דוגמא לפסק דין בנושא כתב התחייבות - זכות קיזוז: מבוא לפניי תביעה לתשלום סך של 3,871,283 ₪, שיסודה בשתי התחייבויות בכתב של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") כלפי התובע. הנתבעת היא חברה העוסקת ביצוא תוצרת חקלאית לחו"ל. היא נוהגת להתקשר בהסכמים עם חקלאים ומגדלים ומייצאת את תוצרתם לחו"ל כנגד עמלת שיווק. הנתבעים 2- 5, המצויים כיום בהליכי פש"ר, ניהלו במועדים הרלבנטיים לתביעה עסק של גידול ירקות, תחת השם "משק ד.ע.ר." (להלן: "העסק"), בניהולו של הנתבע 2, דוד אוביץ (להלן: "אוביץ"). את תוצרת העסק (פלפלים ועגבניות שרי) הם ייצאו לחו"ל באמצעות הנתבעת, וזאת במסגרת הסכם שיווק מיום 2.6.2008 (להלן: "הסכם השיווק"). בנוסף, הנתבעת העניקה לנתבעים 2- 5 מעת לעת הלוואות לצורך ניהול העסק. התובע, שהינו תאגיד בנקאי (להלן: "הבנק"), העמיד אשראי בנקאי לנתבעים 2- 5 לצורך ניהול העסק. האשראי הועמד באמצעות שני חשבונות בנק שניהלו הנתבעים 2- 5 אצל הבנק. חשבון אחד נוהל על שמם של הנתבעים 2- 5 והחשבון השני נוהל על שמו של העסק. הבנק ביקש להבטיח את האשראי שהעניק לנתבעים 2- 5. לשם כך הוא ביקש ואף קיבל מעת לעת, מאז חודש דצמבר 2007, מכתבי התחייבות של הנתבעת, לפיהם התחייבה הנתבעת להעביר לחשבונות של הנתבעים 2- 5 בבנק סכומי כסף שונים. בנוסף, ביום 15.7.2008 המחו הנתבעים 2- 4 לטובת הבנק את זכותם לקבלת כספים מהנתבעת על פי הסכם השיווק (להלן: "המחאת הזכות הכללית"). בשולי כתב ההמחאה (נספח 11 לתצהיר מטעם הבנק), חתמה הנתבעת על התחייבות כלפי הבנק, בזו הלשון: "אנו מאשרים קבלת ההודעה שלעיל וההוראות הבלתי חוזרות הנ"ל ונפעל על פיהן בכפוף לזכות הקזוז שלנו בגין כספים שיגיעו לנו מהנ"ל, וכל עוד לא תהיה מניעה חוקית לביצוען." ביום 1.12.2008 חתמה הנתבעת על כתב התחייבות המופנה כלפי הבנק (נספח 5א' לתצהיר מטעם הבנק), בזו הלשון: " הנדון: העברה לחשבון ע"ש דודי אוביץ הרינו לאשר בזה כי נעביר לחשבון שבנדון את תמורות היצוא של דודו אוביץ מחב' אס.טי.אם. יצוא חקלאי בע"מ [הנתבעת- ח.ב.] סכום להעברה 350,000 € בתאריך 31.1.2009". ביום 28.12.2008 חתמה הנתבעת על כתב התחייבות נוסף כלפי הבנק (נספח 6א' לתצהיר מטעם הבנק), בזו הלשון: " הנדון: העברה לחשבון ע"ש דודי אוביץ הרינו לאשר בזה כי נעביר לחשבון שבנדון את תמורות היצוא של דודו אוביץ מחב' אס.טי.אם. יצוא חקלאי בע"מ סכום להעברה 350,000 € בתאריך 28.2.2009". (שני כתבי ההתחייבות יכונו להלן: "כתבי ההתחייבות"). בסמוך לאחר מכן, בראשית שנת 2009, קרס העסק תוך שהנתבעים 2- 5 מותירים חובות עתק כלפי נושיהם, ובהם הבנק והנתבעת גם יחד. חובם של הנתבעים 2- 5 כלפי הבנק עומד על למעלה מ- 11 מליון ₪. חובם כלפי הנתבעת עומד על למעלה מ- 26 מליון ₪. הבנק טוען, כי על יסוד כתבי ההתחייבות הוא העניק לנתבעים 2- 5 אשראי ספציפי בסכום כולל של 2,990,000 ש"ח: בגין כתב ההתחייבות מיום 1.12.2008 הוא העמיד לנתבעים 2- 5 הלוואה ע"ס 1,750,000 ₪ שזמן פרעונה הינו 31.1.2009 (נספח 7א' לתצהיר מטעם הבנק); בגין כתב ההתחייבות מיום 28.12.2008 העמיד הבנק לנתבעים 2- 5 הלוואה ע"ס 1,240,000 ₪ שזמן פרעונה הינו 28.2.2009 (נספח 7ב' לתצהיר מטעם הבנק). חרף האמור בכתבי ההתחייבות, בהגיע המועד הנקוב בהם, נמנעה הנתבעת מלהעביר לחשבון הבנק של הנתבעים 2- 5 את הסכומים להם התחייבה. מכאן התביעה שלפניי, בגדרה מבקש הבנק לאכוף על הנתבעת את תשלום הסכומים הנקובים בכתבי ההתחייבות (סך בש"ח השווה ל- 700,000 אירו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום שהיה מיועד לתשלום על פי כתבי ההתחייבות). הנתבעת מעלה מספר טענות הגנה עיקריות. טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת היא שכתבי ההתחייבות היו כפופים לזכות הקיזוז של הנתבעת, אשר עוגנה מפורשות בהמחאת הזכות הכללית. על כן, לנוכח חובותיהם של הנתבעים 2- 5 כלפי הנתבעת, הפעילה הנתבעת את זכות הקיזוז כלפי הנתבעים 2- 5 באופן שמאפס כליל את חובה כלפיהם. על כן, הנתבעים 2- 5 אינם זכאים לכספים כלשהם מהנתבעת, וממילא גם הבנק איננו זכאי לתשלום כלשהו על פי כתבי ההתחייבות, כשם שאיננו זכאי לתשלום מכוחה של המחאת הזכות הכללית. הנתבעת מציינת כי לאותה תוצאה ממש מגיעים לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), הקובע כי החייב יכול להתגונן מפני תביעתו של הנמחה בכל טענה העומדת לו ביחסים שבינו לבין הנושה. כמו כן טוענת הנתבעת כי משהפרו הנתבעים 2- 5 את הסכם השיווק בכך שחדלו להתקיים כעסק פעיל ולשווק תוצרת חקלאית באמצעות הנתבעת, אין הם זכאים לתשלום כלשהו מאת הנתבעת, קרי, למה שמכונה בכתבי ההתחייבות "תמורות היצוא". ממילא, גם הבנק איננו זכאי לתשלום כלשהו מאת הנתבעת, מה גם שהבנק היה מודע היטב לכך שתשלום לפי כתבי ההתחייבות איננו דבר ודאי אלא מותנה בייצוא בפועל של תוצרת חקלאית על ידי הנתבעים 2- 5. עוד טוענת הנתבעת כי לכתבי ההתחייבות אין מעמד עצמאי, שכן היא עצמה לא קיבלה כל תמורה מהבנק ולא ניהלה עימו עסק כלשהו. המחוייבות היחידה שלה היא כלפי הנתבעים 2- 5, כפי שגם עולה מנוסח כתבי ההתחייבות, לפיהם התחייבה הנתבעת להעביר כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5, ולא לידיו של הבנק. לבסוף טוענת הנתבעת כי הפקידה לחשבונם של הנתבעים 2- 5, לאחר חתימתה על כתב ההתחייבות הראשון, סכומי כסף שונים מעת לעת, בסכום כולל של 349,281 אירו, מתוך סכום של 350,000 אירו שהתחייבה להפקיד לפי כתב ההתחייבות הראשון. לפיכך, ביחס לסכום זה לא יכולה לעמוד לבנק עילת תביעה כלפיה. על טענות אלה משיב הבנק כי כתבי ההתחייבות מהווים התחייבויות עצמאיות ונפרדות שנועדו להבטיח אשראי ספציפי בדמות הלוואות קצרות מועד שניתנו לנתבעים 2- 5, בעוד שהמחאת הזכות הכללית נועדה להבטיח את האשראי השוטף והאשראי ארוך הטווח שניתן להם. על כן, זכותה של הנתבעת לקזז כספים בגין חובותיהם של הנתבעים 2- 5, אינה חלה על כתבי ההתחייבות. הבנק מוסיף וטוען כי הנתבעת לא הפעילה בזמן אמת את זכות הקיזוז הנטענת על ידה אלא רק בדיעבד, וגם זאת, רק בקשר לתשלום החל עליה לפי כתב ההתחייבות השני. משכך, איבדה הנתבעת את זכות הקיזוז. עוד טוען הבנק כי הסכום הכולל שהפקידה הנתבעת לחשבונם של הנתבעים 2- 5 לאחר החתימה על כתב ההתחייבות הראשון היה 276,674 אירו בלבד (סכום נוסף של 380,000 ₪ הופקד בגין כתב התחייבות אחר), וכי סכום זה לא נועד לפרוע את האשראי הספציפי שהובטח על פי כתב ההתחייבות הראשון, אלא להסדיר מעת לעת חריגות של הנתבעים 2- 5 ממסגרת האשראי השוטפת של העסק. מכל מקום, הפקדות אלה נעשו בלא ליידע את הבנק, דבר שמנע מהבנק לכלכל את צעדיו בהתאם. הבנק מוסיף וטוען כי אין זה נכון שהנתבעים 2- 5 לא היו זכאים לתמורות היצוא נשוא כתבי ההתחייבות. הכספים בגין תוצרת המשק שיוצאה לחו"ל דווקא התקבלו אצל הנתבעת מהלקוחות בחו"ל, אלא שהנתבעת השתמשה בכספים אלה כדי לפרוע חובות כלפי נושים שונים של הנתבעים 2- 5 ואף הזרימה את מקצתם לידי הנתבעים 2- 5 עצמם. לבסוף טוען הבנק כי עומדת לו עילת תביעה טובה נגד הנתבעת בגין מצגי שווא, הטעייה