דוגמא לפסק דין בנושא התיישנות תביעה בגין ניהול חשבון בנק: רקע עובדתי 1. ענינה של התביעה בטענת התובע למעשים ומחדלים של הנתבע בקשר לכספים של התובע שהופקדו בחשבונו אצל הנתבע, ושנוהלו על ידי צד שלישי, אדם בשם משפטי (להלן - משפטי). תיאור העובדות לקמן מבוסס בעיקר על גירסת התובע בכתב תביעתו (על נספחיו). 2. משפטי הוא קרוב משפחתו של התובע (הדבר אינו נזכר בכתב התביעה, אלא בנספחיה). משפטי הציג את עצמו בפני התובע כמנהל תיקי השקעות והציע לו לנהל עבורו תיק השקעות בניירות ערך. התובע הסכים לכך, וחתם על יפוי כוח כללי, המייפה את כוחו של משפטי לפעול בעניינים רחבים הקשורים לרכושו. תחילה הזרים התובע כספים לחשבונו של משפטי אצל הנתבע (סכום של כ-60,000 דולר), וסמוך לאחר מכן, על פי עצתו של משפטי, פתח התובע ביום 13.8.95 חשבון בנק אצל הנתבע (להלן - חשבון התובע). עד לחודש אפריל 2002 הזרים התובע לחשבונו סכומים שונים בהיקף כולל של 2,400,000 דולר. בחודש פברואר 2003 הציע משפטי לתובע כי ההשקעות עבורו ינוהלו באמצעות חשבון בנק שייפתח על שם בתו (הבגירה), אלין פריש (להלן - אלין). בהתאם לכך, נפתח חשבון בנק על שמה של אלין (להלן - חשבון אלין) ובמקביל לכך נסגר חשבון התובע (התובע טוען כי סגירת חשבונו נעשתה ללא ידיעתו). גם אלין חתמה למשפטי על יפוי כוח לפעול בחשבונה. במהלך שנת 2005 הזרים התובע לחשבון אלין כספים בסכום כולל של 650,000 דולר. 3. התובע טוען כי "בסמוך לסוף שנת 2005" התברר לו כי משפטי ביצע כלפיו תרמית חמורה והונה אותו ואנשים רבים נוספים שהפקידו בידיו כספים לצרכי השקעה, בכך שלא השקיע את הכספים כפי שנתבקש, שיקר להם בדיווחיו על מצב חשבונם ועשה שימוש בכספים שנמסרו לידיו על מנת לכסות חובות אחרים. משפטי הועמד לדין בשל מעשיו, ובמסגרת הסדר טיעון הוא הודה באישומים שפורטו בכתב האישום ונגזר עליו מאסר (בין השאר). אולם יצוין, כי התובע ואלין אינם נזכרים בין המתלוננים, שמשפטי הונה אותם, על פי כתב האישום. למעשה, מוזכרת בו אלין בלבד, כמי שמשפטי פעל באמצעות חשבונה לביצוע פשעיו. 4. מתוך כלל הכספים שהתובע הזרים לחשבונו ולחשבונה של אלין, סכום מצטבר של 3,110,000 דולר, הוחזר לו ולאלין סכום של כ-740,000 דולר בלבד, כך שנזקו (לטענתו) עומד על סך של כ-2,370,000 דולר. 5. התובע טוען כי הנתבע התיר את פעולות משפטי בחשבונו ובחשבון אלין תוך הפרת הוראות הדין, אפשר פעולות החורגות מהרשאתו, כולל פעולות בעלות סיכון מיוחד (מסחר באופציות), אפשר חריגות גבוהות ממסגרת האשראי, החתים את משפטי - בשם התובע - על הסכם משכון וערבות לצד שלישי בהעדר הרשאה מתאימה, אישר בקשה של משפטי לפעול באמצעות חברה חיצונית המספקת שירותי ברוקר, גם זאת ללא הרשאה מתאימה, לא התריע בפני התובע אודות ההפסדים הגבוהים ויתרת החוב הגבוהה, התרשל בפיקוח על מעשיו של משפטי ופעל כלפי התובע בניגוד לחובת האמון הבנקאי במטרה להגדיל את רווחיו מהעמלות. בשל כל אלה תובע התובע מהנתבע לפצותו על נזקיו, שהוערכו ביום הגשת התביעה - 18.12.11 - על סך של כ-9 מליון ₪. "מטעמי אגרה" הועמדה התביעה על סך 6 מליון ₪. 