דוגמא לפסק דין בנושא מחיקת כתב הגנה בערעור: כב' השופטת ש. דברת - ס. נשיא: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון, כב' השופטת סבין כהן בת.א 5254/08 מיום 3.1.12, אשר מחקה את כתב ההגנה שהוגש על ידי המערער וחייבה אותו במלוא סכום התביעה בסך 2.5 מליון ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ₪. פסק הדין בא על רקע התנהלותו של המערער, ואפרט. בהחלטה הראשונה שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 10.8.08 נקבע דיון ליום 8.6.09 והצדדים נצטוו להשלים ההליכים המקדמיים תוך 45 יום. בדיון שהתקיים במועד שנקבע הורה בית המשפט שוב לצדדים להשלים ההליכים המקדמיים תוך 60 יום ולהגיש עדויותיהם בתצהיר, המשיב תוך 90 יום והמערער תוך 30 יום מקבלת תצהירי המשיב. ישיבת קדם משפט נוספת נקבעה ליום 11.1.2010. לבקשת שני הצדדים נדחה הדיון ליום 12.7.10. בדיון שהתקיים ביום 12.7.10, הודיעו שני הצדדים כי "בשל מחדלים אלו ואחרים של מי מבעלי הדין לא הצלחנו להשלים ההליכים המקדמיים נבקש דחייה". בית המשפט שוב האריך המועד להשלמת ההליכים המקדמיים עד ליום 15.8.10 והורה כי תצהירי המשיבים יוגשו תוך 30 יום ותצהיר המערער תוך 30 יום לאחר מכן ודחה הדיון ליום 29.11.10. דיון זה נדחה ליום 7.2.11 מסיבות אישיות של מי מעורכי הדין. בדיון זה, ביום 7.2.12, טען ב"כ המשיב כי הדיון נדחה להגשת תצהירים, אך המערער טרם עשה כן וגם לא השיב לשאלון, דבר שיש בו לעכב את הגשת העדויות בתצהיר מטעמו. ב"כ המערער, באותה עת, הסכים שאין זה תקין שלא הוגשו התצהירים וביקש שהות נוספת לאפשר לו לטפל בעניין, תוך שהוא מוסיף "ואני אוציא לו עוד מכתב רשום ואולי אשלח שליח לביתו ואם הוא לא יקיים את מה שצריך שישא בתוצאות, אני לא גננת של הלקוחות. אני מבקש שהות של 45 יום". המשיב הצהיר כי ככל שלא תינתנה תשובות לשאלון, יפעל על פי התקנות. גם הפעם נעתר בית המשפט ונתן אורכה נוספת של 45 יום להשיב לשאלון וקבע "מצאתי מקום לציין כי אם לא ישיב הנתבע לבקשה לשאלון פתוחה בפני התובע האפשרות להגיש בקשה מתאימה בהתאם לתקנות, אך אין הצדקה לעכב עוד את בירור התובענה". התיק נקבע לקדם משפט נוסף ליום 11.7.2011. בדיון מיום 11.7.11 הודיע ב"כ המערער כי לא צלח בידו ליצור קשר עם המערער, למרות מספר רב של פניות מצידו וביקש ליתן הזדמנות נוספת, בהיותו סבור כי למערער הגנה טובה וחזר שוב על דבריו שישלח אליו שליח, שמא ארע לו משהו. ב"כ המשיבים טען כי כבר ביום 31.3.11 הגיש בקשה למתן פסק דין, וניתן היה עד כה לאתר המערער. בסופו של יום הסכים, שתינתן הזדמנות אחרונה לאתר את המערער, שאם לא כן, ימחקו כתבי טענותיו. בית המשפט קבע בהחלטתו כי יתכן והמערער, לאור התנהגותו "בחר לזנוח את הגנתו, ולכן על פניו, ישנה הצדקה למחיקת כתבי טענותיו", למרות זאת, העניק בית המשפט אורכה נוספת למערער והורה על השלמת ההליכים המקדמיים עד ליום 5.9.11 וככל שלא יעשה כן, ימחק כתב ההגנה שהגיש וקבע כי במידה וימחק כתב ההגנה, הרי שיוכלו המשיבים באותה ישיבה להוכיח תביעתם וינתן פסק דין, שב והורה על הגשת עדויות בתצהיר. הדיון