וחסר תום לב שכן על יסוד מצגי הנתבעת, כפי שבאו לביטוי בכתבי ההתחייבות, העמיד הבנק לנתבעים 2- 5 אשראי ספציפי בסך של 2,990,000 ₪. מטעם הבנק העידו אלי זוהר, הוא מנהל הסניף בו התנהל חשבונם של הנתבעים 2- 5, וכן פקידת הבנק ליאת בן משה, ששוחחה טלפונית עם מנהל הנתבעת עובר לחתימתו על כתב ההתחייבות הראשון. מטעם הנתבעת העיד מנהלה, שבתאי זמיר (להלן: "זמיר"). בתום שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. דיון אקדים מסקנה לדיון, ואציין כבר עתה כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובכתבי הטענות המפורטים והממצים של בעלי הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן. אין בידי לקבל את טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת, לפיה כתבי ההתחייבות היו כפופים לזכות הקיזוז של הנתבעת, אשר עוגנה בהמחאת הזכות הכללית. נהפוך הוא, מקובלת עלי בהקשר זה טענתו של הבנק, לפיה כתבי ההתחייבות מהווים התחייבויות נפרדות, עצמאיות ובלתי תלויות בהמחאת הזכות הכללית ולכן אין לקרוא לתוכם את זכות הקיזוז. ביסוד מסקנה זו עומדים מספר טעמים מצטברים. הטעם הראשון הוא שכתבי ההתחייבות הם מכשיר משפטי שונה בתכלית מהמחאת הזכות הכללית. בעוד שהמחאת זכות נועדה להעביר לנמחה (הוא הבנק) מאת הנושה (הם הנתבעים 2- 5) את מלוא הזכויות הכספיות כלפי החייב (היא הנתבעת), באופן שהבנק יהפוך לבעלים של הזכויות ואילו הנתבעים 2- 5 "יצאו מן התמונה", הרי שבמסגרת כתבי ההתחייבות לא עברו זכויות כספיות של הנתבעים 2- 5 לבעלותו של הבנק, אלא ניתנה התחייבות של הנתבעת כלפי הבנק, לפיה יופקדו כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5 בבנק. משמע, הנתבעים 2- 5 נותרו הבעלים של הכספים נשוא כתב ההתחייבות, אך היתה התחייבות של הנתבעת להפקידם בחשבון מסויים המתנהל בבנק (דבר שאמור היה לאפשר לבנק לשים יד על כספים אלה במידה שתהיה יתרת חוב של הנתבעים 2- 5). ואכן, בהמחאת הזכות הכללית נרשם כי הסכומים המגיעים לנתבעים 2- 5 ישולמו לבנק, ואילו בכתבי ההתחייבות נרשם כי הכספים יופקדו לחשבונם של הנתבעים 2- 5 בבנק. הואיל ומדובר במכשירים משפטיים שונים זה מזה, אין מקום לקרוא לתוך כתבי ההתחייבות, חיובים או זכויות שמקורם בהמחאת הזכות הכללית. הטעם השני הוא לשונם המפורשת, הברורה והבלתי מסוייגת של כתבי ההתחייבות, בשונה מנוסחה המסוייג והמותנה של המחאת הזכות הכללית. אין למצוא בכתבי ההתחייבות כל הפניה להסכם השיווק, אין בהם כל התנייה על חובת התשלום ואין כל אזכור לזכות קיזוז. לא ניתן להתעלם מהעובדה שכתבי ההתחייבות מנוסחים באופן שמטיל על הנתבעת הלכה למעשה התחייבות אוטונומית, שאינה תלויה בדבר, לשלם לבנק את הסכומים הנקובים בהן. אכן, מדובר בהעברה של "תמורות יצוא", ולא של סכום ערטילאי כלשהו המנותק מכל הקשר קונקרטי, מה שמעיד על קיומה של "עסקת יסוד" כלשהי בין הנתבעת לבין הנתבעים 2- 5, אלא שמתוך נוסחם של כתבי ההתחייבות מתקבל הרושם כי מדובר בזכויות כספיות של הנתבעים 2- 5 שכבר התגבשו במועד החתימה על כתבי ההתחייבות, שכן אלה נוקבים ללא כל סייג הן בגובה הסכום שיש להעביר לחשבון הנתבעים 2- 5 (350,000 אירו בכל אחד מכתבי ההתחייבות) והן במועד בו תבוצע אותה העברה (31.1.2009 ו- 28.2.2009, בהתאמה). נזכיר בהקשר זה את הוראת ס' 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, כפי נוסחו מאז תיקון התשע"א- 2011, הקובעת: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." במקרה דנן, אומד הדעת של הצדדים, שלא לסייג את