דוגמא לפסק דין בנושא היטל סלילת כביש לפני פרצלציה: 1. עתירה להורות למשיבה 1 (להלן: "המועצה") לבטל את החיוב שהשיתה על העותרת בגין היטל סלילת כביש. 2. העותרת והמשיב 2 (להלן - "המשיב") הינם בעלים משותפים של חלקה 97 בגוש 10152 ברחוב רותם 8, בנימינה (להלן: "החלקה"). החלקה טרם עברה הליך פרצלציה והיא אינה מחולקת לתתי חלקות. ביתה של העותרת מצוי בחלק הצפוני של החלקה הגובל עם רחוב רותם (אחורי ביחס לרחוב הכרכום), וביתו של המשיב מצוי בחלק הדרומי - חזיתי של החלקה הגובל עם רחוב הכרכום. על החלקה חלות תוכנית מתאר בנימינה ש/23 א' וכן תוכנית מתאר מקומית ש/560 המהווה שינוי לתוכנית ש/23 א' (להלן: "התוכנית"). בהתאם לתוכנית ועל פי אישור המועצה מיום 19.9.96 סללה המועצה כביש ברחוב הכרכום הגובל כאמור בחלק הדרומי של החלקה. 3. ביום 27.11.03 נשלחה לבעלי הנכסים הגובלים הודעת סלילה בהתאם לסעיף 4 (ב) לחוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות) תשי"א-1950 (להלן: "חוק העזר"), בו הודיע ראש המועצה על ההחלטה לבצע סלילת כביש ומדרכה ברחוב הכרכום (להלן: "סלילת הכביש"). כן נשלחה במועד זה לבעלי הנכסים, ובכלל זה לעותרת, הודעת דרישה לתשלום היטל הסלילה (להלן - "הודעת הדרישה" ו"היטל הסלילה" לפי העניין). 4. ביום 1.1.04 פנה בעלה המנוח של העותרת למועצה וביקש לברר כיצד חושב היטל הסלילה וציין את מצבם הקשה. בתשובה מיום 6.1.04 הודיע גזבר המועצה למנוח כי "לעניין כושר התשלום, המועצה מוכנה להסדרי תשלום מיוחדים". בנה של העותרת טוען כי לאחר מכן הוא פנה לראש המועצה דאז בדרישה לביטול החיוב ובעקבות פניה זו ביקר ראש המועצה בביתה של העותרת והבטיח להקפיא את גביית החוב עד לבירור הנושא. לטענת העותרת, בהמשך, הסכימה המועצה להקפיא את גביית החוב לנוכח מחלת בעלה המנוח ומצבם הכלכלי הקשה. בנה של העותרת טוען כי במהלך השנים פנה אל המועצה שוב ושוב, בטענה כי ביתה של העותרת הבנוי בחלקה האחורי של החלקה (ביחס לרחוב הכרכום), אינו גובל עם הכביש שנסלל, וביקש לראות שרטוטים, תשריטים והסכמים, ברם לדבריו, אף אחת מדרישותיו לא נענתה. אעיר כבר עתה כי לעתירה לא צורפו ראיות בדבר הבטחה לכאורה של ראש המועצה להקפיא את החוב או של מי מטעמו או העתק פניותיו של בנה של העותרת למועצה. 5. ביום 13.10.10 קיבלה העותרת דרישה נוספת לתשלום החוב על פי סעיף 19 לפקודת המועצות המקומית, על פי אכרזת המיסים - הוראת שעה תש"ס -2000 ועל פי חוק העזר לבנימינה. החוב בגין הסלילה עמד באותה עת, לאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית על סך 130,195 ₪. בעקבות קבלת דרישה זו נפגש בנה של העותרת עם ראש המועצה, האחראית על הגבייה ומהנדס המועצה וציין בפניהם כי העותרת מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי ולא יעלה בידה לשלם סכום זה או סכום דומה לזה. כן חזר הבן וטען כי ביתה של אימו אינו גובל עם הכביש שנסלל. לדברי הבן הוא נענה כי על העותרת לשלם את כל החוב לאלתר . 6. ביום 27.3.11 לאחר פניות נוספות של העותרת למועצה באמצעות בנה, נתקבלה תשובת המועצה בה צוין כי בחלקה לא נעשתה פרצלציה ועל כן מחויבים כל בעלי הזכויות בחלקה באגרת הסלילה. 