דוגמא לפסק דין בנושא נטישת המושכר: החלטה זו עוסקת בשאלה האם הנתבע 1 נטש את המושכר ברחוב טשרניחובסקי 9 בלוד. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה להצהיר שהנתבע 1 נטש את הנכסים המפורטים להלן, והוא משולל כל זכות של דייר מוגן בנכסים אלו, וכן ליתן צו המחייב את הנתבעים לפנות את הדירות, על מנת לעשות בהן תיקונים נדרשים. הנתבעים התנגדו לדרישת התובע. הנתבעת 2 ביקשה להגיע להסדר בקשר לדירה מסויימת לצורך מעבר לדירה שמצבה טוב יותר מהדירה בה היא מתגוררת. הנתבע 1 טען לזכויות בדירה זו, הוריתי על קיום דיון בשאלה האם הנתבע 1 נטש דירה זו. כללי: בעלי הדין: 1. התובעת היא רשות מרשויות המדינה שהוקמה על פי דין לטיפול במקרקעין שנרשמו על שמה על פי דין או שהועברו לבעלותה. 2. הנתבעים 1 ו-2 הם בני זוג נשואים החיים בנפרד למעלה מ-10 שנים. הנתבעים 3 עד 7 הם ילדיהם הבגירים של הנתבעים 1 ו-2. מערכת היחסים בין הצדדים: 3. התובעת היא הבעלים של שני נכסים הידועים כגוש 3951 חלקה 163 וחלקה 165, נכסים המצויים ברחוב טשרניחובסקי מס' 9 ומס' 11. בהתאם למפות מדידה שצורפו לתצהיר העדות הראשית של מר יואש זלינגר, העד מטעם התובעת, הבית ברח' טשרניחובסקי 9 נמצא בחלקה 165, והבית ברחוב טשרניחובסקי 11 נמצא בחלקה 163. 4. ביום 23.9.1971 נחתם חוזה שכירות בין התובעת באמצעות חב' עמידר לבין הנתבע 1 לפיו השכירה התובעת לנתבע 1 בשכירות מוגנת דירה בת 2 חדרים, חדר כניסה מטבח וחדר נוחיות, הנמצאת ברחוב טשרניחובסקי 9 בלוד בבניין בן קומה אחת (להלן-"דירה 9"). תקופת השכירות הרשומה בחוזה היא מיום 1.7.1971 ועד ליום 31.12.1971. בהתאם לעדות הנתבע 1, הוא והנתבעת 2 נישאו בשנת 1971, הם התגוררו בדירה לפני הנישואין והמשיכו להתגורר בדירה לאחר הנישואין. 5. ביום 1.11.1981 נחתם חוזה שכירות בין התובעת באמצעות חב' עמידר לבין הנתבע 1 לפיו השכירה התובעת לנתבע 1 בשכירות מוגנת דירה בת חדר ללא מטבח וללא שירותים הנמצאת ברחוב טשרניחובסקי 9 בלוד בבניין בן קומה אחת (להלן-"החדר הנוסף"). תקופת השכירות הרשומה בחוזה היא מיום 1.11.1981 ועד ליום 31.12.1981. העובדה שבחוזה נכתב שהושכר חדר ללא מטבח וללא שירותים מלמדת שמדובר בחדר שהיווה חדר נוסף ליחידת הדיור שהושכרה לנתבע 1 בשנת 1971. ואכן חדר זה צמוד פיזית לדירה 9. 6. ביום 12.4.1988 נחתם חוזה שכירות בין התובעת באמצעות חב' עמידר לבין הנתבע 1 לפיו השכירה התובעת לנתבע 1 בשכירות מוגנת דירה בת 2.5 חדרים מטבח ונוחיות הנמצאת ברחוב טשרניחובסקי 11 בלוד בבניין בן 2 קומות (להלן-"דירה 11"). על החוזה חתמו הנתבעים 1 ו-2 כשוכרים. תקופת השכירות הייתה מיום 1.5.1988 ועד ליום 31.12.1988. החדר הנוסף ודירה מס' 11 נמצאים משני הצדדים של דירה 9. טענות הצדדים: 7. ביום 21.8.05 שלחה התובעת לנתבעים 1 ו-2 מכתב ובו הודיעה להם כי מהנדס העיר לוד הכריז על המבנה בו מצויה דירה 11 כמבנה מסוכן, וכי עליהם לפנות הדירה לצורך ביצוע תיקונים בה. במכתב זה הביעה התובעת את נכונותה להשתתף בעלות דמי השכירות בדירה החילופית לתקופת התיקונים. משלא נענו הנתבעים 1 ו-2 לדרישת התובעת, הגישה התובעת ביום 27.10.08 כנגד הנתבעים 1 ו-2 תביעה בתיק אז' 1954/08, ובו תבעה לחייבם לפנות דירה 11 לצורך ביצוע תיקונים בדירה זו. 8. ביום 22.5.05 שלחה התובעת