נדחה שוב ליום 5.12.11, תוך חיוב המערער בהוצאות בסכום של 2,500 ₪. בישיבה מיום 5.12.11 נטען שוב כי לא הושלמו ההליכים המקדמיים ולכן עתר ב"כ המשיבים למחיקת כתב ההגנה. המערער, עד לישיבה זו, לא מלא אחר הוראות בית המשפט וגם לא התייצב לדיון. ב"כ המערער סבר כי לאור סכום התביעה, יש להימנע מליתן פסק דין שיכול "למוטט אדם", ולכן הפתרון הנכון הוא פסיקת הוצאות. עוד הסביר שאין לו מידע היכן המערער ומדוע נותק הקשר עימו. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט, נקבע כי היה מקום למחוק את כתבי הטענות של המערער בסמוך לאחר יום 15.9.11, אך כיוון שלא הוגשה הודעה מטעם המשיבים בדבר השלמת ההליכים המקדמיים טרם הדיון, ניתנה הזדמנות נוספת למערער להשלים ההליכים המקדמיים והגשת תצהירי עדות ראשית, ואולם הפעם הותנה הדבר בתשלום הוצאות. הדיון נדחה שוב ליום 3.1.12, תוך שבית המשפט מציין, כי תשלום ההוצאות בסך 2,500 ₪ וההוצאות שנפסקו בישיבת יום 11.7.11, הינם תנאי להגשת תצהיר עדות ראשית עד ליום 29.12.11, כמו גם גילוי מסמכים ותשובות לשאלון. היה ולא ישולמו ההוצאות ולא יוגשו התצהירים, אזי יפעל בית המשפט על פי החלטתו מיום 11.7.11 למחיקת כתב ההגנה ובכפוף להוכחת התביעה, ינתן פסק דין. ב"כ המערער, דאז עו"ד קלדרון, עתר לשחררו מייצוג, משלא הצליח להניע את המערער לשתף פעולה עימו ולא הצליח לגרום לו לחתום על תצהיר תשובות לשאלון ותצהיר עדות ראשית. ביום 1.1.12 נעתר בית המשפט לבקשה ושחרר את עו"ד קלדרון מלייצג את המערער, תוך שקבע שאין בכך לפטור המערער מלהתיצב לדיון. לדיון ביום 3.1.12 התייצב המערער וטען כי תיבת הדואר שלו משותפת למספר אנשים והוא לא קיבל את הדואר "אני דיברתי עם עו"ד שלי לשעבר קלדרון, והוא לא דיבר איתי על זה ולא הגיעו אלי חומרים בעניין... אני חוזר ואומר שכל אחד יכול לשגות ולטעות ואני עסוק בהרבה מאוד דברים, אני אסדיר שיגיע הדואר ותהיה תקשורת ברורה ואוכל להגיש את הדברים בצורה ברורה". ב"כ המשיבים טען כי המערער אינו מדייק בדבריו וכי הוא מתקשר לעדים ואומר להם לא להגיע לדיון. לכך השיב המערער כי לא הוא שפנה לעדים אלא הם התקשרו אליו ושאלו אם יודע שיש דיון, ענה שיבדוק זאת מול עוה"ד, אך היתה לו פריצת דיסק והיה "מושבת". לא הוא שיזם הקשר עם העדים ושוב ביקש לדחות הדיון כדי שיהיה מיוצג. בית המשפט ציין בהחלטתו כי ההוצאות שנפסקו לא שולמו, לא הוגשו תצהירי גילוי מסמכים ותשובות לשאלון ותצהירי עדות ראשית. בית המשפט ציין כי פרט לבקשה לאורכה, לא מצא הסבר מניח את הדעת מדוע המערער לא קיים את המוטל עליו. בית המשפט הוסיף וקבע שגם אם סבר המערער שיוכל לשכנע בית המשפט ליתן לו אורכה להגשת התצהירים, לא ניתן כל הסבר לאי תשלום ההוצאות, שתשלומם היה תנאי לדחיית הדיון וכי "... בית המשפט גילה אורך רוח עם הנתבע מעל ומעבר לנדרש, וגם סבלנות זו צריך שתבוא אל קיצה בעת המתאימה. עצם התייצבותו של הנתבע היום, מבלי שגילה במעשים כל נכונות אמיתית להמשיך בקיום ההליך לפחות רצון של תשלום ההוצאות, יש בה כדי ללמד כי כל דחיה נוספת משמעותה דחיית הקץ..." (עמ' 12 לפרוטוקול), על