7. בעקבות תשובה זו, הגישה העותרת את העתירה שלפנינו במסגרתה תוקפת היא את עצם הדרישה שנשלחה אליה בשנת 2003 לתשלום היטל הסלילה. תמצית טענות העותרת 8. העותרת טוענת כי אין להשית עליה את היטל הסלילה מאחר וביתה אינו 'נכס הגובל רחוב' כהגדרתו בחוק העזר. לטענתה, יש להתייחס לחלוקה הפיזית בחלקה, באופן שלמעשה כל אחד מבעלי הזכויות בחלקה מחזיק בנכס אחר ורק ביתו של המשיב המצוי בחלק הקדמי של החלקה, הוא זה אשר גובל בכביש שנסלל. העותרת מוסיפה ומציינת כי אין כלל גישה מהכביש שנסלל לביתה, שכן חזית ביתה פונה לרחוב רותם הניצב לרחוב הכרכום. העותרת טוענת עוד כי אין לזקוף לחובתה את העובדה שלא נעשתה פרצלציה בחלקה. העותרת מציינת כי היא שילמה ומשלמת כל העת תשלומים שונים למועצה המקומית החלים על החלק הספציפי בחלקה עליו בנוי ביתה כמו ארנונה, ותשלומי המים והיא לא נדרשה לשלם חובות על כלל החלקה. בשולי העתירה טוענת העותרת כי המועצה לא הציגה בפניה את הוצאותיה בפועל בגין סלילת הכביש ועל כן הדרישה אינה חוקית, וכן כי סכום החיוב אינו סביר ומוגזם. טענות המשיבים 9. המועצה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בכך כדי לדחותה. לעניין זה מסתמכת המועצה בין היתר על פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בעניין דומה - עע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה (2011). עוד טוענת המועצה כי בחלקה לא נעשתה פרצלציה או הסכם שיתוף שנרשם כדין בלשכת רישום המקרקעין ולכן על כל בעלי הזכויות בחלקה מוטלת החובה לשאת בהיטל הסלילה. לטענתה, העובדה שהעותרת משלמת ארנונה וחשבון מים נפרד על בית מגוריה, אין בה כדי ללמד דבר על חיובה בהיטל הסלילה, שכן מדובר על חיובים הנובעים מדין אחר ואין מקום להשוואה בין החיובים. 10. המשיב 2 חוזר על טענותיה של המועצה הן לעניין שיהוי בהגשת העתירה והן לגוף העתירה. דיון 11. דין העתירה להידחות מפאת שיהוי כבד בהגשתה. סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 (להלן - "התקנות"), קובע כי מקום בו לא נקבע מועד בדין להגשת עתירה, יש להגישה "בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". במקרה שלפנינו, אין בהוראות הדין הוראה מיוחדת הקוצבת את המועד להגשת העתירה. לפיכך, לכל המאוחר, יש להגיש את העתירה תוך 45 יום מהמועד בו קיבלה העותרת את הודעת הדרישה ביום 27.11.03, וממועד זה יש למנות את מרוץ הזמן. העתירה הוגשה ביום 21.7.11, ברור איפוא כי העתירה הוגשה בשיהוי מופלג של כשמונה שנים, וזאת מבלי שניתן כל נימוק בעתירה המצדיק את השיהוי הקיצוני ואף מבלי שנתבקש להאריך את המועד להגשת העתירה בהתאם לאמור בסעיף 3(ג) לתקנות. ודוק, העותרת אינה טוענת (בצדק) להתיישנות החוב בעת הטלת העיקול (בחודש אוקטובר 2010), שאז ניתן היה לסבור כי המועד להגשת העתירה חל תוך 45 יום מנקיטת הליכי הגבייה נגדה ( גם ממועד זה חל שיהוי ניכר), אלא היא תוקפת את עצם הטלת החיוב עוד בשנת 2003. לפיכך, היה על העותרת להגיש את העתירה בסמוך למועד זה. 12. נפסק לא אחת כי יש חשיבות רבה בהקפדה על המועדים שנקבעו בסעיף 3 לתקנות, ראו: עע"ם 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מנ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (מיום 4.3.02) : "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". 