כאשר באים לבחון אם הופרה חובת זהירות של המעביד, יש לבחון אם יכלה הנתבעת לצפות את הנזק כתוצאה מסיכון קיים ולא מנעה את הסיכון. על בית המשפט לבחון אם הנתבע חרג מסטנדרט אוביקטיבי, בו היה פועל אדם- מעביד סביר (פרשת קלינה אליעזר הנ"ל וכן ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פד"י נ"ח (2) 498). דוגמא לפסק דין בנושא חובת זהירות של מעביד: הקדמה, הצדדים וטענותיהם: 1. תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו במהלך עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 החברה המפעילה את כביש האגרה (כביש 6) (להלן : "הנתבעת"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, מעסיקתו של התובע וכנגד הנתבעת מס' 2 , חברת הביטוח שביטחה את אחריותה של הנתבעת כלפי עובדיה. 2. ואלה הן טענות התובע; התובע עובד כסייר שתפקידו הוא לטפל במפגעים בקטע מסויים של כביש 6 . תפקידו של הסייר הוא, בן היתר, חסימת נתיב נסיעה, כאשר רכב עוצר בשל תקלה בשולי הכביש, וזאת על מנת למנוע התנגשות בין הרכבים החולפים בכביש לבין אותו רכב העוצר בצד. 3. לטענת התובע, ביום 18.6.2006 במהלך עבודתו, נאלץ הוא לחסום נתיב נסיעה "בשל רכב תקוע בקטע כביש 177 צפונה". לטענת התובע, פעולה זו מתבצעת ע"י ריצה למרחק של מאות מטרים לצורך פיזור "קונוסים" וחסימת הנתיב בו נעצר הרכב. לטענת התובע תוך כדי ריצה סובב הוא את רגל שמאל, חש בכאב ברגל שמאל, שרירי הסובך הפכו ל-"נוקשים" והתובע לא יכל ללכת (סעיפים 3 ו- 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע). עוד מוסיף התובע, כי הוא התקשר לחדר הבקרה של הנתבעת, דיווח כי נפגע וביקש לפנות לטיפול רפואי באופן מיידי, אלא שהנתבעת לא נענתה לבקשתו וביקשה ממנו לטפל באירוע נוסף כשני קילומטרים לפני מחלף עירון בכיוון צפון, ולפיכך פנה הוא לטפל באירוע הנוסף ותוך כדי טיפול באירוע השני, הגיע סייר נוסף שעזר לתובע לטפל באירוע (סעיף 4 לתצהיר התובע) 4. עפ"י טענות התובע, הוא הגיע לביתו בשעות הערב, פנה לרופא משפחה ולאחר מכן בשעה 02:00 לפנות בוקרו של יום 19.6.2006 פנה הוא לחדר המיון בבית החולים "הילל יפה" ולאחר שנבדק ובוצע לו צילום לשוק שמאל, שוחרר לביתו. לאחר שכאביו לא חלפו שב התובע לבית החולים "הילל יפה" ביום 20.6.06 ולאחר בדיקות נמצאה הימטומה באספקט הקדמי של השוק. לטענתו, אובחן אצל התובע צניחת כף רגל והתובע טופל בסד גבס. התובע עבר בדיקת אי. אם. ג'י, אשר הצביעה על נזק עצבי בראש הפיבולה. התובע נזקק לסדרת טיפולים לאור מצבו הרפואי שהלך והתדרדר. התובע טוען, כי נגרמו לו נזקי גוף ונזקי ממון, אותם פירט בתצהיר עדות ראשית מטעמו. 5. באשר לרשלנות הנתבעת והפרת חובות חקוקות על ידה, טוען התובע בכתב תביעתו שתי טענות; הראשונה היא- שהתאונה עצמה אירעה בשל רשלנות הנתבעת, דבר שהתבטא, בין היתר, בכך שהנתבעת לא דאגה להסרת מכשולים ממקום העבודה, לא הזהירה את העובד מפני הסיכונים, לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון הולמים ולא העמידה לרשות התובע מקום עבודה בטוח. כן טען התובע, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות ובכלל זה פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל- 1970 וחלק מן התקנות שהותקנו על פיה (ראו סעיף 5 לכתב התביעה). 