חובת התשלום, משתמע במפורש מלשונם של כתבי ההתחייבות. הטעם השלישי הוא שלא נסתרה עדותם של מנהל הסניף, אלי זוהר, ושל פקידת הבנק ליאת בן משה, לפיה המחאת הזכות הכללית נועדה להבטיח את האשראי השוטף והאשראי ארוך הטווח שניתן לנתבעים 2- 5, ואילו כתבי ההתחייבות נועדו להבטיח אשראי ספציפי בדמות הלוואות קצרות מועד שניתנו לנתבעים 2- 5. ואכן, אם היה ממש בטענתה של הנתבעת לפיה המחאת הזכות הכללית נועדה להבטיח גם את האשראי הספציפי בסך של 2,990,000 ₪, אזיי לא היה כל טעם או צורך בהחתמתה של הנתבעת על כתבי ההתחייבות. רק הצורך ליצור בטוחה נפרדת וספציפית בקשר לאשראי הספציפי, הוא שיכול להסביר מדוע ראה הבנק צורך בקבלת כתבי ההתחייבות. אכן, אלמלא טרח הבנק והחתים את הנתבעת על כתבי ההתחייבות, הוא יכול היה לטעון כי גם האשראי הספציפי מובטח באמצעות המחאת הזכות הכללית, אלא שהבנק ביקש, ובצדק, לשפר ולהיטיב את הבטוחות שברשותו בטרם העמיד לנתבעים 2- 5 אשראי ספציפי, ולכן דרש ואף קיבל את כתבי ההתחייבות. יש הגיון רב בטענתו של הבנק, לפיה אם היה יודע שבכוונת הנתבעת לסייג את התחייבותה כלפיו באמצעות שמירה על זכות הקיזוז, הוא היה נמנע מהעמדת האשראי הספציפי לנתבעים 2- 5. נציין כי זמיר, מנהל הנתבעת, הודה בעדותו שידע היטב כי הבנק מבקש את כתבי ההתחייבות על מנת להעמיד אשראי ספציפי לנתבעים 2- 5, כך שאף הוא היה אמור להבין כי הבנק לא יעמיד אשראי ספציפי אם כתבי ההתחייבות יהיו בבחינת שטר ושוברו בצידו: "הם מבקשים [את כתבי ההתחייבות- ח.ב.] כדי לקבל נתח אשראי. הבנק רוצה איזשהו בטחון. הוא רוצה בטחון על הפרי. הוא רוצה שהתקבולים של הפרי יעברו כנגד כסף שיעבור אליו. הוא רוצה משהו ביד." (עדותו של זמיר, בע' 96- 97 לפרוטוקול). הטעם הרביעי הוא שהנתבעת נהגה לחתום מעת לעת על כתבי התחייבות דומים, עוד לפני המועד בו חתמה על המחאת הזכות הכללית (ראה כתב התחייבות מיום 6.12.2007 נספח 4א' לתצהיר הבנק, כתב התחייבות מיום 17.1.2008 נספח 4ב' לתצהיר הבנק וכתב התחייבות מיום 1.6.2008 נספח 4ג' לתצהיר הבנק). דבר זה מלמד כי מדובר בנוהג שהשתרש בינה לבין הבנק בלא קשר להמחאת הזכות הכללית, וממילא, בלא שכתבי ההתחייבות יותנו בשמירה של הנתבעת על זכות הקיזוז. הטעם החמישי הוא שהנתבעת נהגה פעם אחר פעם להעביר לחשבונם של הנתבעים 2- 5 בבנק את הסכומים הנקובים בכתבי ההתחייבות עליהם חתמה, בדיוק נמרץ הן מבחינת הסכום שהופקד והן מבחינת מועד ההפקדה. לדברי מנהל הבנק "ככה זה התנהל לאורך 3 שנים בהיקף של 56 מליון ₪ ... אגב, לאורך שנים הכסף הועבר בדיוק בזמן ובדיוק בסכום ולא היתה שום בעיה." (ע' 11 לפרוטוקול). מכאן שהנתבעת עצמה לא סברה שמדובר בסכומים שניתן לשנותם או לדחות את מועד תשלומם. נתתי דעתי לטענתה של הנתבעת לפיה טופס הדיווח על השיחות הטלפוניות שערכו פקידי הבנק עם זמיר, מנהל הנתבעת (נספחים 5ב' ו- 6ב' לתצהיר מטעם הבנק), מוכתר בשם "תיעוד שיחה טלפונית בק"ע המחאות זכות". בכך רואה הנתבעת ראיה לטענתה לפיה מדובר היה בהתחייבות הכפופה להמחאת הזכות הכללית. אינני סבור כי כותרת הטופס יש בה די כדי להחיל על כתבי ההתחייבות את הוראת הקיזוז הקבועה במסמך המחאת הזכות הכללית. הפקידה ליאת בן משה הסבירה שמדובר בטופס תיעוד שיחה טלפונית וכי "זו לא בדיוק המחאת זכות אלא כספים המגיעים מחברה מסוימת." (ע' 17 לפרוטוקול). מכאן שנעשה שימוש בטופס זה דווקא, משום שמדובר בהתחייבות לתשלום על ידי מי שאיננו הלקוח של הבנק, וברור שמאחורי תשלום כזה עומדת הוראה של הלקוח לצד השלישי, לשלם לבנק את