מכתב לכל הנתבעים ובו הודיעה להם כי מהנדס העיר לוד הכריז על דירה 9 והחדר הנוסף כמבנה מסוכן, ודרשה מהם לפנותם לצורך ביצוע עבודות תיקונים בהם. במכתב זה הביעה התובעת את נכונותה להשתתף בעלות דמי השכירות בדירה החילופית לתקופת התיקונים. משלא נענו הנתבעים לדרישת התובעת, הגישה התובעת ביום 30.10.08 כנגד כל הנתבעים תביעה בתיק אז' 1984/08, ובו תבעה לחייבם לפנות דירה 11 לצורך ביצוע תיקונים בדירה זו. 9. הוריתי לצדדים להגיש חוות דעת של מהנדסי בניין אודות מסוכנותם של הדירות. לאור חוות הדעת הסותרות של המומחים מטעם הצדדים, הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט (להלן-"המומחה"). המומחה קבע שהמבנים אינן מסוכנים, אם כי יש צורך לערוך בהם שיפוץ יסודי. בחוות דעת המומחה העלה המומחה את העובדה שהנתבע 1 נטש את הדירות. הפער בין חוות הדעת של מהנדס העיר לבין חוות הדעת של המומחה מדגיש את השוני בין כמות הראיות הנדרשת להכרזת מבנה כמבנה מסוכן ע"י מהנדס העיר, לבין כמות הראיות הנדרשת להוכחת מבנה מסוכן בהליך משפטי. הראיות הנדרשות למהנדס העיר הן ראיות בכמות המספיקה להחלטה מנהלית, שלעתים אינה מספיקה בהליך אזרחי, ואילו בהליך אזרחי על התובעת להוכיח את טענותיה במאזן הסתברויות. לכן, כאשר מוגשת תביעה לפינוי בגין מבנה מסוכן, רצוי לא להסתמך על הכרזת מהנדס העיר שמבנה מסוים הוא מבנה מסוכן, אלא רצוי להגיש חוות דעת עצמאית של מהנדס בניין. 10. בתחילה הגישו כל הנתבעים כתב הגנה אחד, והציגו חזית אחת כנגד התובעת. משהחלה הנתבעת 2 לחשוד שיתר הנתבעים מתכננים לפעול כנגדה ולהוציאה מהדירות הנ"ל, לקחה לעצמה ייצוג משפטי נפרד. בתחילה, ייצוג משפטי באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, ולאחר מכן ייצוג משפטי פרטי. במהלך קדמי המשפט הבהרתי לנתבעים כי התפלגות זו מסוכנת עבורם, ויכולה להיות להם לרועץ. הנתבעים לא הפנימו הערות אלו, שכן היו עסוקים במריבות הפנימיות ביניהם, מריבות שמנעו מהם להקשיב להערות אלו בשכל קר וללא אמוציות. אציין שבמהלך הישיבות בבית המשפט התגלתה משטמה עזה בין הנתבעת 2 לבין הנתבעים האחרים. 11. כתוצאה מהתפלגות זו הגנת הנתבעים, העלתה הנתבעת 2 את גרסתה לאירועים שקדמו להגשת התביעות, ולדבריה הנתבע 1 נטש את הדירות לפני למעלה מ-10 שנים ועבר להתגורר עם המאהבת שלו באזור תל-אביב. כן טענה הנתבעת שהנתבעים האחרים עזבו את הדירות, חלקם לאחר שהתחתנו וחלקם גם ללא שהתחתנו. חלקם חזרו להתגורר בדירות לאחר גירושיהם, אך לאחר תקופה קצרה עזבו את הדירות. 12. לאור חוות דעת המומחה ודברי הנתבעת 2 אודות נטישת הנתבע 1 את הדירות, הגישה התובעת ביום 30.6.11 בקשה לתיקון כתב התביעה, ובו טענה שהנתבעים 1, 3, 4 ו-5 נטשו את הדירות, וכי הנתבע 1 משולל כל זכות דיירות מוגנת בדירות, עקב כל שנטש את הדירות כבר 11 שנה לני הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה. התרתי לתובעת לתקן את כתב התביעה. טוענת התובעת בכתב התביעה המתוקן כדלקמן: ביום 2.5.05 פנה אליה מהנדס העיר לוד והודיע כי יש להרוס את המבנים המצויים בחלקות 163 ו-165 בגוש 3951, וביניהן הדירות נשוא כתב תביעה, בהיותן מבנים מסוכנים; בהתאם להודעת העירייה פנתה התובעת אל הנתבעים בכתב והורתה להם לפנות המבנים, תוך שהיא מציינת, כי תשתתף במחצית הוצאות