6. התובע טען טענה נוספת והיא רשלנות הנתבעת לאחר התאונה; לטענת התובע, הנתבעת לא אפשרה לו קבלת טיפול רפואי, ובכך גרמה לנזקיו הנטענים או להחמרה בנזקיו (ראו סעיף 5 (י"ג) לכתב התביעה). 7. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת מומחה מטעם ד"ר אלי איסקוב, אשר בדק את התובע וחיווה דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% בגין נזק לעצב הפרוניאלי בצורה בינונית- קשה ברגל שמאל. 8. הנתבעות כפרו בטענות התובע; הנתבעות כפרו בתאונה עצמה, באחריותן לתאונה וכן בטענות התובע, לפיהן הנתבעת לא אפשרה לתובע לקבל טיפול רפואי וביקשה כי ימשיך לבצע עבודתו. עוד טענו הנתבעות, כי הנתבעת מילאה את כל חובותיה, לא התרשלה ולא הפרה חובה חקוקה. לחלופין, ביקשו הנתבעות לזקוף לחובת התובע אשם תורם מכריע. לעניין הנזק, טענו הנתבעות כי לא נותרה לתובע כל מגבלה וכי התובע מאדיר את נזקיו. הנתבעות צירפו לכתב הגנתן חוות דעתו של פרופ' נורבאי, בגדרה חיווה הוא את דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בתחום האורתופדי, עקב פגיעה קלה בעצב הפרוניאלי. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט: 9. לאחר שניתנה לצדדים זכות הטיעון לגבי אפשרות מינוי מומחה מטעם בית המשפט, ניתנה החלטתי מיום 23.6.2010 לפיה הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט נוכח הפערים בין שתי חוות הדעת. בהחלטה מיום 24.6.2010, מיניתי את ד"ר אורי גבעון כמומחה מטעם בית המשפט, אשר התבקש לחוות דעתו לגבי נכותו של התובע וכן "לטענתו של התובע אודות העיכוב בקבלת הטיפול הרפואי בסמוך לתאונה. כן יחווה דעתו באשר לקשר הסיבתי בין עובדה זו לנזק שנגרם לתובע". 10. בחוות דעתו חיווה ד"ר גבעון את דעתו כי מצבו הרפואי של התובע מקנה לו נכות בשיעור 10% בגין פגיעה קלה בעצב הפרוניאלי. המומחה הוסיף וקבע, כי אבחון מוקדם של הלחץ על העצב וניקוז ההמטומה שלחצה היה משפר את סיכויי ההחלמה, כאשר מקובל בספרות כי שחרור לחץ מהעצב צריך להתבצע בתוך 24-48 שעות. המחלוקות: 11. עיון בכתבי הטענות, מעלה כי אלה הן המחלוקות בין הצדדים: א. האם עיוולה הנתבעת עוולת הרשלנות או הפרה חובה חקוקה, ובכך גרמה לתאונה שאירעה לתובע. ב. האם הוכיח התובע את טענתו כי הנתבעת לא אפשרה לו לקבל טיפול רפואי והאם קיים קשר סיבתי בין נזקיו של התובע לבין התרשלות זו. ג. למקרה והתובע יעבור בהצלחה את שאלת האחריות (ע"י הוכחת עוולה כאמור בשתי השאלות דלעיל), נעבור לשאלת הנזק. 12. נדון בשאלות הנ"ל לפי סדרן. הראיות 13. התובע נחקר על תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו. 14. מטעם הנתבעות הוגשו שני תצהירים; תצהירה של הגב' ענת קון-כהן, שביום התאונה שימשה כראש צוות סיור ובקרה אצל הנתבעת ומר אהוד גימפוביץ, שביום התאונה עבד כסייר בנתבעת. שני העדים הנ"ל נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית. הכרעה: מהות העבודה שביצע התובע: 15. בטרם ניגש להכריע בשאלות שהצבנו לעצמנו, נבהיר בקצרה את מהות העבודה שביצע התובע. 