13. יתירה מכך, השיהוי בהגשת העתירה בענייננו אינו נובע רק מהוראת סעיף 3 לתקנות, אלא מדובר בשיהוי מהותי הפוגע במשיבים.             השאלה אם עותר פלוני השהה הגשת בקשתו, תלויה כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה "יש שיום אחד יכרית זכות ויש ששנה לא תפגע בזכות" (דברי כב' השופט חשין בדגניה א' נ' שר החקלאות בג"צ 2632/94 פד"י נ(2) 715, 742). נקבע כי השיהוי יכול שיהיה סוביקטיבי ויכול שיהיה אוביקטיבי. השיהוי הסוביקטיבי - על בית משפט לבחון האם העותר פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין, והאם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת ממחדלו הוא. בית משפט יבחן מתי נודע לעותר לראשונה על ההחלטה אותה הוא תוקף והאם פעולותיו מנקודת זמן זו ואילך, אינן נגועות בהשתהות בלתי מוצדקת (ראו בג"צ 2632/94 לעיל, וכן ראו בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיות נ' ממשלת ישראל, פד"י מז(2), בג"צ 5346/91 גל נ' לשכת עורכי הדין, דינים עליון כ' 964). השיהוי האובייקטיבי - על בית המשפט לבחון את התוצאות האוביקטיביות של חלוף הזמן עד להגשת העתירה. ודוק, גם אם העותר פנה לבית המשפט לראשונה מיד כשנודעה לו עילת העתירה, ייתכן שעתירתו תהא נגועה בשיהוי אוביקטיבי. ראו בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקוה  פד"י מח(5) 630 כי: "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי...". (ראו עוד בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פד"י נ(3) 485).  14. בדרך כלל, יטה בית המשפט לדחות עתירה או בקשה שהוגשה בשיהוי אם בעטיו של השיהוי נגרם נזק או שינוי באינטרסים של יחידים או של הכלל (ראו בג"צ 453/84 איזורית שירותי תקשורת בע"מ ואח' נ' שר התקשורת פד"י לח  (4) 617). כן ראו: "עקב מחדלו של העותר שהשתהה יתר על המידה בהגשת העתירה, שינה גורם כלשהו את מצבו באופן שמתן הסעד המבוקש על ידי העותר יפגע בו מעבר לפגיעה שהיתה נוצרת אילו העתירה היתה מוגשת במועד הראוי... על כן, קיימת לכאורה הצדקה לקביעת חזקה משפטית, שלפיה עתירה שהוגשה בשיהוי - ועקב כך עלול להיגרם למשיבים בעתירה נזק גדול יותר מן הנזק שהיה נגרם להם אילו הוגשה העתירה במועד הראוי - דינה להידחות" (עומר דקל, מכרזים כרך שני עמ' 361, להלן - "דקל"). עוד נפסק כי: "לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שהעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המנהלית והן של צדדים אחרים" (ע"א 6365/00 בראור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה פד"י נו(4) 38, 44. ) ומן הכלל אל הפרט 15. אף אם נתעלם מהוראות סעיף 3 לתקנות הקוצבת תקופה של 45 יום להגשת העתירה, יש לקבוע כי השיהוי של העותרת בהגשת העתירה הינו ללא ספק