דוגמא לפסק דין בנושא הפרת הבטחה להתחתן: בפני תביעה ותביעה שכנגד לפיצוים בעילת "הפרת הבטחת נישואין". התובעת והנתבע הכירו זה את זה, התאהבו והחליטו להינשא. במבט לאחור נראה שהחלטה זו נבעה ממניעים כנים לחלוטין, אהבה הדדית ורצון משותף להקים משפחה. בסמוך לאחר מכן בקש הנתבע מהתובעת לערוך עימו הסכם ממון, אשר יבטיח שמירת רכושו אם יעלו הנישואין על שרטון. התובעת הסכימה. החל משא ומתן על תנאי הסכם הממון וזאת במקביל להכנות הנמשכות ליום החתונה. למרבה הצער, יוזמה זו הציפה שלל מחלוקות בין השניים, מחלוקות אשר הלכו וגברו, מחלוקות שהביאו למתחים, להאשמות ולכינויי גנאי אשר המרחק בינם לבין אהבה כמוהו כמרחק שבין מזרח למערב. לאחר עליות ומורדות, דברי גנאי ודברי ריצוי, מריבות והתפייסויות, הסתבר שהוגדשה הסאה. החתונה בוטלה ימים ספורים טרם מועדה המיועד ושני הצדדים סבלו מכל הכרוך בביטול. בנסיבות אלו מאשימים הצדדים זה את זה בביטול החתונה ועותרים לפיצויים בהתאם. זו איפוא השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתיק זה - האם הוכח שמי מהצדדים ביטל את החתונה, חזר בו מהבטחת הנישואין וצריך לשאת בתוצאות הנובעות מכך? העובדות איילת (התובעת והנתבעת שכנגד; להלן: "איילת") ואלון (הנתבע והתובע שכנגד; להלן: "אלון") הכירו בסוף שנת 2008, כאשר שניהם רווקים. בין השניים נוצר קשר רומנטי אשר נמשך, לא ברציפות, מספר חודשים, כולל מספר הצעות נישואין אשר הציע אלון לאיילת, ונענו בשלילה. במהלך 2009 נותק הקשר בין השניים אך חודש לקראת סוף שנת 2009, וביום 23.12.09 שב אלון והציע לאיילת להינשא לו. זו הפעם השיבה איילת בחיוב. בסמוך לאחר מכן אף הרתה איילת לאלון. איילת ואלון סיפרו על החלטתם לבני משפחתם וקבעו את יום 22.2.10 כיום הנישואין המיועד. בשבועות שלאחר מכן עסקו איילת ואלון בהכנות לקראת החתונה הקרבה. בני הזוג יצרו קשר עם תקליטן, בני הזוג הזמינו אולם לעריכת האירוע, בני הזוג נפגשו עם רב ונרשמו לנישואין ברבנות ביום 9.2.10. בני הזוג אף שלחו הזמנות לאירוע המיועד לבני משפחה וחברים. דא עקא, שעל ההכנות לחתונה הקרבה הלכו והעיבו מחלוקות אשר נתגלעו בין בני הזוג בקשר עם אפשרות חתימתו של הסכם ממון, כדלהלן: במקביל להכנות לחתונה, החליט אלון לערוך הסכם ממון אשר יסדיר את יחסי הצדדים באם יעלו הנישואין על שרטון, כאשר יוזמתו זו נובעת מרצונו הברור למנוע מצב בו דורשת איילת חלק מרכושו. רכושו של אלון כלל נכסים אשר קבל בירושה מאביו המנוח. כבר ביום 13.1.10 ערך אלון, בעזרת עורכת דין, מכרה של אימו, טיוטה של הסכם ממון אשר הועברה לאיילת (להלן: "הטיוטה הראשונה"). איילת הסכימה לחתימתו של הסכם ממון לפני החתונה והבהירה מיד שאין היא מבקשת דבר מרכושו של אלון. ביום 6.2.10 ערכה איילת מחיקות על כל סעיפי הטיוטה הראשונה שהעביר לה אלון למעט הפרק העוסק ברכוש שהיה קיים לפני החתונה. הן איילת והן אלון חתמו על הטיוטה הראשונה הכוללת את המחיקות. אלון מיאן לקבל את הטיוטה הראשונה כפי שנחתמה ובקש לערוך נוסח מתוקן של הסכם ממון מפורט. לעריכת הנוסח השני פנה אלון לעו"ד פרחית אלדן. עו"ד אלדן ערכה טיוטה נוספת של הסכם ממון (להלן: "הטיוטה השנייה") וביום 14.2.10 העביר אלון לאיילת את הטיוטה השנייה של הסכם הממון. איילת בחנה את הטיוטה השנייה כשהיא נעזרת בעו"ד גלית אוחנה מטעמה. נוסח הטיוטה השנייה לא היה מקובל על איילת ובסיועה של עו"ד אוחנה, ערכה איילת טיוטה נוספת, שלישית, של הסכם ממון וזו הועברה לעו"ד אלדן ביום 17.2.10 (להלן: "הטיוטה השלישית"). ביום ה', 18.2.10, התקיימה פגישה בנוכחות איילת ועו"ד אוחנה מטעמה ובנוכחות אלון ועו"ד אלדן מטעמו. הפגישה נמשכה שעות ארוכות אך בסיומה לא הושגה הסכמה והסכם הממון - לא נחתם. בתום הפגישה, בסמוך