דוגמא לפסק דין בנושא חוב על חומרי בניין: התובעת הגישה תביעה זו כנגד שני הנתבעים בגין רכישת ציוד, חומרי בניין בסכום של 137,089 ₪ על ידי הנתבעת 1, בגינם לא שילמה הנתבעת 1 תמורה. אף שבכתב התביעה ובתצהירים נטען כאילו שהנתבעים רכשו הציוד ביחד ולחוד, הרי שבמהלך הדיון הסכים ב"כ התובעת, כי אין למעשה טענה שהנתבע 2 רכש את הציוד עבור עצמו, אלא הטענה היחידה כנגדו היא טענה של "הרמת מסך" ואחריות אישית שלו לחוב כבעל מניות וכמנהל בחברה. בין הצדדים קיימות למעשה שתי מחלוקות: מחלוקת ראשונה נוגעת לגובה החוב. התובעת טענה כי החוב שנותר הינו 137,089 ₪, ואילו הנתבעים טענו כי החוב שנותר עומד על 10,617 ₪ בלבד. במאמר מוסגר, הנתבעים טענו בסיכומים, בלשון רפה, כאילו גם חוב זה במחלוקת, משום שייתכן ושולם, אולם הדבר סותר את כרטסת הנה"ח שהוגשה על ידם והם אף לא הציגו כל אישור שהחוב שולם. מחלוקת שנייה נוגעת לעניין "הרמת המסך" או אחריות אישית של הנתבע 2 לחובה של הנתבעת 1. התובעת טענה כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לחייב גם את הנתבע 2 בחיוביה של הנתבעת 1, ואילו הנתבעים טענו כי לא קמו הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת. באשר לגובה החוב - כפי שעלה מעדויות הצדדים ומהכרטסות של כל אחת מהחברות שהוגשו לתיק המוצגים, המחלוקת באשר לגובה החוב נוגעת להחזרת שתי חשבוניות: האחת בסך 60,058.44 ₪ והשנייה על סך 66,404.74 ₪. יצויין כי אכן סיכום של שתי החשבוניות שהוחזרו, יחד עם גובה החוב בו מודים הנתבעים, מגיע לסכום הכולל של החוב לו טוענת התובעת. באשר לגובה החוב, ראוי להדגיש כי כתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים היה לקוני למדי, ולמעט הכחשה כללית של גובה החוב, לא נטענה בו כל טענה קונקרטית, לפיה הסחורה שבאותן שתי חשבוניות נשוא המחלוקת לא הגיעה לידי הנתבעת 1. גם תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1, איננו מפורט: הפרק בתצהיר העוסק בגובה החוב היה קצר ולאקוני (סעיפים 18-24 לתצהיר). למעט הסתמכות על כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת 1, וטענה כללית בדבר "קיזוזים והחזרי סחורה", לא פירט התצהיר את הנסיבות שהביאו, לטענת הנתבעים, להחזרת אותן שתי חשבוניות. טענתו המרכזית של ב"כ הנתבעים הינה כי התובעת לא הצליחה להוכיח את גובה החוב. לפי הטענה, המגובה בחקירתו הנגדית של מנהל התובעת, המצהיר מישל דלויה, אין הוא יכול להצהיר על כל תעודת משלוח כי אכן הציוד סופק לנתבעת 1. מר דלויה העיד כי אכן ראה מידי פעם את הנתבע 2 מזמין ציוד וראה ציוד מסופק, אולם הוא אישית לא היה זה אשר סיפק את הציוד, הוא איננו מכיר את חלק מהאנשים החתומים על תעודות המשלוח, ולגבי אחד מהם, אלי חזן, ציין כי מדובר בכלל בנהג אשר מעביר סחורה ללקוחות רבים והוא שחתם בשם הנתבעת 1. עוד יצויין, כי מנהל התובעת, מר דלויה, לא צירף לתצהירו את תעודות המשלוח נשוא אותן שתי חשבוניות שבמחלוקת. כך שלמעשה, לפי הטענה, התובעת לא הוכיחה כי אכן סופקה לנתבעת 1 תמורה בגין שתי החשבוניות שבמחלוקת. לחיזוק טענה זו של הנתבעים, העיד הנתבע 2, כי כאשר מגיעה חשבונית אליה מצורפות תעודות משלוח, הוא