כן נמחק כתב ההגנה של המערער וניתנה הזדמנות למשיבים להוכיח תביעתם. מאחר והעדים שהגישו תצהירים להוכיח התביעה התייצבו לדיון, ביקש המערער שוב לדחות הדיון, תוך התחייבות שלא להגיש יותר בקשות דחיה והוסיף כי "עו"ד קלדרון ביקש ממני שאני אבקש את הדחיה הזאת" (עמ' 12 פרוטוקול). לאחר שמיעת העדים ניתן פסק דין כנגד המערער. הערעור מכוון כנגד החלטת בית משפט קמא למחוק את כתב הגנתו של המערער וכנגד פסק הדין. למחיקת כתב ההגנה נטען, כי מדובר בסנקציה חריפה, שהיה על בית המשפט להימנע ממנה, משהשימוש בה יעשה במקרים נדירים של זדון או זלזול בבית המשפט, שאין לייחסם למערער ובית המשפט העניש המערער על כי לא שילם ההוצאות שנפסקו. לא היה מקום להתנות קיום ההליכים בתשלום ההוצאות וכתב ההגנה נמחק תוך התעלמות מהסבריו של המערער בדבר מצבו הרפואי וחוסר התקשורת עם בא כוחו. גם לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את המצהירים, וגם לאחר מחיקת כתב ההגנה היה על בית משפט קמא ליתן פסק דין מנומק. לגוף פסק הדין נטען כי המשיבים ביססו תביעתם על חוזה לא חתום. מתוך המסמכים שצורפו ניתן ללמוד, כי השטח עליו מדובר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו של המשיב 1 וקבלן המשנה מטעמו, אשר ביצע את כל העבודות ולא העיד על ההיקף הכספי. לשאלת בית המשפט, ציין כי ההיקף הכספי נע בסביבות 250,000 ₪. בית המשפט גם התעלם מכך כי סך כל החשבוניות שהוגש מסתכם ב-850,000 ₪ בלבד. בית המשפט נתן פסק הדין על אתר ולא היה סיפק בידו לבחון את התצהירים בקפידה והיה עליו למצוא את הסתירות בהם, הן לעניין המועדים, הן לעניין הכמות והן לעניין המחירים, דבר המעיד על ההגנה הטובה העומדת למערער. בסיכומיו, חזר המערער על הנטען בהודעת הערעור ועתר לרחמי בית המשפט. סבור הוא שגם אם שורת הדין חייבה את מחיקת כתב ההגנה, הרי תוצאותיה "הרס מפעל חיו של המערער והתלויים בו - אינן מתיישבות עם מידת הרחמים" (ס' 2 פסקה 2). המשיבים טענו כי ההוצאות שנפסקו והתנייתן בהמשך ההליכים - בסמכות בית המשפט. החלטת בית המשפט למחוק את כתב ההגנה, באה על רקע מחדליו של המערער ובשל אי תשלום ההוצאות, כאשר המערער מזלזל באופן חמור ובוטה בהחלטות בית המשפט. זה המקרה החריג, בו היה על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו, שעה שהמערער, פעם אחר פעם, אינו שועה להחלטותיו. עוד נטען כי גם ב"כ המערער, עת התפטר מייצוג, הודיע כי חזר והסביר למערער חובתו למלא אחר צווי בית המשפט. לגוף פסק הדין, נטען כי לא היה מקום להעלותן, כיוון שכתב ההגנה של המערער נמחק וטענת הרחמים, אין לה מקום, משלא מצאה ביטויה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון. דיון פסק הדין נגד המערער ניתן כתוצאה ממחדלים להם אחראי הוא בלבד ולא איש מלבדו. ניתנו למערער אין ספור הזדמנויות לתקן הפגם, אך הוא לא שעה לכך. בית המשפט נהג באורך רוח וסבלנות אין קץ כלפי התנהלות המערער. הגיעה העת שבעלי הדין יפנימו כי יש לשים קץ לסחבת של דחיות, שמקורן במי מבעלי הדין ועליהם לצפות התוצאה המתבקשת ממעשיהם ומחדליהם. פירטתי בהרחבה את