לשעה 23:00, נפרדו הצדדים כאשר אלון ואיילת בתחושת עוינות הדדית, צהובים זה לזה. למחרת, יום ששי, 19.2.10, נפגשו אלון ואיילת ועשו ניסיון נוסף למצוא דרך לגשר על המחלוקות ביניהם. במהלך פגישתם הגיעו אלון ואיילת לחנות התכשיטים ממנה הוזמנה טבעת החתונה של איילת ואלון אף ניסה לשלם את יתרת התשלום עבור הטבעת באמצעות כרטיס אשראי, אך כרטיס האשראי שלו לא כובד. השניים יצאו את החנות והמשיכו להתווכח בשאלת חתימתו של הסכם הממון ביניהם. חילופי הדברים לא הביאו ליישוב המחלוקות. בתום השיחה בין הצדדים, בסמוך לצהרי היום, ברור היה הן לאיילת והן לאלון כי אירוע החתונה המיועד ליום 22.2.10 - לא יתקיים. בו ביום הודיע אלון לבעל האולם בו יועדה להתקיים החתונה כי האירוע לא יתקיים וכך גם הודיע למכריו ובני משפחתו. במוצאי שבת, 20.2.10, הודיעה אף איילת למקורביה על ביטול החתונה. לאחר שאירוע החתונה שיועד להתקיים ביום 22.2.10 בוטל, ערך אלון ניסיונות רבים לחדש את הקשר עם איילת. כבר ביום א', 21.2.10, העביר אלון לאיילת מסרונים המלמדים על רצונו לשאתה בכל זאת לאישה, ואף הודיע כי הוא מוותר על דרישתו לחתימת הסכם ממון מראש. לשווא. איילת סירבה לחדש את הקשר עם אלון. כששה חודשים לאחר מכן ילדה איילת בן ובין הצדדים החלו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה. זמן מה לאחר מכן נישא אלון לאחרת. ביום 7.6.10 הגישה איילת תביעה זו לפיצויים וביום 7.10.10 הגיש אלון כתב תביעה שכנגד. עיקרי הטענות לטענת איילת, הפר אלון את הבטחת הנישואין שלו כלפיה ובכך הסב לה הוצאות, עוגמת נפש ונזקים עתידיים. לגרסתה, כוונותיה היא ביחסיה עם אלון היו טהורות והתמצו בשאיפה להינשא לבחיר ליבה ולהקים משפחה. לא כן אלון. לגרסת איילת, אלון הליך אותה שולל, הציג בפניה מצגי שווא וניצל את תמימותה. איילת מתארת את מערכת יחסיה עם אלון בשבועות שקדמו לאירוע החתונה המיועד כמסכת בלתי נפסקת של ויכוחים ומריבות ואיומים של אלון בביטול החתונה. פעם נבעו הוויכוחים מעלויות המזון לאורחים, פעם מרצון להכתיב הצהרות כוזבות בדבר מועד כניסת איילת להריון ובעיקר נבעו הוויכוחים מדרישת אלון לחתימת הסכם הממון מראש וכתנאי לקיום החתונה. איילת ממשיכה ומייחסת לאלון שימוש נפסד בביטויים מעליבים כלפיה וכלפי בני משפחתה ("סחטנים, רודפי בצע ותאבי ממון", "משפחת התובעת הינה סתם משפחה מזרחית מפרדס כץ" - סע' 33 בכתב התביעה) והתנהלות שגרתית של הודעות בדבר ביטול החתונה ולאחריהן הודעות הפוכות על קיומה. סיכום העובדות מביא, לטענת איילת, למסקנה שלפיה הפר אלון את התחייבותו לשאתה לאישה ובכך גרם לה נזק שעיקרו בושה, השפלה ופגיעה בסיכוייה להינשא בעתיד כאשר איילת כבר מגדלת את ילדם המשותף. איילת אומדת את נזקיה בסך כולל של 300,000 ₪. לטענת אלון, דווקא איילת היא היא זו אשר הפרה את התחייבותה להינשא לו והיא זו שאחראית לנזקים אשר נגרמו לו עקב זאת. לפי גרסת אלון, כל כוונותיו כלפי איילת היו פרי אהבתו לאיילת ורצונו להינשא לה. אף השאיפה לערוך ולחתום על הסכם ממון טרם הנישואין עלתה ביוזמתו עוד בתחילת הקשר ואיילת הסכימה לכך. איילת היא זו, לגרסתו, אשר לאחר ההסכמה להינשא התנהגה בכוחנות, סבלה מהתקפי זעם בלתי מוסברים והטיחה בו כינויי גנאי ("פחדן וקמצן" - סע' 61 בכתב התביעה שכנגד). ביחס לניסיונות להגיע להסכמה בדבר חתימת הסכם ממון, טוען אלון שבקש להגיע להסכם הוגן שתכליתו שמירת רכושו מלפני הנישואין במצב בו יעלו הנישואין על שירטון, בעוד שהסתבר כי דווקא איילת מציבה דרישות כספיות מוגזמות ובלתי סבירות, וכאשר סירב להן - ביטלה את החתונה. כך, לפי גרסת אלון, דווקא איילת הפרה את הבטחתה להינשא לו ובכך גרמה לו לנזק ממוני של 359,540 ₪ (כולל הוצאות לשיפוץ דירתו, הוצאות לעריכת