16. הנתבעת מבצעת עבודות ניטור לאורך כביש 6. לצורך ביצוע עבודתה, מעסיקה הנתבעת סיירים לאורך הכביש, כאשר סייר שנוסע ברכב סיור מסייר לאורך קטע מסויים בכביש, ותפקידו הוא סיוע לנהגים שרכביהם "נתקעים" ונעצרים בצידי הכביש, וזאת ע"י סגירת קטע מן הכביש כדי למנוע תאונה וסיוע לרכב להמשיך את נסיעתו (ע"י החלפת גלגל או תיקון התקלה), פינוי נפגעים בעת תאונה ופינוי מפגעים המונעים נסיעה בטוחה לאורך הכביש (ראו סעיף 5 לתצהירה של הגב' ענת קון כהן). לאורך היממה מופעלים מספר סיירים, כאשר באותו יום שבו אירעה התאונה היו שני סיירים שהתובע אחד מהם והוא, התובע, עבד בגזרה הצפונית (עדות הגב' כהן בעמוד 29 שורות 5-7 לפרוטוקול) . הסיירים עובדים בשלוש משמרות, כאשר באותו היום שבו אירעה התאונה עבד התובע במשמרת בוקר בין השעות 06:00 עד 14:30 (עדות התובע בעמוד 12 שורות 15-16 לפרוטוקול). 17. עבודת חסימת נתיב כביש שבו נעצר רכב בשל תקלה מתבצעת באופן הבא: הסייר מקבל מאגף הבקרה מיקום המקרה, רכב הסיור נוסע לכיוון הרכב, הסייר מציב "קונוסים" לאורך כ- 150 מטר אחורה בצורה אלכסונית כדי להגן על הרכב (ראו לעניין זה הסבריו של העד אהוד גימפוביץ, שעבד כסייר והחליף את התובע ביום המקרה בעמוד 35 שורות 26-29 לפרוטוקול). הסייר גימפוביץ העיד עוד, כי הוא מבצע העבודה הנ"ל בהליכה מהירה "ואם אפשר אפילו בריצה" (שם, בשורה 35) כאשר על הסייר לבצע משימתו במהירות האפשרית : "כמה שיותר מהר לסגור את הנתיב יותר טוב ויותר בטוח גם לי וגם לתנועה וגם לבן אדם שתקוע בנתיב" (עדות מר גימפוביץ בעמוד 36 שורות 2ו- 3 לפרוטוקול). עצם התרחשות "התאונה": 18. לאחר ששמעתי את התובע ואת יתר העדים, מצאתי לבכר גרסת התובע באשר לעצם התרחשות האירוע (מעידתו וסיבוב הרגל). דברי התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה היו אמינים עליי. 19. אציין, כי העד גימפוביץ העיד בפניי שכאשר חבר הוא לתובע כדי לטפל בתאונה (האירוע השני- לאחר שהתובע סובב את רגלו) הוא ראה כי התובע סבל מצליעה ("טיפה צלע"). עדות זו תומכת היא בגרסת התובע לגבי עצם התרחשות האירוע (ראו עדותו של העד אוהד גימפוביץ בעמוד 35 שורות 21 ואילך). האם עיוולה הנתבעת עוולת הרלשנות או הפרה חובה חקוקה בנוגע להתרחשות התאונה 20. לאחר שקבענו את מהות העבודה שביצע התובע ואת מהות תפקידו, נפנה עתה לדון בשאלה -האם התרשלה הנתבעת או הפרה חובה חקוקה, והאם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו או בין הפרת חובה חקוקה, לבין הנזק. 21. מן המפורסמות שמעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו; חובה זו מוגברת היא (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פד"י מ"ה (2) 593) והיקפה סוכם בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה ותכנון ובע"מ ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (ניתן ביום 31.8.2011), שם קבע בית המשפט את העקרונות שלהלן: "ההלכה הנהוגה היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו.. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטינציאלים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול".. הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שכל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם בשים לב ליחסי הקרבה שבין העבוד למעביד ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים... בניסיון לפרוט גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה כחובה משולשת הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן, את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה.." 22. יחד עם זאת כבר נקבע, כי חובת המעביד כלפי העובד אינה מוחלטת ואינה מתפרסת על כל סיכון שנוצר במהלך העבודה (ראו לדוגמא: ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מ"ז (3) 345). 