מהמסקנה כי התקיימו במקרה זה יסודות ההטעיה, שכן המשיב אכן התקשר בחוזה לרכישת הרכב בעקבות טעות שנבעה מכך שהמערער לא מסר לו את כל העובדות הידועות לו אודות הרכב. טענת המערער כי גילה למשיב את כל המידע הרלוונטי בנוגע לרכב נדחתה, כאמור, על ידי בית משפט קמא ולא הוצגה תשתית ראייתית המצביעה על מסקנה אחרת. הדבר נכון גם לטענה בדבר טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מהווה עילה לביטול עסקת המכר. לשיטת המערער, המשיב - אשר היה מודע למצבו המכני של הרכב - הוא שבחר לקנות את הרכב כפי שהוא, מבלי לבדוק אותו ועל כן, אין המערער נושא באחריות לכך שהחלטה זו הסתברה כלא כדאית מבחינה כלכלית. סעיף 14(ד) לחוק החוזים קובע, כי לא ניתן לטעון להטעיה במקרה של "טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". טעות בכדאיות העסקה הינה טעות באשר לטובת ההנאה שהאדם מתעתד להפיק מהעסקה; היא מתייחסת למצב בו אדם חשב שיפיק מהעסקה רווח כלכלי מסויים, והסתבר כי הרווח אותו הפיק קטן באופן ניכר. לעומת זאת, טעות בנוגע למהות או לתכונות נושא החוזה - על אף שכמובן יש לה השפעה על כדאיות העסקה - אינה טעות ש'אינה אלא' בכדאיות העסקה (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 298 (תשס"ה)). משנקבע, איפוא, כי המערער לא הציג בפני המשיב מידע מהותי באשר למצבו של הרכב, אין מקום לטענה כי הטעות הינה בכדאיות העסקה בלבד, שכן המדובר בטעות באשר למאפייני הרכב הנמכר. העובדה כי המשיב הסכים לקנות את הרכב על אף הפגמים להם היה מודע, בשל מחירו, אין פירושה כי המשיב היה מסכים לקנות את הרכב גם אם היה מודע לפגמים הנוספים של הרכב אשר הוסתרו ממנו. ככלל, קניית ממכר כלשהו כפי שהוא (as is), אמנם פוטרת את המוכר מפגמים שהתגלו בממכר, אך אין בה כדי לפטור את המוכר כאשר הטעה במפורש את הקונה (פש"ר (ת"א) 2001/02 כלים שלובים נ' עו"ד בניהו לאבל ואח', סעיף 47 לפסק הדין (2003)), כפי שארע כאן. בנסיבות אלה הטענה כי משנמכר הרכב כפי שהוא, רכישתו הינה טעות בכדאיות העסקה ולא מעבר לכך - נדחית. מסקנת בית משפט קמא כי המערער הטעה המשיב והפר את חובת הגילוי כלפיו במכירת הרכב, מבוססת כדבעי וכל שנותר לדון הוא בשאלת הסעד. המשיב העמיד התביעה על סך של 131,472 ש”ח, תבע סעד של השבה הדדית, וכן פיצויים בסכום מצטבר של 25,472 ש”ח, בשל עוגמת נפש, טרחה, עלות בדיקת הרכב ועלות השימוש ברכב אחר. הסעד העיקרי להשבה נתבע לאור סעיף 21 לחוק החוזים, הקובע כי משבוטל חוזה יש להורות על השבה: משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל. אף על פי כן, בית המשפט קמא חייב המערער בפיצויים בסך של 75,000 ש"ח ובחר שלא להורות על השבה, בקובעו כי - "לא ראיתי לנכון להורות על השבה הדדית מלאה, לא רק מהטעם כי השבתו של הרכב בעין - אינה אפשרית מפאת גניבתו אלא ובעיקר, כי אין לדייק ולומר שהתנהגותו של התובע היתה חפה מכל רבב ודופי" (עמ' 21 לפסק הדין). חובת ההשבה המעוגנת בסעיף 21 לחוק החוזים אינה מוחלטת. הפסיקה קבעה כי חובה זו כפופה להוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, הקובע כי בית המשפט רשאי לפטור זוכה מחובת ההשבה או מקצתה במקרה "שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הוראה זו מאפשרת לבית המשפט, אשר מבטל חוזה מפאת הטעיה בכריתתו, שלא להורות על השבה מלאה, במידה והוא סבור ששיקולי צדק אינם תומכים בתוצאה מעין זו (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, עמ' 26-28 (2005) (להלן - "פס"ד פרג'")): "במסגרת כללי היושר, מוסמך בית המשפט לשקול במקרים יוצאי דופן את התנהגותם