הסכם הממון, הוצאות בקשר עם אירוע החתונה שבוטל, הוצאות בגין טיפול פסיכולוגי ועוד). עוד טוען אלון לנזק לא ממוני שהסבה לו הפרת התחייבויות איילת בסך של 350,000 ₪ נוספים. משיקולי אגרה תובע אלון מאיילת בתביעה שכנגד לשלם לו פיצויים בסך של 350,000 ₪. הראיות בהתאם להסדר דיוני אשר הגישו הצדדים ואושר ביום 13.2.12, נקבע כי ראשית תביא איילת את ראיותיה, לאחר מכן יביא אלון את ראיותיו ולאחר מכן תוכל איילת להביא ראיות נוספות בגין התביעה שכנגד. איילת תמכה גרסתה בתצהירה מיום 12.4.12 (להלן: "תצהיר איילת") ובתצהיר משלים מיום 23.7.12 (להלן: "תצהירה המשלים של איילת") אשר הוגש לאחר שהוגשו ראיות אלון. בנוסף, תמכה איילת גרסתה בתצהיר אימה, גב' שושנה אמיתי, בתצהיר עו"ד גלית אוחנה ובתצהיר של מר חיים ולדר. איילת זימנה למתן עדות עד נוסף, מר דקל דדון (בעליו של אולם האירועים בו אמורה הייתה להתקיים החתונה) אך הוא לא התייצב לדיון וב"כ איילת הודיע שהוא מוותר על עדותו. אלון תמך את גרסתו בתצהירו ובנוסף לכך הגיש תצהירים של ד"ר ארי גרשון, של מר חיים מנחם לבי ושל עו"ד פרחית אלדן. כל הניסיונות למצוא מוצא של פשרה, וכאלו היו רבים, לא צלחו. ישיבות ההוכחות נפרשו על שלושה מועדים ובסיומן, בישיבה נוספת, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. דיון כותרת התביעות אשר הגישו הצדדים זה כנגד זה הינה "הפרת הבטחת נישואין". אכן, כפי שמוסכם על שני הצדדים, הדין בישראל רואה "הבטחת נישואין" כחוזה מחייב לכל דבר ועניין, חוזה שככל חוזה גם מקנה עילת תביעה במקרה של הפרה. "לאה וראובן הסכימו ביניהם להינשא. האם הסכמה זו עשויה לבסס הסכם בין הצדדים להינשא? התשובה לשאלה זו מצויה בדיני החוזים. אם לשני הצדדים הרצון ליצור ביניהם יחס משפטי-חוזי, אין מניעה עקרונית לכך כי ההבטחות שהם הבטיחו זה לזו להינשא מהווה חלק מחוזה שביניהם" (ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (6) 209, פסקה 10 בפסק הדין של הנשיא, השופט א. ברק) כאשר מסתבר מחומר הראיות ומנסיבותיו הרלוונטיות של המקרה, כי הצדדים אכן התכוונו ליצור ביניהם קשר משפטי מחייב, ולא רק נותרו בשלב המקדים של התחייבות חברתית או מוסרית, כי אז עשויה ההתחייבות להיתפס כחוזה. והפרתה - כהפרת חוזה. גם בשאלת החלת העקרונות בדבר עילת הפרת הבטחת הנישואין על נסיבות העניין אין מחלוקת בין הצדדים. שניהם מסכימים כי הצדדים חלפו על פני פרוזדור 'הקשר הלא מחייב' והתקשרו בהסכם מחייב. ואכן, מכלול הנסיבות מצביע על קשר מחייב שכזה. הצדדים מתארים כיצד הציע אלון לאיילת נישואין במהלך דצמבר 2009, כיצד הסכימה איילת להצעת אלון וכיצד הודיעו על החלטתם לבני משפחתם. הצדדים מתארים כיצד בחרו אולם לקיום האירוע, בקרו באולם וסיכמו על מועד לקיום החתונה ביום 22.2.10. הצדדים מתארים כיצד שקדו על היערכות לחתונה כולל כל הסממנים המוכרים של תיאום עם צלמים, תיאום עם תקליטן, פגישה עם רב, רישום ברבנות ואף משלוח הזמנות לאירוע. הנסיבות שהתבררו מאששות את הסכמת הצדדים לפיה הצעת הנישואין שהציע אלון לאיילת וההסכמה שהחזירה איילת לאלון - התגבשו כדי התחייבות חוזית והדדית של הצדדים להינשא זה לזו. התחייבות חוזית זו סוכלה, החתונה בוטלה וכך נותרו האשמות הדדיות באחריות לביטול. על בסיס זה, עומדת לבירור והכרעה השאלה מי היה זה מהצדדים, אם בכלל, אשר הפר את התחייבותו להינשא וביטל את החתונה. לאחר הכרעה בשאלה זו ובאם ימצא מי מהצדדים אחראי להפרת הבטחת הנישואין, יהיה צורך לבחון אם הייתה הצדקה לביטול ובהמשך גם אם יש מקום להשתת סנקציות בגין הביטול. ההכרעה בשאלות אלו מחייבת ראשית לכל הכרעה במחלוקות העובדתיות באשר לעיתוי הביטול, שכן מסבר שדווקא סוגיה עובדתית זו איננה מוסכמת. כאשר אין מחלוקת על עצם