התנהלות ההליכים בתיק, מהם ניתן ללמוד על הזלזול שגילה המערער כלפי בית המשפט, למרות האורכות שניתנו שוב ושוב הוא לא מילא אחר הצוים, דבר שגרר דחיות ובזבוז זמן של כל הנוגעים בדבר. בית המשפט שב והתריע כי ככל שהמערער לא ישלים ההליכים המקדמיים, ימחק את כתב ההגנה, אך המערער המשיך בשלו. פסק הדין הינו תולדה של מחדל שהמערער אחראי לו. המערער טען בבית משפט קמא טענות עובדתיות, כי לא קיבל פניותיו של עו"ד קלדרון, כי לקה בבריאותו, אך למעט אמירות בעלמה, לא הונחה כל תשתית עובדתית לכך. לא סביר שאדם שתלויה ועומדת נגדו תביעה בסכום, לא מבוטל, של כ-2.5 מליון שקל, לא יטרח ויתעניין אצל עורך דינו מעת לעת, מה קורה בדיונים. לא רק זאת, כפי שעולה גם מדבריו הוא ידע על הדיונים כיוון שעדים התקשרו אליו - ואיני נכנסת לשאלה, אם הורה להם שלא להתייצב לדיון, אם לאו, כטענת המשיבים - יש בדברי העדים כדי ללמד כי המערער ידע דבר קיומם של ההליכים והתעלם מהם. גם טענתו כי סובל הינו מבעיות רפואיות נשארה בגדר אמירה, משלא המציא ולו מסמך רפואי, לכאורה, לתמוך בטענה זו. המערער נהג בזלזול בוטה לאורך כל הדרך, כך לדוגמה אחד העדים שהוזמן לדיון ביום 5.12.11, העיד ששוחח עם המערער בבוקר הדיון, משמע - המערער ידע דבר הדיון ובכל זאת בחר שלא להתייצב. תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי: "בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו". תקנה 97(א) לתקנות סד"א קובעת מה דינו של נתבע שלא הגיש כתב הגנה. "(א) נתבע שלא הגיש כתב הגנה, תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; היתה התביעה לפני הרשם והיה הרשם סבור כי אין ליתן פסק דין ללא שמיעת עדות - יעביר את התביעה לבית המשפט". תקנה 97(ב) קובעת כי "הנתבע לא יוזמן לדיון, אף אם נדרש התובע להביא הוכחה, אלא אם כן בית המשפט הורה על כך מטעם מיוחד שרשם". שעה שנמחק כתב הגנה של נתבע הדין החל עליו הוא כשל נתבע שלא הגיש כתב הגנה מלכתחילה, ואין לאותו נתבע, הוא המערער בפנינו, הזכות לחקור עדים, אלא אם בית המשפט היה מורה על כך מנימוק מיוחד. בעניינינו, לא רק שבית המשפט לא הורה על כך, אלא שהמערער, אשר נכח בדיון, גם לא ביקש זאת. אם תבוא טענה שהמערער אינו משפטן, אשיב לכך שאין לו להלין אלא על עצמו, שלא שיתף פעולה עם ב"כ, אשר בעקבות זאת ביקש להתפטר מהייצוג. בע"א 579/90 מרדכי וגילה חזון נ' ציפנה בן נון פד"י מו (3) עמ' 738, נקבע ע"י כב' שופט חשין: "... דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרוחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפניה לבתי משפט היא מזכויות היסוד של האדם, ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל..." ובהמשך : "כעיקרון ועל דרך הכלל, אני רואה עצמי נמנה עם האסכולה שהשופט ברנזון היה בין דובריה הראשיים - והיא האסכולה המקלה על תיקון פגמים שנפלו בסדרי הדין. וכדבריו הציוריים... "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב'עוול' מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול" (ס' 9 לפסה"ד). סדרי הדין אינם מטרה בפני עצמה, אבל מטרתם ליצור מסגרת ראויה להליך משפטי ולכך נועדו התקנות, כדי שניתן יהיה לקיים הליך משפטי יעיל. אכן, ככלל, בית המשפט אינו עושה שימוש דווקני בתקנות וליבו רחב במתן אורכות, אך גם זאת עד גבול מסויים, שאותו חצה המערער זה מכבר. בע.