6. הנתבע מכחיש את כל המעשים והמחדלים המיוחסים אליו. לדבריו, התובע הוא יהלומן ואיש עסקים מנוסה, שתחילת הקשר שלו עם משפטי (קרוב משפחתו, כאמור) נוצר עוד לפני פתיחת החשבון אצלו וגם יפוי הכוח נחתם קודם לכן. לדבריו, התובע הוא שבחר לתת למשפטי יפוי כוח נרחב וגורף, שאפשר את כל הפעולות שנעשו בחשבונו. הנתבע חוזר ומדגיש שכל הפעולות נעשו בהתאם להרשאות שניתנו, ולא היתה כל חריגה מהן. לדבריו, במשך כל השנים בהן פעל החשבון וגם לאחר מכן התובע לא העלה כל השגה וכל טענה בקשר לפעולות שנעשו בחשבונו, והוא אף בחר לפתוח חשבון נוסף של שם בתו, אלין. הנתבע טוען, כי התובע קיבל דיווח על כל הפעולות על פי הכתובת שהוא מסר ככתובת למסירת דברי דואר. לדבריו, התובע ידע על כל הפעולות שנעשו בחשבונו, או שהוא עצם עיניו מדעת, וזאת כאשר הוא מזרים לחשבונו ואחר כך לחשבון אלין סכום מצטבר העולה על 3 מליון דולר. הנתבע טוען, כי כל פעולותיו נעשו כדין ולא היתה כל חריגה מהוראות הדין. לדבריו, גם חתימתו של משפטי - בשם התובע - על הסכם משכון וערבות לצד שלישי נעשתה כדין ובהתאם להרשאה שניתנה, ומכל מקום, התובע לא נדרש כלל למימוש המשכון ולא נתבע בגין אותה ערבות. הנתבע טוען כי פעל בזהירות הנדרשת ועמד בחובת האמון המצופה ממנו. הנתבע גם העלה טענות מקדמיות, המצדיקות לדבריו, את סילוק התביעה על הסף, ואלה יפורטו בהמשך. 7. חלק גדול מטענותיו של התובע נסמך על חקירה שביצע הנאמן בתיק פשיטת הרגל של משפטי. דו"ח סיכום החקירה הוגש בחודש מאי 2008. התובע טוען (סעיף 38 לכתב התביעה), כי למד על היקף הפעולות שנעשו רק בעת הצגת דו"ח החקירה. לדבריו, מסקנות הדו"ח תומכות בטענותיו. הנתבע טוען, כי הנאמן מונה על פי המלצתו של ב"כ התובע, שציין מראש כי הגשת הדו"ח נועדה להכשיר תביעה עתידית כלפי "צדדים שלישיים". בהתאם לכך, מוסיף הנתבע, גם הקביעות בדו"ח היו מגמתיות ומסולפות. מכל מקום, הבנק (הנתבע כאן) הגיב על כל אותן טענות בפני בית המשפט של פשיטת רגל, ובפועל הנאמן לא תבע דבר על פי אותו דו"ח, הוא לא נדון ולא נקבע דבר לפיו. הבקשה לסילוק התביעה על הסף 8. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהתייחס לפעולות שנעשו בחשבון התובע, טוען הנתבע טענת התיישנות. בהתייחס לפעולות שנעשו בחשבון אלין טוען הנתבע שתי טענות: חוסר יריבות וחוסר עילה. טענות הצדדים חשבון התובע - התיישנות 9. התביעה הוגשה ביום 18.12.11. בשל כך טוען הנתבע, כי יש למחוק כל עילת תביעה שנוצרה עד 7 שנים קודם לכן, כלומר עד יום 18.12.04. מוסיף הנתבע, כי מאחר ועל פי דברי התובע עצמו (סעיפים 29-30 לכתב התביעה), הכספים הועברו לחשבונו עד חודש אפריל 2002, ובחודש פברואר 2003 נסגר חשבון זה במקביל לפתיחת חשבונה של אלין, הרי שכל התביעה הקשורה לכספים שהופקדו בחשבון התובע דינה להידחות מחמת התיישנות. 10. בכתבה התשובה טען התובע (סעיפים 28-31) כי משפטי הטעה אותו לחשוב כי החשבון מתנהל כשורה, ורק בשלהי שנת 2005 התברר לו כי משפטי הונה אותו, ולכן יש למנות את תחילת מירוץ ההתיישנות ממועד זה, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות/החוק). התובע הוסיף, כי טענת הנתבע כאילו הוא יכול היה לגלות את העובדות, נשוא העילה, אם היה פועל בזהירות הינה "היפוך יוצרות", מכיוון שטענתו היא שהבנק חדל והתרשל בכך שלא יידע אותו על הפעולות הבלתי סבירות שמשפטי עשה בחשבונו. 