שכר הדירה החלופי עד לגובה של 500 דולר ארה"ב (להלן-"דולר") וזאת עד למציאת פיתרון סופי; ועדת דמי המפתח החליטה בישיבתה מיום 3.12.06 לפצות הנתבעים בגין דירה 11 בסך של 123,000 ₪ בניכוי חובות קיימים וזאת בהתאם לחוות הדעת השמאית מיום 15.5.06 (לפי חוות דעת מומחה ביהמ"ש 115,000 ₪); באשר לדירה 9 והחדר הנוסף החליטה ועדת דמי המפתח בישיבתה מיום 19.9.2007 לפצות הנתבעים בסך של 265,000 ₪ בניכויי חובות קיימים וזאת בהתאם לדו"ח שמאי המקרקעין מיום 15.5.06 (לפי חוות דעת מומחה בית המשפט 216,000 ₪); התובעת פנתה אל הנתבעים והורתה להם לסור למשרדיה על מנת לסיים ההליכים ולמנוע סכנה ולמנוע פגיעה בחיי אדם; הנתבע 1 נטש הדירות ואין כל סיבה להחיל עליו את חוק הגנת הדייר; 13. הנתבעים 1, 3 עד 7 טענו בכתב הגנתם שיש לדחות את תביעת התובעת כנגדם מהסיבות כדלקמן: הדירות אינן מסוכנות למגורים ואין צורך להרסן; התובעת פועלת בחוסר תום לב. היא מעוניינת להרוס המבנים ולבנות במקומם שכונה חדשה מהם תפיק רווחים על גבם וחשבונם של הנתבעים וזכויותיהם; ככל שנגרם נזק לדירות הוא נגרם באשמת התובעת לאחר שהרסה מבנה סמוך בשנת 2005; על פי שמאי הנתבעים יש לפצותם בשבעה מיליון ₪ ואף למעלה מכך ולמצוא סידור חלוף ל-7 משפחות; הנתבעים לא נטשו הדירות והתובעת היא שביקשה מהם להתפנות לאחר שהציגה את הדירות כמבנים מסוכנים, וזאת לאחר שהתגוררו בה שנים ממושכות. 14. הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה שיש לדחות את תביעת התובעת כנגדה מהסיבות כדלקמן: הדירה אינה מסוכנת; התובעת מנסה להתעשר על חשבון הנתבעים; הנתבעת 2 מתגוררת בדירה מעל 40 שנה והינה אשה מבוגרת ובודדה; ככל שיקבע שיש לפנותה יש לפצותה בפיצוי גבוה במיוחד, ולפסוק לה פיצויים בגין עגמת נפש. 15. ביום 24.9.12 התברר שהנתבעת 2 מבקשת להגיע להסדר עם התובעת בקשר לדירה 9 והחדר הנוסף. הנתבע 1 התנגד לכך, וטען שגם לו יש זכויות בדירה 9 ובחדר הנוסף. לאור עמדת הנתבע 1, ועל מנת לברר האם נכונה טענת הנתבע 1, ויש בה כדי לחסום הסדר בקשר לדירה 9 והחדר הנוסף, הוריתי על שמיעת ראיות בקשר לשאלה האם הנתבע 1 נטש את יחידת הדיור בה מתגוררת הנתבעת 2, על מנת לפתור את בעיית המגורים של הנתבעת 2. 16. התיק היה קבוע לשמיעת ראיות ליום 14.10.12. ב"כ הנתבעת 2 טענה שהנתבעים 1, 5 ו-7 או מי מהם איימו על העדים מטעם הנתבעת 2, לחלק מהם גרמו לצאת מבית המשפט, ולחלק מהם גרמו שלא להגיע לבית המשפט. בחקירת עדי הנתבעת 2 הוכחה טענה זו של האיומים עליהם שלא להעיד. העדויות: 17. מטעם התובעת העיד מר יואש זלינגר, רכז שטח אצל התובעת, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עלו הדברים כדלקמן; בשנת 2010 עת ביקר בדירתה של הנתבעת 2, הנתבע 1 לא היה במקום; לפי מה שראה, הנתבעת 2 התגוררה בדירה לבדה; מדו"ח ביקור המעגל מיום 26.8.04 לא כתוב כי הנתבע 1 מתגורר בפועל בנכס אלא הנתבעת 2 וילדיה; בדו"ח ביקור המעגל מיום 7.3.05 נכתב שאוחנה יפה חיה בנפרד מבעלה אליהו אוחנה שלא מתגורר בנכס וכי יפה מתגוררת בנכס עם ילדיה; בדו"ח ביקור המעגל מיום 11.6.06 שוב לא מוזכר כי הנתבע 1 מתגורר בנכס; בדו"ח ביקור המעגל מיום משנת 2010 הנתבעת 2 חתומה וכתוב כי היא מתגוררת עם הנתבעות 6 ו-7 בלבד. 18. מטעם הנתבעים 1, 3 עד 7 העידו הנתבע 1, הנתבע 5 והנתבעת 7. מטעם נתבעים אלו הוגש תצהירה של הבת אסתר עשירה אוחנה, הנתבעת 4, אך עדה זו לא התייצבה להיחקר על תצהירה, ותצהירה הוצא מתיק בית המשפט. כל העדים מטעם נתבעים אלו חתמו למעשה על תצהירים כמעט זהים, ששינויים קלים היו ביניהם. 19. הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עלו הדברים הבאים: הכניס עולים חדשים מרוסיה להתגורר בדירה 11 למשך 3 חודשים בזמן שהתגורר בדירה 9 יחד עם הנתבעת 2; נתן את דירה 9 והחדר הנוסף לנתבעת 2 לפני שנת 2005 והוא התגורר בדירה 11 בתמורה לגט, אך הנתבעת 2 לא נתנה לו גט במשך שנים וההסכם לא בוצע; גם היום הוא מוכן לתת לנתבעת 2 את דירה 9 והחדר הנוסף, לקחת את דירה 11 וללכת; מאז שקיבל את מכתב הפינוי בשנת 2005 הוא מתגורר עם מאהבת בגבעתיים. 20. הנתבעת 7 הגישה תצהיר עדות ראשית, ונחקרה חקירה שכנגד. מעדותה עלו הדברים כדלקמן: אינה מתגוררת בנכס מנישואיה בשנת 2001, למעט כחודשיים לפני כשנתיים לאחר גירושיה; היא התגוררה בדירת אמה כחודשיים בלבד, כיוון שאמה השליכה את כל חפציה והיא נאלצה לעזוב לאחר שאמה איימה עליה שתזמין משטרה; כיום היא מתגוררת בת"א; בשנת 2005 היא התגוררה בי-ם; אביה מתגורר אצל אחותה עשירה בת"א ולפני כן לאחר שעזב את הדירה בשנת 2005, התגורר אביה אצל אחיה יעקב ברמלה. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם עדות הנתבע 1 ועם עדות הנתבע 5; אמה הייתה גרה בדירה 11 ואביה בדירות 9 ו-10, עד שעזב אותן בשנת 2005. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם עדות הנתבע 5; הנתבעת 2 מתגוררת לבדה; 21. הנתבע 5 הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עלו הדברים כדלקמן: הוא עזב את דירות 9 ו-11 והחדר הנוסף בשנת 2003 או 2004 ומאז הוא מתגורר ברמלה יחד עם רעייתו וילדיו; הוא גר עם בת זוגתו בדירה 11 ולאחר שעזב, גרה שם אחותו מלכה עם בעלה וילדיה. דבריו אלו סותרים את עדות אחותו מלכה, שהנתבעת 2 התגוררה בדירה 11 והנתבע 1 התגורר בדירה 9; לפני שאביו גר אצלו, הוא גר אצל מישהו בשכונת התקווה שהיה מטפל שלו. עדות זו סותרת את עדות מלכה שטענה שהנתבע 1 עזב את דירה 9 בשנת 2005; אבא שלו ניסה להיכנס לדירה 11 ולא לדירה 9 כדי שלא יהיה בלאגן; אביו מצא חברה, אך לא עזב את הבית אלא היה הולך ובא ומביא לאימו קניות; אביו עזב הדירה בשל המכתב עם צו ההריסה; אביו גר כל חייו בדירה 9 והוא עזב את הדירה כאנוס וניסה לגור בדירה 11, אך אימו הייתה דופקת כל בוקר בדלת ואומרת לו תעשה את זה תביא את זה ולאחר שהוצא צו הריסה אביו עזב את דירה 11. דבריו אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בסעיפים קטנים 2 ו-3 לעיל וסעיף 8 להלן; אימו הביאה משטרה וסילקה את אביו מדירה 11 והוא עזב כאנוס מפני שלא רצה ללכת לבית סוהר; כיום אביו גר אצל אחותו עשירה בשכונת התקווה ברחוב שתולים. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם עדות הנתבע 1; בשנת 2005 הייתה לאביו חברה בשם נינה הוא היה הולך אליה ביום וחוזר לערב לדירה 11 בה הוא התגורר; 22. מטעם הנתבעת 2 העידו העדים מר משה חזן, מר מאיר אטיאס, מר מיטרני יוסף והנתבעת 2 בעצמה. 