ביטולה של החתונה, מאשים כל צד את משנהו באחריות לביטול, אך בעוד אלון מתמקד באירועים שהתרחשו בימים 18 - 19 בפברואר 2010, איילת מייחסת בתביעתה לאלון את ביטול החתונה הרבה קודם לכן. לפי טענת איילת, הודיע לה אלון על ביטול החתונה כמה וכמה פעמים עוד לפני 18.2.10. בפועל, מהראיות אשר התבררו, התמונה שונה. איילת טוענת כי אלון הודיע על ביטול החתונה כשלושה שבועות לפני המועד המיועד לקיומה ומתארת ויכוחים עם בעל האולם וטרוניות על המזון המוגש באולם ושלפי טענת אלון גרם לו לקלקול קיבה. עם זאת, מיד לאחר מכן מאשרת איילת כי אלון חזר בו, כי בילו סופשבוע בצימר במדבר יהודה והמשיכו בהכנות לחתונה (סעיף 16 בתצהיר הראשון של איילת). אלון אף העביר לבעל האולם מקדמה בסך 5,000 ₪ ביום 7.2.10 (סעיף 13 בתצהיר אלון). איילת טוענת כי אלון הודיע לה על ביטול החתונה פעם נוספת בסמוך לאחר העברת הטיוטה השנייה של הסכם הממון, ביום 14.2.10, אך שוב מתארת כיצד ליבנו את המחלוקות וכיצד חזר בו אלון מההודעה על ביטול החתונה (סעיף 22 בתצהיר המשלים של איילת). זאת ועוד, עובדה היא, ועל כך אין מחלוקת, כי אלון טרח ופנה לעורכת דין כדי שתכין טיוטה של הסכם ממון, נשא בהוצאות הכרוכות בכך, והגיע לפגישה שנועדה לסכם את חתימת הסכם הממון ביום 18.2.10. זו לא התנהגות של מי שכבר ביטל את החתונה. כך ביחס לאלון וכך גם ביחס לאיילת. אף איילת פנתה לעו"ד אוחנה מטעמה, אף איילת בקשה שתוכן טיוטה של הסכם ממון, היא הטיוטה השלישית, ואף איילת טרחה והגיעה לפגישה שנקבעה ליום 18.2.10. אף זו איננה התנהגות של מי שבטל את החתונה. כך ניתן להיווכח כי למועד בו התכנסו איילת ואלון לפגישה עם עו"ד אלדן ועו"ד אוחנה ביום 18.2.10 - לא בוטלה החתונה כלל על ידי מי מהם והמו"מ לכריתת הסכם הממון התנהל כשמועד החתונה המיועד שריר וקיים. הפגישה אשר התקיימה ביום 18.2.10 לא הביאה לחתימתו של הסכם ממון ושני הצדדים מביאים תיאורים של מחלוקות ומריבה במהלך הפגישה ובסיומה. מסתבר, שבמהלך הפגישה התנגד אלון לסעיף בטיוטה השלישית שלפיו הוא מחויב להעביר מראש כספים לחשבון ע"ש איילת במהלך הנישואין, בעוד איילת טוענת שאלון חוזר בו מדברים שכבר סוכמו. הסכם ממון אם כך, לא נכרת בתום פגישה זו אך למרות זאת, גם בסיומה של הפגישה לא הודיע מי מהצדדים על ביטול החתונה. לפי המתואר בתצהירה של איילת, בתום הפגישה בסמוך לשעה 23:00 נפרדו איילת ואלון בלא שהחליפו כל מילה ביניהם (סעיף 30 בתצהיר הראשון של איילת). אף עו"ד אוחנה מתארת בתצהירה את חילוקי הדעות במהלך הפגישה וכיצד נפרדו הנוכחים בסיומה בלא הסכמה. בתצהיר של עו"ד אלדן, נטען כי בתום הפגישה הסיעה עו"ד אלדן את איילת לתחנת האוטובוס ובמהלך הנסיעה אמרה לה איילת כי לא תהיה חתונה. אף אלון חוזר על כך בתצהירו כדבר אודותיו דיווחה לו עו"ד אלדן בדיעבד. איילת לא שוחחה על כך עם אלון אלא בסך הכל הביעה את הרהורי ליבה. הנה מסתבר איפוא, שגם בסיומה של פגישה ארוכה וסוערת ביום 18.2.10, לא הודיע מי מהצדדים על ביטול החתונה. לא זה לזה ולא לצדדי ג'. בתום אותה פגישה נפרדו איילת ואלון בהרגשת עוינות גלויה, כשכל אחד פונה לביתו אך בלא כל התייחסות לאפשרות ביטול החתונה. כך מגיעים ליום 19.2.10, יום ששי, 3 ימים לפני מועד החתונה המיועד ליום 22.2.10. מועד זה, פגישה בנוכחות איילת ואלון לבדם, הוא הוא המועד בו בוטלה החתונה. לפי גרסת איילת, בתום פגישתם ביום 19.2.10, הבהיר לה אלון במפורש כי "אין חתונה" (סע' 31 בתצהיר הראשון של איילת) ובדיעבד היא מפרשת את התנהגותו של אלון במהלך פגישתם ככזו שתכליתה היחידה השקטת מצפונו שכן "גמר בדעתו לבטל את החתונה" (סע' 30 בתצהיר הראשון של איילת). גם לפי גרסת אלון, בו ביום פגישתם ולפני כניסת השבת, כבר הודיע למוזמנים