הכספים המגיעים ללקוח. זאת ועוד, מעבר לכותרת הסתמית של המסמך, אין למצוא בו כל הפנייה להמחאת הזכות הכללית, לא באזכור התאריך שבו נערכה המחאת הזכות הכללית ולא באזכור הצדדים לה. גם טענתה הנוספת של הנתבעת בהקשר זה, לפיה פקידת הבנק אתי לוי, שמסרה תצהיר בהליך משפטי אחר, יצרה זיקה בין המחאת הזכות הכללית לבין כתבי ההתחייבות, אינה יכולה להתקבל. אתי לוי מציינת אמנם באותו תצהיר (מוצג נ/1) כי בהתאם להמחאת הזכות, הנתבעת היתה מתחייבת מעת לעת כלפי הבנק להעביר כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5, אך מאידך, היא מציינת כי על יסוד כתבי ההתחייבות העמיד הבנק אשראי ספציפי. מכל מקום, מתוך הקשר הדברים, ברור כי אתי לוי ביקשה לתאר את הרקע לכך שהנתבעת העבירה כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5, ורקע זה יסודו בכספים שהנתבעים 2- 5 היו זכאים לקבל מהנתבעת, אך הורו לה להעבירם לחשבונם בבנק. סיכומו של דבר, כתבי ההתחייבות לא היו כפופים לזכות הקיזוז של הנתבעת, אשר עוגנה אך ורק בהמחאת הזכות הכללית. יתר על כן, לנוכח אופיים האוטונומי של כתבי ההתחייבות, לא עומדת לנתבעת זכות הקיזוז הסטטוטורית לפי ס' 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. כידוע, פעולת קיזוז יכולה להיות מבוצעת על ידי צד לחוזה, כלפי הצד האחר לחוזה, אלא שבעניננו, טענת הקיזוז מבוססת על חוזה שבין הנתבעת לבין הנתבעים 2- 5, הוא הסכם השיווק, חוזה שהבנק איננו צד לו ואיננו חב על פיו. על כן לא ניתן להעלותה ביחסים החוזיים שבין הנתבעת לבנק, שמעוגנים בחוזים אחרים, הם כתבי ההתחייבות. לנוכח מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם הנתבעת החמיצה את המועד להעלות טענת קיזוז כלפי הבנק. יש לדחות גם את טענתה של הנתבעת כאילו פרעה הלכה למעשה את התחייבותה כלפי הבנק על פי כתב ההתחייבות הראשון, בכך שהפקידה סכום כולל של 349,281 אירו בשמונה העברות לחשבונם של הנתבעים 2- 5. מדובר בהעברות שבוצעו בין התאריכים 1.1.2009- 23.1.2009. בצדק טוען הבנק כי הנתבעת מעולם לא התיימרה בזמן אמת לפרוע את התחייבותה לפי כתב ההתחייבות הראשון באמצעות אותן הפקדות (שבכל מקרה אינן מסתכמות בסכום העגול של 350,000 אירו). תכליתן של אותן הפקדות היתה שונה לגמרי: בדרך זו ביקשה הנתבעת לסייע לנתבעים 2- 5 שלא לחרוג ממסגרת האשראי הכללית שהעמיד להם הבנק. ברור לחלוטין שהנתבעת לא התנדבה כך סתם להקדים תשלומים על חשבון התחייבותה להפקיד לחשבון סך של 350,000 אירו ביום 31.1.2009, מה גם שמעולם קודם לכן היא לא נהגה להקדים תשלומים על חשבון ההתחייבויות שנטלה על עצמה כלפי הבנק, וגם לא נהגה לפרוס לתשלומים את הסכום שהתחייבה להפקיד (ראה הודאתו של זמיר, בע' 97- 98 לפרוטוקול). זאת ועוד, בשים לב לכך שאחד מהתשלומים הללו, סך של 380,000 ₪ שהופקד לחשבון ביום 5.1.2009, מקורו בהתחייבות אחרת שמסרה הנתבעת לבנק ביום 3.12.2008 (נספח 14 לתצהיר הבנק), יוצא שלמעשה הופקד לחשבון הנתבעים 2- 5 סכום נמוך בהרבה מהסך של 350,000 אירו, מה שמוכיח כי אין קשר בין תשלומים אלה לבין החוב לפי כתב התחייבות הראשון. כמו כן, יש ממש בטענתו של הבנק לפיה ככל שבדרך זו ביקשה הנתבעת לפרוע את התחייבותה כלפיו לפי כתב ההתחייבות הראשון, שומה היה עליה להודיע לו על כך. שתיקתה של הנתבעת מנעה מהבנק את האפשרות להגן על זכויותיו, באמצעות זקיפת התשלום על חשבון האשראי הספציפי, ולא על חשבון האשראי הכללי. לנוכח העובדה שזקיפת תשלומים אלה על חשבון האשראי הכללי, היא שמנעה חריגה של הנתבעים 