23. מר משה חזן הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. מעדותו עולה שהוא ורעייתו גרים לא רחוק מהדירות נשוא כתב התביעה. הוא ורעייתו מיודדים עם הנתבעת 2 מזה כ-20 שנה, ומגיעים לביתה או נפגשים עימה משבת לשבת. מר חזן העיד כי מאז שהנתבע 1 והנתבעת 2 מסוכסכים, הנתבע 1 לא גר עם הנתבעת 2. בחקירתו הנגדית חקר ב"כ הנתבעים האחרים את עד זה האם מקיים יחסי מין עם הנתבעת 2, והוא שלל זאת מכל וכל. בחקירתו הנגדית אישר שבישיבת ההוכחות שקמה לישיבה בה העיד, הנתבע 5, מר יעקב אוחנה אמר לו שלטובתו, ילך לביתו ולא יתערב בסכסוך שבין הצדדים. מאחר והוא פחדן וחולה לב, הלך לביתו. 24. מר מאיר אטיאס המתגורר ברח' הנרקיס בלוד, העיד כי הוא מכיר את הנתבעת 2 ואת ביתה כבר 14 שנים. הוא הכיר את הנתבעת 2 כשהייתה מגיעה לחברתה שמתגוררת ברחוב שלו. לדבריו היה בביתה פעם אחת בלבד לפני כשלוש וחצי שנים כדי לצבוע מזנון. לאורך כל התקופה הייתה הנתבעת 2 אומרת שהיא מתגוררת לבדה. סבור אני שביקור אחד בבית הנתבעת 2 אינו מספיק על מנת להסיק ממנו שהנתבע אחד אינו מתגורר בדירות, אך עדות זו יכולה להוות סיוע כלשהו לגרסת הנתבעת 2. 25. מר מיטרני יוסף העיד כי המתגורר בלוד ומכיר את משפחת אוחנה כ-10 שנים. הוא ביקר בביתה של הנתבעת 2 עשרות פעמים במשך השנים וראה כי היא בודדה, פרודה וחיה בגפה. הוא מכיר את כל המשפחה, אך מעולם לא ראה את הנתבע 1 בדירות. לדבריו בדיון הקודם אליו הגיע למסור עדות איימו עליו הנתבע 1 והנתבעת 7 שלא יעיד, העלו אותו למונית, וסילקו אותו מקרבת בית המשפט. 26. הנתבעת 2 הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה ונחקרה חקירה שכנגד. מעדותה עלו הדברים כדלקמן: הנתבע 1 נטש אותה ואתה הדירות ברח' טשרניחובסקי לפני כ-14 שנים; הנתבע 1 נהג בה באלימות קשה ביותר, עד כי בריאותה התערערה; לפני כ-14 שנה מצא לו הנתבע מאהבת ועבר להתגורר בביתה בתל-אביב, ומאז לא מתגורר ברח' טשרניחובסקי בלוד; הייתה תקופה בה התגוררו בבתים בנותיה לאחר גירושיהן, אך כיום אינן מתגוררות בדירות; לפני כחצי שנה עד 8 חודשים הנתבע 1 חזר וביקש להתגורר שם כדי להיות דייר מוגן והיא שלחה אותו לדירה 11. הוא בא עם פועל והחל לזרוק את חפצי הילדים לרחוב. הוא והפועל אכלו ושתו אצלה בבית, ויותר הוא לא בא כי הוא מפחד מהשכנים הערבים שיודעים שהוא לא בסדר. 27. לאחר העדויות הגישו הצדדים סיכומיהם לעניין הנטישה של הנתבע 1 את דירה 9 והחדר הנוסף. דיון ומסקנות: עילת הנטישה - המישור הנורמטיבי: 28. עילת פינוי מושכר מוגן עקב נטישה אינה מצויה בחוק הגנת הדייר, והיא יצירת הפסיקה. להלן אתייחס להלכות שקבעה הפסיקה לגבי עילת הנטישה. 29. בע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ. מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו (1) 758 (להלן-"פס"ד נוסייבה") קבע ביהמ"ש העליון כדלקמן: עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב][ תשל"ב-1972 (להלן-"החוק"). הרציונל של החוק היא הגנה על דיירים, כדי שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונאל זה מחייב שלא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש, עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחילופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק; על מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים, והם: שהדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לחזור. הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים, והם: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים; הנטל להוכיח את הנטישה הוא על הטוען לנטישה. משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה שהדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור. אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא הדייר חייב להוכיח שלא נטש. נטל זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהיתה נטישה. אם נשאר בלב השופט ספק אם נטש הדייר את המושכר או לא, ספק זה פועל לטובת הדייר, והתביעה תידחה מחמת הספק. 30. בע"א 417/79 יעקב מרכוס נ. צבי המר, פ"ד לז(2) (להלן-"פס"ד המר") פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: אשר לתנאי הראשון של הרצון לחזור להתגורר במושכר, מבדילים בין רצון לחזור לבין "רצון" לחזור באחד הימים, אם וכאשר יתרחשו דברים, שהתרחשותם רחוקה מאד מוודאות. על הרצון לחזור למצוא ביטוי במעשים גלויים או לפחות בהסבר, המתיישב עם קיומו; היעדרות ממושכת של הדייר יוצרת הנחה של נטישה, והחובה לתת הסבר לסתור רובצת לפתחו של הדייר. 31. ב-ע"א 683/82 דב דויטש נ. עזבון א. פרל בע"מ, פ"ד לח(2) 729 (להלן-פס"ד פרל") פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: אם דייר נטש מושכר מוגן, אין חובה על המשכיר להצהיר באזני הדייר הצהרות כלשהן, דוגמת הצהרה שהוא מתנגד לנטישה; אין המשכיר רשאי לתבוע פינוי המושכר אלא כשעילת התביעה התגבשה באופן ברור. שאם לא כן, היא תידחה כמוקדמת. עליו לחכות פרק זמן מספיק לפני שהוא מגיש את תביעתו, שהרי אורך הזמן שבו אין הדייר מחזיק במושכר הוא אחת מהראיות החשובות על כוונת הנטישה; דייר שעזב את דירתו מתוך כוונה שלא לשוב אליה עוד, עשה אמנם פעולה חד-פעמית של נטישה, אך מכאן ואילך הוא "דייר נעדר", וקיים מצב הולך ונמשך של נטישה; כשדייר עוזב את דירתו כשבכוונתו לחזור אליה, יש מעין עזיבה על תנאי, אך במשך הזמן הולכת כוונה זו ונמוגה, עד שברגע נתון כבר ניתן לקבוע שאין היא קיימת עוד. במקרה כזה ניתן לומר שהנטישה בוצעה שלבים שלבים, אך גם כאן קיים רגע תיאורטי, שבו הושלמה הנטישה בסופו של תהליך. לכן גם כאן מדובר בנטישה חד-פעמית, שלאחריה קיים מצב מתמשך של נטישה. 32. לאור הלכות אלו שקבע ביהמ"ש העליון יש להכריע את העניין שבפנינו. המועד בו עזב הנתבע 1 את דירה 9 והחדר הנוסף: 33. טוענת התובעת שהנתבע 1 נטש את דירה 9 והחדר הנוסף לפני שנת 2004, ולכל המאוחר בשנת 2004. הנתבע 1 טוען שעזב את דירה 9 לאחר שקיבל מכתב מהתובעת שדירה 9 היא מבנה מסוכן ויש לפנותו. הנתבעת 2 טוענת שהנתבע 1 עזב את דירה 9 והחדר הנוסף כבר לפני כ-14 שנה. 34. סבור אני שיש לקבל את גרסת הנתבעת 2 שהנתבע 1 נטש את דירה 9 והחדר הנוסף לפני כ-14 שנה, או לקבל את גרסת התובעת שהנתבע 1 עזב את דירה 9 והחדר הנוסף לכל המאוחר בשנת 2004 ללא כל קשר למכתב ששלחה התובעת על היות דירה 9 והחדר הנוסף מבנה מסוכן, וזאת מהסיבות כדלקמן: נספח 9 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע הוא הסכם גירושין בין הנתבע 1 לבין הנתבעת 2 אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.4.1996 בבית הדין הרבני בתל-אביב-יפו. בהסכם הגירושין הסכימו שני הנתבעים שהזכויות בדירה 9 