השונים כי החתונה "לא תתקיים כפי הנראה" (סע' 31 בתצ' אלון). אף אלון מסביר כי הגיע למסקנה זו לאחר שאיילת סירבה להינשא לו "ללא הסכם ממון זדוני" שלתנאיו לא הסכים (סע' 28 בתצ' אלון). זה זה איפוא המועד בו בוטלה החתונה. יום 19.2.10, בפגישה בה נכחו איילת ואלון לבדם, בלא עורכי דין ובלא בני משפחה או חברים או מי מהעדים שהעידו. גם ביחס לביטול החתונה ביום 19.2.10 רואה איילת באלון את מי שהודיע על הביטול כאשר איילת קושרת הודעה זו לאותה בקשה היולית מצד אלון לחתימת הסכם ממון לפני החתונה. לפי גרסת איילת, סירובה לחתום על הסכם הממון הביא את אלון להודיע על ביטול החתונה. אלון דוחה טענה זו וטוען כי ביום 19.2.10 דווקא הביע נכונות להינשא גם ללא הסכם ממון. בחינת הנסיבות מראה שדווקא גרסתו של אלון היא זו אשר משקפת את אשר ארע. מעדויות הצדדים, מסתבר כי ביום 19.2.10, ככל הנראה לקראת שעות הצהריים, נפגשו איילת ואלון והגיעו ביחד לחנות ממנה הוזמנה טבעת הנישואין של איילת. עוד מסתבר כי במהלך השהייה בחנות בקש אלון לשלם עבור הטבעת ולטענת איילת כרטיס האשראי שלו לא כובד (סעיף 31 בתצהיר הראשון של איילת). ציינתי לעיל שהחתונה לא בוטלה בתום הפגישה הכושלת ביום 18.2.10 ופגישה זו לרכישת הטבעת היא הנותנת. לו בוטלה החתונה לפני כן, הרי שאיילת ואלון לא היו טורחים להגיע לחנות לרכישת טבעת ואלון לא היה מנסה לשלם עבורה. לאחר שלא צלח הניסיון לשלם עבור הטבעת, יצאו איילת ואלון את החנות ושוחחו על יחסיהם. לטענת איילת, במהלך פגישה זו גמר אלון בדעתו לבטל את החתונה "בשל דרישות כספיות מופרזות" של איילת. ומאידך, הנה בדיוק אשר נטען בסעיף 41 בכתב התביעה: "בשיחתם הנתבע הודיע לתובעת, כי הוא מעוניין להינשא ללא הסכם ממון כלל, ואילו התובעת הסבירה כי כבר נוסח הסכם ע"י עוה"ד וזאת לאחר שעות רבות, וכי על הנתבע להחליט ולהודיע לתובעת את דעתו לגבי ההסכם הקיים." סעיף זה "נעלם" מתצהיריה של איילת ובמהלך עדותה, כאשר הוצג סעיף זה בפניה, התכחשה איילת לאמור בו (עמ' 32 בפרוט'). טענה זו אני מתקשה לקבל, הן באשר האמור בסע' 41 לכתב התביעה ברור וחד; הן מאחר וההתכחשות לסעיף זה הובאה באיחור רב; והן מאחר ואף איילת בשני תצהיריה איננה טוענת קטגורית כי אלון ביטל את החתונה נוכח סירובה לחתום על הסכם הממון. איילת גם הסבירה בעדותה את אומד דעתה וכיצד חששה לעמוד במצב בו יעלו הנישואין על שירטון ואלון לא יוכל לעמוד בתשלום כתובתה, שלכן דרשה הכספים יופקדו לחשבון מראש במהלך הנישואין (עמ' 59 בפרוט'). אלון מאידך, טוען שבשלב זה הסכים לקיים את החתונה גם בלא הסכם ממון (סע' 27 בתצהיר אלון). גרסתו מתיישבת עם האמור במסרונים ששלח לאיילת בסמוך לאחר מכן, ביום 21.2.10, ובהם נכונות להתחתן ללא הסכם ממון (סע' 30 בתצהיר אלון). כך איפוא מסתבר כי טענת איילת לפיה ביטל אלון את החתונה בשל סירובה לחתום על הסכם הממון איננה נכונה. אכן, אלון הוא זה שהעלה את הדרישה לחתימת הסכם ממון, הוא זה שחרד לגורל רכושו והוא זה שדחף לחתימתו בטרם החתונה. אלא שלאחר מכן חזר בו אלון ולא עמד על חתימת ההסכם כתנאי מוקדם לקיום החתונה. בשלב זה, 19.2.10, הייתה זו איילת שעמדה על הסדרת יחסי הצדדים בהסכם ממון מראש ולפני החתונה. בשלב זה סברה איילת כי עומדת לה הזכות להבטיח מראש את זכויותיה למקרה של פרידה ולמקרה שלאלון לא יהיו כספים לשלם לה, שלכן היא זו שעמדה על הסדרת התחייבויות אלו מראש וכתנאי לקיום החתונה. חשוב להדגיש כי בדחיית גרסת איילת אינני מקבל את גרסת אלון בדבר ביטול החתונה ואינני מוצא שלפיכך איילת היא שהחליטה והודיעה על הביטול ולכך אתייחס להלן. כעת, כשהובהרו עיתוי ונסיבות ביטול החתונה, ניתן לבחון מי מהצדדים אחראי לכך. הכרעה בטענות לעניין האחריות לביטול החתונה תיעשה