23. כאשר באים לבחון אם הופרה חובת זהירות, יש לבחון אם יכלה הנתבעת לצפות את הנזק כתוצאה מסיכון קיים ולא מנעה את הסיכון. על בית המשפט לבחון אם הנתבע חרג מסטנדרט אוביקטיבי, בו היה פועל אדם- מעביד סביר (פרשת קלינה אליעזר הנ"ל וכן ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל פד"י נ"ח (2) 498). 24. בכתב תביעתו טען התובע כי התרשלות הנתבעת מתבטאת בהצבת מכשולים בשטח, הנהגת שיטת עבודה לקויה, העדר אספקת אמצעי מיגון מתאימים ואביזרים לביצוע בטוח של העבודה. 25. אין עוד מחלוקת, כי התובע מעד תוך כדי ריצה "וסובב את רגלו" מבלי שהיה מכשול כלשהוא על הכביש (ראו לעניין זה עדות התובע בעמוד 17 שורה 8 לפיה "לא היה מפגע" על הכביש). עוד עולה מעדות התובע, כי הוא עצר רכבו במרחק של 100 מטר מן הרכב שעצר בנתיב השמאלי (ראו עדותו של התובע בעמוד 18 שורה 13 לפרוטוקול) וכי הוא מעד "באמצע הסגירה" (שם, שורה 28). מן האמור לעיל ניתן להסיק, כי התובע נדרש לפזר "קונוסים" למרחק של 100 מטר בריצה או בהליכה מהירה, כי לא היה כל מכשול שגרם למעידתו וכי באמצע הדרך, דהיינו לאחר שעבר כ- 50 מטר, הוא סובב את הרגל בשל מעידה ונפצע. 26. אם אלה נסיבות התאונה, מתקשה אני לראות חובת זהירות המוטלת על הנתבעת באשר לפעולה כה בסיסית (ריצה למרחק של 100 מטר). סיכון הכרוך בריצה למרחק של 100 מטר, שניתן לעבור אותו בהליכה מהירה, הוא חלק מסיכוני החיים היומיומיים, וקביעה שעל הנתבעת למנוע סיכונים טבעיים ולנקוט באמצעי זהירות כלשהם כדי למנוע מעידה אגב ריצה תוך כדי חסימת כביש, היא גזירה שלא ניתן לעמוד בה, ונראה, כי היא תהפוך אחריותו של מעביד לאחריות מוחלטת או למעין מוחלטת. קיימים סיכונים שהם חלק "מסיכוני החיים היומיומיים" שאין להקים חובת זהירות בצידם; סיכון שבריצה או בהליכה מהירה לאורך כביש ללא מכשולים, כדי להציב קונוסים הוא סיכון רגיל וסיכון זה קיים בכל מקום עבודה שבו נדרש עובד לבצע פעולה מהירה או לרוץ. מדובר אפוא בסיכון "רגיל" ולא בסיכון מיוחד שמקים חובת זהירות כלפי העובד. 27. אפילו אראה שקיימת חובת זהירות קונקרטית, לא מצאתי כי הנתבעת הפרה חובת זהירות זו. לא הוכח בפניי, כי ניתן היה לנקוט אמצעי שיש בו כדי למנוע מעידתו של התובע בכביש נקי ממכשולים. לא הוכח בפניי כי ניתן היה לצייד את התובע במכשיר מיוחד (כגון נעל מיוחדת) שמונעת מעידה מן הסוג הנדון, ולא הוכח בפניי כי דרך עבודה אחרת היתה אפשרית בנסיבות העניין. טענת התובע, כי הנתבעת הפרה חובת זהירות נותרה, אפוא, טענה בעלמא. 28. טוען התובע, כי לא קיבל הדרכה מספיקה כמתחייב. התובע טוען, כי הוא קיבל הדרכה קצרה בשטח ומייד לאחר מכן הוא החל לעבוד. לעניין ההדרכה, העידה הגב' קון כהן כי ההדרכה נעשית באופן הבא (בעמוד 29 שורות 22-25 לפרוטוקול): "נושא של התנהגות בכביש מתבססת על ידע תיאורטי וידע פיזי. הידע התיאורטי הוא בימים הראשונים ואחרי שזה מסתיים הוא נצמד לאחראי גזרה ולכן נצמדים לעובד והקורס המעשי נמשך משהו כמו שבועיים שלושה. אם אחראי גזרה היה אומר לי שהסייר לא מוכן הוא לא היה עולה לכביש." 