פונה למנהלי הפרויקטים על מנת שיאשרו את החשבוניות. לדבריו, שכאמור לא פורטו בתצהיר אלא רק בעדות בבית המשפט, שתי החשבוניות הוחזרו כנראה לאחר שמנהלי הפרויקטים לא אישרו את קבלת הציוד. יודגש כי גם הנתבעים לא צירפו כל אישור או מסמך לעניין אי קבלת הציוד נשוא החשבוניות, כמו שמצופה היה לראות, כאשר מוחזרת לספק של סחורה חשבונית בגין אי סיפוק ציוד. התובעת בסיכומיה הוסיפה וציינה כי מועד החזרת החשבוניות אמור להיות בחודשים אוקטובר נובמבר 2004, אולם לפי מספרי הפעולות בכרטסת הנתבעת, ברור כי הפעולות נעשו במועד מאוחר בהרבה, בשנת 2005. גם עניין זה מחזק את התחושה כי מדובר בטיעון שהומצא לאחר מכן כדי להתחמק מתשלום החוב. בסופו של דבר בעניין החוב נראה לי כי יש להעדיף את גרסת התובעת. ראשית, כאמור לעיל, גם בכתב ההגנה וגם בתצהיר, לא הופיעו טענות ברורות לפיהן מדובר בסחורה שלא התקבלה. הטענות באו לראשונה בעדותו של הנתבע 2. מדובר איפוא בעדות כבושה שערכה מועט. שנית, כל חשבונית נוגעת לחודש מסוים ומשקפת מספר תעודות משלוח. העובדה שהחשבונית הוחזרה במלואה, כאילו כל תעודות המשלוח עד האחרונה שבהן באותו חודש לא אושרו, היא עובדה מתמיהה. שלישית, כאמור לעיל, לא צירפו הנתבעים אישורים מטעם מנהלי הפרויקטים לפיהם הסחורה לא התקבלה ויש להחזיר את החשבוניות, כפי שצפוי היה למצוא. רביעית, לא הוצג כל מסמך ממועד האירועים שיהיה בו כדי לתמוך בטענה הכבושה של הנתבע 2, לפיה מדובר בסחורה שלא סופקה ובחשבוניות שלא אושרו על ידי מנהלי פרוייקטים. מדובר בספק ולקוח שעבדו באופן צמוד במהלך תקופה של סיפוק ציוד על ידי תעודות משלוח. כאשר הספק מעביר חשבוניות בגין סכום לא פעוט של למעלה מ- 60,000 ₪ בכל פעם, ועולה טענה מטעם הלקוח כי הסחורה לא סופקה כלל, היינו מצפים למצוא התכתבות של הלקוח אל הספק בגין החשבוניות ה"כוזבות", וזאת לא מצאנו. חמישית, התובעת צירפה ארבעה שיקים שמסר הנתבע 2, כאשר לגבי שלושה מהם אין מחלוקת כי לא נפרעו ולא שולמה תמורה בגינם (באשר לשיק הרביעי אתייחס בהמשך כאשר אבחן את סוגית השיקים ו"הרמת המסך"). הנתבעים לא הביאו כל הסבר מניח את הדעת, מדוע בתחילת שנת 2005 מנהל הנתבעת 1, הוא הנתבע 2, מוסר שיקים בסכומים נכבדים לתובעת למרות שלכאורה, לטענתם החוב שנותר עומד על 10,000 ₪ לכל היותר. השילוב של כל חמשת השיקולים שנמנו לעיל, מחייב להעדיף את גרסת התובעת באשר לגובה החוב, וזאת למרות שהמצהיר מטעמה לא יכול היה להעיד באופן אישי על כל אחת מתעודות המשלוח. ב"כ הצדדים בסיכומיהם דנו ארוכות בסוגיית הנטלים. אכן, אין להתעלם מהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". לו היו הנתבעים טוענים מבעוד מועד באופן מפורט ובהיר, אלו תעודות משלוח לא אושרו משום שהציוד לא נתקבל - יכולה הייתה התובעת להביא עדים להוכחת סיפוק הסחורה באשר לאותן חשבוניות. העובדה שבכתב ההגנה ובתצהיר ניתנה רק הכחשה כללית, כאשר הטענה המפורטת לגבי אי קבלת סחורה באה רק בעדותו הכבושה של הנתבע 2 בבית המשפט, מחייבת להעדיף את גרסת התובעת לגבי גובה החוב. הרמת מסך ואחריות אישית לנתבע 2 - כאמור בפתיח, התובעת טענה כי למרות שהסחורה סופקה לנתבעת 1, יש מקום לחייב את