11. עוד טוען התובע בכתב התשובה (סעיף 37), כי בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות מירוץ ההתיישנות עוכב במשך התקופה, במהלכה נוהלו ההליכים בבית המשפט של פשיטת הרגל בעניינו של משפטי, השנים 2008-2009. 12. הנתבע התייחס בבקשתו לטענות שהעלה התובע בכתב התשובה וטען כי המבחן שנקבע לעניין חלותו של סעיף 8 לחוק הוא מבחן אובייקטיבי, לפיו די היה בכך שהתובע יכול היה לגלות את העובדות המהוות את עילת התובענה. בענייננו, התובע יכול היה לגלות את העובדות אילו היה בודק בעצמו את מצב חשבונו וכל הפעולות שנעשו בו, ולצורך כך די היה בהצצה בדפי החשבון ובתנועות המפורטות בהם, אלא שהתובע בחר - על פי גירסתו - שלא לערוך כל בדיקה עצמאית ושלא לעיין בדפי החשבון. לפיכך אין תחולה לסעיף 8 לחוק. 13. באשר לחלות סעיף 15 לחוק, טוען הנתבע, כי הליכי פשיטת הרגל ודו"ח הנאמן לא הפיקו כל תביעה כלפי הבנק, והצדדים באותו הליך לא היו הצדדים כאן. מלבד זאת, דו"ח הבדיקה של הנאמן הוגש בחודש מאי 2008 והליכי הדיון בפשיטת הרגל הסתיימו בסוף שנת 2009, כך שגם אם נפחית תקופה זו של שנה וחצי, עדיין נמצא מחוץ לתקופת ההתיישנות. 14. התובע טען בתגובתו לבקשה כי לא יכול היה לגלות על מעשי ומחדלי הבנק אף "בזהירות סבירה", שכן התנהלות הנתבע והפרות חובת האמון והזהירות שלו כלפיו הן שגרמו לנזק, והוא למד על התנהלות זו מדו"ח הנאמן שנמסר בחודש מאי 2008. לטענתו, דפי החשבון לא יכלו לגלות את מעשיו ומחדליו של הנתבע. עוד טען התובע, כי לא ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות לפני בירור עובדתי. 15. הנתבע בתשובתו לבקשה הפנה לכך, שהתובע היה צריך לתמוך את תגובתו בתצהיר אך הוא נמנע מכך. חשבון אלין - חוסר יריבות וחוסר עילה 16. הנתבע טוען, כי אלין היא בעלת החשבון, ולכן היא בעלת הדין של הנתבע לעניין העילות והנזקים הקשורים לחשבונה. התובע טוען, כי הכספים לחשבון אלין הוזרמו על ידו, והדבר מקנה לו זכות תביעה כלפיהם. 17. הנתבע טוען, כי לחשבונה של אלין הוכנס סכום כולל של 650,000 דולר (כנטען בסעיף 32 לכתב התביעה), בעוד שנמשכו ממנו כספים בשווי כולל כל כ-740,000 דולר על פי המפורט בנספח 5 לכתב התביעה (סעיף 9). מכאן שלא נגרם כל נזק הקשור לחשבון זה. התובע משיב על כך, שהכספים המפורטים בנספח 5 נמשכו מחשבונו ומחשבונה של אלין גם יחד, באופן שלא הושבו גם כספים שהופקדו בחשבון אלין. דיון בטענות הסף חשבון התובע - התיישנות 18. כאשר מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבילאומי הראשון, פ"ד מח(3) 455, 458). התיישנות תביעה משמשת נימוק עיקרי לדחיית תביעה על הסף. בהתקיים התיישנות, אין עוד תוחלת לתביעה ודינה להידחות על הסף (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה, 11.6.09, סעיפים 2-9 לפסק הדין). מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומה על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית (שם, סעיף 26 לפסק הדין). בענייננו אני סבור, כי ניתן להכריע בטענת ההתיישנות שהועלתה כטענת סף, ושוכנעתי כי דין הטענה להתקבל. 