2- 5 ממסגרת האשראי, יש להניח כי לו קיבל הבנק הודעה על כך שהתשלומים נועדו לסלק את האשראי הספציפי, הוא לא היה מאפשר לנתבעים 2- 5 לחרוג ממסגרת האשראי הכללי. הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנה מפני תביעתו של הבנק מכח חוק המחאת חיובים, הקובע כי החייב יכול להתגונן מפני תביעתו של הנמחה בכל טענה העומדת לו ביחסים שבינו לבין הנושה. לדידה, כתבי ההתחייבות משקפים התחייבות מותנית בלבד, והתנאי הוא שאכן הנתבעים 2- 5 יהיו זכאים לקבל את סכום ההתחייבות מידי הנתבעת. בעניננו, כך טוענת הנתבעת, הואיל והנתבעים חדלו לספק לה תוצרת חקלאית, היא לא היתה אמורה לשלם להם את הסכום הנקוב בהתחייבות. אין בידי לקבל טענה זו. כתבי ההתחייבות אינם ערוכים במתכונת של המחאת זכויות, וגם מבחינה מהותית הם אינם משקפים עסקה של המחאת זכות. המחאת זכות היא פעולה משפטית שמבצע הנושה כלפי הנמחה, ובעניננו, הנתבעים 2- 5 כלפי הבנק, ואילו כתבי ההתחייבות דנן הם התחייבויות אוטונומיות שנטלה על עצמה הנתבעת, ישירות כלפי הבנק. לא בכדי הנתבעים 2- 5 אינם צד לכתבי ההתחייבות ואינם חתומים עליהם. אכן, ברקע הדברים עומדת מערכת יחסים חוזית בין הנתבעים 2- 5 לבין הנתבעת, קרי, הסכמה לפיה במקום שהנתבעת תפרע את חובותיה לנתבעים 2- 5, היא תעביר כספים לבנק במקומם של הנתבעים 2- 5, אלא שהנתבעת לא השכילה לתרגם את מערכת היחסים שלה עם הבנק למבנה משפטי של המחאת זכות. בנוסף, כתבי ההתחייבות אינם מותנים בתנאי כלשהו. עמדנו כבר קודם על כך שהדיבור "תמורות יצוא" מעיד אמנם על "עסקת יסוד" כלשהי בין הנתבעת לבין הנתבעים 2- 5, אלא שמתוך נוסחם של כתבי ההתחייבות מתקבל הרושם כי מדובר בזכויות כספיות של הנתבעים 2- 5 שכבר התגבשו במועד עריכתם של כתבי ההתחייבות, שכן אלה נוקבים ללא כל סייג הן בסכום שיש להעביר לחשבון הנתבעים 2- 5 והן במועד בו תבוצע אותה העברה. ודוק: הנתבעת אינה בבחינת הדיוט שאיננו מבין את המשמעות המשפטית של המסמכים עליו הוא חותם. עסקינן בחברה ידועה ובעלת מוניטין בתחומה, שבין שאר עיסוקיה, היא נוהגת גם לסייע לחקלאים במימון פעילותם באמצעות העמדת הלוואות (ראה ס' 1 לתצהירו של זמיר). היקף האשראי שהנתבעת העניקה לנתבעים 2- 5 לבדם עמד על כ- 24 מליון ₪, והנתבעים 2- 5 לא היו הספקים היחידים שלה, כך שברור כי היקף הפעילות הכספית של הנתבעת הוא גבוה. זמיר אף נהג מעת לעת לחתום על התחייבויות דומות לטובתם של ספקים אחרים (ראה הודאתו, בע' 96- 97 לפרוטוקול). יתר על כן, זמיר הודה כי פקידות הבנק נהגו להתקשר אליו כל אימת שחתם על כתב התחייבות לטובת הבנק, על מנת לוודא עימו טלפונית שהוא אכן זה שחתם עליו ושהכסף יועבר לבנק בתאריך הנקוב בו (ע' 96 לפרוטוקול). מכאן שהוא ידע היטב כי הבנק מסתמך על מצגיו ואינו נוהג בהם כלאחר יד. אמנם, לטענתו של זמיר, באותן שיחות "אמרתי לא פעם לבנק שהמכתבים האלה הם אך ורק במידה והיבול קיים" (שם), אך אם אכן כך הוא הדבר, תמוה הדבר שזמיר לא טרח לעגן בכתובים את אמירותיו הטלפוניות. דווקא מעמדה ונסיונה של הנתבעת בתחום המימון הוא שחייב אותה לנסח באופן שונה את כתבי ההתחייבות, אם אכן ביקשה להתנות את התחייבותה על פיהם בתנאי כלשהו. בענין זה יש ליתן גם משקל לכך שכתבי ההתחייבות אינם טופס סטנדרטי שהנפיק הבנק, והנתבעת רק חתמה עליו, אלא מדובר במסמכים שהודפסו על ידי הנתבעת, על גבי נייר המכתבים שלה, ולכן לא היתה כל מניעה מבחינתה לנסח אותם באופן שונה על מנת ליתן ביטוי לכוונתה האמיתית. משלא עשתה כן, אין לנתבעת אלא להלין על עצמה. כמו