הנתבע 2 באופן אישי בגובה החוב של הנתבעת 1. התובעת בונה את הטיעון בדבר "הרמת מסך" ואחריות אישית על מנהל, על שני אדנים: ראשית, נטען כי הנתבע 2, בעל המניות ומנהל הנתבעת 1, המשיך להזמין סחורה וציוד כאשר ידע כי הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בתשלומם. שנית, נטען כי הנתבע 2 בכוונה ערך טעויות בארבעה שיקים שמסר לתובעת, והדבר מלמד על כוונה להונות. אין מחלוקת כי הנתבע 2 הוא בעל המניות העיקרי של הנתבעת 1 ומנהלה. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999, קובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. עוד מדגיש החוק כי המקרים החריגים בהם ניתן להרים מסך, הינם כאלה שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. החוק מוסיף ומציין כי די בחשד שבעל המניות נמנע מלבררו כדי להביא לחיובו, אלא אם נהג ברשלנות בלבד. פסק הדין המנחה לעניין הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" לאחר חקיקת חוק החברות, הינו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (2005). בעניין בן אבו, קבע כב' השופט רובינשטיין כי יש לגזור את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן לבצע הרמת מסך ולהטיל אחריות אישית, מעקרון "תום הלב שהוא עקרון מלכותי החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו". בית המשפט מציין כי הגבול בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה, הוא גבול עדין. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק או לא שקולה אין די בו כדי להצדיק "הרמת מסך". כאשר ההתנהגות של בעל המניות גובלת בתחום הפלילי תוך פגיעה מכוונת שלא בתום לב, אז ניתן לבצע "הרמת מסך". ברע"א 6039/04 אורי לזשטיין נ' דוד עובדיה (2005), קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה כי גם אחרי חקיקת חוק החברות, "הרמת מסך" תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. באשר להטלת אחריות על אורגן של חברה, מכח דיני החוזים, קבע כב' השופט דנציגר כי גם כאן ראוי לנקוט גישה מצמצמת. בעניין נשאשיבי (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, (2010)), נקבע כי ככלל: "הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה... ...קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה..." (שם, פסקה 43). נקבע כי בדרך כלל, נושה רצוני/חוזי שהתקשר עם החברה בלבד, אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון, להוציא במקרים נדירים דוגמת תרמית. גם אם ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על נושא משרה בחברה, בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין, אין ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שחריגה ממנו יוביל להטלת חיוב חוזי על החברה, לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מאורגן או נושא משרה לצורך הטלת חבות אישית מכוח דיני החוזים. לא די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי. לעומת זאת, שונים הדברים במישור הטענות מדיני הנזיקין: נושה נזיקי, אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין בכך הצדקה להרמת מסך - אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם באופן אישי, קיימו את יסודות האחריות בנזיקין. על המבקש להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה, מוטלת חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית שממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העוולה. אם לא כן, ניתן להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (שם, פסקה 48). לעומת הרוח המצמצמת באחריות חוזית של מנהלים בהלכת נשאשיבי, הרי שבעניין רפאלי, הטיל כב' השופט ג'ובראן אחריות אישית על מנהלים שנמנעו מלגלות לצד השני לחוזה פרטים מהותיים (ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין, (12.4.2011)). לקביעתו, מודל האחריות האישית קובע, כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו. כך למשל, תבחן פעילותו של מנהל הנוהג בחוסר תום לב במשא ומתן. כב' השופט ג'ובראן מציע להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, במקרים בהם רוצים לבחון הטלת אחריות על בעלי מניות בחברה. הרמת מסך משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. לעומת זאת, האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ויתרונה הוא בהרחבת מעגל היריבויות ובפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ע"א 7991/07, שם, פיסקה 22). גם בעניין הוט (ת"א (מח' ת"א) 2659/07 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' טבע הדברים (26.1.12)), הטיל כב' השופט שוהם אחריות אישית על מנהל ובעל מניות. הוא קובע, על יסוד הלכת נשאשיבי הנ"ל, כי לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן או על נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית ראייתית כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודות העוולה. עם זאת, היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. על מנת להטיל אחריות על אורגן, יש להראות כי רובצת עליו באופן אישי אחריות סובייקטיבית ואשם אישי ישיר למעשים. במקרים בהם אין יסוד של אשם אישי, או כאשר מדובר בכישלון של חברה המהווה הפרת חוזה, אך לא מהווה עוולה הנעוצה באשם אישי, תוך ניצול מסך ההתאגדות, אין מקום, לא להרמת מסך ולא לחיוב אישי בגין הפרת החוזה.באותו עניין, כאשר מדובר היה במנהל שהוא גם בעל החברה, אשר פעל באופן אישי להמשך חובות החברה למרות מצבה, נקבעה לו אחריות אישית לחובותיה. מן הכלל אל הפרט - התובעת איננה מפרטת כדבעי את העילה המשפטית להטלת אחריות אישית. לטענתה בסיכומים, יש להטיל אחריות על הנתבע 2 מכח היותו בעל מניות (הרמת מסך) או מכח היותו מנהל (אחריות אישית). מסיכומי התובעת עולה כי מדובר בשתי עילות: הראשונה, כי הנתבע 2 כמנהל הנתבעת 1 ובעל מניותיה, המשיך להזמין סחורה ולהתחייב לשלם עבורה, גם כשידע שלא יהיה בכוחה של הנתבעת 1 לשלם עבורה. השניה, כי הנתבע 2 "טעה" במתכוון בחתימתו על 4 שיקים שמשכה הנתבעת 1 לפקודת התובעת, כדי להמנע מתשלומם. באשר להרמת מסך מתחום דיני התאגידים, כפי שהובא לעיל, הרי שהפסיקה מצמצמת למדי בעניין זה. גם בעילות חוזיות, לא פשוט להגיע לאחריות אישית של אורגן בחברה.