על בסיס מושכלות היסוד של דיני החוזים. חוזה, כידוע, נכרת בדרך של הצעה וקיבול, אך חדשות לבקרים קשה לשים את האצבע במדויק על אותו ביטוי חיצוני של הצעה ואף על אותו ביטוי חיצוני של קיבול. "עם זאת, ביטוי התופעה החוזית באמצעות מונחי הצעה וקיבול אינו תמיד מציאותי. בחיי המסחר והכלכלה שכיחים מצבים שבהם נעדרת אחיזה עובדתית לתיאור הקלאסי של יצירת חוזה על ידי הצעה וקיבול.... במצבים אלה קשה לאתר הצהרות רצון עוקבות המהוות הצעה וקיבול, ולא ניתן לחלק את תפקידי הצדדים לעסקה למציע ולמקבל, ובכל זאת ברור כי נכרת חוזה. כריתת חוזה איננה תמיד חוליה אחרונה בשרשרת כרונולוגית שחוליותיה הצעה וקיבול, ולשם תחולת דיני החוזים די בכך שניתן להסיק בדיעבד קיומו של חוזה" (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 171) כך בכריתת כל חוזה. כך ודאי וודאי בחוזים העוסקים בהבטחת נישואין, כאשר עסקינן באיתורה של כוונה משותפת לקשר אישי, זוגי ואינטימי, קשר שתכליתו חיים משותפים ובשיתוף, הקמת משפחה. "ואמנם, מרבית ההתקשרויות לצורך נישואין נעשות באורח לא פורמלי, ללא עדים וללא תיעוד בכתב, ובמקרים רבים אף ללא החלפת הבטחות מפורשות כלשהן. כוונת בני הזוג ליצור קשר בר-קיימא זה עם זו נולדת על פי רוב כמעט בלא-משים, כתוצאה ממפגשים תדירים, קשר אינטימי, והתפתחות רצונות ותקוות הדדיים ולא תמיד היא ניתנת למיקוד בנקודת זמן נתונה. לכן, כבר מקדמת דנא הכירו בתי המשפט בצורך להסיק על דבר קיומו של חוזה להינשא מהנסיבות." (ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (6) 209, 224) כך ביחס ליצירתה של הבטחת נישואין העוברת מהמישור הרגשי, 'הג'נטלמני', למישור החוזי. כך גם ביחס להסכמה לביטולה. בדיוק כשם שיצירתה של הבטחת נישואין מחייבת נלמד מהנסיבות, כך גם הסכמה בדבר ביטולה של הבטחה שכזו. בדיוק כשם שלעיתים אין אפשרות לשים את האצבע על נקודה מדויקת בו השתכללה ההצעה לכדי חוזה ובדיוק כשם שלעיתים לא ניתן לבחון מי הוא המציע ומי המקבל, כך גם כאשר המחלוקת הינה לגבי ביטולה של הבטחת הנישואין, ביטולו של הקשר החוזי. כך גם הסתבר מהראיות שהתבררו בפני. כפי שהובהר לעיל, רק ביום 19.2.10 הסתבר לצדדים כי החתונה המיועדת לעוד 3 ימים - בוטלה, כאשר עד אותה, למרות המחלוקות הקשות, אף לא אחד מהצדדים ביטל את החתונה או הודיע קטגורית כי הוא חוזר בו מהבטחת הנישואין. עם זאת, להשתלשלות האירועים אשר קדמה לביטול השלכה מכרעת על המסקנה בדבר האחראי לביטול. הנה אשר התברר: במהלך חודש דצמבר 2009 הציע אלון לאיילת להינשא ואיילת נעתרה להצעתו. דווקא בנקודת זמן אקט ההצעה והקיבול היו ברורים לשניים וכך גם יצירתה של התחייבות הדדית להינשא במועד ובמקום אשר סוכמו בסמוך לאחר מכן. בנקודת זמן זו פעלו הן איילת והן אלון בתום לב מוחלט, מונעים מרגש טהור ומרצון הדדי להקים בית בישראל. בסמוך לאחר מכן, ביום 13.1.10, העלה אלון את הבקשה לכריתתו של הסכם ממון. אלון לא בקש לבטל את החתונה, לא בקש לחזור בו מהתחייבותו לשאת את איילת ובסך הכל סבר שיש מקום לקבוע הסדר שיבטיח את רכושו אם יעלו הנישואין על שרטון. אף איילת לא ראתה בבקשת אלון דרישה לא סבירה המנוגדת להתחייבותו כלפיה. איילת לא דחתה את הבקשה על הסף. נהפוך הוא, איילת שיתפה פעולה עם אלון בניסיון להגיע להסכמה על נוסח מוסכם. דא עקא, שהניסיונות המשותפים להסכים על נוסח של הסכם ממון, אף שהורתה בבקשה תמימה, הובילה להתדרדרות נמשכת ועקבית ביחסי הצדדים וברצונם להינשא זה לזה. איילת סברה כי אלון מציב דרישות מוגזמות ומתארת כיצד הוצגה הטיוטה הראשונה והדבר "המשיך להעיב ולהעכיר את האווירה כל העת" (סע' 19 בתצהיר הראשון של איילת). איילת מתארת כיצד כבר בנקודת זמן זו במהלך ינואר 2010 הודיע אלון על ביטול החתונה