29. התובע עצמו מודה שכיום, לאחר שרכש ותק בעבודתו אצל הנתבעת, הוא מבצע הדרכות לסיירים חדשים (ראו עדותו 24 שורות 12-15 לפרוטוקול) ש. עכשיו אתה כסייר ואחראי גזרה אתה גם מעביר הדרכות, כפי שקיבלת ת. היום אני גם סייר וגם מדריך הדרכות" 30. נראה, כי אילו מקור התאונה שאירעה היה בהעדר הדרכה נאותה, יכול היה התובע, מי שמשמש היום כמדריך, להעיד על העדר הדרכה נאותה. טענת התובע נותרה אחת- כי הוא קיבל הדרכה קצרה למשך כשבועיים, ולאחר מכן הוא החל עובד. אורך ההדרכה אינו אינדקציה לרשלנות, וייתכן ושבועיים של הדרכה בשטח יש בה די והותר כדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה; תוכן ההדרכה הוא הוא אשר קובע אם היא מספיקה למניעת סיכונים לעובד. כאמור, לא הוכח בפניי, כי ההדרכה לא היתה נאותה, כמו-כן לא הוכח בפניי קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין העדר הדרכה לבין הנזק שאירע, וכיצד הדרכה נאותה יכלה למנוע מן התובע לסובב את רגלו תוך כדי ביצוע הצבת קונוסים על הכביש. 31. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא- שהתובע לא הוכיח שהנתבעת עיוולה כלפיו עוולת הרשלנות. 32. מוסיף התובע וטוען כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה, בכך שהפרה את תקנות ארגון הפיקוח על עבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט- 1999 אשר קובע חובת הדרכה. לטענת התובע בסעיף 3 לסיכומיו, לא הציגה הנתבעת פנקס הדרכות ולא הוכיחה כי התובע קיבל הדרכה ממי שהיה מוסמך להעביר הדרכות אלה. אף כאן מצאתי לדחות טענתו זו של התובע. 33. התקנות הנ"ל קבוע חובת הדרכה לגבי "סיכונים במקום" או סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. אפילו אניח כי ההדרכה שניתנה לתובע לא היתה הדרכה ממצה (עובדה שלא הוכחה), לא הוכח בפניי כי קיים צורך להדריך את העובד "כיצד לא למעוד". כבר קבעתי כי מעידה תוך כדי ריצה למרחק קצר, לצורך הצבת קונוסים, אינו סיכון מיוחד, כי אם סיכון טבוע בפעולות יומיומיות. על כן לא ברור כיצד הדרכה נאותה היתה מובילה למניעת אותו סיכון. בנוסף, התובע עצמו לא טען בפניי כי ההדרכה לא היתה מספיקה וחזקה עליו, כמי שמעביר הדרכות היום, שהיה מעיד, כי אילו היו מדריכים אותו כיאות והיו מלמדים אותו טכניקות מסויימות הוא לא היה מועד, אלא שטענה זו לא נטענה מפיו של התובע, לא בתצהירו ולא בעדותו בפניי. 34. יסודות עוולת הפר חובה חקוקה הם אלה: קיומה של חובה חקוקה המוטלת על מזיק מכח חיקוק; החיקוק נועד להגנתו של הניזוק; המזיק לא קיים את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוגו של הזנק אליו התכוון המחוקק (ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז (1) 113), כאשר על התובע הנטל להוכיח את יסודות העוולה. 35. לא הוכח בפניי, כי אותם חיקוקים אליהם מפנה התובע נועדו כדי למנוע נזק שהוא בבחינת סיכון טבעי יומיומי; כמו-כן לא הוכח בפניי כי הנזק הוא מסוג הנזקים שהמחוקק התכוון למנוע בחקיקת החיקוק הנ"ל. 36. לפיכך- אף התביעה בגין הפרת חובה חקוקה נדחית בזאת. טענת התובע בדבר מניעת טיפול רפואי: 37. התובע טוען, כי מייד לאחר שנפגע התקשר הוא לחדר הבקרה, הודיע כי נפגע וציין כי הוא סובל מכאבים עזים ולא יכול להמשיך לעבוד. לטענת התובע הוא ביקש "לפנות לטיפול רפואי מיידי" (ראו סעיף 4 לתצהיר התובע). עוד טוען התובע כי לאחר שהגיע לביתו פנה הוא לקבלת טיפול רפואי אצל רופא משפחה ולאחר שהכאבים התגברו, פנה הוא לחדר מיון בבית החולים "הילל פיה". 38. כאמור, התובע טוען אפוא, כי העדר קבלת טיפול רפואי באופן מיידי, גרם לו לנזקים ולנכות צמיתה. 