א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברוך בכר פד"י כו (1) עמ' 320 נקבע ע"י כב' השופט עציוני: "אשר לליברליות בשמירה על קיום תקנות סדר הדין ולנטיית בית משפט זה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי, נטיה זו מצאה לה ביטוי הולם בע"א 189/66... לו הייתי שותף גם אני ואשר בו אמר השופט ברנזון כי 'הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן'. אולם אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן". בע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבניין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' אמור מרדכי ואח' פד"י מו (3) עמ' 793 נקבע על ידי כב' השופט חשין: " ולענייננו: סקירת ההלכות שלעניין והחלתן על נסיבות ענייננו ילמדונו כי צדק בית משפט קמא בהחליטו כפי שהחליט. הנתבעים עשו כל שביכולתם כדי למשוך הליכים, והתנהגותם מלמדת על עזות מצח כלפי בית המשפט ועל זלזול קשה בחובתם כלפי יריביהם וכלפי בית המשפט. חובתם קמה ביום 29.9.98... ועד ליום פסק הדין- יום 23.4.90- ולא מילאו אלה את שנדרש מהם, הן לעניין תשובות לשאלות שנשאלו הן לעניין גילוי מסמכים שנדרשו לגלות. כך היה בכל אחד משלבי המשפט... וכך היה בסופו של ההליך. בית-משפט קמא נהג בנתבעים מידת רחמים בהקציבו להם מועד נוסף למילוי חובתם, ואם לא ניצלו אף פרק זמן נוסף זה שניתן להם - החטאת לפתחם רובץ הוא ואל יתלו את האשם באחרים" (ס' 9 לפסה"ד). בעניינינו המערער חצה את כל הגבולות ומתח את החבל לכיוון הבלתי אפשרי, הוא לא התייצב לדיונים, לא מילא אחר צוי בית המשפט והדיונים נדחו שוב ושוב כדי לאפשר לו אולי להתעשת ו"להועיל בטובו" למלא אחר צווי בית המשפט. עותר המערער לרחמי בית המשפט ותוהה אני על מי בית המשפט אמור לרחם, על המערער אשר זלזל בו באופן בוטה או על המשיבים שעניינם התנהל במשך כארבע שנים, מבלי שהתיק קודם, וזאת בגין התנהגות המערער והזלזול הבוטה שגילה כלפי בית המשפט, כאשר פעם אחר פעם לא מילא אחר ההוראות שניתנו לו וניצל לרעה את אורך הרוח שגילה כלפיו בית המשפט. צריך להביא בחשבון לא רק את המערער, אלא גם את הצד שכנגד, הם המשיבים שכאן, שכן כפי שנפסק לא אחת אין לתקן "עוול בעוול" שנגרם למשיבים. באיזון שבעוול שנגרם למשיבים לאור התנהלות מערער, נוטה הכף לדחות הערעור. את כל מידת הרחמים וההתחשבות קיבל המערער בבית משפט קמא ואין לו להלין אלא על עצמו, שלא השכיל למנף זאת לטובתו. טוען המערער כי ניתן לתקן הפגם בחיוב בהוצאות, אך גם ההוצאות שנפסקו נגדו, כתנאי להמשך ההליכים לא שולמו. מוסיף וטוען המערער להעדר סמכות בית המשפט להתנות תשלום ההוצאות בהמשך ניהול ההליכים, כך שגם הוצאות אינן פתרון ראוי, בכל מקרה בעניינו של המערער, שאין מורא בית המשפט עליו ואין הוא משלם ההוצאות שהושתו עליו. המערער סומך טענתו כי לא