אך חזר בו, כיצד הודיע לבעל האולם על ביטול החתונה וכיצד יצאו לסופשבוע שכן אלון בקש "לנסות ולשקם את יחסינו" (סע' 15 בתצהיר הראשון של איילת). איילת ממשיכה ומתארת כיצד ביום 12.2.10 סילק אותה מרכבו באמירה: "לכי לכי, תעשי שבת עם המשפחה שלך" (סע' 19 בתצהיר הראשון של איילת). כך גם מעידה איילת (עמ' 27 בפרוט'): "כן, הוא קרא לי "עושקת, רודפת בצע", הוא קרא למשפחתי רודפי בצע ומרוקאים וכל מיני האשמות, שבוע לפני החתימה." וכך מסכמת איילת את אשר הרגישה ביחס לאלון לקראת יום החתונה (סע' 34 בתצהיר הראשון של איילת): "אלון לא הפסיק לטעון לטוהר כוונותיו ורצונו, אך נהג בדרך הסותרת זאת, בדרך של חוסר אמון, אטימות, גסות והשפלה, ובדרך חסרת יציבות, כאשר אין קשר בין המילים למעשים ואין לו אחריות לא על מילותיו ולא על ההשלכות של מעשיו." כך ניכר כי לדידה של איילת הפך אלון את חברבורותיו בשבועות שחלפו מיום ההחלטה להתחתן. מגבר אהוב שעימו בקשה להקים משפחה, היה אלון בעיניה לאדם שלא ניתן ליתן בו אמון, לאיש גס רוח, גזען, משפיל וחסר אחריות. כך חשה איילת. כך גם אלון. אף אלון מתאר כיצד התפתחו מריבות בינו לאיילת על רקע זה של עריכת הסכם הממון, כיצד בתחילת פברואר 2010 כינתה אותו איילת "גבר פחדן וקמצן" (סע' 13 בתצהיר אלון), כיצד ביום 12.2.10 שלחה לו איילת מסרון האומר: "לא הספקת, תאכל את מה שבישלת", וכיצד איילת היא זו שהעמידה את חתימת הסכם הממון כדרישה המהווה תנאי לקיום החתונה ואיימה בביטולה אם לא ייחתם (סע' 16 בתצהיר אלון). כך מתאר אלון דיווח שקבל על שיחה שניהלו אימו ואימה של איילת ביום 15.2.10 (סע' 19 בתצהיר אלון): "כבר ביום 15.2.10 אימי התקשרה לאמה של התובעת לצורך בחירת המנות. אז הושמעה לאימי מסכת קללות, איומים ונאצות מצד אם התובעת, כדוגמת: 'יוציאו לי כל שקל מתחת לציפורניים'; כי לא אראה את בני עד יום מותי; כי ירדפו אותי כל חיי ולא יהיה לי יום אחד טוב; כי אני קמצן כי לא קניתי לבתה מתנות מספיקות'." כך העיד אלון כשהוא מסביר את המסרון ששלח לאיילת ביום 10.2.10 (עמ' 48 בפרוט'): "לאחר שהיא התכחשה לזה שהסכמנו אי פעם על הסכם ממון אמרתי לה שאין לי כל ביטחון שלא תתכחש גם בעתיד" וכך ממשיך אלון ומייחס לאיילת לא פחות מרדיפת בצע (עמ' 51 בפרוט'): "היה חשש מסוים אבל הסיבה שבגללה לא הסכמתי לתנאים שהיא הציבה של להעביר את הכספים לחשבונה מראש היא פשוט כי זה לא הוגן וזה גרידי וזה רודף בצע, אלו הסיבות העיקריות שבגללן לא הסכמתי, זה היה נראה לי נוגד את ההיגיון הבריא." כמו איילת כך אלון. יחסו של אלון לאיילת עבר שינוי של 180 מעלות. מחברה אהובה עימה בקש להקים משפחה הפכה איילת בעיניו לרודפת בצע, לסחטנית, לכזו שמאיימת לרדפו עד יומו האחרון ולגזול את רכושו. מובן שתיאור הדברים לא מיועד כלל להכתים מי מהצדדים בחותמת גנאי או לקבוע שיש בסיס לאילו מההאשמות שהוטחו. השאלה אם מי מהצדדים התברר כאדם בעל תכונות שליליות כלל איננה רלוונטית. לא תכונות הצדדים עמדו לבחינה אלא תחושותיהם ביחס לתכונות הצד השני. וביחס לאלו דבר לא נותר פרי הדמיון - לא אהבה שררה בין איילת לאלון בצהרי 19.2.10 אלא משטמה עזה. וכשאלו העובדות, כשכך חשים הצדדים זה כלפי זו, אין אלא לתמוה: האם כך רואים זה את זה בני זוג המבקשים באמת ובתמים להינשא? האם במצב שכזה ניתן לראות מי מהם כצד תמים ואת האחר כקרבן? - סבורני שלא. הייתה זו איפוא כרוניקה נמשכת של התדרדרות ביחסי הצדדים, כאשר הרגש ההדדי מפנה את מקומו לאיבה שהולכת וגדלה. למעשה, בדיעבד, ניתן לתאר את יחסי הצדדים במהלך ינואר - פברואר 2010 כמשא ומתן לביטול החתונה, אשר ככל שהתקדם כך גברה הסלידה ההדדית והרצון לשים סוף למערכת היחסים. למצב זה אין צד אחד אשם ואין צד אחר תמים. לאיבה זו אחראים