19. התובע לא תמך את תגובתו לבקשה לסילוק על הסף במתן תצהיר. על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, תובע הטוען לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, במסגרת תגובתו לבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, חייב לצרף תצהיר התומך בנימוקים העובדתיים לחלותו של הסעיף. ראו: ע"א 97/77, בר"ע 48/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 469; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 220; ע"א 4583/08 נגר נ' בינייש (25.3.10, סעיף 12). 20. הדרישה להגשת תצהיר אינה דרישה פרוצדוראלית או טכנית בלבד, אלא דרישה מהותית. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." בתצהיר נדרש התובע לפרט את כל יסודות הסעיף: א- כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, ב- כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, ג- מתי נודעו העובדות שנעלמו ממנו? (ראו: בנק למסחר הנ"ל, עמ' 218-219). התובע צפוי להיחקר על תצהירו זה. הימנעות התובע לתמוך את תגובתו בתצהיר עשויה להתפרש כהימנעות מחקירה על אמיתות טענותיו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו קוימה החקירה הנגדית, היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורת 2009, עמ' 1890). 21. בענייננו, התובע נמנע מלהגיש תצהיר, ולא נתן כל הסבר להימנעותו זו. יצוין, כי טענת ההתיישנות כבר נדונה בהרחבה בכתבי הטענות של הצדדים, כך שלא היתה זו טענה מפתיעה, ולתובע היתה הזדמנות ארוכה להיערך למתן תצהיר בעניין זה. יתירה מזו, גם לאחר שהנתבע העלה בכתב תשובתו את הטענה בדבר הימנעות התובע ממתן תצהיר התומך בתגובתו לבקשה, כמעט חודש לפני מתן פסק דין זה, לא טרח התובע לתקן את מחדלו ולא הגיש בקשה להגשת תצהיר, גם אם בדיעבד. 22. הבקשה לדחיית התביעה בשל התיישנות צריכה להתקבל גם על סמך כתבי הטענות עצמם. הכלל הוא, כי על התובע לציין בכתב התביעה את היום שבו נולדה עילת התביעה, לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות וכמצוות תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (ע"א 7261/97 שרבני נ' האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464). סעיף 8 לחוק דוחה את יום הולדת עילת התביעה ליום שבו נודעו לתובע העובדות שנעלמו ממנו. כאמור לעיל, טענת "התיישנות שלא מדעת" לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מצריכה אמירה מפורשת של התובע מתי נודעו לו העובדות שנעלמו ממנו (בנק למסחר בע"מ, עמ' 218-219). מובן, כי אין די בציון המועד, אלא נדרש גם לפרט כיצד נודעו לו העובדות ביום שלטענתו הן נודעו לו. בנדון דנן, ציין התובע בכתב תביעתו (סעיף 34), כי עובדת התרמית נודעה לו "בסמוך לסוף שנת 2005", בלא לפרט, ולו גם באופן מינימלי, כיצד נודעו לו אותן עובדות דווקא באותו מועד. פירוט זה נדרש בעיקר לאור כך שעל פי דבריו (סעיף 29 לכתב התביעה) העברת הכספים לחשבונו הסתיימה כשלוש וחצי שנים קודם לכן, בחודש אפריל 2002. לתובע נקרתה הזדמנות נוספת לתת את הפירוט הנדרש בכתב התשובה, לאחר שהנתבע פירט והרחיב בטענת ההתיישנות, שהרי מטרת הגשתו של כתב תשובה היא להשיב בעובדה חדשה על עובדה שנטענה בכתב ההגנה (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 86), וגם הזדמנות זו