היה מקום להתנות תשלום הוצאות, כתנאי להמשך ההליכים, על האמור בע"א 4895/92 פריד חב' לבנין נ' בנק ערבי ישראל שם נקבע על ידי כב' השופט דב לוין כי: "בית המשפט לא היה מוסמך וגם לא צדק בכך כשהתנה את דחיית הדיון בהפקדת סך של 100,000 ₪ בידי המשיב. אילו דן השופט המלומד בבקשה לרשות להתגונן והיה נותן את הרשות על תנאי, שהמערערים שביקשו הרשות יפקידו ערובה, הרי שיכול היה לעשות כן מכח תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי... סמכות זו לא נתונה בידי בית המשפט בהחלטתו לדחות את הדיון ולו גם בשל מחדל של המערערים". שונה המקרה שבפסק דין פריד לעניינינו. בפסק דין פריד דובר בהפקדה בהתחשב בגובה החוב ועל חשבון החוב, שעה שתלויה ועומדת בקשת רשות להגן ולכן נקבע שהחובה להפקיד 100,000 ₪ ניתנה בחוסר סמכות. שונה הדבר, כאשר מדובר בהוצאות שנגרמו כתוצאה ממחדלו של המערער להתייצב לדיון והחיוב בהוצאות הוא תנאי להמשך ההליכים. כאן מצוי הדבר בסמכותו הטבועה של בית המשפט, הגם שלא מדובר בסכומים גבוהים כלל. לא רק זאת, לא אי תשלום ההוצאות היה השיקול העיקרי שהביא למחיקת כתב ההגנה, אלא הכל כמכלול, אי מילוי אחר הוראות בית המשפט, אי מתן תשובות לשאלון והגשת עדויות בתצהיר. סוף דבר, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט למחוק את כתב ההגנה של המערער. טענה נוספת של המערער היא שבית משפט קמא לא נימק את פסק דינו, וזאת בהסתמך על האמור בע"א 6528/99 בנק לאומי בע"מ נ' עמנואל חברה לסחר, יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ פד"י נו (4) עמ' 817. שם אישר בית המשפט מחיקת כתבי טענות של בעל דין עקב אי ציות לצוי בית המשפט אך קבע כי בפסק דין "הניתן לאחר שמיעת ראיות, בהעדר ראיות הנתבע, מוטל על בית המשפט לנמק על שום מה ראה לפסוק לתובע את הסכום שנתבע בתביעתו, כולו או מקצתו או שלא לפסוק לזכותו סעד כלשהו... אך גם אם סבר כי די בזה שהובא לפניו כדי להצדיק הכרעה שתתבטא בפסיקת הסכומים שפסק, היה עליו לנמק ולהסביר את שיקולי הכרעתו" (עמ' 827), גם בכך לא יהא עזר למערער כיוון שבפסק הדין זה גם נקבע כי בית המשפט היה מוסמך ליתן פסק דין על סמך כתב התביעה בלבד, אך כשמדובר בתביעה בגין דמי נזק "ואכן, בתביעה לסכום כסף לא קצוב הנטייה הרווחת היא שלא להסתפק בטענות כתב-התביעה ולדרוש מן התובע להוכיח את תביעתו כולה או מקצתה (ע"א 270/77 עספור נ' קאלו [3], בעמ' 659)." (עמ' 826 ב). בעניינינו התביעה היא תביעה כספית חוזית הסומכת על הסכם ואינה תביעה לדמי נזק, על כן לא קמה החובה על בית משפט קמא לנמק את פסק הדין. סוף דבר, לו דעתי נשמעת יש לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪. הערבון שהופקד יועבר לב"כ המשיב על חשבון ההוצאות שנפסקו. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא \ השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה.   רחל ברקאי, שופטת            השופט א. ואגו: אני מסכים. אריאל ואגו, שופט           הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.   מחיקת ערעורכתב הגנהמחיקת כתב הגנהמסמכיםערעור