שיהוי כבד, סוביקטיבי ואובייקטיבי. אשר לשיהוי הסוביקטיבי - מנקודת מבטה של העותרת - לא הייתה כל הצדקה  להגיש את העתירה בחלוף 8 שנים ממועד קבלת הודעת הדרישה. הנימוק של העותרת (כפי שהעלתה בבקשה שהגישה להארכת המועד לאחר הגשת העתירה) כי השיהוי נובע מהיותה אישה מבוגרת שאינה בריאה, אינו מצדיק את השיהוי המופלג, שכן עוד בשנת 2004 החל בנה של העותרת לטפל בענייניה אל מול המועצה. גם טענת העותרת כי במהלך כל השנים פנתה, באמצעות בנה, שוב ושוב למועצה המקומית, אינה יכולה לסייע לה שכן העותרת אינה מציגה ראיות להידברות האמורה, ומכל מקום, נקבע לא אחת כי פניות מעין אלה לרשות אינן מהוות נימוק לאי הגשת העתירה תוך פרק זמן סביר. ראו: " כפי שציינתי, בענייננו, אין הצדקה להגשת העתירה לאחר המועד הקבוע בחוק ואין בהתכתבויות בין העותר למשיבים כדי לעקוף את המועד הקבוע בחוק או להוות הצדקה להארכת התקופה להגשת העתירה" (עת"מ 4011/07 גלבסקי נ' ראש עירית קרית אתא (2007)) אף טענת העותרת כי החוב "הוקפא" אינה יכולה להועיל לה, שכן הטענה נטענה על ידה בעלמא ללא כל ראייה המבססת את הדברים. לא הומצא תיעוד לפניות בנה של העותרת למועצה, ולא הומצא תיעוד בנוגע להבטחת ראש המועצה להקפאת הסכום. יתירה מכך, נדמה כי ראש המועצה כלל לא היה מוסמך לתת הבטחה מעין זו. זאת ועוד, אף אם אניח לטובת העותרת כי ניתנה הבטחה להקפיא את החוב, אין זה מסביר את השיהוי הניכר בהגשת העתירה בטענה כי יש לבטל את החוב (ולא להקפיאו). 16. אשר לשיהוי האוביקטיבי -קבלת העתירה על אף השיהוי הניכר בהגשתה, תגרום למועצה, ושמא אף למשיב 2, נזק במידה העולה על הפגיעה שהייתה נוצרת, אם בכלל, אילו פנתה העותרת לבית המשפט מיד לאחר קבלת הודעת הדרישה. על פי חוק העזר, על בעלי הנכסים הגובלים לשאת במלוא הוצאות סלילת הכביש. הוצאות אלה אמורות להתחלק בין כל בעלי החלקות הגובלות על פי "אורך חזיתות נכסיהם הגובלים את הרחוב" (ראו סעיף 5 לחוק העזר). לפיכך, אם תתקבל כיום העתירה ויקבע שהעותרת אינה חבה בהיטל הסלילה, יחול לכאורה החיוב במלואו על המשיב 2. לעניין זה נאמר כבר בעניין דנון להלן כי: "יש לבחון את העניין גם מנקודת מבטם של המשיבים. אלה אומנם צורפו לעתירה כמשיבים בצד המועצה, אך אף הם זכאים ליהנות מסופיות הדרישה ולהסתמך על כך שאם שכניהם לא הגישו עתירה בזמן, לא תועבר הדרישה אליהם" (סעיף 8 לפסק הדין). 17. יתירה מכך, בסופו של דבר, נדמה כי מי שתפגע מהשיהוי בהגשת העתירה תהיה המועצה, נוכח טענת התיישנות החוב שתועלה, כך יש להניח, על ידי המשיב 2. לפיכך, נראה כי ספק אם יעלה בידי המועצה לגבות את מלוא היטל הסלילה מבעלי החלקה הגובלת. בכך תמצא המועצה בחסרון כיס רק בעטיו של השיהוי הכבד בהגשת העתירה. 