באשר לאחריות אישית, על פניו, נוגעות הטענות לעילות חוזיות הקשורות להתנהלות הנתבע 2 כמנהל במסגרת המגעים עם התובעת כספק. בעניינים חוזיים האחריות של מנהל היא כאמור מצומצמת. ואולם, מעבר לאחריות החוזית, התובעת טוענת גם למעשה נזיקי אישי של הנתבע 2, בחתימה שגוייה במתכוון על גבי השיקים. ראשית לכל יצוין כי לא מצאתי בעדים האחרים שהביאה התובעת, הרצל רווח ודוד חמו, כדי לחזק את טענות התובעת. באשר להרצל רווח, מדובר על עבודה משנת 2009 לגביה לטענתו שילמה הנתבעת 1 רק חלק מסכום החוב. אין בכך דבר המעיד על תום ליבו של הנתבע 2 בשנת 2004-2005. באשר לדוד חמו, העד הסכים במהלך עדותו כי הייתה מחלוקת בינו לבין הנתבעת 1, באשר לכספים שהיא חייבת לו, ושבסופו של דבר הגיע להסכמה עם הנתבעת 1. עדותם איפוא איננה מעלה ואיננה מורידה לסוגיות שבמחלוקת, והצדדים אכן נמנעו מהתייחסות אליה בסיכומים. באשר לטענה הראשונה, בכך שהנתבע 2 נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה. גם אם הוכח כי החברה הנתבעת 1 היתה נתונה בקשיים, הרי שלא שוכנעתי כי מצבה הכלכלי של הנתבעת 1 היה עד כדי כך קשה במהלך שנת 2004, באופן שהנתבע 2 ידע, בעת שהזמין את הסחורה, כי לא יהיה בידי הנתבעת 1 לשלם את תמורתה. מנהל התובעת העיד, שבתחילה היו חשבוניות בסכומים קטנים אותם שילמה הנתבעת, לטענתו כדי לרכוש אמון, אולם כאשר נשלחו החשבוניות בסכומים גבוהים יותר, תמורתם לא שולמה, והדבר מלמד על כך שהנתבע 2 ידע כי מצבה של הנתבעת 1 הינו קשה, ולמרות זאת המשיך למשוך סחורה מהתובעת. הנתבע 2 אישר בעדותו כי הוגשו מספר תביעות כנגד החברה בשנת 2004 ואף בוצעו עיקולים. הנתבע 2 אישר כי יתכן שהחברה הפסידה בשנת 2003 ובשנת 2004, אולם לנוכח עבודות שביצעה ובעיקרם חוזה גדול מול משרד הביטחון, לדבריו האמין כי היא תתאושש.הוא ציין כי בשנת 2004 עדיין התמודדה החברה יפה עם הקשיים ולדבריו, רק במחצית שנת 2005 נקלעה החברה לקשיים, כיוון שמשרד הביטחון החל לעכב כספים בגין פרוייקט גדול בקמ"ג. ויודגש - מכרטסת התובעת עצמה עולה כי בדצמבר 2004, עדיין שולמו סכומים בסך 20,000 ₪ ובסך 12,000 ₪. נראה כי יש ממש בטענת הנתבע 2 בדבר יכולתה של הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה, במועד הרלוונטי - עת הגשת שתי החשבוניות נשוא המחלוקת שנעשתה, כעולה מכרטסת הנתבעת 1 באוקטובר ובנובמבר 2004. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לתת משקל מכריע לסירוב הנתבעים להגשת דו"ח רו"ח לגבי הנתבעת 1, כאשר מוסכם כי בסוף שנת 2004 עוד יכולה היתה הנתבעת 1 לשלם סכומים דומים. אף שהנתבע 2 הודה כי בעבר בשנות התשעים עשה שימוש בחברה אחרת, וכי החל משנת 2010 הוא עושה שימוש בחברה בשם אחר, אין בכך בלבד כדי ללמד כי מדובר בניסיון מכוון להונות, תוך הסתתרות תחת מעטה האישיות המשפטית הנפרדת. אין מחלוקת שהנתבעת 1 עבדה במשך תקופה ממושכת של שנים, זכתה בפרויקטים ושילמה את חובותיה. כאמור בעניין ע"א 10582/02 בן אבו דלעיל, הגבול הוא דק ועדין בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה. לפיכך ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק איננו מצדיק "הרמת מסך". בנסיבות