39. על התובע להוכיח אפוא, כי הנתבעת סירבה לאפשר לו קבלת טיפול רפואי מיידי, וכי קיים קשר סיבתי בין מניעת הטיפול לבין הנזק שנותר ברגלו של התובע. 40. תחילה, אף שטענתו זו של התובע נדחית לגופה (כפי שעוד יפורט להלן), נראה כי ניתן לדחותה גם מן הנימוק שהתובע לא הוכיח טענותיו שברפואה. טענות בדבר עיכוב בקבלת טיפול רפואי שגרם לנזק היא טענה שברפואה שלא נטענה בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה שהגיש התובע. אף על פי כן, מאחר והתובע העלה טענה זו בכתב תביעתו, ביקש בית המשפט מן המומחה שמינה להתייחס לשאלה זו. המומחה קבע, כי נזק מן הסוג שנגרם לתובע יכול להיגרם בשל עיכוב במתן טיפול רפואי; למרות קביעתו הנ"ל של המומחה מטעם בית המשפט לא עתר התובע לתקן את תביעתו או לתקן את חוות הדעת מטעמו. כאמור, כך או כך, אתעלם מן האמור לעיל, וכפי שאראה להלן, דין טענת התובע להידחות אף לגופה. 41. באשר לטענת התובע כי הוא הודיע לחדר הבקרה כי נפגע וכי הם סירבו לאפשר לו לקבל טיפול רפואי, אני דוחה גרסתו זו של התובע; התובע לא הוכיח גרסתו הנ"ל, ולהלן אנמק מסקנתי זו. 42. נימוק ראשון: גרסת התובע באשר להודעתו לחדר הבקרה, ובאשר לעובדה כי הוא נפגע וכי הוא זקוק לטיפול רפואי אינה מגובה במסמך ת/3. מדובר במסמך המורכב משני עמודים (לאחר שקיבלתי את העמוד השני עפ"י החלטה מיום 4.11.2012) אשר מתעד שלב אחר שלב את האירוע הראשון שבו טיפל התובע החל מקבלת הדיווח ועד לסיום האירוע. המסמך כולל את הדיווחים שקיבל חדר הבקרה מן התובע (לדוגמא "תחילת חסימת נתיב שמאל"; "קבלת דיווח סיור צפון, נתיב שמאלי סגור") והשעה שבה התרחש כל שלב משלבי הטיפול באירוע. במסמך אין כל זכר לפציעה כלשהיא והדבר פוגע בגרסת התובע, לפיה הוא הודיע לחדר הבקרה אודות פציעתו. 43. נימוק שני: התנהגות התובע לאחר האירוע מובילה למסקנה כי הוא לא ביקש להתפנות לקבלת טיפול רפואי: א. התובע טוען כי הוא הודיע לחדר הבקרה כי הוא זקוק לקבלת טיפול רפואי ואילו הנתבעת סירבה לבקשתו. מצופה ממי שמודיע כי נפגע וכי הוא מבקש להתפנות לקבלת טיפול רפואי מיידי, שיפנה לטיפול רפואי מייד לאחר סיום עבודתו. לטענת התובע הוא המשיך לטפל באירוע נוסף שני ק"מ לפני מחלף עירון ושם חבר אליו סייר אחר, אהוד גימפוביץ שעזר לו לטפל בתאונה. עפ"י המסמך ת/3 הסתיים האירוע בשעה 14:50. לטענת התובע הוא המשיך לאירוע נוסף, כאשר עפ"י המסמך נ/1 (תביעה לתשלום דמי פגיעה למל"ל שנערכה כשבועיים לאחר האירוע) סיים התובע את עבודתו באותו יום שבו נפגע בשעה 15:00 והוא אף העיד בעדותו בפניי כי "בשעה 15:00 אכן יכולתי ללכת הביתה" (עדות התובע בעמוד 14 שורה 22 לפרוטוקול). התובע העיד בפניי כי הוא הגיע תחילה למרכז שירות במגל ומשם ועד לכפר מושבו- כפר קרע אורכת הנסיעה כ- 20-25 דקות (עדות התובע בעמוד 15 שורה 19 לפרוטוקול). המסקנה מן האמור לעיל כי התובע הגיע לביתו בשעה 15:30 וגם אם אניח כי התובע טעה במסמך נ/1 כאשר ציין כי הוא סיים עבודה בשעה 15:00 הרי הגיע התובע לביתו לקראת השעה 16:30. ומדוע לא פנה התובע לטיפול רפואי באופן מיידי והוא פנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים הילל יפה כעבור 10 שעות (לקראת השעה 02:00 לפנות בוקר). התנהגות זו מובילה למסקנה כי הפגיעה לא דווחה לנתבעת והתובע לא היה זקוק לטיפול רפואי משום שסבר כי הפגיעה תחלוף ורק לאחר שהתגברו