שני הצדדים באותה המידה. זו המנגינה שהתנגנה באזני הצדדים בתום פגישתם ביום 18.2.10 וזה גם אקורד הסיום ביום 19.2.10. בצהרי יום 19.2.10 עמדו איילת ואלון זה מול זו, 3 ימים לפני החתונה, כאשר שניהם מבינים בשלב זה כי לא תתקיים חתונה. כי החתונה בוטלה. כך מבינה איילת (סע' 31 בתצהיר הראשון של איילת). כך מבין גם אלון (סע' 28 בתצהיר אלון). איילת סירבה להינשא ללא הסכם ממון ואלון סירב לחתום על הסכם הממון בנוסח שדרשה איילת. אלון מצידו אמנם הביע נכונות להינשא ללא הסכם ממון אך עשה כן כמס שפתיים בלבד ולאיילת אמר שחתונה כבר לא תהיה. אלון לא "התחנן" (כלשונו בסע' 30 בתצהירו) בפני איילת שלא לבטל את החתונה ולא היה הגיוני שייעשה כן כשהוא רואה בה רודפת בצע המבקשת לגזול את רכושו. איילת לא עשתה כל ניסיון לקיים בכל זאת את החתונה ולא היה הגיוני שתעשה כן כשאלון לדידה אדם אטום, גס רוח וחסר אחריות. לפיכך, נוכח נסיבות העניין כפי שהתבררו, מסתבר כי במצב דברים זה אין עסקינן כלל בביטול חד צדדי של מי מהצדדים. לא אלון ביטל את החתונה ולא איילת ביטלה את החתונה. שני הצדדים גם יחד הסכימו לבטל את החתונה. הסכמה זו לא נבעה ממעשה בודד אלא משורה ארוכה של מעשים. הסכמה זו לא נבעה ממעשיו של אחד הצדדים אלא ממעשיהם, ובעיקר תחושותיהם, של שני הצדדים. איש מהצדדים לא צריך היה להכריז על ביטול החתונה. קשרי האהבה בין הצדדים גוועו והלכו במשך כחדשיים ונותקו סופית בצהרי יום 19.2.10. אומנם, בימים ובחדשים שלאחר מכן ניסה אלון להשיב הגלגל לאחור וזכה בכתף קרה, אך אין בכך כדי להשליך על המסקנה בדבר ביטול החתונה ברצון משותף ביום 19.2.10. לכל היותר ניתן לראות בהתנהגות אלון ניסיון לשוב ולנהל מגעים לקראת הסכמה חדשה להינשא, אם כי קשה לקבל את הטענה שניסיונות אלו נעשו בכנות ביחס לאישה אשר לפי תיאורי אלון ממש בזה לו. זו איפוא התוצאה של בירור העובדות - החוזה אשר כרתו הצדדים להינשא זה לזה, אותה "הבטחת נישואין" הדדית, בוטל בהסכמה הדדית. נוכח ביטול ההסכם להינשא בהסכמה, ממילא שאינני מוצא כל מקום לחייב מי מהצדדים לפצות את הצד השני על הנזקים שנגרמו עקב הביטול ובפרט לא על נזקי עוגמת הנפש שללא ספק חוו שני הצדדים. אף הדרישה ההדדית של הצדדים לחייב את הצד שכנגד להשתתף בעלויות משפטיות או הוצאות עקיפות נוספות (דוגמת דרישת אלון לתשלום על ששיפץ את ביתו ודרישת איילת לפיצוי על "הפסד זמן") חסרות כל הצדקה בנסיבות העניין. לכל היותר ניתן היה לשקול חיוב בהשבת הוצאות ישירות שהוצאו לקראת האירוע שבוטל (כגון תשלום לאולם לבעלי מקצוע), הוצאות שהוציא אלון. על אף זאת, מאחר ומדובר בהוצאות בהיקף לא גדול (5,000 ₪ לבעל האולם ו- 450 ₪ להזמנות); מאחר שעד לביטול החתונה בכל זאת הוציאו השניים הוצאות במהלך הקשר ביניהם (למשל עלות שהייה בצימר) בלא שטענו להתחשבנות בגין זאת; מאחר ועניין זה לא נדון עת הוסכם לבטל החתונה ואף לא עד שהוגשו התביעות; ומאחר ומסתבר שנגזר על הצדדים לשמור על קשר כלשהו בגידול בנם המשותף - אינני מוצא הצדקה לחייב מי מהצדדים לשלם כספים לצד השני. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מחליט לדחות את התביעות שהגישו הצדדים זה כנגד זה וכי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו. במהלך הדיון הסתבר כי בחומר הראיות אשר הגישו הצדדים מצויים מסמכים מתוך המחלוקות שהתבררו בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה וכי בחקירות הנגדיות הועלו עניינים שחשיפתם עלולה לפגוע בצנעת הצדדים, שלכן הורתי כי הדיונים והמסמכים בתיק זה יישארו חסויים. אינני מוצא סיבה ליתן הוראה שכזו לגבי האמור בפסק דין זה ולפיכך יהיה פסק הדין פתוח לעיני הציבור, ברם תיק בית המשפט יוותר חסוי. נישואין / חתונההפרת הבטחת נישואין