הן של הנתבעת 2. הנתבע 1 פטור מתשלום מיסי עירייה על דירה זו רק מיום מתן הגט. את דירה 11 יוכל הנתבע 1 להשכיר לאחרים רק לאחר סידור הגט. לאחר סידור הגט יוכל הנתבע 1 לפנות לבית הדין הרבני בבקשה לשיפוץ החדר הנוסף והשכרתו, ובית הדין ידון בבקשה. בהסכם הגירושין אין תנאי שהזכויות בדירה 9 עוברות לנתבעת 2 רק לאחר מתן הגט, כפי שנכתב בפירוש לגבי הפטור מתשלום מיסי עירייה על דירה 9, על השכרת דירה 11 ועל הגשת בקשה לבית הדין לגבי החדר הנוסף. משמע מכך שעם מתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין עברו הזכויות בדירה 9 לנתבעת 2, ולנתבע 1 אין כל זכויות בה החל מיום 22.4.1996, מועד אישור הסכם הגירושין ומתן תוקף של פס"ד להסכם זה; העובדה שהצדדים הסכימו שלגבי החדר הנוסף יוכל הנתבע 1 להגיש בקשה לבית הדין לאחר הגירושין, משמע שבשנת 1996 הייתה מחלוקת בין הנתבע 1 לבין הנתבעת 2 בדבר הזכויות בחדר הנוסף, אך לא הייתה מחלוקת שדירה 9 שייכת לנתבעת 2; מביקורי המעגל שבוצעו בדירה 9 ובחדר הנוסף עולה שהנתבע 1 אינו מצי בדירה 9 ובחדר הנוסף; הנתבע העיד כי נחתם חוזה בינו לבין הנתבעת 2 במשרדו של עו"ד קוסטין לפיו הנתבעת 2 תקבל לא רק את דירה 9, אלא גם את החדר הנוסף, ועדות זו מהווה הודאת בעל דין. הנתבע 1 העיד שהסכם זה היה מותנה במתן הגט, אך את תנאי זה הכחישה הנתבעת 2. התובע יכול היה להביא הסכם כתוב זה לבית המשפט, במיוחד שהסכם זה נערך במשרדו של עו"ד קוסטין, שייצג את הנתבע 2 בבית המשפט בדיון זה; הנתבע יכול היה להביא לעדות את המאהבת שלו על מנת שתעיד ממתי היא והנתבע חיים בצוותא, אך לא עשה כן. מחדל זה פועל לרעתו, שכן חזקה היא על בעל דין שיביא לבית המשפט כל עדות שיכולה לסייע בידו. ואם לא הביאה, משמע שיודע שעדות זו תפעל לרעתו. ראה לדוגמא את ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ. מתתיהו, פ"ד מ"ה(4), 651, 658; מאז שנת 2005 הנתבע לא תבע מעמידר כל סכום שהוא או מתן דיור חלוף, למרות שהיה יכול להגיש תביעות כנגד עמידר בגין היות הדירות מבנים מסוכנים. מחדל זה מעיד שמצב הדירות לא עניין אותו כלל וכלל, וכי היה לו מקום מגורים אחר, ללא כל קשר למצב הדירות; הנתבע 1 הודה שגר אצל המאהבת שלו, ואילו ילדיו מלכה ויעקב העידו שהוא מתגורר אצל אחותם עשירה. עדותם נסתרת ע"י עדות הנתבע 1, ועשירה לא התייצבה לדיון, על מנת לאמת את עדותם של יעקב ומלכה; העדים משה חזן ומר מיטרני יוסף העידו שהנתבע 1 אינו מתגורר בדירה 9 ובחדר הנוסף למעלה מ-10 שנים, ועדותם לא נסתרה; הנתבעת 2 העידה שהנתבע לא התגורר בדירה 9, בחדר הנוסף ובדירה 11 מזה כ-14 שנה. לעדותה נמצאו תימוכין בעדות מר חזן ומר מיטרני; האיומים שאיימו הנתבעים 1, 5 -7 על העדים מטעם הנתבעת 2 שלא יעידו בבית המשפט; העובדה שהנתבעות בן-חמו לילי ואוחנה מזל לא הגישו תצהיר עדות ראשית, מדברת בעד עצמה. גם העובדה שהנתבעת 4 אסתר עשירה אוחנה לא התייצבה גם מדברת בעד עצמה; גב' מלכה אוחנה התייצבה לעדות מתוך צורך לבוא חשבון עם הנתבעת 2 שסילקה אותה מהבית, לטענתה, חודשיים לאחר הלידה. גם מר יעקב אוחנה העיד כנגד הנתבעת 2 מתוך רגש נקמה על כך שהנתבעת 2 הגישה נגדו תלונה במשטרה, ומתוך רצון לקבל את הדירות על מגרשיהן, על מנת לבנות לעצמו בית פרטי, ולדבריו, בבית זה לשכן את הנתבעת 2. עדות שני עדים אלו לא עלתה בקנה אחד עם עדות הנתבע 1. 35. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהנתבע 1 נטש את דירה 9 והחדר הנוסף לכל המאוחר בשנת 2004, על מנת להתגורר עם המאהבת שלו, ומאז לא היה לו כל קשר על הדירה והחדר הנוסף. הרצון הכוונה לחזור לדירה 9 והחדר הנוסף: 36. סבור אני שהנתבע נטש את דירה 9 והחדר הנוסף ללא כל רצון וללא כל כוונה לחזור ולהתגורר בהם, מהסיבות כדלקמן: מהעדויות עולה שמערכת היחסים בין הנתבע 1 והנתבעת 2 היו כה קשים, עד כי הנתבע 1 לא יכול היה לשהות במחיצתה של הנתבעת 2. מערכת יחסים עכורה זו גרמה לנתבע 1 לעזוב את הנתבעת 2 לבלי שוב; את עצמת המשטמה שחש הנתבע 1 לנתבעת 2 ניתן היה לראות באולם בית המשפט. ביטוי לעוצמת המשטמה ניתן לראות בכך שבעדותו לא היה יכול היה הנתבע 1 לבטא את שמה של הנתבעת 2, אלא הצביע עליה ואמר "זה". עצמת משטמה זו מעידה על נטישת המושכר שלא על מנת לחזור; העובדה שהנתבע 1 העביר את הזכויות בדירה 9 ובחדר הנוסף לנתבעת 2 לפני לפחות כ-10 שנים לפני עדותו בבית המשפט, מעידה שהנתבע 1 נטש את דירה 9 והחדר הנוסף מתוך כוונה שלא לחזור אליהם; הנתבע 1 העיד שלא רצה להתגורר עם הנתבע 2, מכיוון שהנתבעת 2 התלוננה כנגדו במשטרה שהוא איים לרצוח אותה, ולא רצה לשבת במאסר עולם בגין תלונות אלה. עקב תלונות אלה אמר לנתבעת 2 שאינה בשבילו. עדות זו מביאה למסקנה שגם הנתבע סבור שהוא והנתבעת 2 אינם יכולים להתגורר תחת קורת גג אחת, ומכאן נובע שעזב את דירה 9 והחדר הנוסף ללא כל כוונה לחזור אליהם; הנתבעת 2 העידה שכאשר ניסה הנתבע 1 להיכנס חזרה לדירה 11, הוא והפועל אכלו ושתו אצלה. אין בכך כדי להוכיח רצון לחזור לדירה 9 והחדר הנוסף, שכן הנתבע 1 ניסה לחזור לדירה 11 ולא לדירה 9 והחדר הנוסף. מפגש חד פעמי בין הנתבע 1 לבין הנתבעת 2 אינו מעיד על שיפור ביחסי שני נתבעים אלו, שכן עדות הנתבע 1 ויחסי המשטמה שבינו לבין הנתבעת 2 היו גם בבית המשפט, מספר חודשים לאחר אותו מפגש; גם אם אקבל את דברי הנתבעת 1 שבכוונתו לחזור להתגורר ביחידה 11 לאחר שיתגרש מהנתבעת 1 הינם בבחינת רצון לחזור כאשר יתרחשו דברים שהתרחשותם רחוקה מאד מוודאות, שכן מאז שנת 1996 נמצאים הנתבעים 1 ו-2 בהליכי גירושין, ולא רואים סוף להליכים אלו. על דברים מעין אלו נקבע בפס"ד המר שאינם מעידים על רצון לחזור להתגורר במושכר. הוצאות: 37. הנתבע 1 חרג ממכסת העמודים שקבעתי לסיכומים. התובעת והנתבעת 2 שמרו על מספר הדפים שקבעתי לסיכומים. בכך השיג הנתבע 1 יתרון על פני התובעת והנתבעת 2 וגרם עבודה נוספת לבית המשפט. את עניין זה אביא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מצהיר שהנתבע 1 נטש את דירה 9 והחדר הנוסף, ובנכסים אלו איבד את זכות הדיירות המוגנת, ואין לו בהם כל זכות שהיא. הנתבע 1 ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע 1 ישלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. עקב החריגה ממכסת עמודי הסיכומים, ישלם הנתבע 1 לאוצר המדינה את הסך 1,000 ₪ בתוך 30 יום. אם לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום, תעביר המזכירות את פסק הדין החלקי למרכז לגביית קנסות ואגרות, וסכום זה יישא הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין החלקי ועד ליום תשלומו בפועל. נטישת המושכרשכירות