כן, במישור היחסים שבין הנתבעת לבין הבנק, לא היתה לבנק עדיפות כלשהי על פני הנתבעת, שכן הנתבעת (בשונה מהנתבעים 2- 5) לא היתה תלויה בבנק, לא נזקקה לשרותיו ולא היתה לקוחה שלו. לפיכך, חופש הפעולה שלה היה בלתי מוגבל בכל הנוגע לעיצוב וניסוח ההתחייבויות שהיתה מוכנה לקחת על עצמה כלפי הבנק. יצויין כי גם לגופו של ענין, אין לקבל את טענתה של הנתבעת כאילו הנתבעים 2- 5 לא סיפקו את התוצרת שבגינה התחייבה הנתבעת לשלם את הסכומים הנקובים בכתבי ההתחייבות (מה שכונה "תמורות יצוא"). בתצהירו של זמיר ישנה הודאה מפורשת בכך שכספי תמורות יצוא הגיעו לידיה של הנתבעת, אלא שזו, בהסכמת הנתבעים 2- 5, בראשותו של אוביץ, עשתה בהם שימוש כדי לפרוע חובות לספקים על מנת לאפשר את המשך ניהולו של העסק חרף חדלות הפרעון אליה נקלע (ס' 42 וכן 53 ו- 54 לתצהירו של זמיר). הודאה נוספת בקיומן של תמורות יצוא מצוייה בס' 87 ו- 88 לסיכומי הנתבעת, בהם נטען כי "אין זה עסקו של הבנק מה היו פעולותיה של הנתבעת לאחר מכן בנוגע לתמורות ייצוא שהתקבלו בפועל לאחר מכן." זאת ועוד, מעצם העובדה שהנתבעת טוענת כי קיזזה את הסכומים אותם התחייבה לשלם לבנק, מתוך חובותיהם של הנתבעים 2- 5 כלפיה, עולה הודאת בעל דין לפיה הנתבעים 2- 5 היו אכן זכאים לקבל את הסכומים שקוזזו (מן הסתם, משום שבפועל, התקבלו אצלה תמורות יצוא), אלא שפרעונם נעשה על דרך הקיזוז. רק מי שמודה בקיומו של חוב, יכול לטעון טענת קיזוז כנגד אותו חוב. במילים אחרות, היו גם היו תמורות יצוא בגין תוצרת של הנתבעים 2- 5, אלא שהנתבעת עשתה בהם שימוש אחר, ולא קיימה את התחייבותה כלפי הבנק. לא מצאתי ממש בטענתה של הנתבעת לפיה לכתבי ההתחייבות אין מעמד עצמאי, שכן היא עצמה לא קיבלה כל תמורה מהבנק ולא ניהלה עימו עסק כלשהו. הוא הדין בטענתה של הנתבעת לפיה המחוייבות היחידה שלה היא כלפי הנתבעים 2- 5, משום שלפי כתבי ההתחייבות היא התחייבה להעביר כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5, ולא לידיו של הבנק. כתבי ההתחייבות לא היו טעונים תמורה נגדית מצידו של הבנק על מנת שיחייבו את הנתבעת. מכל מקום, הנתבעת ידעה היטב שעל יסוד האמור בהם, יעניק הבנק לנתבעים 2- 5 אשראי, ואף שאפה לתוצאה זו. גם הטענה לפיה המחוייבות היחידה של הנתבעת היא כלפי הנתבעים 2- 5 אינה נכונה, שכן כתבי ההתחייבות יצרו חבות חוזית ישירה של הנתבעת כלפי הבנק. יצירת מנגנון שיבטיח העברת כספים לחשבונם של הנתבעים 2- 5 בבנק היתה אינטרס מובהק של הבנק, משום שבדרך זו הוא היה אמור לקבל בטוחה כנגד האשראי שהעמיד לנתבעים 2- 5. על כל אלה יש להוסיף כי מקובלת עלי טענתו של הבנק, לפיה בחתימתה הבלתי מסוייגת של הנתבעת על כתבי ההתחייבות, היא יצרה כלפיו מצג לפיו בכוונתה לנהוג על פיהם, ללא כל תנאי או הסתייגות. ככל שבזמן חתימתה על כתבי ההתחייבות היתה לנתבעת כוונה לנהוג אחרת, הרי שעסקינן במצג שווא רשלני כלפי הבנק. אחת משתיים: או שהנתבעת לא התכוונה לסייג באופן כלשהו את התחייבותה כלפי הבנק, ולכן עליה לכבד את ההתחייבויות שנטלה על עצמה כלפיו, או שהיתה לה כוונה נסתרת כזו, אך היא כמסה אותה ולא נתנה לה ביטוי מוחשי, ובכך גרמה לבנק ביודעין להסתמך על מצג שאיננו נכון. הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי הבנק משום שזמיר ידע היטב לאיזה צורך מבקש הבנק את כתבי ההתחייבות (הבטחת אשראי שהוא מעניק לנתבעים 2- 5) וזמיר אף ידע והבין כי הבנק מייחס חשיבות רבה לכתבי ההתחייבות, שאם לא כן, לא היו פקידי הבנק טורחים להתקשר אליו טלפונית כל אימת שהבנק