הוחמצה על ידו. 23. דברי כב' השופטת פרוקצ'ה ב-ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (11.7.10, סעיף 13 לפסק הדין): "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כלל גילוי מאוחר בעל אופי אובייקטיבי, במובן הבא: כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עובדות מאטריליות לעילה, אין די בכך שאדם גילה את העובדות הללו באיחור. כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו "בכח", הוא ייחשב כאילו ידע אותן בפועל, כל עוד ניתן היה במאמץ סביר לגלותן." עוד נקבע, כי לעניין היקף הידע הנדרש מהתובע לשם גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, די "בקצה חוט", וכל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקיו של התובע (כב' השופט עמית, ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית, 13.1.11, סעיף 6 לפסק הדין). 24. התובע לא סיפק כל הסבר לשאלה העיקרית שביסוד טענת ההתיישנות, שהיא: מה מנע ממנו לעקוב אחר מצב חשבונו והפעולות הנעשות בו, אם תוך עיון בדפי החשבון ואם בפניה ישירה לנתבע או בכל דרך אחרת? והרי אין טענה, שהתובע ביקש לעשות כן והנתבע, או מי מטעמו, מנע זאת ממנו. אדרבא, התובע טוען במפורש כי הוא בחר לסמוך על דיווחיו של משפטי ולא יצר כל קשר עם הנתבע לשם בירור הנעשה בחשבונותיו. עובדה זו מתמיהה במיוחד לאור זאת שהתובע הזרים לחשבון כספים בסכום כולל של כ-2,4 מליון דולר, אך לא עשה מאומה כדי לאמת את דיווחיו של משפטי ולבדוק את הנעשה בכספיו, כאשר בדיקה זו יכלה להתבצע בצורה פשוטה ומהירה עד מאד. על פי המתואר בדו"ח סיכום החקירה של הנאמן (נספח 2 לכתב התביעה, סעיף 3), "החל מיום 21.8.95 החל משפטי בביצוע פעולות השקעה בניירות ערך, תוך חיוב חשבון בן עמי בעמלות בסכומי עתק". ועוד מצוין שם, כי "בהתאם לתדפיסי העו"ש החלקיים שנמסרו לנאמן.... ולמסמכי בנק שהומצאו לנאמן דובר באלפי פעולות רכישה/מכירה בחודש, אשר נעשו ללא כל הגבלה מצד הבנק". נמצא שפעולותיו של משפטי החלו עוד מיום פתיחת החשבון, ופעולותיו השתקפו היטב בדפי החשבון ובמסמכי הבנק. לכל הפחות מצופה היה מהתובע כי יבדוק את מצב חשבונו ואת הפעולות שנעשו במהלך קיום החשבון, בעת סגירתו בחודש פברואר 2003. גם אם ניתן היה לקבל את טענת התובע, כי לא ידע על סגירת החשבון, הרי שעל פי דבריו (סעיפים 29-30), באותה עת תמה הפעילות בחשבון זה והיא עברה להתנהל בחשבון אלין. האם לא סביר היה לצפות כי לכל הפחות בשלב מעבר הפעולות מחשבון לחשבון יבדוק התובע מה נעשה בחשבונו עד תום הפעילות בו? לא ניתן, לכן, לומר שהעובדות, שלדבריו נעלמו ממנו, נעלמו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", כמצוות סעיף 8 לחוק. אדרבא, ניתן לומר כי התובע, על פי גירסתו, נהג בחוסר זהירות מוחלט, ואילו נקט בזהירות מתאימה יכול היה לגלות כל אותן עובדות סמוך להולדתן. 25. התובע תולה את יהבו על דו"ח החקירה של הנאמן, שהוגש לבית המשפט בחודש מאי 2008. בכך סותר התובע את עצמו, שהרי על פי דבריו, כאמור, התרמית של משפטי התגלתה לו כבר לקראת סוף שנת 2005. מלבד זאת, העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה: הפעולות שעשה משפטי בחריגה מההרשאה שהתובע נתן, מסחרו של משפטי בשוק האופציות בעל הסיכון המיוחד, החריגה ממסגרת האשראי וכו', כל אלה יכלו להתגלות מעיון בדפי החשבון הרלבנטים, ולא היה כל צורך להמתין לחקירת הנאמן בנדון. 