אלה, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה, כי בעת שהנתבע 2 הורה על משיכת סחורה, בגין שתי החשבוניות שבמחלוקת, בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר 2004, הוא ידע כי הנתבעת 1 לא תשלם עבור הסחורה או חשד בכך. הטענה השנייה, בדבר טעויות מכוונות בארבעה שיקים, הינה טענה קשה יותר. מדובר בארבעה שיקים כדלקמן: שיק על סך 32,000 ₪ משוך לתאריך 30.11.04 אשר הוחזר מחמת תקלה לפיה חסרה חותמת על יד התיקון. שיק על סך 23,000 ₪ משוך לתאריך 28.2.05, אשר הוחזר מחמת תקלה לפיה חסרה חותמת בצד התיקון בתאריך. שיק על סך 16,000 ₪ משוך לתאריך 17.3.05, אשר הוחזר בטענה כי חסרה חתימת המושך ליד התיקון של הסכום בכתב. שיק על סך 23,725 ₪ משוך לתאריך 31.3.05, אשר הוחזר מחמת התקלה שחסרה חותמת על יד תיקון התאריך. טענת התובעת הינה, כי טעות אחת בתום לב יכולה לקרות. ואולם, כאשר מדובר בארבע טעויות חוזרות ונשנות, הרי שלא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בטעות. על פניו מלמד הדבר כי מדובר במעשה מכוון שנועד למנוע תשלום, תוך מניעה של החזרת השיק בטענה של העדר כיסוי מספיק, שהייתה מביאה להגבלת חשבון. הנתבעים טענו כי על פי הדין אם אין כיסוי מספיק, הרי שהבנק ממילא היה מחזיר את השיק גם מהעדר כיסוי מספיק, אף שקיימת תקלה בשיק. בעניין זה טענה התובעת בסיכומיה, כי אם חסרה חתימה בצד התיקון, הרי שזהו אחד מהמקרים יוצאי הדופן, בהם אין השיק נרשם כשיק מסורב, גם בהעדר יתרה מספקת. עוד טענה התובעת, כי העובדה שהנתבעים לא הציגו תדפיסי חשבון בנק לתקופה הרלוונטית כדי להוכיח שהיה כיסוי מספק לשיקים, חייבת להביא למסקנה כי מצג כזה היה פוגע בהגנתם. הנתבעים מנגד, הפנו את בית המשפט להגדרת "שיק שסורב" בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, לפיה: "שיק שסורב - שיק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סירב לפרעו, מחמת שלא היתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול...". אינני בטוח כי מכח הגדרה זו, חובה על הבנק לרשום שיק שחלה בו טעות כשיק שסורב בהעדר כיסוי מספק. מכל מקום, הנתבע 2 עצמו העיד, כי השיק בכלל לא הגיע לחשבונו על מנת לברר אם יש בו כיסוי, אלא הוחזר בעת הפקדתו על ידי הבנק של התובעת. הוא ציין כי אם הבנק של התובעת היה שם חותמת "זיכינו" השיק היה מכובד (ע' 23 ש' 19-21 לפרוטוקול). מעדות זו ניתן להבין כי השיק כלל לא הגיע לבנק של הנתבעת 1 וכלל לא נבדק הכיסוי שלו כפי שטוענת התובעת. לפיכך, אין חשיבות למחלוקת בין הצדדים, אם למרות הטעות בשיק, היה הבנק בודק כיסוי אם לאו. בפועל מוסכם כי בדיקה כזו לא נערכה. טענה מרכזית של הנתבעים נוגעת לשיק הראשון. כמתואר לעיל, השיק הראשון שהוחזר בגלל טעות היה משוך ליום 30.11.04. בכרטסת התובעת, עולה כי מייד לאחר החזרת השיק על סך 32,000 ₪ ביום 30.11.04, נכנסו שני סכומים על סך 20,000 ₪ ו- 12,000 ₪, שלגבי אחד מהם נרשם במפורש: "קבלה במקום שיק שחזר". התאמת הסכומים הללו מחזקת את טענת הנתבעים, כי לאחר שהשיק הראשון חזר עקב פגם צורני, שילמה הנתבעת 1 את תמורתו לתובעת, ואני מקבל טענה זו. ואולם, לאחר טעות בשיק הראשון, אשר כפי הנראה תוקנה ע"י