של הצדדים שברקע תביעת ההשבה, ולהורות על היקף השבה כנגזר מהתנהגות זו... הגנה כללית של טעמי צדק ויושר מציבה, אפוא, בעצם טיבה, את התנהגות הצדדים במוקד שיקול הדעת השיפוטי. היא בוחנת את שאלת האשם של מבקש ההקלה או פטור מהשבה; היא משווה את תרומתם של הצדדים להיווצרות הצורך בהשבה, להיקף הנזק שנגרם, ולהיווצרות הנסיבות שבגינן מתבקשת הגנה שבצדק וביושר; היא מאפשרת התחשבות בעקרונות של צדק חלוקתי, החותר לעשיית צדק בין הצדדים לחוזה על פי מצבם האובייקטיבי... התנהגות התובע עשויה אף היא להיות בעלת חשיבות במכלול שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים, ועשוי להיות כי התנהגותו, בצירוף נסיבות נוספות, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה הניתנת לו, או אף שלילתה..." בנסיבות שכאן, סבר בית המשפט קמא כי אין זה צודק להורות על השבה מלאה. בית המשפט קמא אמנם העניק משקל מכריע לאשמו של המערער, אשר העלים מהמשיב מידע חיוני באשר למצב הרכב, אולם סבר שאין להתעלם אף מאשמו של המשיב, אשר בחר להתעלם מסימני האזהרה שהיו בפניו באשר למצבו של הרכב. על כן, בית המשפט קמא נהג כדין כאשר לא הורה על השבה מלאה בתוספת פיצויים, כפי שביקש המשיב בתביעתו, אלא בחר לגלם את הסכום המגיע למשיב, בעיניו, כסכום של פיצויים. לנימוק העיקרי שהעלה בית המשפט קמא לאי ביצוע ההשבה - אשמתו התורמת של המשיב, נוסף נימוק נוסף, והוא גניבת הרכב. סבורני כי נימוק זה אכן מחזק באופן ניכר את המסקנה כי אין מקום להורות על השבה הדדית, ואפרט. בעת ניהול הראיות בבית משפט קמא, טען המשיב כי הרכב עודנו ברשותו וחונה בסמוך לביתו (עמ' 63 לפרוטוקול מיום 21.2.08). ביום 17.2.10, לאחר תום ההוכחות והגשת הסיכומים מטעם המשיב, אך טרם הגשת הסיכומים מטעם המערער - אשר הוגשו רק ביום 16.6.10 - הודיע המשיב כי הרכב נגנב ביום 2.9.09, תוך שהוא מצטרף לכך אישור על תלונה שהגיש במשטרה בגין גניבת הרכב. המערער נמנע מהגשת תגובה כלשהי להודעה זו, והסתפק בהבעת ספק בנכונות הודעה זו באמרת אגב בסיכומים שהגיש. כעת, בערעור, טוען המערער כי בית המשפט קמא שגה כאשר הסתמך על טענת הגניבה על אף שלא הוגשה כל אסמכתא ולא התנהלו דיוני הוכחות באשר לטענה זו. סבורני כי אמנם, יתכן שהיה מקום לדרישה כי עובדת גניבת תיבחן בבית משפט קמא, שכן לא צורפה לה למעשה כל ראיה של ממש מלבד העובדה שהוגשה תלונה על הגניבה; אולם המקום להעלאת דרישה זו היה בבית המשפט קמא, ולא כעת. משבחר המערער להתעלם מההודעה שהוגשה, ולהגיש את סיכומיו ללא כל דרישה שיש להוכיח הטענה בדבר גניבת הרכב, אין הוא יכול להעמיד דרישה מעין זו כעת. הפסיקה אליה הפנה המערער באשר לתוספת ראיות מאוחרת אינה רלוונטית, באשר היא אינה מתייחסת לארוע עובדתי חדש בנוגע לתביעה, כפי שהתרחש בענייננו. על כן, יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי הרכב אכן נגנב, ולבחון כיצד עובדה זו משפיעה על פסיקת הסעדים למשיב. המערער סבור כי המשיב נטל תפקיד של שומר חינם של הרכב, על כן משנגנב הרכב - לשיטתו - המשיב התרשל בתפקידו ועליו לפצות המערער על הפרת חוזה השמירה. תוך שהוא מוסיף שהיה על המשיב לבטח את הרכב מפני גניבה ומשנגנב עליו להשיב לו את הערך בו נמכר לו הרכב. בטענה זו אין ממש. סעיף 2(א) לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 קובע כי "שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו". משסבור המערער כי המשיב היה שומר חינם של הרכב, הרי שאף לשיטתו, היה המשיב אחראי לגניבת הרכב רק אם הגניבה נגרמה עקב רשלנותו. לצערנו, מעשים של יום ביומו הם שרכבים נגנבים, ואין