26. גם יתר "הגילויים" שבדו"ח הנאמן - או שיכלו להתגלות קודם לכן בשקידה סבירה של התובע, או שגילויים אינו רלבנטי לעילות התביעה. כך, למשל, אי מסירת מסמכי פתיחת החשבון לתובע ודאי היתה ידועה לו בעת פתיחת החשבון, עוד בשנת 1995. אילו היה טורח לבקש את מסמכי פתיחת החשבון ולעיין בהם, יכול היה לגלות כי המסמכים לא אושרו בפני נציג הבנק והחותם עליהם לא זוהה (כנטען בסעיף 40 לכתב התביעה). הוא הדין בדבר חוסר המסמכים המאפשרים למשפטי לסחור בשוק האופציות (סעיף 41), חוסר הסכמים בכתב להרשאה לפעול בניירות ערך (סעיף47), המסמכים הנוגעים למסגרת האשראי (סעיף 50), ועוד. חסרונם של כל אלה יכל להתגלות על ידי התובע עוד בתחילת הדרך, כאשר משפטי החל בביצוע פעולותיו, אילו התובע היה רוצה בכך. ויודגש, כי התיישנות שלא מדעת על פי סעיף 8 לחוק, עניינה בגילויין המאוחר של עובדות ולא של הדין. גילוי מאוחר של הדין לא נתפש ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (ענין גיא-ליפל לעיל, סעיף 42 לפסק הדין), כך שהתובע אינו יכול לטעון שרק בעקבות הגשת דו"ח הנאמן נודע לו על הדרישה על פי דין להמצאתם של מסמכים מסויימים. 27. באשר לטענת התובע כי רק מדו"ח הנאמן הוא למד על כך שמשפטי חתם בשמו על הסכם משכון וערבות לצד שלישי, גם אם נניח שהתובע לא יכל להעלות זאת על דעתו כשהדברים הללו נעשו בשנת 1995, הרי שאין להם כל רלבנטיות לעילות התביעה ולנזקים הנטענים, שהרי לא נטען שהנתבע מימש או אף ביקש לממש משכון וערבות אלה. 28. אני מסכים עם הנתבע, כי הליך פשיטת הרגל שהתנהל בענינו של משפטי והגשת דו"ח הנאמן במסגרתו, אינו רלבנטי לענין חלותו של סעיף 15 על עניננו. סעיף 15 לחוק קובע: "תובענה שנדחתה הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." במסגרת תיק פשיטת הרגל לא התנהלה ולא התבררה כל תביעה בין הצדדים דנן. למעשה, גם הנאמן לא מימש ולא ביקש לממש כל זכות תביעה שיתכן והיתה קיימת על פי הדו"ח שהגיש, והטענות הכלולות בדו"ח לא נדונו כלל בבית המשפט. 29. ועוד צודק הנתבע בטענתו, כי גם אם ניתן היה להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופה שלמן הגשת הדו"ח, מאי 2008, ועד לסיום הדיון בו בחודש דצמבר 2009 (סעיף 36 לכתב התשובה של התובע), הרי שמדובר בתקופה של כשנה וחצי. אפילו אם נקח את מועד סגירת החשבון (או הפסקת הפעילות בו) כמועד אחרון שבו נוצרה עילת תביעה - אפריל 2002 - הרי שמאז ועד להגשת התביעה חלפו שמונה שנים ותשעה חודשים, כך שגם בהפחתת התקופה הנטענת אנו מצוייים עדיין מעבר לתקופת ההתיישנות. על פי האמת, וכמוכח מפירוט ההפקדות בחשבון (נספח 5 לכתב התביעה), למעט הפקדה אחת בחודש אפריל 2002, כל יתר ההפקדות נעשו בתקופה שמחודש מאי 1996 ועד חודש אוקטובר 1998, כלומר בין 13 ל-15 שנים קודם למועד הגשת התביעה. 30. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שכל התביעה הקשורה לפעולות שנעשו בחשבונו של התובע אצל הנתבע התיישנה, ודינה להידחות על הסף. חשבון אלין - חוסר יריבות והעדר עילה 31. שוכנעתי כי הנתבע צודק גם בטענת חוסר היריבות ביחס לפעולות שנעשו בחשבון אלין. אלין היא בעלת החשבון והמוטבת היחידה בו (סעיף 101 לכתב התביעה). כעולה ממסמך "הכרעה בתביעת חוב" שהגיש הנאמן (נספח 5 לכתב התביעה, סעיף 9), אלין גם נהנתה בפועל ממשיכות רבות מאותו חשבון, לשימושה האישי (גם אם חלק מהמשיכות הללו משויכות לחשבון התובע, כטענתו). 32. על היותה של אלין בעלת החשבון לכל דבר ניתן ללמוד גם מתיעוד שיחתה הטלפונית עם פקיד הבנק בדו"ח החקירה של הנאמן (נספח 2, סעיף 156). באותה שיחה מתואר, כי פקיד הבנק הדגיש בפניה את הסיכונים הכרוכים בפעילות בתחום אופציות ומדדים בחו"ל, כי לא ניתן אשראי בחשבון, כי מיופה הכוח בחשבון, משפטי, יעביר הוראות ישירות לחברה ברוקרית בשם אוסקר גרוס וכי כל חריגה מהמסגרת בחשבון היא באחריותה. על פי אותו רישום, אלין הסכימה לכל הנאמר ואף הדגישה שהיא "לא מוכנה בשום אופן (ההדגשה במקור) להחשף ליתרת חוב בחשבון". אילו אלין לא היתה בעלת החשבון באמת, אלא התובע, הרי שהיה מצופה ממנה להפנות את פקיד הבנק לתובע, ולא לתת הסכמות כה רחבות, מחד, ולהדגיש התנגדות מסוימת, מאידך, על דעתה בלבד. יצוין, כי לא נטען שהתובע ביקש להצטרף לחשבון ולו כמיופה כוח. 33. גם אם התובע הזרים לחשבון אלין כספים, הדבר אינו הופך אותו לבעל החשבון, ולאור כל הנתונים שפורטו לעיל ברור הוא שאלין היתה בעלת החשבון והמוטבת היחידה בו. כיוון שכך אלין היא שניזוקה (על פי טענת התובע) מהמעשים שבוצעו בחשבונה, היא הזכאית לפיצוי בשל אותם נזקים, וממילא היא הזכאית לתבוע את הפיצוי. 34. אלין לא הצטרפה לתביעה גם כתובעת נוספת. יתירה מזו, היתה לה ולתובע ההזדמנות לבקש את צירופה כתובעת לאחר שטענת חוסר היריבות נטענה עוד בכתב ההגנה וחזרה ונטענה בבקשה לסילוק התביעה על הסף. הימנעותה של אלין מלהצטרף לתביעה שהגיש אביה יכולה ללמד כי היא אינה חפצה לתבוע את הנזקים הנטענים שנגרמו בחשבונה והתובע אינו יכול לעשות זאת במקומה. 35. אשר על כן, נדחית על הסף גם התביעה המתייחסת לחשבון אלין, בשל חוסר יריבות. 36. באשר לטענה בדבר העדר עילה (בהתייחס לחשבון אלין): הנתבע נסמך על האמור בסעיף 9 ל"הכרעה בתביעת חוב" (נספח 5 לכתב התביעה), המפרט משיכות שנמשכו לשימושה של אלין בסכום מצטבר של כ-740,000 דולר. מאחר והסכום שלדברי התובע הופקד בחשבון אלין הגיע לסך של 640,000 דולר בלבד, הרי שעל פניו לא נגרם נזק כלשהו לכספים שהופקדו בחשבון זה. התובע טוען כי הסכום של 740,000 דולר נמשך גם מחשבונו וגם מחשבונה של אלין. לטענתו, מחשבונה של אלין נמשך סכום של 340,000 דולר בלבד וההפרש בין סכום זה ובין סכום ההפקדה (640,000 דולר) הוא סכום הנזק שנגרם לחשבון אלין. לא ניתן לשלול את גירסת התובע על הסף. מכל מקום, כאמור לעיל, הזכות לתבוע כספים שנגרעו מחשבונה של אלין נתונה לבעלת החשבון, אלין, ולא לתובע. תוצאה 37. התביעה נדחית על הסף. חלק התביעה המתייחס לאירועים ולנזקים הנטענים הקשורים לחשבונו של התובע נדחה בשל התיישנות. חלק התביעה המתייחס לאירועים ולנזקים הנטענים הקשורים לחשבונה של גב' אלין פריש נדחה בשל חוסר יריבות. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. חשבון בנקבנקניהול חשבוןהתיישנות