כאביו הוא פנה לקבלת טיפול רפואי. ב. אציין בהקשר זה כי טענת התובע כי הוא פנה לקראת שעות הערב לקבלת טיפול רפואי מרופא משפחה לא היתה אמינה עליי, מאחר ולא הוצג כל מסמך שיש בו כדי להוכיח טענה זו, מקום שניתן היה להביא מסמך מתיקו הרפואי של התובע שיוכיח טענתו זו. 44. נימוק שלישי: טענת התובע, לפיה סירבה הנתבעת לאפשר לו קבלת טיפול רפואי לא הופיעה בשום שלב עד להגשת כתב התביעה: התובע לא טען טענה זו בשום שלב, עד להגשת כתב התביעה. גם בפני המומחה מטעמו, ולמרות שמדובר בטענה מהותית, לא טען התובע, כי לא קיבל טיפול רפואי נאות, וכי הנתבעת סירבה לאפשר לו קבלת טיפול רפואי, ואף נימוק זה מכרסם בגרסת התובע. 45. נימוק רביעי: גרסת התובע, לפיה הודיע על פציעתו לא זכתה לתמיכה בעדותו של העד גימפוביץ: בטרם הוגש תצהירו של העד אוהד גימפוביץ, העיד התובע בפניי כי הסייר שהחליף אותו באירוע השני בו התבקש התובע לטפל "זוכר את האירוע והוא מכיר טוב טוב את האירוע הזה" (עדות התובע בעמוד 19 שורות 23 ו- 24 לפרוטוקול). כן העיד התובע, כי באירוע השני משהודיע הוא כי אינו יכול לזוז, שלחו לו סייר נוסף (בעמוד 19 שורה 28 לפרוטוקול). אלא שלימים, הוגש תצהירו של העד גימפוביץ והוא העיד בפניי ועדותו היתה אמינה עלי, אלא שעדותו לא תמכה בגרסתו זו של התובע, באשר העיד שכל אשר זוכר מן האירוע כי התובע סבל מצליעה ("טיפה צלע"), מבלי שיעיד כי הוא, גימפוביץ, נשלח לסייע לתובע מאחר והתובע נפצע (ראו עדותו של העד אוהד גימפוביץ בעמוד 35 שורות 21 ואילך). 46. בנוסף, לטעמי נכשל התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין ההשהיה בקבלת הטיפול לבין הנזק שנותר לו. נשוב לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אורי גבעון, אשר קבע בחוות דעתו את הדברים שלהלן: " בהתייחס לשאלת העיכוב במתן הטיפול הרפואי, אין ספק כי אבחון מוקדם של הלחץ על העצב וניקוז ההמטומה שלחצה עליו היה משפר את סיכויי ההצלחה. מקובל בספרות הרפואית כי שחרור לחץ מעצב צריך להתבצע בתוך 24-48 שעות מהיווצרותו. כאשר אובחן הלחץ ביום 20.8.2006 היה זה כבר מאוחר מדי לבצע ניקוז ולשחרר לחץ" . 47. גם אם אקבל טענת התובע, כי חל עיכוב של שעה או שעתיים בקבלת הטיפול הרפואי, לא היה בכך כדי למנוע קבלת טיפול רפואי מייד לאחר שיבתו של התובע לביתו. התובע עצמו הוא שהתמהמה בפנייתו לקבלת טיפול רפואי (לגרסתו בשעות הערב- גרסה שלא הוכחה, כאמור). התובע בחר לפנות לחדר מיון כעבור כ- 10 שעות לאחר חזרתו הביתה. ועוד, התובע פנה לקבלת טיפול רפואי כעשר שעות לאחר האירוע, פחות מ- 24 שעות האמורות בחוות דעתו של ד"ר גבעון (כזכור- ד"ר גבעון קבע כי מקובל בספרות שפעולת הניקוז שהיתה מונעת נזק תיעשה 24-48 שעות מעת האירוע). לפיכך, לטעמי, אין כל קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין העיכוב (של שעה או שעתיים- לכל היותר) בקבלת הטיפול הרפואי לבין העדר ניקוז הלחץ על העצב. 48. המסקנה מן האמור לעיל, היא שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה לגבי אירוע התאונה ולא הוכיח כי הנתבעת עיוולה עוולת רשלנות בכל הנוגע לאי קבלת טיפול רפואי. 49. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. 50. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם יחד) בסך 7,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חובת הזהירות