קיבל כתב התחייבות של הנתבעת. חובת הזהירות של הנתבעת כלפי הבנק רק מתחדדת לנוכח העובדה שהנתבעת ידעה היטב כבר מחודש אוקטובר 2008 על ההרעה המשמעותית במצבו של העסק. כפי שכותב זמיר בס' 36 לתצהירו: "למעשה כבר מתחילת העונה (הקטיף והיצוא מתחיל באוקטובר 2008) הציג המשק תוצאות נמוכות מאוד ולא עמד בתחזית השיווק לה התחייב על פי הסכם השיווק." בנסיבות אלה, של חשש סביר לפיו לא יעלה בידי הבנק לגבות את האשראי שהעמיד לעסק, חלה על הנתבעת חובת זהירות מוגברת כלפי הבנק כאשר חתמה ביום 1.12.2008 וביום 28.12.2008 על כתבי התחייבות בלתי מסוייגים מתוך ידיעה כי על יסודם יעמיד הבנק אשראי לעסק. יפים לעניננו דברי בית המשפט העליון (כב' השופטת מ' נאור) בענין ע"א 666/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ (2011): "לדעתי יש לקבוע כי המשיבים הציגו לבנק למצער מצג שווא רשלני לפיו מעריב ייפרע את חובותיה של פיל זהב והחלטת הבנק ליתן אשראי לפיל זהב נעשתה בהסתמך על מצג זה. ... נעשו מצגים כתובים ומפורשים בדבר נטילת האחריות לפירעון החובות. השימוש בביטוי "מעריב עומדת מאחורי פיל זהב" מזכיר, על דרך ההיפוך, ביטוי דומה בו השתמש בנק כלפי לקוחותיו - הביטוי "הבנק עומד מאחורי המניה". ... ודוק: מכתב ההתחייבות אינו יכול להיחשב כ"אמרות בעלמא". המדובר הוא בדברים שנכתבו על רקע מכתבים קודמים ועל רקע שיחות טלפוניות בין הצדדים. מכתב ההתחייבות הוא מסמך הנושא את חתימתו של מנכ"ל חברת מעריב עצמו. מנכ"ל מעריב עמד בקשר עם הבנק בעניין פיל זהב ... מכלול התנהגותו של מנכ"ל מעריב העבירה את המסר כי לאחר שקילת הסוגיה מעריב לקחה בסופו של דבר אחריות לאובליגו. גם אם לא כך היה מנקודת הראות של מעריב, למצער יש לקבוע כי התנהגות זו מפרה את חובת הזהירות של מעריב כלפי הבנק והינה מצג שווא רשלני. נוכח התנהלות זו והמכתבים שנשלחו, מעריב וודאי צפתה, או למצער היה עליה לצפות כי הדבר יוביל להסתמכות של הבנק על המצג שהוצג בפניה. ... לסיכום, המעט שניתן לומר הוא כי מעריב הציגה מצג שווא רשלני כלפי הבנק בו התחייבה לפירעון חובה של חברת פיל זהב. מעריב הייתה צריכה לצפות שהבנק יסתמך על מצג השווא וכפי שהראינו הבנק אכן הסתמך על מכתבי מעריב והסתמכותו הייתה סבירה. על כן, לדעתי יש לקבל את הערעור ולהורות למעריב לשלם את הסכום שנקבע." הנזק שגרמה הנתבעת לבנק מחמת מצג השווא הרשלני שהציגה כלפיו הוא בגובה הסכומים הנקובים בכתבי ההתחייבות, לאמור, סך בש"ח השווה ל- 700,000 אירו. לבסוף, יש לדחות את טענתה של הנתבעת לפיה צו עיכוב ההליכים הוא שמנע ממנה לקיים את כתב ההתחייבות השני. אכן, יום 28.2.2009 הנקוב בו כמועד המיועד לתשלום, חל בשבת ולכן לא היה ניתן להפקיד בבנק באותו היום את הסכום הנדרש, וביום שלמחרת, 1.3.2009, כבר ניתן צו עיכוב הליכים בעקבות הליך פש"ר שיזמו הנתבעים 2- 5. יחד עם זאת, ברור שלא הצו הוא שמנע מהנתבעת לקיים את התחייבותה (שהרי גם את התשלום לפי כתב ההתחייבות הראשון, שקדם לצו עיכוב ההליכים, היא נמנעה מלבצע). זאת ועוד, צו עיכוב ההליכים לא היה אמור למנוע מהנתבעת לקיים התחייבות עצמאית ובלתי תלויה שלה כלפי צד שלישי, הוא הבנק, מה גם שלכל הפחות צריכה היתה הנתבעת להעביר את הכסף לידי הנאמן על נכסי החייבים, דבר שלא עשתה. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לבנק סך של 3,871,283 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט בסך 100,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 70,200 ₪ (כולל מע"מ). כתב התחייבותקיזוז