18. מקרה דומה למקרה שלפנינו התעורר בעע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה בנימינה-גבעת עדה(2011) המאוזכר לעיל. גם במקרה זה היו המערערים והמשיבים בעלים משותפים של חלקה בתחומי המועצה בנימינה - גבעת עדה. בין כל השותפים בחלקה נחתם הסכם שיתוף והוכנה תוכנית חלוקה לצורך בניית 9 בתים. בתי המערערים (שם) נבנו בחלק המערבי של החלקה ובתי המשיבים בחלק המזרחי, אם כי חלוקה זו לא הוסדרה במרשם המקרקעין. לאחר שהמועצה סללה רחוב הגובל בחלק המזרחי של החלקה, היא שלחה הודעות דרישה לתשלום היטל הסלילה לכל השותפים בחלקה גם לאלה שביתם נבנה על החלק המערבי שאינו גובל ברחוב שנסלל. ארבעה חודשים מאוחר יותר עתרו תושבי הבתים המערביים לבית המשפט בטענה שאין לחייבם בהיטל הסלילה כיוון שבתיהם אינם גובלים ברחוב. העתירה נדחתה עקב שיהוי בהגשתה והן לגוף העניין והוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין בערעור נקבע לעניין השיהוי כי חריגה של מספר חודשים מן התקופה המרבית שנקבעה בהוראת סעיף 3 לתקנות, מצדיקה את דחיית העתירה. הנה כי כן, הדברים שנאמרו בעניין דנון חלים ביתר שאת בענייננו, כאשר השיהוי של העותרת הוא של כשמונה שנים. 19. מכל האמור עולה כי העתירה הוגשה בחריגה קיצונית מהמועד הקבוע בתקנות ודי בשיהוי זה כדי להצדיק את דחיית העתירה. 20. בשולי הדברים אוסיף, לגוף העתירה, כי הסוגיה שמעוררת העותרת אינה פשוטה והיא נובעת מנוסח בעייתי של חוק העזר אשר אינו מגדיר מהו "נכס גובל". לשם השוואה, אביא את נוסח חוק העזר חוק עזר לפרדס חנה-כרכור (סלילת רחובות), התשמ"ז - 1986 המגדיר "נכס": "קרקע או חלק מקרקע , בנין או חלק מבנין, המהוה יחידת רישום נפרדת בפנקסי המקרקעין המתנהלים לפי חיקוק למעט רחוב". ובס"ק (2) נקבע כי: "אם אין רישום של יחידות נפרדות כאמור בפיסקה (1), אך קיימת חלוקת נכס מכוח הסכם בין הבעלים או לפי תכנית מאושרת לפי דין או בהתאם לפרק ו'1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 , יראו כל יחידה כאמור כנכס לענין הוראת חוק עזר זה. תעודת מהנדס בדבר חלוקה כאמור תהוה ראיה לדבר". לעומת זאת, בחוק העזר בענייננו הגדרת "נכסים" היא "כל בניין וכל קרקע למעט רחוב". ספק בעיני אם הגדרה מתומצתת זו נותנת מענה הולם למקרים בהם קיימת חלוקה פיזית של החלקה בין השותפים, חלוקה שטרם נרשמה, כפי המקרה שלפנינו. נדמה לי שראוי היה לאמץ את הפתרון שנקבע בחוק העזר חדרה לפיו החיוב בהוצאות הסלילה יוטל בהתאם לחלוקה בפועל בין השותפים בחלקה. אני סבורה כי יש בכך היגיון רב ואף הוגנות שכן נוכח החלוקה הפיזית, כל אחד מהשותפים הופך לבעל זכויות דה-פקטו בחלקתו הוא עליה בנוי ביתו. לעיתים אף ישנה גדר המפרידה בין החלקים כך שמעבר על ידי אחד השותפים בחלק של השותף האחר מהווה לכאורה הסגת גבול - אף שהזכויות בחלק זה רשומות על שמו. (וראו בעניין זה הערותיהם של כב' השופטים גרוניס ומלצר בשולי פסק דינם בעניין דנון). מכל מקום, נוכח השיהוי בו נגועה העתירה, בעטיו יש לדחות את העתירה, לא אכריע בסוגיה והותירה לשעת הצורך. 21. סוף דבר - דין הבקשה להארכת המועד להידחות בהעדר נימוקים המצדיקים שיהוי כה כבד. העתירה נדחית מפאת שיהוי ניכר בהגשתה. העותרת תשא בהוצאות המשיב 2 בלבד בסכום של 5,000 ₪. טרם סיום אוסיף כי חזקה על המועצה שתמצא את הדרך החוקית להקל על העותרת בקביעת גובה החוב והסדר תשלומים כפי שהציעה בעבר אגרות והיטלי פיתוחקרקעותהיטל סלילהאיחוד וחלוקה מחדשפרצלציהכביש