מקום להניח כי כל גניבת רכב נובעת מרשלנותו של מחזיק הרכב. במידה והמערער סבור כי גניבת הרכב מקורה בהתנהגות רשלנית של המערער, היה עליו להניח תשתית ראייתית לכך, ולא להסתפק בטענה בעלמא. יתכן כי המערער מכוון לכך שהרכב לא בוטח בביטוח מקיף באותה תקופה, ועל כן לא התקבל פיצוי מחברת ביטוח לאחר הגניבה. אף לטענה זו אין בסיס, שכן משבחר המערער לסרב לדרישתו של המשיב לבטל את העסקה ולקבל את הרכב לרשותו, לא יכול היה לדרוש מהמשיב לבטח את הרכב במשך שנים ארוכות בביטוח מקיף, כאשר סכום הביטוח היה עולה במשך שנים על ערך הרכב עצמו. על כן, אין למערער להלין אלא על עצמו, שכן אם היה מסכים לבטל את העסקה בסמוך לכריתתה ומקבל את הרכב לידו - כפי שראוי היה שיעשה - לא היה עומד מול נסיבות בהן הרכב אינו בנמצא. אשר על כן, גם בהנחה כי המשיב היה שומר חינם של הרכב, אין להטיל עליו את האחריות לגניבת הרכב ולא היה מקום לחייבו בהשבת ערך הרכב למערער. בעניין זה יש להוסיף, כי בנסיבות שלפנינו היה המשיב מעוניין להשיב את הרכב כחודש וחצי לאחר העסקה, ואילו המערער הוא שסרב לכך ואילץ את המשיב להוסיף ולהחזיק ברכב במשך שנים של התדיינויות משפטיות, במהלכן לבסוף - למרבה הצער - נגנב הרכב. בנסיבות אלה, לא נראה כי מן הראוי להטיל את עלויות גניבתו של הרכב על המשיב, בעוד שהמערער, הוא שיצר את הסיכון למצב שנוצר בהטעיית המשיב ובסירובו לקבל את הרכב חזרה. לעניין זה אין לי אלא לאמץ את דברי כב' השופטת ארבל בפס"ד פרג' הנ"ל (עמ' 13): "המערערים הם אלו שהטעו באופן מפורש את המשיבים... והם אלה שהתמהמהו להשלים את חובם להשיב את התמורה ששולמה על ידי המשיבים. בנסיבות אלו ראוי, איפוא, לדעתי, להטיל על המערערים את הסיכון לירידת שווי הדירה העומדת במרכז הדיון שבפנינו." כפי שבאותו מקרה נקבע כי על המוכרים, שהטעו את הקונים וסרבו לתקן המעוות, לשאת בסיכון של ירידת ערך הדירה בתקופה שחלפה עד למתן פסק הדין, כך בענייננו, על המערער, שהטעה את המשיב וסרב לבטל את העסקה לאחר מכן, לשאת בסיכון של גניבת הרכב בתקופה שחלפה עד למתן פסק הדין. מכאן, כי מסקנת בית משפט קמא כי לא היה מקום להורות על השבה הדדית נכונה בנסיבות העניין. מה גם, שהשבה מלאה ממילא היתה בלתי אפשרית מאחר ורכב הניסאן אותו מסר המשיב למערער כחלק מהתמורה - נמכר זה מכבר, בסמוך לביצוע העסקה. משנקבע מחד גיסא כי אין מקום להשבת מלוא הסכום ששילם המשיב למערער מפאת אשמו התורם של המשיב, ומאידך גיסא כי אין מקום להשבת הרכב או ערכו מפאת גניבתו, הרי שכל שנותר הוא לקבוע את סכום הפיצויים אותם על המערער לשלם בנסיבות העניין, וכך אכן נהג בית המשפט קמא. ולא מצאתי להתערב בסכום הפיצויים שנקבע, בהתחשב בעובדה שהעסקה בוצעה בשנת 2003 בסכום של 81,000 ש"ח ופסק הדין, שניתן בנובמבר 2011, פסק למשיב רק 75,000 ש"ח, תוך שבית המשפט הביא בחשבון את "אשמו" של המשיב ומשכך אין מקום להתערב בסכום הפיצוי שנקבע. מעבר לנדרש אוסיף כי מתקיימים במקרה זה התנאים שנמנו בפסיקה למתן סעד שלא התבקש, שכן הצדק מחייב את מתן הסעד, הנובע ישירות מהסעד שהתבקש, וכל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו ונמצאו בפני בית המשפט. לענין זה ראה ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, עמ' 13-14 (2005)). סוף דבר, הערעור נדחה. סכום פסק הדין, אשר הופקד בקופת בית המשפט במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע, יועבר למשיב באמצעות ב"כ. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח להיום. הערבון שהופקד יועבר למשיב באמצעות ב"כ. הטעיהרכבקניית רכבגילוי נאות במכירת רכב