תשלום חלופי בשני סכומים, שב הנתבע 2 ו"טעה" בשלושה שיקים נוספים בסוף פברואר, אמצע מרץ וסוף מרץ 2005, פעם אחר פעם. טעות אחת ניתן לתרץ בהעדר תשומת לב. לא כן לגבי ארבע טעויות בזו אחר זו. יתרה מכך, לאחר שהנתבע 2 הועמד על הטעות הראשונה, שומה היה על הנתבע 2 להזהר עוד יותר בשיקים הנוספים שניתנו לאחר מכן. אינני מקבל איפוא את טענתו של הנתבע 2 כי מדובר בטעויות בהיסח הדעת. השתכנעתי כי מדובר בטעויות מכוונות של הנתבע 2, שנועדו למנוע את התשלום. נוכח הטעויות הללו הוחזרו השיקים (כאשר כלל לא נבדק הכיסוי שלהם), וכשפנתה התובעת להשבת ערכם כמו לגבי השיק הראשון, נקלעה הנתבעת לקשיים במהלך שנת 2005, ולא שילמה את תמורתם. מדובר איפוא במעשה נזיקי של הנתבע 2, בין אם בתרמית ובין אם ברשלנות בלבד, כאשר כל יסודות העוולה מתקיימים בו אישית, גם ללא צורך בהרמת מסך התאגיד. מעשהו העוולתי של הנתבע 2, שטעה במתכוון בחתימה על שלושת השיקים הנוספים, הוא שהביא באופן ישיר לכך שהנתבעת 1 לא פרעה את חובה נשוא השיקים שבהם ה"טעויות" הללו. סופו של דבר, הדבר מתמיה, כיצד פעם אחר פעם חוזר הנתבע 2 על טעויות צורניות בשיקים הנמסרים לתובעת. הנתבע 2 התפתל בעדותו ולא הביא הסבר מניח את הדעת איך פעם אחר פעם קרו טעויות מעין אלה, ולא ניתן לקבל את עדותו בדבר תום לב וטעויות באקראי. אכן, הרמת מסך או הטלת אחריות אישית על מנהל, הם אקט חריג ויוצא דופן. ואולם, אם מוכחת עוולה נזיקית אישית של אורגן, העובדה שביצע אותה במסגרת חברה לא תהווה חסינות עבורו. מחד גיסא, קבעתי לעיל, כי בעת שהסחורה נמשכה לא יכול היה הנתבע 2 לדעת כי לא יהיה בידי הנתבעת 1 כדי לפרוע את חובותיה. גם אם הנתבעת 1 נקלעה לקשיים, ניתן לקבל את טענתו כי האמין כי תתאושש, ועובדה היא שבסוף 2004 עדיין שילמה עבור סחורה. עוד קבעתי, כי לגבי השיק הראשון, ניתן לראות כי תמורתו הופקדה מייד לאחר שהוחזר עקב הפגם הצורני. מאידך גיסא, הטעויות החוזרות בשלושה השיקים הנוספים, נעשו במכוון ע"י הנתבע 2 כדי שהחברה בבעלותו לא תשלם את תמורתם לתובעת. טענת התובעת בדבר "הרמת מסך" ואחריות אישית של מנהל היא לגבי החוב כולו, העומד על 137,089 ₪. שלושת השיקים שנמשכו בשנת 2005 שרק לגביהם נותרה הטענה על טעות מכוונת, עומדים על סך כולל של 62,725 ₪ בלבד. אינני מוצא איפוא מקום לקבוע אחריות אישית של הנתבע 2 לגבי החוב של הנתבעת 1 כולו, אלא רק לגבי שלושה שיקים שחוללו עקב טעויות מכוונות שעשה בהם הנתבע 2. סופו של דבר - אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 137,089 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 12,425 ₪ והשבת אגרת בית המשפט ששולמה על ידי התובעת משוערכת להיום. בנוסף, אני מחייב את הנתבע 2 אישית, לשלם לתובעת סכום של 62,725 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף שכ"ד עו"ד בסך 6,901 ₪. יודגש כי סכום זה בו חוייב הנתבע 2 אישית, הינו "ביחד ולחוד" עם חובה של הנתבעת 1 כמתואר לעיל, היינו אין התובעת זכאית לכפל תשלום, ואם הנתבעת 1 תשלם את מלוא החוב, לא יהא הנתבע 2 חייב בחלק שהוטל עליו, לרבות שכר הטרחה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. חובבניין